לאס אנגעלס, קאליפורניא

שאלה: בנוגע למנהג יום הולדת צ"ע מדוע אין נחשב זה כהליכה בחוקות הגויים, דמצינו יום הולדת אצל פרעה. וכן צ"ל מקור מנהג זה והאם יש בזה איזה נפק"מ לדינא?

תשובה: א. במבט ראשון, אכן מוזכר יום ההולדת בתורה אצל פרעה: "ויהי ביום השלישי יום הולדת את פרעה ויעש משתה לכל עבדיו" (בראשית מ, כ). זאת ועוד, גם בש"ס, מוזכר יום ההולדת בהקשר להנהגת עכו"ם, כדברי המשניות הפותחות את מסכת עבודה זרה: "לפני אידיהן של גוים שלשה ימים אסור לשאת ולתת עמהן..ואלו אידיהן של גוים..יום גנוסיא של מלכים, ויום הלידה, ויום המיתה". בגמרא (עבודה זרה י, א) כי 'יום גינוסיא' הוא יום שמעמידים בו עובדי כוכבים את מלכם". ו'יום הלידה", פירש רש"י (עבודה זרה ח, א) "של מלך, עושים כל בני מלכותו יום איד משנה לשנה ומקריבים זבחים".

בסגנון דומה מובא בירושלמי (עבודה זרה פרק א הלכה ב) "יום גינוסיא של מלכים, ויהי ביום השלישי יום הולדת את פרעה. יום הלידה ויום המיתה, עד כאן לציבור מכאן ואילך ליחיד". ופירש הפני משה: "יום גינוסיא הוא שעושים ביום הלידה של מלך יום איד לכל המון העם, ויום הלידה דהדר תני הוא שעושים אותו יום איד ליחיד כל אחד בביתו ביום הלידה שלו וכיום תגלחת זקנו".

ומבואר איפוא לפי התלמוד הבבלי, שיום ההולדת המוזכר לענין 'אידיהן של עובדי כוכבים', דהיינו הימים שעובדי העבודה זרה היו מקיימים בהם פולחן לעבודתם [ולכן אסור לשאת ולתת עמהם ג' ימים קודם אליו ולאחריו] - הוא יום ההולדת של המלך. ואילו בירושלמי מבואר, כי גם יום ההולדת של כל יחיד [גוי] היה נחשב כ'יום איד'. ומכל מקום, הן לפי הבבלי והן לפי הירושלמי, מוזכר יום ההולדת בהקשר שלילי - כיום 'אידם' של עובדי כוכבים, שהיו מייחדים אותו לעבודה זרה, וכפי שמוזכר בתורה 'יום הולדת פרעה', שגם הוא היה יום משתה לעבודה זרה, וכדברי חז"ל שפרעה עשה עצמו עבודה זרה (עי' רש"י שמות ז, טו).

ואכן הרה"ק ממונקאטש (דברי תורה סימן פח) בדרשה שנשא בבית הכנסת "לרצון הממשלה יר"ה [ירום הודם] ליום הולדת שר הרעפובלי"ק הנודע למשגב בכל העולם במידת טובו וישרתו", נתן טעם מדוע המנהג לחגוג ביום ההולדת אינו מתאים אלא לבני אומות העולם: "והנה יום הולדת אצל בני ישראל, לא שמענו מרבותינו ואבותינו הקדושים זי"ע לעשות כן שמחות ביום תולדותם. והטעם פשוט נראה מרוב ענותנותם, כי אמרו חז"ל (עירובין יג, ב) נמנו וגמרו טוב לו שלא נברא משנברא, על כן לשמחה מה זו עושה ביום ההוא כיון שטוב היה לו אם לא היה נברא ונולד. אולם [זה שייך רק בבני ישראל] דהטעם שם כתב המהרש"א במש"כ נמנו וגמרו, דהיינו שמנו וחשבו וספרו את המצות עשה ולא תעשה, שהלא תעשה הם שס"ה מרובים על העשה שהם רמ"ח, ועל כן גמרו שטוב לו שלא נברא כיון שהוא קרוב להפסד ורחוק משכר. וזהו רק בישראל שקבלו עליהם לשמור ולעשות את התרי"ג מצוות. מה שאין כן באומות העולם, שאין להם רק חוב ז' מצוות לא שייך הך נמנו וגמרו מהמספר תרי"ג, ועל כן אצלם ובפרט מחסידי אומות העולם כמו שר הרעפובליק הנשיא הנ"ל, על כן הוא אצלם יום תולדותם יומא דמזלא ושמחה".

האם בחגיגת יום הולדת יש איסור 'ובחוקותיהם לא תלכו'

ב. אך לפי המתבאר כי המנהג לחגוג את ימי ההולדת יסודו במנהג הגויים להקריב קרבנות לעבודה זרה בימי הולדתם, לא זו בלבד שאין ראוי לחגוג את יום ההולדת, אלא שלכאורה יהיה איסור בדבר משום 'ובחוקותיהם לא תלכו'.

