בשו"ע אדה"ז סי' לח ס"ז: "כל העוסקים במלאכת שמים פטורין מהנחת תפילין כו' א"צ להפסיק משום קריאת שמע ותפלה אפי' אם יעבור זמנם כו' כל העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת כו' ולכן המשמר את המת פטור מתפילין ומק"ש ותפלה ומכל המצות". ועד"ז מבואר לעיל שם ס"ו. לקמן סי' ע ס"ד. סי' עא ס"ה-ו. סי' עב ס"א. סי' צג ס"ד. סי' קו ס"א וס"ד. סי' רמח קו"א סק"א. סי' תרמ סי"ח.

וכיון שנתבאר שהוא פטור אפילו ממצוות תפילין וק"ש ותפלה ושאר מצוות שבגופו שא"א לעשותן ע"י אחרים, א"כ למדנו מכאן שהעוסק במצוה פטור גם ממצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים.

אמנם מיד אחרי הלכה זו כותב רבינו הזקן בסי' לח ס"ט: "הקורא בתורה פטור מהנחת תפילין כל היום דהיינו שא"צ להפסיק מלימודו להניחם (זולת) בשעת קריאת שמע ותפלה כדי לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה ואע"פ שכל מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים חייב להפסיק כדי לעשותה כמו שיתבאר בי"ד סימן ר"מ מ"מ בתפילין נאמר בהן לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך וזה שכבר יש תורת ה' בפיהו א"צ לאות ולזכרון".

וכ"ז תמוה מאד לכאורה וסותר את כל מה שנתבאר לעיל שהעוסק במצוה פטור מתפילין וק"ש ותפלה, אע"פ שהן מצוות שבגופו וא"א לעשותה ע"י אחרים, וכאן כותב שחייב להפסיק לק"ש ותפלה כיון שהן "מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים", ורק מצות תפילין יש לה דין מיוחד שנדחית מפני לימוד התורה.

את המקור להלכה זו שבסעיף ט כותב רבינו הזקן "כמו שיתבאר בי"ד סימן ר"מ". סי' זה בשו"ע אדה"ז לא הגיע לידינו, ובשו"ע המחבר שם סי"ב : "אמר לו אביו השקני מים ויש לפניו לעשות מצוה עוברת כגון קבורת מת או לויה אם אפשר למצוה שתעשה ע"י אחרים יעסוק בכבוד אביו ואם אין שם אחרים לעשות יעסוק במצוה ויניח כבוד אביו". והוא כדעת איסי בן יהודה בקידושין לב, א: "אלעזר בן מתיא אומר אבא אומר השקיני מים ומצוה לעשות מניח אני כבוד אבא ועושה את המצוה שאני ואבא חייבים במצוה איסי בן יהודה אומר אם אפשר למצוה ליעשות ע"י אחרים תיעשה על ידי אחרים וילך הוא בכבוד אביו אמר רב מתנה הלכה כאיסי בן יהודה".

אמנם ברמ"א שם כתב על זה: "ואם התחיל במצוה תחלה יגמור דהעוסק במצוה פטור מן המצוה" - והיינו שמפרש את הברייתא הנ"ל דהיינו דוקא לפני שהתחיל לקיים את מצות כיבוד אב, אבל אם כבר התחיל יגמור, ופטור גם מן המצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים. והיא שיטת הר"ן (הועתק בב"י שם): "הני מילי כששתיהן לפניו אבל כשהתחיל המצוה אע"פ שאפשר לעשותה ע"י אחרים אם נזדמנה לו מצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים לא יניח את הראשונה דהא קיימא לן דעוסק במצוה פטור מן המצוה ולא מפלגינן בין מצוה למצוה".

והנה רבינו הזקן בסי' לח פוסק שגם אחר שהתחיל במצוה מחלק בין אפשר לעשותה ע"י אחרים או לאו, ומוכיח כך ממה שנתבאר ביו"ד סי' רמ. והיינו שאינו פוסק כהר"ן וכהגהות הרמ"א שביו"ד סי' רמ. וא"כ היכן מצינו ידינו ורגלינו, שזהו לכאורה היפך ממה שפסק לפני זה שם בסעיפים ו-ז, ובכל המקומות שצויינו לעיל, שהעוסק במצוה פטור ממצוה אחרת גם אם היא מצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים וגם מצות שבגופו.

את ההוכחה לפסק הלכה זה מיו"ד סי' רמ, מביא רבינו הזקן גם בסי' רנ קו"א סק"ב: "אסור לו להתבטל מתורתו לעשות מצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים כמ"ש ביו"ד סי' רמ". ואיך יתאים זה עם מה שפסק במקומות רבים שהעוסק במצוה פטור ממצוה אחרת אף אם א"א לעשותה ע"י אחרים.

