בסי' תרלט ס"ב כ' הרמ"א "ומה שנוהגים להקל עכשיו בשינה שאין ישנים בסוכה רק המדקדקין במצות י"א משום צינה דיש צער לישן במקומות הקרים (מרדכי פ' הישן)". המג"א הוסיף: שא"כ מי שאין לו כרים וכסתות כראוי ויש צינה אין לו לישן שם. והוסיף הרמ"א: "ולי נראה משום דמצות סוכה איש וביתו איש ואשתו כדרך שהוא דר כל השנה ובמקום שלא יכול לישן עם אשתו שאין לו סוכה מיוחדת פטור..."

ויש לברר למה הרמ"א אינו מקבל סברת המרדכי כלימוד זכות לאלו שלא מדקדקים בשינה בסוכה.

וי"ל בב' אופנים: אופן א': דא"כ למה המדקדקין במצות ישינים בסוכה הרי כיון שפטור מהשינה הוי ליה כהדיוט (כמ"ש המג"א סק"ז על מי שאין לו כרים וכסתות). אבל אפשר דאי"ז השגה: דאפשר שהם אינם מצטערים כלל בזה או שיש להם כרים וכסתות ואינם מצטערים בהוצאתו והחזרתו מהסוכה ולסוכה בשעת האכילה והשינה.

ואופן ב': מדברי הרמ"א עצמו בדרכי משה וכן סגנון אדמה"ז נראה באופן אחר: בד"מ כ' לאחרי שמביא טעם המרדכי "ואע"ג דהטעם אינו מספיק שהרי ברוב המקומות אינו קר כ"כ בימי הסוכות ויכול לישן שם בכרים וכסתות...". וכן באדמה"ז: דבסע' ח מביא ההלכה ד"במקומות הקרים שיש צער לישן בסוכה מחמת הקור" אין צריך לישן בסוכה (ומוסיף שם עוד פרטים וחידושים). ובהלכה ט כ' "ועכשיו נהגו העולם להקל בשינה", ונותן טעם הט"ז כלימוד זכות על זה: דעוסק במצות לשמח אשתו ברגל ופטור ממצות שינה בסוכה. ונראה מזה דאין טעם המרדכי מספיק כיון דגם במקומות שאינם קרים אין מדקדקין כ"כ.

ויש להמתיק זה ע"פ מה שכ' אדמה"ז בהל' י"ט סי' תקז בקו"א על מה שלא העתיק דין המג"א בהיתר להסיק ע"י נכרי בשבת שלאחר י"ט עצים שנשרו בי"ט משום דנתב' בסי' רעו שאין להתיר היסק ע"י הנכרי בשבת אלא כשהקור גדול וכ' "ובמדינותינו שאין הקור גדול כ"כ בימי פסח וסוכות לא שייך דין זה"3 4.

פעולת המחשבה

בתשובות וביאורים סי' ד' עמ' 16-7 כ' כ"ק אדמו"ר בהע' 8 על חילוק סוגים בעניינים בהם המחשבה עושה פעולה גם בדבר שמחוץ לאדם החושב ומחלק בין: דברים הנעשים ע"י המחשבה ובזה גופא ג' דרגות: א- שנעשה ע"י המחשבה גרידא (כנדבות קדשים, הפרשת תרומה, להחשיב אוכלין אוכל למאכל אדם ועוד), ב- הפעולה נעשית ע"י מחשבה גרידא אבל אין היא פועלת אלא בשעת עשיה כמו מחשב בקדשים שצ"ל בשעת עבודה דוקא אבל היא נחשבת ללאו שא"ב מעשה כיון שנעשה ע"י מחשבה גרידא. ג- הפעולה נעשית ע"י מחשבה וע"י מעשה שניהם יחד, שלכן: לוקה על לאו זה, ולאידך אין אדם יכול לפעול בשל חבירו די"ל הטעם כי המחשבה שלו אין לה כל קשר עם דבר השייך לחבירו, דוגמא לזה: כלאים בכרם.

ב) פעולה הנעשית ע"י מעשה בלבד אלא שאין היא מועלת ופועלת אלא א"כ ישנה למחשבה: בענייני דלשמה, מזיד וכיו"ב. ובענין זה: כיון שאין המחשבה עצמה פועלת אלא מציירת העשיה שבא עמה יכול לפעול גם בשל חבירו. וי"ל שזהו הטעם הסוברים דבהכשר משקין ובפרה אדומה דעת נותן ועובד בעינן ולא דעת בעלים. ובזה מתורץ קושית הר"ש בכלאים על התוס' בגיטין. ע"כ.

והיינו דהר"ש הביא חילוק (התוס') בין דבר התלוי במעשה דבזה אין אדם אוסר דשא"ש בין דבר התלוי במחשבה שאין אאדשא"ש והקשה ע"ז: דא"כ למה פוסל אדם פרת חטאת שא"ש דהרי הוא דבר התלוי במחשבה. ותי' כ"ק אדמו"ר: דבפרה נפסלת בעשייה גרידא אלא שהמחשבה (דניח"ל ש"עובד") מציירת העשיה ולכן אדשא"ש.

