בגליון תתקצז הביא הת' מ.מ.מ. ביאורו של כ"ק אדמו"ר בהגדה של פסח עם לקוטי טעמים ומנהגים, ד"ה כעפרא דארעא, שז"ל: "כעפרא דארעא, ממעט זהב שנקרא ג"כ עפר, כמו שנאמר (איוב כח, ו) ועפרות זהב לו (ח"י, שו"ע אדה"ז סתל"ד ס"ז)."

וביאר בטעם ציונו של כ"ק אדמו"ר לשו"ע אדה"ז, אף שבכלל לא מציין רבינו (בפירושו על ההגדה) לשו"ע אדה"ז אם אין בדבריו חידוש, כי בחק יעקב כתוב "דאי לא אמר דארעא אולי יהי' כוונתו ומחשבתו על עפר החשוב שאינו מבטלו כמו ועפרות זהב לו", וכבר הקשו על הח"י, דלאחר שאמר בפירוש "לבטל ולהוי הפקר" מדוע יש לחשוש עוד - שאינו מבטלו. אך אדה"ז הוסיף בשו"ע שלו "עיקר הביטול הוא בלב .. וכשגומר בלבו כך .. שוב אינו עובר עליו בב"י .. מ"מ תקנו חכמים שיוציא דברים הללו בפיו", דהיינו, שתקנו שיפרש כונתו באמירה בפיו דוקא, אף שגם בלא האמירה מועיל הביטול שבלבו. ותקנו החכמים שיאמר הביטול בלשון ארמית מפני נשים ועמי הארץ שאינם מבינים לה"ק. אשר לפ"ז מובן בפירוש דברי הח"י במה שכתב ד"אולי יהי' כוונתו ומחשבתו על עפר החשוב שאינו מבטלו", שכונתו על "כוונתו ומחשבתו" הניכר מתוך האמירה - בנוסח המובן גם לנשים ועמי הארץ. ולכן צריך לפרט "כעפרא דארעא" אף שכבר אמר "לבטל ולהוי הפקר".

וכדבריו כתוב גם בספר שערי שלום, אך מובן גודל הדוחק בביאור זה, דהאם בשביל כדי ליישב דברי הח"י צריך: א) להעמידם בהיודע לכוון הביטול בלבו, ב) להצטרך לדברי אדה"ז שכותב שתקנו שגם היודע לכוון יאמר הביטול בפה דוקא - אשר לפ"ז צריך שמחשבתו תהיה ניכרת מתוך אמירתו דוקא. למה לי כל זה, אפשר לפרש דברי הח"י בפשטות, דקאי במי שאינו יודע לכוון, שסומך על הנוסח שתקנו חכמים, דאם לא יאמר כעפרא דארעא "אולי יהי' כוונתו ומחשבתו על עפר החשוב שאינו מבטלו". גם לכאורה דוחק לומר שזה הוא כוונת ציונו של כ"ק אדמו"ר לאדה"ז כאן בפירוש דיוק הלשון של "ארעא".

ונ"ל בזה, דזה שרואים בדברי רבינו שמציין למקור הראשון והעיקרי של כל הלכה ואינו מציין דוקא לאדה"ז, נכון הוא כשאין בההלכה פלוגתא, אבל כשיש פלוגתא בזה בין הפוסקים ואדה"ז הסכים לאחד מהם, בודאי מציין רבינו לאדה"ז - מאחר שהוא אחד מהמקורות שהסכים לשיטה זו דוקא.

ובנדו"ד: הרי בפירוש לשון "ארעא" יש פירוש אחר מהב"ח, שהח"י חולק עליו, לכן מציין רבינו: א) להח"י שהוא מקור פירוש זה, ב) לאדה"ז שהסכים לפירוש של דוקא.

