בסי' קסז סעי' כג כ' אדמה"ז: "שברכת הנהנין אינו דומה לברכת המצוה שאף מי שאינו מחוייב בדבר מפני שכבר יי"ח יכול לברך למי שעדיין ל"י...לפי שבמצות שהן חובה, כל ישראל ערבים זב"ז, וגם הוא נקרא מחוייב בדבר כשחבירו ליי"ח1, משא"כ בברכה"נ שאף שהן חובה על הנהנה, מ"מ בידו שלא ליהנות, ושלא לברך, לפיכך אין אחר שאין נהנה נקרא מחוייב בדבר הברכה זו, שזה צריך לברך על מה שחפץ ליהנות...א"כ אם אינו יודע לברך ג"כ לא יהנה שאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה ואין כל ישראל ערבים שיהנה זה". והוא מיוסד בדברי התוס' מ"ח ע"א ד"ה עד וכן בהרא"ש פ"ז אות כ"א ודברי רש"י ר"ה כ"ט ע"א ד"ה חוץ ועוד. ואפי' בנוגע לפת שבת דבזה מקיים חובת מצות סעודת שבת, מ"מ נחשב כברה"נ "כיון שחיוב זה אינו אלא להנאתו שאם אינו נהנה באכילתו והתענית עונג לו פטור מלאכול...".

והנה זה נראה מיוסד במג"א סקמ"א כ' (כשמבאר לענין סעודת שבת) "...אינו חובה על האדם אלא משום הנאתו...וא"כ אם אינו יודע הברכה אמרינן ג"כ לא ליתהני דאסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה, משא"כ במצה ויין קידוש שהם חובה על האדם, וחייב לצער עצמו לאכול הוי כברכת המצות".

ועד"ז בט"ז בסי' רע"ג סק"ג "נ"ל דלא קראו חוב בזה אלא בקידוש עצמו שעיקרו נתקנה שלא בשביל הנאה אלא מצוה עליו כשאר מצות...משא"כ ברכת המוציא בסעודת שבת אף שהם חוב מ"מ אין החוב עליו משום מצוה אלא כדי שיהנה מסעודת שבת ואין לזה המצוה עצמה חוב דהא אם הוא נהנה ממה שמתענה א"צ לאכול...ע"כ אין מוציא אחרים"2.

והנה יש לברר בביאור טעם הנ"ל דברכה"נ שונה מברכת המצות ובפרט הא דגם סעודת שבת נחשב לברכה"נ אע"פ שמחוייב בדבר לקיים סעודת שבת כשנהנה בזה, ומה לי שאם אינו נהנה באכילה פטור מלאכול, אבל כיון שנהנה באכילה, (ומצטער בתענית), הרי מחוייב הוא לאכול ולמה אינו נחשב "מחוייב בדבר".

והנה בדברים הנ"ל המובאים במג"א, ט"ז, ואדמה"ז יש לפרש בב' אופנים: א) כיון דהנהנין אינן חוב עצמי, שיהנה באכילה, אלא שאם נהנה מחוייב לברך, ואפי' בסעודת שבת, אין חוב על האכילה כשלעצמה, אלא על ההנאה שבזה, שלכן אם נהנה ע"י העדר האכילה והתענית א"צ לאכול, לכן אין האכילה עצמה חוב, ואין אדם מוציא חבירו אלא בדבר שהוא חוב בעצמו.

והיינו שתלוי: אם הדבר הנעשה עצמו הוא חוב ממש למי שנעשה בשבילו או לא, דכיון דהא דמברך לחבירו הוא משום דהערבות משווה אותו ל"מחוייב בדבר" כנ"ל, לכן הרי"ז דוקא רק בברכה על דבר שהוא "חוב" ממש, דזה מהווה הערב למחוייב בדבר זה עצמו. וזהו כוונת רש"י: "לא ליתהני ולא ליברך", דכיון דיכול שלא ליהנות אין זה חובה ולכן לא יברך3.

ב) או נימא הכונה הוא באו"א: דגם אם נחשיב הברכה על ההנאה חובה להנהנה, מ"מ כיון שאין חיוב על האדם אלא בשביל הנאתו, ואם אינו מברך אסור ליהנות מעוה"ז, לכן אין זה מהווה על חבירו להיות "מחוייב" בדבר, כיון דהשני דאינו יודע לברך צריך "שלא ליהנות" ולא לברך, לכן בזה אין חל חיוב על חבירו. וזהו כוונת רש"י: "לא ליתהני ולא לברך", דכיון דאסור להאדם עצמו ליהנות מעוה"ז בלא ברכה, במילא אם אינו יכול לברך לא ליהנות, ולכן אין כאן חלות חיוב דערבות על חבירו להיעשות "מחוייב בדבר" "ואין כל ישראל ערבים כדי שיהנה זה"4.

