בהתקשרות (גליון תשפ"ד) דן הרה"ג ר' יוסף שמחה גינזבורג בטעם למנהג בהרבה קהילות ישראל לקרוא בתורה בעזרת 'יד', והנני בזה להביא את מה שרשום לי בזה.

בתשובות וביאורים (עמ' 373) כתב: "בודאי תכינו גם מעיל וכו' לספר תורה, ואבקש כן להתקין, כפי מנהג הדורות, גם יד מכסף וכו'..".

בספר שולחן הקריאה, ילקוט דוד (להג"ר דוב בער דוד ריפמן, סי' ז דף כה, א) כתב: "ומה שנוהגין שהגבאי מראה לקורא בתורה בעת קריאתו מלה במלה שהיא בתמונת יד ממש, יש רמז לזה במדרש ילקוט (תהילים רמז תשכג) על הפסוק 'כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך' אני כותב בה ומראה בה טעמי תורה עכ"ל (כר"ש חא"ח סכ"ד) (ולפי זה צ"ל בידו ממש, אכן ממ"ש חז"ל האוחז בספר תורה ערום נקבר ערום (בלא אותה מצוה), לכן עושים זה מכסף (וכדומה) כמ"ש זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות". עיי"ש.

ובספר דברי קהלת (מנהגי פרנקפורט, עמ' 51) כתב: "..כורך המפה ולובש המעיל על ספר תורה ותולה היד של כסף, שאחת מאצבעותיה ארוכה מחברתיה שהקורה מניחה תמיד במלה שקורא, למען ידעו הוא והקורא תמיד מקום הקריאה".

וראה בשו"ת תרומת הדשן (פסקים וכתבים סי' רכה) שדן בשאלה אי שרי לשנות הכלונסות [=מוט שעליו תולים הפרוכת של הארון קודש] לפחים [=העצים, "היד"] שמסמנים בו הספר תורה לקריאת היום. ומסיים שם: "פחים שאינו אלא לסימנים בעלמא לצורך בני אדם שלא יטעו, ולא כל כך לנוי ספר תורה ולא למלבוש ולא לצניעות". וכך פסק הרמ"א (או"ח סי' קנד סעי' ו): "ופרוכת שאנחנו תולים לפני הארון אין לו קדושת הארון רק קדושת בית הכנסת כן הכלונסות שבו תולין הפרוכת, ומכל מקום אסור לעשות מהם העצים שמסמנים בו הקריאה לחובת היום שאינם קדושים כמו הם".

וכתב המג"א (שם ס"ק יד) שכתב: "ועכשיו נהגו לתלותן [=היד] בספר תורה לנוי". ומוסיף הפרמ"ג א"א): "וכל לנוי הוה תשמיש קדושה, כמו טסי כסף, עיין יו"ד סי' רפב סעי' טז [=ואסור להוציאם לחולין]".

בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סי' סג) כתב: "הרמ"א ומג"א ופרמ"ג איירי בעצים שמסמנים את הקריאה והיינו ידות של עץ, משא"כ כהיום שעושים זה מכסף וזהב דרך כבוד כשאר כלי כסף של ספר תורה שהם תשמישי קדושה, וגם כיון שהמנהג שתולין [אותו על הספר תורה], אולי אזלינן בתר מנהג דעלמא כמש"כ מג"א. מכל מקום אם בשום פעם לא תלו על הספר תורה אם כן אין בידינו לאסור, כיון שנעשה רק להראות הקריאה".