לשאלה זו נדרש בשו"ת להורות נתן (חלק ט או"ח סימן ה) וז"ל: "ומה ששאל אם יש בזה משום מנהג עכו"ם, הנה מצינו בש"ס ע"ז (ח, א) ואלו אידהן וכו' ויום הלידה, ופירש רש"י יום הלידה של מלך עושין כל בני מלכותו יום איש משנה לשנה ומקריבין זבחים, עיי"ש. וברמב"ם (פ"ט מעכו"ם) ובשו"ע (יו"ד סימן קמ"ח ס"ז) איתא עכו"ם שעושה הוא חג לעצמו ומודה לאלילים ומקלסה ביום שנולד בו ויום תגלחת זקנו ובלוריתו ויום שעלה בו מן הים ויום שיצא מבית האסורים, עיי"ש. ומשמע שגם ביחיד נהגו בזה ולא רק למלכים, וכירושלמי ע"ז (פ"א סוף ה"ב) עיי"ש ובפני משה. אולם מזה אין ראיה שיהא בגדר חוקות העכו"ם שאסור לישראל, דהא חזינן שנהגו לעשות יום איד גם כשעלו מן הים ויום שיצא מבית האסורים, והרי גם ישראל צריכין להודות בהני, שהם מד' הצריכין להודות (ברכות נד, ב). ומצינו בספר מגילת איבה (לבעל התוספות יום טוב) שנאסר בבית האסורים על ידי המלכות, וכשיצא לחופשי ביום כ"ח מנחם אב, כתב: והיה ספק בעיני אם אקבע גם יום משתה ושמחה ביום כ"ח בחודש מנחם אב יום צאתי לחפשי, כי כן רבים מבני עמינו כשינצלו מגזירת משפט מות, קובעים ליום ההוא יום משתה ושמחה, עי"ש. הרי שנהגו ישראל לעשות יום שמחה בכל שנה שבו יצא מבית האסורים, ואף שמצינו כן בעכו"ם. ועל כרחך שאין זה בגדר חוקות העכו"ם".

סעודה ביום ההולדת וביום ברית המילה

ג. מן העבר השני, כ"ק אדמו"ר מביא (ספר ההתוועדויות תשמ"ח, ח"ג, שיחת אחרון של פסח) בשם ספר מדרש שכל טוב (בראשית מ, כ) ש"רוב בני אדם מחבבים יום שהוא תשלום שנתן, שהוא כנגד אותו היום שנולד, ושמחים בו ועושים בו משתה" [יש לציין כי לא ידועים פרטים רבים על מחבר ספר זה "רבינו מנחם ב"ר שלמה", אם כי חיבור זה מוזכר בספרי רבותינו הראשונים].

המנהג לציין את יום ההולדת, מובא בבן איש חי (שנה ראשונה, פרשת ראה, אות יז) וז"ל: "יש נוהגין לעשות בכל שנה את יום הלידה ליום טוב, וסימן יפה הוא, וכן נוהגים בביתנו".

ובספר בן יהוידע על מסכת ברכות (כח, ב) כתב הבן איש חי לדייק את דברי הגמרא "ההוא יומא בר תמני סרי שני הוי, אתרחיש ליה ניסא ונעשו לו י"ח שורות של שערות לבנות בזקנו", ולא נאמר "ההוא זימנא", כי אותו יום היה יום ההולדת של רבי אלעזר בן עזריה "ולכן הצליח לעשות לו נס זה, דידוע שיום הלידה יהיה המזל של האדם חזק בו ומוצלח. על כן נוהגים שכל אדם יעשה יום הלידה יום טוב לעצמו" [ובספר ודרשת וחקרת (ח"ד סימן מ) כתב: "גם מפורסם בפי הבריות שיום ההולדת מסוגל לתפילה, דכתיב (תהלים ב, ז) "בני אני היום ילדתיך שאל ממני ואתן לך"].

ומוסיף הבן איש חי (פרשת ראה, בהמשך דבריו המובאים לעיל) וז"ל: "ושמעתי שיש מקומות נוהגים לעשות בכל שנה סעודה ביום שנכנס בו האדם בבריתו של אברהם אבינו. ומנהג יפה הוא וערב לי מאד, אך לא נהגנו בזה בביתנו. ורק אנא עבדא נהגתי לומר בכל שנה ושנה, ביום שנכנסתי בבריתו של אברהם אבינו בקשה זו: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך כי בהיום הזה שהוא יום כך לחדש פלוני, שהוא היה יום שמיני ללידתי, נכנסתי בבריתו של אברהם אבינו עליו השלום, בשנה הראשונה שנולדתי בה, וקיים בי עבדך אבי מצות מילה ופריעה, כאשר צוית אותנו בתורתך הקדושה..אנא ה' לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי, ותמשוך עלי מחשבות קדושות וטהורות זכות ונכונות, ויהיה לי לב שמח בעבודתך תמיד, ותעזרני על דבר כבוד שמך, מעתה ועד עולם אמן כן יהי רצון".

סעודה זו, לציון יום הכניסה בבריתו של אברהם אבינו, מובאת גם בשמו של החתם סופר, בשו"ת אפרקסתא דעניא (סימן קכג) "ומצאתי בכתבי מו"ח בשם החתם סופר, דאין לישראל לחוג יום מולדתו, כי אם את יום שנכנס בבריתו של אברהם אבינו עליו השלום". והביא שם ממה שכתב החתם סופר בספרו תורת משה, על הפסוק (בראשית כא, ח) "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק", וז"ל: "ונראה ביום מילתו עשה סעודה, וכן בכל שנה ושנה כדרך שהמלכים עושים ביום הולדת את פרעה, כן עשה אברהם אבינו בכל שנה ושנה ביום מילתו של יצחק שהוא יום אחרון של פסח בחו"ל שהרי ביום ראשון של פסח נולד".

יום הולדת האדם - היום שמאיר בו מזלו

ד. כ"ק אדמו"ר, בהמשך דבריו המובאים לעיל [אות ג] ביאר את סיבת השמחה המיוחדת ביום ההולדת, על פי דברי הירושלמי (ראש השנה פ"ג ה"ח) בענין מלחמת עמלק: "עמלק כושפן [מכשף] היה. מה היה עושה, היה מעמיד [למלחמה עם ישראל] בני אדם ביום גינוסיא שלו. לומר, לא במהרה אדם נופל ביום גינוסיא שלו [ביום הולדתו, שאז המזל השולט ביום ההוא עוזר לו]. מה עשה משה עירבב את המזלות [שלא ישלוט ביום ההוא המזל שנולד בו], הדא הוא דכתיב (חבקוק ג, יא) שמש ירח עמד זבולה".