לכאו' נמצא דהרבי לומד דבכלאים המחשבה (דניח"ל בהערבוב) פועלת הכלאים ואינו תנאי גרידא המצייר (עשיית) דערבוביא דב' מינים.

והנה בב"ב ב, א במחיצת הכרם שנפרצה דאומרים לו גדור, ואם לא גדרו יש מחלוקת: לתוס' קידש אלא שאינו חייב באחריותו (ד"ה אומר לו). ולהרמב"ן לא קידש.

והנה סברת הרמב"ן מובן בפשטות שאם לא התרו בו חסר בהניחותא (שסובר שהלה צריך לגדור) בהערבוביא ולכן לא קידש. וסברתו מובנת היטב לפי הגדרת הרבי שאיסור הכלאים נעשית ע"י המחשבה (והמעשה), שלכן אם חסר בהניחותא בפועל אין כאן איסור.

אבל צלה"ב סברת התוס' למה סוברים דקידש אע"פ דחסר הניחותא. ובשלמא אם היינו לומדים שהאיסור נעשית ע"י המעשה ערבוביא גרידא אלא שהניחותא מציירת המעשה היינו יכולים לפרש בהגדרת דין דמחשבה בכלאים, דמחשבה שלילית (דלא ניח"ל) מבטל הערבוביא, ולכן כשאין מחשבה שלילית גם כשאין מחשבה חיובית הרי"ז קידש. אבל אם לומדים דהמחשבה פועלת הדבר א"כ בוודאי שצריך להיות מחשבה חיובית שניחא ליה בהערבוביא א"כ למה אם לא התרו בו קידש.

וצריכים לפרש: שהתוס' סוברים שהעדר ההתראה אינו מורה על העדר ניחותא, ואנו מחזיקים דגם בלי התראה ניח"ל במציאות הערבוביא אלא שאין לנו לחייבו באחריות לשלם הנזק כיון שתולה חיוב בניית הגדר על השני אינו נחשב למזיד בנזק ואינו חייב בגרמי בשוגג. וכן פי' הח"ס. וראה באמרי מרדכי בזה.

ועד"ז נפרש בכוונת התוס' ע"ב "אבל לא נתייאש ועוסק כל שעה לגדור" (דאין כוונתם שצריך רצון שלילי לבטל איסור הכלאים, אלא) דאם אינו עוסק "כל שעה" הרי"ז נחשב כאן כניחא ליה ופועל האיסור בניחותא זו (מחשבה).

והנה בד"ה וחייב הקשו למה חייב באחריותו ואינו היזק שאינו ניכר. ותי' "דחשיב היזק ניכר שהרי ניכר הוא שהוא כלאים כשרואה הגפנים בשדה. ומטמא אע"פ שרואין השרץ על הטהרות לא חשיב ה"נ דמי יודע אם הוכשרו".

ולכאו' ישלה"ב כוונת החילוק ביניהם (וכפי שכבר הקשו כאן): דבשלמא אם בכלאים המחשבה מבטלת הכלאים מובן דכיון דבפנינו הכלאים א"כ מה שאין רואים הניחותא אינו מונע מלקרותו "היזק ניכר" שעיקר הדבר האוסרו והאיסור ניכר הוא (משא"כ בטומאה שאינו ניכר דבר המכשירו). אבל אם נאמר שהניחותא והמחשבה עושים הכלאים א"כ למה זה שונה מבטומאה, דכמו דהתם אין המכשיר ניכר כמו"כ כאן אין הניחותא ניכר.

וצריכים לפרש שכוונת התוס' הוא: שם אין ניכר דהיו שם משקין המכשירים והפירות בחזקת שלא הוכשרו אבל בכלאים הערבוב היא במציאות וכ"ז שאין אנו יודעים דלא ניח"ל אנו מחזיקים דניח"ל במצב דערבוביא והניחותא אוסרו.

[בכללות דברי הרבי בענין זה ועוד, ראה דברי חי' ר' שמעון שקופ ב"ב בענין אין אדם אדשא"ש הב' להשוות עם המבואר בדברי כ"ק אדמו"ר והחילוקים ביניהם. אבל אכמ"ל].

3) והוא דלא כ(מדינות?)הב"ח בסי' תר"מ ד"ה ומ"ש "...ובארץ רוסיא רגילות הוא להיות קור וצינה בחג הסוכות, ונראה בעיני דכל אדם מצונן פטור מן הסוכה...". ודלא כמדינות דערוך השולחן "...דבמדינות הצפוניות שלנו רוב שנים הזמן קר מאד בסוכות...." (ערה"ש שם סי"ג).

4) אבל יש לחלק: בין צינה שבתוך הבית בזמנים אלו לבין צינה בסוכה בזמנים אלו.