והביאור בכל זה הוא, שהן כאן בסי' לח והן שם בסי' רנ מיירי שעוסק (לא במצוה סתם, כ"א) בלימוד התורה. ואע"פ שכבר נתבאר שהעוסק במצוה פטור ממצוה אחרת אף כשא"א לעשותה ע"י אחרים, מ"מ העוסק בתורה פטור ממצוה אחרת רק כשאפשר לעשותה ע"י אחרים.

שני טעמים נתבארו בשו"ע אדה"ז לחלק בזה בין העוסק במצוה לבין העוסק בתורה: א) הל' ת"ת פ"ד ה"ג: היה לפניו עשיית מצות ותלמוד תורה אם אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים לא יפסיק תלמודו כו' ואם אי אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים כו' יפסיק תלמודו ויעשה המצוה כי זה כל האדם כמו שאמרו חכמים תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים ואם אינו עושה כן נמצא שלמד שלא לעשות". ב) "ואף על פי כו' שכל העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת מכל מקום כיון שהמצוה היא עוברת שאם יעסוק בתורה ולא יקיימנה תתבטל המצוה לגמרי ובעשיית המצוה לא תתבטל מצות עשה של תורה לגמרי שהרי יכול ללמוד אחר כך לפיכך תלמוד תורה נדחה מפני כל המצות אפילו הן מדברי סופרים כשאי אפשר לעשותן על ידי אחרים כמו שנתבאר ביו"ד סי' רמו".

והוא מ"ש ביו"ד סי' רמו סי"ח: "היה לפניו עשיית מצוה ות"ת אם אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים לא יפסיק תלמודו ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתורתו".

אך עיקר הקושיה היא על מה שכתב רבינו (כאן בסי' לח ובקו"א בסי' רנ) שהמקור להלכה זו הוא ביו"ד סי' רמ, ששם לא מיירי בלימוד התורה כ"א במצוה כיבוד אב, ושם נפסק בהגהת הרמ"א שאם התחיל נדחית גם המצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים, כבכל המצות. ואם נאמר שרבינו הזקן חולק על הרמ"א, ופוסק שגם בשאר המצות יש חילוק בין אפשר לעשותה ע"י אחרים או לאו, א"כ היכן מצאנו ידינו ורגלינו בכל המקומות בשו"ע אדה"ז שצויינו לעיל.

ולכאורה הי' אפשר לומר שיש כאן טעות סופר, וגם כאן בסי' לח צריך להיות הציון (כמו בסי' תמד) "כמו שיתבאר בי"ד סימן רמו". והיינו כיון שמצות ת"ת שונה בזה משאר המצות מהטעמים המבוארים לעיל. אמנם בדקתי וראיתי שגם בדפוס הראשון וגם בכת"י כתוב "כמו שיתבאר בי"ד סימן רמ". וגם בקו"א שבסי' רנ כתוב "כמ"ש ביו"ד סי' רמ". וקשה לשבש הגירסה בכל המקומות האלו.

שוב העירני בזה הרה"ג מוהרמ"ש אשכנזי שליט"א, שיש לבאר שיטת רבינו הזקן בכל זה, שבאמת גם מצות כיבוד אב שונה בזה מכל המצות, מטעם המבואר בברייתא הנזכרת (בדברי אלעזר בן מתיא) "מניח אני כבוד אבא ועושה את המצוה, שאני ואבא חייבים במצוה".

החילוק בין מצות כיבוד אב לשאר המצות (לגבי מצות השבת אבדה) מובא גם בשו"ע אדה"ז (הל' מציאה ופקדון ס"מ): "שאם אמר לו אביו אל תחזיר האבידה עכשיו כי צריך אני עכשיו שתאכילני ותשקני לא ישמע לו שנאמר איש אמו ואביו תיראו אני ה' כולכם חייבים בכבודי, אבל נדחית היא מצות השבת אבדה כו' מפני כבוד המקום, כגון שהאבדה בבית הקברות והוא כהן לא יטמא לה".

ולפי"ז אפשר שרבינו הזקן אינו פוסק בהל' כיבוד אב כשיטת הר"ן והרמ"א, וסובר שדין כיבוד אב ודין לימוד התורה שוין הם, שאינן דומות לשאר המצות, ולכן מביא בסי' לח ובסי' רנ ראיה מדין כיבוד אב לדין לימוד התורה. אלא שחיו"ד סי' רמ בשוע"ר לא הגיע לידינו, ואיננו יודעים מה כתב שם רבינו הזקן בענין זה.