וכתב רבינו: "וההסבר בזה, על פי האמור, שביום ההולדת חוזר ונשנה ענין הלידה, חידוש המשבח החיות. ולכן, כשם שבלידתו קיבל חיות על ידי המזל שנולד בו, הרי, גם ביום הולדתו בכל שנה ושנה חוזר ונשנה המשכת חיותו ממזל זה, ובאופן שמזל זה [שנולד בו] עוזר לו, עד לעזר באופן של התגברות, כלשון הכתוב וגבר, מזלו גובר. ועל פי זה, ענין השמחה ונתינת שבח והודיה ביום ההולדת דכל אחד ואחד מישראל, הוא לא רק ביחס למאורע דהלידה הראשונה [שנזכר ביום זה], אלא גם ביחס לענין הלידה כפי שנעשה ביום זה ממש, שחוזר ונשנה המשכת חיותו על ידי מזל זה [ובאופן שהמזל שנולד בו עוזר לו, עד לעזר באופן של התגברות - וגבר ישראל], המשכת חיות חדש על כל השנה כולה".

ולכאורה זהו אכן מקור מפורש מדברי הירושלמי, שיום לידת האדם הוא יום מיוחד עבורו - שבו מזלו השולט ביום זה מסייע לו להיטיב לו [ומסיבה זו בחרו העמלקים למלחמתם אנשים שחל יום ההולדת שלהם באותו יום, בחושבם שמזלם יגן עליהם שלא ימותו].

ברם ראיה זו ניתן לדחות, כי יתכן שיש להבדיל בין גויים הנמצאים תחת שליטת והשפעת המזלות, וכפי שמובא בירושלמי ענין זה על עמלק - ובהם נאמר שביום הלידה מתגבר המזל. אולם כידוע "אין מזל לישראל" (שבת קנו, א). ופרש"י: "דעל ידי תפילה וזכות משתנה מזלו לטובה", ומי יאמר שגם אצל ישראל יש השפעה להתגברות המזל הטוב ביום ההולדת.

ה. אמנם ידידי רבי גמליאל הכהן רבינוביץ הביא בספרו גם אני אודך (סימן פא) את דברי הילקוט שמעוני (חבקוק רמז תקסד) שם הובא מאמר הירושלמי הנ"ל, והמג"א בפירושו זית רענן, כתב: "ואם תאמר, והא אמרינן (ראש השנה יא, א) בצדיקים ביום שנולד הוא מת. ויש לומר דהיינו לטובה שממלא שנותיהן, אבל אין נהרג בלא זמנו ביום שנולד". ומפורש איפוא בדברי המג"א שהתגברות המזל ביום הלידה נאמרה גם אצל ישראל, ולא רק בגויים.

ויסוד דברי המג"א מתבאר במה שכתב רבי צדוק הכהן מלובלין בקונטרס דברי חלומות (אות כ) "כי היום שהאדם נולד בו אז הוא בתוקף מזלו, ואין לו לירא באותו היום בכל שנה משום דבר שיורע מזלו אז. ומה שאמרו דצדיקים מתים ביום שנולדו, היינו לפי שאצלם המיתה היא התרוממות מזלו ומעלתו, שפושט לבוש הגופני ולובש חלוקא דרבנן הרוחני ליכנס לעולמות העליונים למעלה עליונה ליהנות מזיו השכינה. וכמו שביום לידתו ירד לעולם הזה לתוספת מעלה, שעל ידי עבודתו בעולם הזה בתורה ומצוות ומעשים טובים הוא מגיע למעלה עליונה יותר ממה שהיה קודם, כן ביום המיתה מגיע למעלה עליונה עוד יותר, דטוב יום המות מיום הוולדו (קהלת ז, א). ועל כן הם מתים ביום לידתם שהוא יום התרוממות מזלם. אבל מי שאינם צדיקים, שאין המיתה התרוממות מעלה מיד ביומו, אין להם לירא ביום לידתם מן המיתה".

מקור נוסף למעלת יום ההולדת גם אצל ישראל, הביא הרב שמואל ישעיה יפה (קובץ תורני אור ישראל, מונסי, גליון לו, תמוז תשס"ד, עמ' רנא), על פי דברי הנצי"ב בפירוש העמק דבר על הפסוק (שמות יב, ב) "החודש הזה לכם" וז"ל: "חודש תשרי הוא חודש המובחר במה שנוגע לצרכי העולם משום שבו נברא העולם, וכלל גדול הוא שבאותו היום שנברא דבר מסוגל זה היום גם לדורות להתחזק יותר. ומזה הטעם טבע האש במוצאי שבת רותח יותר, משום שאז נברא, וכמו שכתב בשו"ת הרשב"א (ח"ג סימן רצ) ולכן מברכים על האש במוצאי שבת". ומכאן יש קצת ראיה למעלת יום ההולדת גם אצל עם ישראל, עכ"ד.

ובאמת יש להביא ראיה מדברי הגמרא במגילה (יג, ב) שהמן הטיל גורלות כדי למצוא חודש שבו אין מזל לישראל שיגן עליהם ממזימתו להשמידם, ו"כיון שנפל פור בחודש אדר שמח [המן] שמחה גדולה, אמר נפל לי פור בירח שמת בו משה, ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד". ומפורש כי היום שבו נולד משה רבנו מבטא מזל טוב לישראל. ועל פי זה כתב בספר אהלי יעקב (פרשת בחוקותי) וז"ל: "חסידים היו אומרים, שיום הולדתו של צדיק, אפילו בזמן שכבר איננו בעולם, הוא יום של חסדים בשביל ישראל, ומביאים ראיה ממסכת מגילה" [כוונתו לדברי הגמרא במגילה הנ"ל על הפור שהפיל המן].

