איתא ברמ"א או"ח (סי' רעא ס"י) בענין נוסח הקידוש, דלפני "ויכלו" אומרים "יום הששי", מפני שר"ת של יום הששי ויכולו השמים הם שם הוי'. ובלבוש שם נאמר שקודם "יום הששי" אומרים בלחש "ויהי ערב ויהי בוקר" כדי להתחיל מתחילת הענין (וכ"ה בסידור דרך החיים). ועי' במג"א עוד טעם להתחיל "יום הששי", כדי להשלים הע"ב תיבות.

ברם בשו"ת חסם סופר או"ח (סי' י) דן על עצם הדבר להתחיל מיום הששי או מויהי ערב ויהי בוקר. דיש לתמוה, שהרי הוא באמצע הפסוק, וקיי"ל דכל פסוקא דלא פסקה משה אנן לא פסקינן?

ומתרץ הח"ס דלהתחיל מתחלת הפסוק "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" לא נכון, מפני דרשות חז"ל (ב"ר ט, יב. זח"ב (קמט, קסג)), והנה טוב מאוד זה המות, ולא נכון להתחיל בזה בליל שבת קדש, ע"ש, ובשו"ת מהר"ם שיק או"ח (סי' קכד). ועי' אגרות קדש - כ"ק אדמו"ר חלק יב (ע' ג).

והנה בהגדה של פסח עם לקוטי טעמים ומנהגים (ע' ח) כתב כ"ק אדמו"ר בד"ה כשחל יו"ט בשבת אומרים תחלה יום הששי: "מתחילין יום הששי (ולא מ"ויכולו") כי יום הששי ויכולו השמים ר"ת הוי'... אין להתחיל מתחילת המקרא וירא אלקים כו' משום דדרז"ל טוב מאד זה המות שו"ת חת"ס חאו"ח ס"י)." עכ"ל.

אולם עדיין צ"ע למה לא מתחילים אנחנו מ"ויהי ערב ויהי בוקר" כדי שיהי' בו משמעות כנ"ל מהלבוש, וגם מפני דכל פסוקא דלא פסקה משה אנן לא פסקינן?

ואמנם בסידור יעב"ץ, ובאוצר התפילות נאמר להתחיל מ"וירא אלקים" כו'. (ועייג"כ בעיון תפלה שכ"ב), ועי' בכ"ז גם במסגרת השלחן (סי' עז סק"ב).

ובערוך השלחן (סי' רע"א סכ"ה) כתב דיש לומר את כל הפסוק, ומשום דכל פסוק דלא פסקיה מרע"ה אנן לא פסקינן, ע"ש דנכון הוא לעשות כן.

ובכף החיים שם (ס"ק סג ד"ה וזה סדר) משמע דלא יאמר בכלל אפי' "ויהי ערב ויהי בוקר", וכמנהגינו.

והנראה בזה לבאר: דהנה בהך כלל ד"כל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן ליה" [תענית כז, ב. מגילה כב, א], יש לבאר בב' אופנים: (א) דהקפידה היא שלא לחלק את הפסוק לשנים, דהיינו לא להתחיל פסוק ובלי לגומרו, ולא להתחיל פסוק באמצא אפילו שגומרו, או (ב) דהקפידה היא שלא להשאיר פסוק באמצע מבלי לגומרה, דהיינו שהעיקר הוא שצריך לגמור את הפסוק, אבל אין קפידה להתחיל פסוק באמצע אם גומרו אח"כ.

והנה ברש"י תענית (כז, ב) ד"ה פוסק כתב: "מפסיק הפסוק לשנים, ראשון קורא שני פסוקים וחצי, ולוי משלים חצי אותו הפסוק שקרא הכהן עם שנים הנותרים" עכ"ל. והנה מכאן משמע לכאו' כצד הא' כנ"ל.

ברם ברש"י מגילה (כב, א) ד"ה פוסק כתב: "הראשון קורא חצי הפסוק השלישי ופוסקו". עכ"ל. והנה מכאן יש לדייק להיפך כצד הב' הנ"ל דפוסק הוא רק לא לגמור את הפסוק בלבד, אבל להתחיל באמצע ולגומרה אין בזה קפידה כלל, ולכן רש"י לא מדבר על השני, כי אצלו אין זה מעיקרא בגדר של "פוסק".

והנה בלקו"ש חלק טו (ע' 275 הערה 7) ובפתח דבר למפתחות התניא (ע' 338 הערה 3) מביא כ"ק אדמו"ר מס' "תשבי, ערך גמר "נוהגין רז"ל בדבריהם כשמביאין פסוק אחד ואינם משלימין אותו.. כותבין וגומר.. וכאשר מביאין מאמר מדבריהם ואינם משלימין אותו כותבין וכולי" – וי"ל הטעם ע"פ מרז"ל כל פסוקא דלא פסקי' משה אנן לא פסקינן ליה, ולכן אומר שיגמור". עכ"ל. – ומכאן משמע ברור כצד הב', ושאין קפידה כלל להתחיל פסוק באמצע אם גומרים ומשלימין אותו.

ולפי"ז א"ש מנהגינו (ומ"ש בכף החיים) שמתחילים נוסח הקידוש ב"יום הששי" בלבד (מבלי להקדים אפילו "ויהי ערב ויהי בוקר"), ואין זה שייך להך דכל פסוקא דלא פסקיה משה וכו', כיון ד"יום הששי" הוא סופו של פסוק, וע,ז לא הקפידו חז"ל מעיקרא, וא"ש מאד.

ולפי"ז א"ש נמי מה שבערוך השלחן (סי' רפט ס"ג) ובמשנה ברורה (שם סק"ב) דנו בענין הקידוש של יום הש"ק: "ויש מההמון שפותחין [הקידוש] מ"על כן ברך" וגו', ושלא כדין הוא דכל פסוקא דלא "פסקיה משה אנן לא פסקינן" עכ"ל המשנ"ב. ועי' גם בשו"ת חת"ס ומהר"ם שיק הנ"ל.

ולפי הנ"ל לק"מ, כי המלים "על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו" הוא סופו של פסוק, [שמות כ, יא] בעשרת הדברות, א"כ אין בזה שום קפידה אם מתחילים את הפסוק באמצע, העיקר שהוא גומרו.

והנה בענין הסתירה לכוא' ברש"י הנ"ל בין מ"ש בתענית למ"ש במגילה, נראה לבאר, דבגמרא דתענית (שהוא לפני מגילה) מבאר את המציאות (ולא את המצב של הכלל) שאיך יתכן ששני אנשים עולים לתורה בחמש פסוקים בלבד, ומסביר שאת הפסוק מפסיקים לשנים, ולא לאומר "השני" אלא ה"לוי משלים חצי אותו הפסוק שקרא הכהן" (ולא אמר הראשון), כיון שבאמת השני אינו עובר על הכלל הזה, ברם רש"י במגילה (אינו מבאר את המציאות, כי זה כבר כתב לפני זה בתענית, אלא מוסיף בגדר הכלל ו)אינו אומר "מפסיק הפסוק לשנים", אלא "הראשון [ולא "הכהן"] קורא חצי הפסוק השלישי ופוסקו" והיינו שאינו גומרו ומשלימו, משא"כ השני אינו עובר ע"ז, וא"ש לפי"ז השינויים ברש"י, דבתענית כתב "כהן" ו"לוי", ובמגילה "ראשון" (ולא "כהן").