בדברי הט"ז הנ"ל נראה יותר כאופן א' דהענין תלוי אם הדבר עצמו חוב. וכן מחלק בעצמו סי' רצ"ז ח' בין בשמים לירק דכרפס (שיבוארו להלן) דבשמים אינו חובה (דאם נהנה מתענית א"צ לאכול) משא"כ ירק דכרפס תקנו חכמים חובה.

אבל בדברי המג"א ובעיקר וביתר בירור וביאור באדמה"ז נראה כסברא הב' דהדבר תלוי אם האדם מחוייב בעצם ליהנות, והגם דכשנהנה מחוייב בזה, מ"מ אם אינו יודע לברך, אסור לו ליהנות, ואין ישראל נעשה ערב "כדי שיהנה זה". וכן מבאר המג"א עצמו החילוק בין בשמים לירק, דבשמים הוא להנאתו משא"כ ירק אינו להנאתו (ואינו מחלק בין חובה לרשות).

זהו גם חילוק הביאור לענין סעודת שבת: לט"ז הכוונה דאין הסעודה עצמה "חוב" כשאר מצות התורה שהם עצמם חוב ממש, משא"כ לאדמה"ז הכוונה הוא: דיסוד חיוב סעודת שבת הוא על הנאת האדם, ולכן כשאינו יודע לברך אסור ליהנות ואין ערבות שיהנה חבירו.

הנפק"מ ביניהם יכול להיות בדבר שאינו חובה אבל אינו להנאתו: ומצינו זה באדמה"ז, בברכת מאורי האש, דאינו חובה, דהוא רק מנהג ואינו צריך לחזר אחריו, ולאידך לא תקנוהו להנאת האדם אלא לזכר שנברא האור. לדברי המג"א נוטה יותר דיכול להוציא אחר בזה, לדברי הט"ז נוטה יותר דאינו יכול להוציא אחר בזה.

פוק חזי דאדמה"ז בסי' רצז בסופו מביא ב' דעות לענין ברכת האש ומסביר שתלוי אם אינו דומה לברכה"נ כיון שאינו להנאתו או דילמא דומה לברכה"נ כיון שאינו חובה כשאר מצות. ובקו"א שם תולה בחילוק הביאור המג"א והט"ז בחילוק בין בשמים לירק.

ולפי מה שמסיק אדמה"ז "לחוש לדבריהם שלא להיכנס בספק ברכה לבטלה", יוצא שחושש גם להסברא שצריך דבר שבחובה להוציא י"ח חבירו5.

והנה אנו מוצאים גם דאע"פ שיצא מוציא גם: א) בברכת הירק דאכילת כרפס בסי' תפ"ד דהטור שם מביא דעת העיטור דאינו יכול להוציא בזה, אבל אביו הרא"ש חולק, ונותן הטעם "כיון דתקנת חכמים היא משום היכרא לתינוקות הוי כברכת המצוה", ובאדמה"ז שם סע' ב' "שגם ברכת בפה"א זו אינו כשאר ברכה"נ שהן רשות, אלא היא כמו חובה מחמת תקנת חכמים שתקנו לאכול ירק קודם הגדה".

ב) בברכת מצות ציצית מובא במג"א סי' ח סק"ח מהג"א ספ"ג דר"ה דאם א' מתעטף בציצית חבירו מברך לו. וכן פוסק אדמה"ז שם סע' י"א.

ולאידך ג) בשחיטה ביו"ד סי' א' ס"ז דאלם יכול לשחוט ואחר יברך בשבילו. חולקים שם הפוסקים בפי' הדברים: להדרישה וט"ז הוא גם כשאין האחר שוחט עבור עצמו6. אבל שאר אחרונים ואדמה"ז (שם סקמ"ו) חולקים וסוברים שאין לאחר לברך אא"כ שוחט בהמה אחרת לעצמו, דאל"ה הרי זה כברה"נ שמי שאינו נהנה אינו יכול להוציא הנהה, דלא ליתהני ולא לברך.