הרי לנו כי יום לידתם של צדיקים משפיע מזל וזכות לעם ישראל.

* * *

עד גיל עשרים האדם אינו בר עונשין

ז. מלבד הסגולה הכללית שיש ביום ההולדת, כמבואר לעיל, ישנם גילאים מיוחדים, שבהגיע האדם אליהם, יש בכך נפקא מינה לדינא, לדוגמא גיל עשרים.

במסכת שבת (פט, ב) מוזכרים דבריו של יצחק אבינו ללמד סניגוריה על עם ישראל, באומרו: "דל עשרין דלא ענשת עלייהו", ופירש רש"י: "שכן מצינו בדור המדבר שלא ענש הקב"ה אלא מעשרים שנה ומעלה, דכתיב (במדבר יד, כט) במדבר הזה יפלו פגריכם וגו' מבן עשרים שנה ומעלה אשר הלינותם עלי". ומפשטות דברי הגמרא נראה כי עד גיל עשרים, האדם אינו נענש על ידי הקב"ה על מעשיו הרעים. וכן מפורש בדברי המדרש (במדבר רבה יח, ד) "אמר רבי ברכיה, בית דין של מעלה עונשין מעשרים שנה, ובית דין של מטה עונשין מי"ג שנה". והרע"ב פירש את דברי המשנה (אבות פ"ה מ"א) "בן עשרים לרדוף", וז"ל: "להענישו על מעשיו, שאין בית דין של מעלה עונשים פחות מעשרים". והרמב"ם כתב בפירוש המשניות (סנהדרין פ"ו) "מפי השמועה למדנו שה' לא יעניש החייב כרת אלא אחר עשרים, ואין הפרש בין זכרים ונקבות".

אמנם מדברי רוב הפוסקים נראה, כי אין להסתמך על דברי הגמרא כפשוטם, שאכן אין עונשים בשמים עד גיל עשרים.

יעויין בשו"ת חכם צבי (סימן מט) שהביא את קושיית המהר"ל מפראג, מדוע בן י"ג עד בן כ' צריך להביא קרבן חטאת על חטאו, והרי קרבן חטאת מביאים רק על עבירה שיש עליה עונש כרת [אם היה מזיד] ומאחר ובן י"ג אינו חייב כרת, כי בדיני שמים אינו נענש עד היותו בן עשרים, לכאורה הדין היה צריך להיות שאין לו להתחייב גם בחטאת על שוגג.

וגם על עצם הדבר שבן י"ג אינו חייב כרת עד גיל עשרים כתב החכם צבי: "אף על פי שכן תפסו במושלם הרבנים הגדולים מהרא"ם ובעל יפה תואר בפרשת חיי שרה, אין דעתי נוח בו". ראשית: "דהיאך יתכן שענשה אותו התורה בעונש מלקות וארבע מיתות בית דין ונאמר שהכרת הכתוב בה לא קאי עליו". שנית, הרמב"ם (הלכות מילה פ"א ה"א) כתב: "ובכל יום ויום שיעבור עליו משיגדל הרי הוא מבטל מצות עשה, אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד". ומפורש, שהוא מחוייב כרת כבר משעה שהגדיל, דהיינו שנהיה בן י"ג. ומסיים החכם צבי: "דברי אגדה הם, ואין משיבין מן האגדה".

וכן דעת הנודע ביהודה (מהדו"ת יו"ד סימן קסד) שכתב: "ולדעתי גם כן לא מסתבר שלא יהיה שום עונש שמים על האדם קודם עשרים שנה, ונמצא העולם הפקר וירצח את רעהו כשלא יהיו שם עדים, וינאף ויעשה כל תועבות ה'. ולדעתי הכוונה, שבעולם הזה אין הקב"ה מענישו בחייו קודם עשרים שנה, אבל אחר מיתה כל מעשה אדם כל ימי חייו משהגיע לכלל דעת, אפילו לעונת הפעוטות, כשכבר יודע שהיא עבירה צריך לסבול כפי מעשיו".

ובשו"ת חתם סופר (יו"ד סימן קנה) דן בחשש איסור כרת בנדון אשה שהיתה פחותה מבת עשרים, וכתב: "מה שרמזת והיא לא הגיעה לעשרים שנה, נראה דעתך שאינה בת עונשים למעלה. זה לא נמצא בש"ס רק בדרושי אגדה, וכבר כתבו מזה האחרונים שאין לסמוך על זה כלל. אבל האמת משנעשו בני מצוה בשנים וסימנים מתחייבים בכל חיובי תורה בבית דין של מעלה ושל מטה, דאם לא תימא הכי, למאן דאמר יולדת ומצורע ונזיר חוטאים הם, לא מיייתי קרבנם קודם עשרים, וישתקע הדבר ולא יאמר". והוא מסכם: "ולפי עניות דעתי, כי לא נאמרו שיעורים הללו במדרשות שבני עשרים עונשים למעלה אלא בעונשים על חטאים המחודשים לשעה, כגון עונשי דור המדבר. אבל עונשי התורה אין שום חילוק, כי שיעורים הלכה למשה מסיני בין למלקות בין לקרבן ובן י"ג שהביא ב' שערות, שוה לכל עונשים שבתורה, ואין צריך לפנים".

הנה כי כן, לפנינו הסכמת רוב הפוסקים, שכבר מבן י"ג שנה נענשים גם על עונשי שמים.