ולפ"ז יש לבאר בדא"פ הציונים של כ"ק אדמו"ר לאדה"ז בכ"מ:

בקטע המתחיל וחמיע כותב רבינו בזה"ל: "אף שחמירא כולל גם חמץ, ראוי לכל מדקדק במעשיו להזכירו בפירוש (ב"ח, שו"ע אדה"ז סתל"ד ס"ט)". ובספר שערי שלום נעמד ע"ז לבאר מדוע מציין רבינו גם לאדה"ז. וי"ל בפשטות ע"ד הנ"ל, כי הרי הב"ח חולק בזה על הב"י, והרמ"א, ש"ך, ט"ז וח"י שכולם סתמו או כתבו מפורש כדברי הב"י, ואדה"ז היחיד שחשש לדברי הב"ח, לכן מציין רבינו לאדה"ז.

בקטע המתחיל כל חמירא בתחלתו מציין כ"ק אדמו"ר להדרכי משה ולאדה"ז. וי"ל, כי בסדר היום כתב טעם אחר כמ"ש אדה"ז בקו"א שם סק"ד.

בקטע המתחיל ברוך כו' על ביעור חמץ, מציין רבינו: לטור וב"י ושו"ע אדה"ז. וי"ל כי הב"ח שם הביא פירוש הכל בו דלא כהטור וב"י, לכן ציין רבינו לאדה"ז שהסכים לפירוש הטור וב"י. [ולהעיר, דאף שפירוש הטור וב"י מקורו מהרא"ש, מציין רבינו להטור ולא להרא"ש, כי הטור הוא המקור הראשון מספרי הפוסקים, משא"כ הרא"ש שספרו הוא גם פירוש הגמ'. ומציין להב"י, שביאר ופירש כונת הטור.]

בקטע המתחיל המנהג להניח פתיתי חמץ כו' קודם הבדיקה כותב כ"ק אדמו"ר "מעיקר הדין אין צריך כלל להניח, כי המצוה לחפש אחר החמץ, וגם אם לא מצא כבר קיים המצוה כתיקונה (שבלי הלקט סי' רו בשם שו"ת הגאונים, כלבו בשם רה"ג). אבל כבר נתפשט המנהג להניחן ומנהג ישראל תורה היא (שו"ע אדה"ז סו"ס תל"ב)". ועי' מ"ש הת' מ.מ.ר. בגליון הקודם דשיטת כל הפוסקים היא שקיים המצוה כתיקונה גם אם לא מצא חמץ לבד מהר' בנימין שהובא בשבה"ל דס"ל דאם לא מצא חמץ לא קיים המצוה [אך עי' לשון הט"ז סו"ס תלב "דברכה לבטלה אין כאן דהברכה קאי על מה שיבער למחר בודאי", וצ"ע, ועי' מ"ש בזה הר' ע.ו. בגליון תתקצו]. ולפמ"ש אי"מ, מכיון דיש בזה פלוגתא בין הפוסקים למה לא ציין כ"ק אדמו"ר לאדה"ז שהסכים לדברי השה"ל והכל בו. וי"ל דהציון לאדה"ז בהמשך דברי רבינו כאן קאי גם על מה שהביא לפני כן בשם השבלי הלקט והכל בו. [והביא רבינו ב' המקורות, השבלי הלקט וגם הכלבו, כי הם ב' המקורות שונים, כמו שהוכיח באר היטב הת' מ.מ.ר. בגליון הקודם, והם הראשונים מהפוסקים שהביאו שיטה זו.]

לאידך, תחת הכותרת בקטע האחרון שבת הגדול מביא משו"ע (המחבר) דבשבת הגדול אומרים עבדים היינו "לפי שאז היתה התחלת הגאולה והנסים", והכוונה להרמ"א בשו"ע שהוא מקור הראשון מהפוסקים על מנהג זה (מהמנהגים של טירנא). ולא ציין רבינו כאן לשו"ע אדה"ז, כי אין דיעה החולקת על דברי הרמ"א בשו"ע, אף שהטעם "לפי שאז היתה התחלת הגאולה והנסים" אינו בהשו"ע אלא מאדה"ז בשם הלבוש.