כתב אדה"ז בשו"ע ה' שאלה ושכירות וחסימה סעיף כו וז"ל: החולב והמגבן אינו אוכל שנאמר בדישו מה דיש שהוא גידולי קרקע אף כל גידולי קרקע* וכל האוכל מה שאין לו לאכול, או בשעה שאין לו לאכול כגון שלא בשעת מלאכה הרי זה עובר משום לא תגזול או לא תגנוב, ואם הוליך בידו לביתו ממה שיש לו לאכול, או שנתן לאכול עובר משום ואל כליך לא תתן.

וצ"ב, דמדברי אדה"ז משמע דהלאו דלא תגזול עובר רק אם אוכל מה שאין לו לאכול (דהיינו דבר שאינו מגידולי קרקע) או בשעה שאסור לאכול כגון שלא בשעת מלאכה, אבל אם הוליך לביתו או שנתן לחבירו לאכול עובר רק משום ואל כליך לא תתן, ולא משום לא תגזול, מדלא כ' דעובר "נמי" משום ואל כליך לא תתן, וכ' רק דעובר משום אל כליך לא תתן, מוכח דבנותן לתוך כליו אינו עובר אלא תגזול.

וצ"ב אמאי אינו עובר בלאו דגזל, דכמו דאמרינן דאם אוכל שלא בשעת מלאכה דעובר אלא תגזול, כיון דההיתר של אכילת פועל הוא רק בשעת מלאכה, כמו"כ נאמר דאם נותן לתוך כליו עובר בלא תגזול, כיון דההיתר לאכול הוא רק בשעת מלאכה ולא להוליך לביתו וכו'.

והנראה בזה, דבאמת כבר הקשה כן בספר החינוך מ' תקעז דאמאי צריך להלאו דואל כליך לא תתן, ותיפוק ליה משום גזל. ומתרץ לפי שידמה הפועל שלא יהיה לו חטא בלקחו מגידולי קרקע וכו', שדרך בני אדם שלא להקפיד בדבר כ"כ כמו שמקפידים במה שיש להם בבית. ע"כ היה מחסדיו ב"ה להרבות אזהרות במה שהכשלון מצוי וכו' עיי"ש.

ונראה דלאדה"ז לא קשה קושיית החינוך, די"ל דאיה"נ אם נותן לכליו יותר מכדי שביעה בזה שפיר עובר אלא תגזול, אבל הלאו דואל כליך לא תתן עובר אם אינו נוטל יותר מכשיעור שביעה, רק שאותו השיעור רוצה ליתן לתוך כליו, או להביא לביתו, דהו"א דבזה ליכא איסור כיון שאינו מוסיף כלום על השיעור, ונמצא דליכא איסור גזל וע"ז חידשה התורה דישנו איסור חדש דואל כליך לא תתן.

ומדוייק כן בלשון אדה"ז שכ' ואם הוליך בידו לביתו "ממה שיש לו לאכול" או שנתן לאכול, עובר משום אל כליך לא תתן, הרי מבואר דהלאו דאל כליך לא תתן הוא אם נותן לכליו "ממה שיש לו לאכול", דהיינו כשיעור שביעה, דבזה יש לפועל זכות אכילה ובזה חל הלאו דאל כליך לא תתן, כיון דבזה ליכא איסור גזילה.

ומובן לפ"ז אמאי לא כ' אדה"ז דעובר אלאו דגזל אם נותן לתוך כליו, כיון שעובר בל"ת אם אוכל שלא בשעת מלאכה או מדבר שאינו גידולי קרקע, דהתם כיון שאוכל בדבר שאין לו זכות אכילה, או בזמן שאין לו היתר אכילה, שפיר עובר אלא תגזול, משא"כ אם הוליך הפירות לביתו, כיון שבעצם יש לו זכות אכילה אינו עובר אלא תגזול.

אח"ז מצאתי בס' "בית אהרון" עמ"ס ב"מ (פז, ב) דבגמ' שם מבואר דלמ"ד גזל עכו"ם אסור איצטריך קרא למישרי פועל, אלא למ"ד גזל עכו"ם מותר, אמאי איצטריך קרא למישרי פועל, הא כיון דגזילו מותר כש"כ שמותר לפועל לאכול, עיי"ש. ופי' רש"י דפלוגתא היא בפ' גוזל ומאכיל. ובתוס' הקשו ע"ז דהתם בב"ק פליגי רק בהפקעת הלואה אבל גזילה ממש כו"ע מודי דאסור? וכ' בספר הנ"ל ליישב דעת רש"י, דרש"י סבר דאם נימא דהאיסור דאל כליך לא תתן איירי שנותן לתוך כליו אחר שכבר אכל כדי שבעו, א"כ אמאי איצטריך ואל כליך לא תתן ותיפו"ל משום גזל, וע"כ דהאיסור דאל כליך לא תתן הוא באופן שאינו רוצה ליטול יוצר מהשיעור.

ורק דלפ"ז יוקשה על הגמ' דלמ"ד גזל עכו"ם אסור צריך קרא להתיר, ולכאורה אמאי צריך פסוק ע"ז יהא רק גזל ממש אסור, אבל הפקעת הלואתו מותר, ובנותן לכליו, לא הוי גזל ממש ודומה להפקעת הלואתו, ואמאי איצטריך קרא למישרי, ולכן הוכרח רש"י לפרש דהך פלוגתא הוא בהגוזל ומאכיל ושם פליגי גם בנוגע להפקעת הלואתו ומאן דאסר אסר גם בהפקעת הלואתו, ולכן צריך קרא להתיר וא"ש דברי רש"י.

והנה במנח"ח דייק מהרמב"ם דדברים הנלמדים מן הפסוק, כגון ואכלת ולא מוצץ או שבעך ולא אכילה גסה, על דברים אלו כיון דהותר בפירוש הלאו דגזל ואלו האיסורים בא מכלל עשה עובר רק אלאו הבא מכלל עשה, ולא אהדריה לאיסורא קמא דגזל.

ובדעת אדה"ז ילע"ק, דבסכ"ו כ' דכל האוכל מה שאין לו לאכול או בשעה שאין לו לאכול וכו' עובר בלא תגזול, ובפשטות קאי גם אמש"כ בסכ"ד שלא יאכל ענבים עם דבר אחר ולכן לא יטבלם במלח, ואסור למוץ הענבים ואסור לאכול אכילה גסה.

וכ"ז נכלל במש"כ בסכ"ו "כל האוכל מה שאין לו לאכול" דעובר בלאו, ומשמע מזה דלא כהמנ"ח אך י"ל דדברי אדה"ז בהל' כו מוסבים רק אמש"כ בהלכה זו "החולב והמגבן" דזה נלמד מדיש וכו' משא"כ הא דאסור למצוץ ולספות במלח וכו' דנלמד רק מואכלת ואינו משמעות הקרא בזה י"ל דאינו עובר בלאו וכמש"כ המנ"ח. ויל"ע בזה.