ברכת הגומל עד גיל עשרים

ח. נוסח ברכת 'הגומל' הוא: "הגומל לחייבים טובות". וכתב המג"א (הקדמה לסימן ריט) "קטן אינו צריך להודות, דלא שייך לומר לחייבים טובות, דהא לאו בר עונשין הוא. ואם יאמר על אביו לחייבים וכו', זה אסור לעשות. ואם נאמר שידלג מלת חייבים, אין לשנות ממטבע שטבעו חכמים. ואין לומר דחייבים קאי עליו, דמצד הגלגול באים עליו יסורים, דמנא ידע, דלמא הוא בחטא אביו".

לאור זאת, נשאל בשו"ת ציץ אליעזר (חלק י"ד סימן כ) האם לפי משמעות דברי חז"ל שאין נענשים בדיני שמים עד גיל עשרים, לא ניתן יהיה לברך 'הגומל' עד גיל עשרים שכן גם אז עדיין לא שייך לומר "לחייבים טובות, דהא לאו בר עונשין הוא".

ועל כך השיב הציץ אליעזר: "בנוגע למבן י"ג עד בן כ', מה שרואים לכמה שמעתיקים בשם הפמ"ג שכאילו מסתפק בזה אם יברך הגומל, זה בהחלט לא נכון, והצדק עם הכף החיים (סימן ריט ס"ק ב) שכותב שמשמע מכל הפוסקים (המהר"ם מינץ בשו"ת סימן יד, והכנסת הגדולה והשערי תשובה שם) דלאחר י"ג לכולי עלמא מברכים. ושכן כתב באשל אברהם בריש הסימן הנ"ל בזה הלשון, אבל י"ג שנים ב' שערות, כיון דבית דין של מטה עונשים ודין ד' מיתות לא בטלי אף קודם כ' שנה (דלאו בר עונשים בדיני שמים הא דבר הבא מידי אדם מענישין מן שמיא וכן מלקות וכדומה כהאי גוונא) שייך שפיר לחייבים" עכ"ל. הרי שפתי הפמ"ג ברור מללו דבן י"ג שנים וב' שערות שייך שפיר לחייבים, וממילא מחוייב שפיר לברך הגומל. ופמ"ג כותב את דבריו אפילו לפי הנחתו שמקובל הוא הכלל הזה דקודם עשרים שנה לאו בר עונשין הוא בדיני שמים, ורק מחלק בין דיני שמים ממש, ובין דבר הבא מידי אדם דשפיר ענשינן מן שמיא, וכן מלקות וכדומה".

מדברים אלו משמע, שיתכן איפוא כי לדעת היפה תואר והמזרחי, שאין עונשים בדיני שמים בפחות מגיל עשרים, אכן אין לברך 'הגומל' לפני גיל עשרים מכיון שאינו יכול לומר הגומל לחייבים טובות, מכיון שהוא אינו בר עונשין. אלא שכאמור, הפמ"ג עצמו דוחה זאת. ומלבד זאת, הציץ אליעזר מציין לדברי האחרונים [חכם צבי, נודע ביהודה, חתם סופר] שהובאו לעיל [אות ו] שנקטו כדבר פשוט שכבר מבן י"ג שנה נענשים גם על עונשי שמים, ולשיטתם פשיטא שמברך 'הגומל' ואומר 'לחייבים' טובות, שהרי הוא חייב, בין בדיני אדם ובין בדיני שמים.

* * *

ברכת שהחיינו ביום ההולדת הששים והשבעים

ט. במסכת מועד קטן (כח, א) מובא: "מת בחמישים שנה, זו היא מיתת כרת. חמישים ושתים שנה, זו מיתתו של שמואל הרמתי [שנפטר בגיל נ"ב]. שישים זו היא מיתה בידי שמים. אמר מר זוטרא, מאי קרא, דכתיב (איוב ה, כו) תבא בכלח אלי קבר, בכלח בגימטריא שיתין הוו. שבעים, שיבה. שמונים, גבורות, דכתיב (תהלים צ, י) ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה. אמר רבה, מחמישים ועד שישים שנה זו היא מיתת כרת". ומסופר שם: "רב יוסף כי הוה בר שיתין, עבד להו יומא טבא לרבנן, אמר, נפקא לי מכרת". כלומר, כאשר הגיע רב יוסף לגיל שישים, עשה יום טוב לתלמידיו, והסביר זאת בכך, שביום זה יצא מכלל עונש 'כרת' [המשך דברי הגמרא יובא להלן אות יב].

בביאור ההבדל בין עונש "כרת" לעונש "מיתה בידי שמים", שיטת רש"י (שבת כה, א ד"ה וכרת ושם בעמ' ב ד"ה כרת) ש"מיתה בידי שמים ימיו נקצרים, אבל אינו הולך ערירי. כרת, אית בה תרי חומרי, ימיו נכרתים, והולך ערירי". תוספות במסכת יבמות (ב, א ד"ה אשת) הקשו על שיטת רש"י שאין כרת בכריתת הזרע אלא רק בשתיםמהעריות שאמרה התורה בהם בפירוש "ערירי" (ויקרא כ, כ-כא). ולכן לדעת תוספות בירושלמי (ביכורים פ"ב) מפורש שעונש כרת הוא עד גיל חמשים. אולם לפי הבבלי במועד קטן הנ"ל, גיל הכרתהוא בין חמישים לשישים. ואילו מיתה בידי שמים, היא מיתה קודם זמנו, ללא זמן קבוע [בענין עונש הכרת, ראה בדבריו של רבנו יונה שכתב (שערי תשובה, שער ג אות קכב) וז"ל: "ומי שנתחייב כרת, פעמים שתאריך לו הזכות בעולם הזה שניים ושלושה דורות. ואיחור המות לרשעים לשלם שכרם בעולם הזה ולאבדם מן העולם הבא"].