ד) באו"ח סי' רצז לענין בשמים במצו"ש מביא הטור שיטת הר' אפרים דמי שאינו מריח אין להוציא אחר. אבל הרא"ש הורה שיכול להוציא זולתו, ומבאר הב"י דכיון דחכמים קבעוהו מנהג ה"ל מצוה דומה לקדוש. ובשו"ע שם פוסק שיכול הוציא מי שאינו יודע. והמג"א, ט"ז ואדמה"ז חולקים, "כיון דלא הוי אלא להנאתו וכ"ש כאן דלא הוי אלא להשיב נפש יתירה וא"צ לחזר אחריו...ולא דמי..דיכול לברך ברכת הירקות לחבירו דהתם תקנתא דרבנן הוא ולא משום הנאתו משא"כ כאן" (מג"א), "לפי שברכה זו היא ברכה"נ....אינו דומה שברכת יין של קידוש...אינו תלוי בהנאתו כלל..הבשמים במוצ"ש...אלא בשביל הנאת האדם..." (אדמה"ז).

והנה אם הביאור בהא דאינו מוציא בברכה"נ כשיצא, כאופן הא', דתלוי אם הדבר הנעשה הוא חוב ממש או לא, אינו מובן לגמרי מהו הטעם דבציצית ובירק יכול להוציא אף שאינו עושה המצוה בעצמו, דהרי בשניהם אין זה "חוב" גמור, כשופר ושאר מצות, שהרי אם אין לו ד' כנפות הרי הוא פטור ממצות ציצית (וראה פרמ"ג א"א ח' סק"ח)7, ואפי' בירק: אע"ג דתקנו חכמים ואין זה רשות ממש, מ"מ למה נגרע כ"כ סעודת שבת אצלה להיחשב כברכת הנהנין, רק משום שאין הסעודה עצמה מצוה אם היה נהנה להתענות, הרי כיון שאינו נהנה בתענית ונהנה מאכילה, הרי מחוייב ממה שפירשו הנביאים וקראת לשבת ענג (ובפרט שלהט"ז עצמו בסי' רצז ובסי' תרע"ח ג' סעודות הוא דאורייתא).

אבל לאופן הב' מובן: דכיון דתלוי אם הוא חיוב ברכה על איזה חוב או על חוב דהנאה (ואינו תלוי אם דבר הנעשה הוא חוב, דאפי' הוא חוב אבל כיון שההברכה הוא על הנאה, לכן אם אינו יודע לברך ויש עליו איסור ליהנות בלא ברכה: "לא ליתהני ולא לברך" ואין "ערבות" שהאחר יהנה, ולכן סעודת שבת, שתוכן חיובו שהוא יהנה, הרי גדרו ברכת הנהנין ולכן בזה חל הכלל: אם אינו יודע לברך על ההנאה "אסור ליהנות" ואין ערבות שההוא יהנה8.

משא"כ בירק דכרפס דכיון דחכמים תקנוהו לאכול (כדי להוסיף בהיכר לתינוקות) ואפי' אינו נהנה, הרי זה כמו חובה דאיזה מצוה שיהיה, ובזה "כל ישראל ערבים"9. ובציצית: אע"ג דאין חיוב גמור ממש לאדם ללבוש ד' כנפות כדי להניח ציצית, אי"ז גורע: דכיון דאין איסור להתעטף בציצית בלי ברכה, ולאידך כשנתעטף בד' כנפות מחוייב בציצית, לבישתו בציצית הוא קיום חובתו, ובמילא "כל ישראל ערבים" ומברך לו10.

והנה הגרשז"א ז"ל במנחת שלמה סי' ג' דן אם א' יכול לקדש מבע"י לאחר פלג המנחה לאחר, והוא עצמו לא יי"ח בזה. ודן בתחילה11 מענייננו: דכיון דבברכה"נ דהוא דבר שאינו חובה אין כאן ערבות דלא ליתהני ולא ליברך, א"כ כמו"כ לענין קידוש מבע"י: דכיון דגם השומע אינו מחוייב בזה (דלא קבלו שבת לפני הקידוש) א"כ אפשר דבההיא שעתא ליכא ערבות. ושקו"ט בזה וכ' דטוב שהשומע יקבל שבת לפנ"ז.

אבל לפי הנ"ל אינו מוכרח: דהחסרון בברכה"נ אינו דהדבר שעליו מברך הוא "רשות" ואינו "חובה" (גמור), אלא שבברכה על הנאה ישנו הלכה דאסור ליהנות בלא ברכה, "ולא ליתהני ולא ליברך", אבל בשאר דברים, אולי י"ל דגם אם אינו חובה ממש (כנ"ל בציצית) יכול לברך לשני שיקבל שבת ע"י הקידוש ושייך ערבות גם לקיום מצות חבירו שמקבל עליו השבת ע"י קידוש זה12.