והנה בשו"ת חוות יאיר (סימן ע) האריך לברר ענייני סעודות מצוה, וכתב בתוך דבריו: "וכן סעודת בן שבעים יש להסתפק אם הוי סעודת מצוה, אפילו זה הבן שבעים מברך שהחיינו, כי כך נראה לי, מכל מקום לא יתחייב שיהא זה סעודת מצוה, לכן ראוי לדרוש אז". ובהגהות חתם סופר על שו"ע או"ח (סימן רכה סע' א) כתב וז"ל: "בתשובת חוות יאיר (סימן ע) כתב לברך שהחיינו ביום שנעשה בן שבעים, ונראה לברך בלא שם ומלכות".

דין זה הובא בבן איש חי (שנה ראשונה, פרשת ראה, אות ט) "כשיגיע לשישים או לשבעים, נכון ללבוש בגד חדש או יקח פרי חדש, ויברך עליו שהחיינו, ויכוין גם על שנותיו. ויש שעושים סעודה כשיגיעו לשבעים". וכן פסק בכף החיים (סימן רכג ס"ק כח) "כשיגיע אדם למלאות שבעים שנה לימי חייו, יברך שהחיינו (חוות יאיר סימן ע). והביאו הברכי יוסף (שיורי ברכה אות ב). וכתב שיברך בלא שם ומלכות מאחר שלא כתבוהו הראשונים, עכ"ד. וכבר כתבנו על כל דבר שיש בו ספק או פלוגתא בברכת שהחיינו, יברך על פרי חדש, ויכוין לפטור אותו דבר".

אולם בספר גנזי יוסף (סימן ד) העתיק את דברי הגאון בעל שו"ת פרי השדה, שהקשה על עצם האפשרות לברך 'שהחיינו' כאשר אדם מגיע לגיל שבעים: "ולא מצינו לברך על הזמן [שהחיינו], רק ביום טוב, שהוא ודאי שמחה שזכה להזמן שמחויב בו במצוות, מה שאינם נוהגים בשאר הימים. אבל לברך על מה שהקב"ה נתן לו חיים, לא מצינו ברכה מיוחדת, רק מה שמברכים בכל יום ברכת המחזיר נשמות, אבל על מה שזכה להגיע לגיל שבעים לא תקנו ברכה. ויש לומר הטעם [שאין מברכים 'שהחיינו' כאשר מגיע לגיל שבעים] משום שמי יאמר זכיתי לבי שהשלים עצמו בימי חייו, ואם כן נח לו שלא נברא, והיאך יוכל לברך, כי ברכה שייך רק אם קיבל איזה טובה, וכיון שאינו יודע אם השלים חובתו בימי חייו, לא שייך ברכה על זה. ואפשר שזהו גם כן הטעם שאין מברכים שהחיינו על נשואי אשה, שהרי אינו בטוח שמקיים המצוה כהוגן].

אולם הוא מסיים: "ומכל מקום יודע אני שיש איזה אנשי מעשה שבכל שנה כשמגיע יום ההולדת, אותם שמהדרין לברך שהחיינו על איזה פרי או בגד חדש, אבל ברכה מיוחדת לא תיקנו. ובאמת אין חילוק בזה בין השנה שהגיע לשבעים שנה, או שאר השנים ביום לידתם, וודאי מהראוי ליתן שבח והודאה לשמו הגדול ית"ש, אבל ברכת שהחיינו מיוחד לזה לא מצינו מהטעם שכתבנו בס"ד".

ונראה כי לענין ברכת שהחיינו בכל יום הולדת, ובפרט ביום הולדת שישים או שבעים, שיוצא מכלל עונשי שמים, המברך 'שהחיינו' בשם ומלכות, יכול להסתמך על דברי הב"ח (או"ח סוף סימן כ"ט) שישלחלק "בין ברכת שהחיינו לשאר ברכות, דברכת שהחיינו שבאה על שמחת לבו של אדם יכול לברך אע"פ שאינו ודאי שחייב לברך. דאינו עובר על לא תשא, אם הוא שמח ומברך עליו יתעלה על שהחייהו וקיימו עד הזמן הזה. אבל כאן דמברך [בברכת תפילין כשאינו מחוייב] אשר קדשנו במצוותיו וציונו, פשיטא דאיכא ספק אינו יכול לברך ולומר וציונו, דהוי ספק ברכה לבטלה דאסור לדברי הכל".

בדברי הב"ח מפורש איפוא, כי שונה דין ברכת שהחיינו הבאה על שמחת הלב, מכל ברכות שהחיינו האחרות. ולכן, בניגוד לכלל הידוע שבכל מקום שיש ספק ברכה, אין לברך מדין "ספק ברכות להקל". כאשר יש ספק אם לברך שהחיינו, רשאי לברך, כי ברכה זו מביעה את שמחת הלב, ובאופן שיש לו ודאי שמחה יברך בשם ומלכות. ולפי זה, גם בנדון דידן, כאשר האדם מרגיש שמחה בלבו, יוכל לברך לפי הב"ח ברכת 'שהחיינו' בכל יום הולדת, ובפרט ביום הולדת שישים או שבעים, שיוצא מכלל עונשי שמים.

המנהג לעשות סעודה ביום ההולדת השבעים

י. לעיל הבאנו את דברי החוות יאיר (סימן ע) שסעודה ביום ההולדת השבעים נחשבת לסעודת מצוה, אם "חתן השמחה" ידרוש. ובשו"ת בית ישראל (סימן לא) העיר על כך שהחתם סופר העתיק בהגהותיו לשו"ע את דברי החוות יאיר רק לענין ברכת שהחיינו ביום ההולדת השבעים, ולא התייחס לדבריו בענין סעודת המצוה. ואולי יש ללמוד מכך שלדעת החתם סופר, אין זה נחשב כלל לסעודת מצוה.

ובהמשך דבריו, תמה בשו"ת בית ישראל מדוע הסתפק החוות יאיר אם סעודה ביום ההולדת שבעים נחשבת לסעודת מצוה, והרי בדברי הגמרא במועד קטן [הובאו לעיל אות ח] שרב יוסף עשה סעודה בהגיעו לגיל שישים, והיתה זו סעודת מצוה [שאם לא כן, אמרו חז"ל (פסחים מט, א) ש"כל סעודה שאינה של מצוה אין תלמיד חכם רשאי ליהנות ממנה"] - ואם כן "מה זה שמסופק החוות יאיר בסעודה שעושים כשמגיעים לשבעים שנה אי הוי סעודת מצוה, הא מבואר מרב יוסף דעשה סעודה שהגיע לשישים שנה לתלמידי חכמים, ומה לי שישים מה לי שבעים, אדרבה קל וחומר הוא, ומה אם שמח רב יוסף בשישים שבזה יצא מכלל כרת, אם כן בשנת שבעים בוודאי ראוי לשמוח שיצא מכלל כרת דיומי".

וביישוב מנהג העולם שלא נוהגים לעשות סעודה ביום ההולדת השישים כרב יוסף, כתב בשו"ת בית ישראל: "ואולי אפשר משום שמבואר בקרא בתהלים (צ, י) ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ממתינים עם הסעודה עד מלאת שבעים שנה". ועל אלו שאינם עושים סעודה, כתב בשו"ת בית ישראל: "מה שאין העולם עושים סעודת בר שישים או בר שבעים או בר שמונים, רק מקצת מזעיר אנשים, הוא משום חשש עין הרע, על כן מסתירים את שנותיהם. אבל מי שרוצה לעשות [סעודה], יש לו סמך מגמרא מועד קטן הנ"ל".

הסעודה ביום ההולדת רק בפני תלמידי חכמים

יא. חידוש גדול בענין המנהג לעשות סעודה ביום ההולדת מובא בקובץ הפוסק (חוברת ו סימן נג) שהסעודה שעשה רב יוסף לא היתה סעודה לכלל האנשים, אלא לאנשים "כרב יוסף ורבנן שהווה עסקי בתורה, וזהו היום טוב שלהם יומא טבא לרבנן דווקא, אבל אנשים פשוטים כשיתאספו לחוג אין זה יום טוב, והעיקר הוא התורה".

וכעין זה כתב גם בשו"ת להורות נתן (ח"ט חלק או"ח סימן ה אות יא) בשם ספר עיון יעקב "דעביד יומא טבא לרבנן, כלומר ולא סעודת מריעים". ויש ללמוד מדבריו "דאף כשהגיע לכלל שישים שנה שאז נפיק מכרת, מכל מקום אין מקום לעשות סעודת מריעים רק יומא טבא לרבנן דהיינו לתלמידי חכמים, וכפירוש רש"י (שבת קיט, א) אהא דאמרו שם אביי תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה עבידנא יומא לרבנן, ופירש רש"י, לתלמידים, ראש ישיבה היה, עכ"ל. ובספר לקט יושר (יו"ד עמ' מ) לתלמיד התרומת הדשן כתב, ביום שסיים הגאון [תרומת הדשן] זצ"ל עשה סיום למסכת וזימן אליו ב' זקנים כדי לפטרו גם מסעודת שישים".

אולם בקובץ הפוסק, השיב אב"ד בטבריה, להמבואר שם, וכתב כי לא יתכן לפרש את דברי הגמרא במועד קטן, שרב יוסף עשה סעודה רק לתלמידי חכמים ולא "לאנשים פשוטים", וז"ל: "והאמת יורה דרכו, דהפשט לא יופשט, דיומא טבא הוא מורה על המשתה והשמחה שהחייהו השי"ת עד שיצא מדין כרת דשני רבא להודות ולהלל לה' על כך, וכתב הרש"ל בים של שלמה (בבא קמא פרק ז) וז"ל כל סעודה שאדם עושה שלא בדרך מריעות ושמחה אלא כדי ליתן שבח והודיה למקום או כדי לפרסם הנס הוי סעודת מצוה, עכ"ל. דלפי זה אפילו אם היה עושה זאת עם אנשים פשוטים, ואפילו אם הוא אדם פשוט, מכיון שעושה עושה לשם הודיה תקרא סעודת מצוה".

המנהג לעשות סעודה ביום ההולדת החמישים והששים

יב. עדויות נוספות על המנהג לציין את יום ההולדת, הביא רבי נתן געשטטנער, אב"ד קרית אגודת ישראל בבני ברק, בשו"ת להורות נתן (ח"ט או"ח סימן ה אות ו) בשם מנהגי החתם סופר (סימן ז אות יד) שהחתם סופר נהג ביום הולדתו [ז' תשרי] "להשלים החומש עם התלמידים, ונתן לכל אחד מתלמידיו הנמצאים שם לפניו ארבעה צ"ל [מטבע כסף שהיה בזמנו] לקנות להם לחמי חלב". וסיים בשו"ת להורות נתן: "ויתכן דעל פי זה נהג הכתב סופר לסיים מסכתא ביום הולדתו".

ואולי כוונתו לעדותו של הכתב סופר (יו"ד סימן קמ"ח) בתחילת דבריו שם: "הנה ברך לקחתי ליום מולדתי א' דראש חודש אדר, שהגעתי בעזה"י לשנת חמישים, והודיתי להשי"ת ברבים על שהחיינו וקיימנו לזמן הזה וברוך ית"ש הנותן ליעף כח ללמוד וללמד, כן יעזרני למען שמו ותורתו עד זקנה ושיבה אל יעזבני ואל יטשני, ויהיה עמי כאשר היה עם אבותינו הקדושים זצ"ל להגדיל תורה ולהאדירה, ולגדור פרצי התורה אשר רבו בעוונותינו הרבים, ויציל אותנו ממוציאי דיבה על תורה הקדושה, ועלינו יציץ נזרו תרוממנה קרנות צדיק. ועשיתי ביום ההוא זה היום עשה ה' לי סיום למסכת פסחים, ואמרתי ביום א' דר"ח בעיר מלוכה ויען ברבים בסיום המסכתא וביום שלאחריו פה לפני בני ישיבה ואסיפת לומדי תורה".

אמנם הכתב סופר מזכיר סעודה מיוחדת ביום מלאות לו חמישים שנה. ויתכן שעשה סעודה דווקא ביום הולדת החמישים, בהסתמכו על תחילת דברי הגמרא במועד קטן [הובא לעיל אות ח] "מת בחמישים שנה, זו היא מיתת כרת". והיינו, שכבר בהגיע האדם לגיל חמישים, הוא יוצא מכלל עונש כרת. וכנראה יש בידי הגר"נ געשטטנער עדויות שהכתב סופר נהג לעשות סיום מסכת בכל יום הולדת, וצ"ע.

ובשו"ת מהרא"ב (ח"ב או"ח סימן סא) כתב רבי אברהם בנימין זילברברג, מו"ץ בוארשה, ולאחר מכן אב"ד פיטסבורג, בתוך דבריו בענין ברכת 'שהחיינו' בהגיעו לגיל שבעים: "ואנכי יודע כי הגה"ק מגור שליט"א [האמרי אמת זצ'"ל] בעת שהגיע לתשלום שישים שנה לימי חייו קרא לבניו וחתניו למשתה, ובאמצע המשתה אמר שסעודה זו היא מחמת שנעשה שישים שנה וברור לו שיצא מעונשי כריתות. ובטח כוונתו של כ"ק כי צדיק נתפס בעוון הדור, ובאם עבר ימי שני חייו ת"ל, נראה שכל המסתופפים בצילו כבר ניצולו מעונש זה, כי נשמת הצדיק שבדור שדבוק להדבקים בו בתמימות. ובאמת מצינו בגמרא מועד קטן, רב יוסף כי הוה בר שיתין, עבד להו יומא טבא לרבנן, אמר נפקי לי מכרת. ומעתה הנני שבע רצון ממה שאני רואה במדינה זו שעושים משתה לשבעים שנה, דזו היא שמחה שלימה. ועל כן יש לברך בלא שם ומלכות".

ברכת הגומל לאחר גיל שישים

יג. החכם צבי בתוך דבריו המובאים לעיל [אות ו] להקשות על שיטת היפה תואר והמזרחי [הסוברים שאין נענשים בעונשי שמים עד גיל עשרים, כתב: "גם הטעם שפירשו ז"ל [מדוע אין נענשים עד גיל עשרים] והוא הירושלמי מגזירת מרגלים [שלא נענשו עד גיל עשרים, והובא ברש"י במסכת שבת] תמוה הוא, דאם כן מבן שישים ומעלה נמי נימא הכי, שהרי לא ילפינן אלא מאי דכתיב בהדיא בקרא".

ומבואר בדבריו, כי באמת לפי שיטת היפה תואר והמזרחי, יוצא שלאחר גיל שישים, מכיון שלא נענשים בכרת, אין לברך הגומל. שכן כשם שלשיטתם אין לברך הגומל בפחות מגיל עשרים, מאחר ולא שייך לומר "לחייבים טובות, דהא לאו בר עונשין הוא" - גם לאחר גיל שישים, לא יוכל לברך הגומל, מכיון ואינו "בר עונשין" בגלל שאינו נענש בכרת. וזהו חידוש גדול מאד.

ובשעת מסירת השיעור, טען ידידי ר' ברי כהן שיש לחלק בין גיל שישים שאף אם אינו מחוייב בכרת, אך ודאי שעדיין חייב בעונשי שמים, לבין עד גיל עשרים שאינו חייב כלל בדיני שמים לשיטת היפה תואר והמזרחי, ולכן לדעתם אינו יכול לומר הגומל לחייבים טובות, מאחר ואינו בר עונשין. אלא שלא מצאנו ראיה לחילוק זה, ומנין שיש חיוב בעונשי שמים לאחר גיל שישים, וצ"ע.

אולם נראה שלית מאן דפליג, שמברכים הגומל גם לאחר גיל שישים. וזאת על פי המשך דברי הגמרא במועד קטן [המובאים לעיל אות ח], לאחר שמסופר על רב יוסף שבהגיעו לגיל שישים, עשה יום טוב לתלמידיו, אמר לו אביי: "נהי דנפק מר מכרת דשני [מחיוב כרת של שנים] מכרת דיומי מי נפיק מר [הרי עדיין לא יצאת מחיוב כרת של "ימים", וכגון מה שאמרו בסוגיא שם, שאם חלה פחות מחשמה ימים קודם שמת, אף זו היא מיתת כרת]. אמר ליה [רב יוסף לאביי] נקוט לך מיהא פלגא בידך". כלומר, מכל מקום "תתפוס בידך חצי", שאף שלא יצאתי מידי כרת של הימים, מכל מקום יצאתי מכרת של השנים, ועל כך אני שמח.

ולפי זה יוצא שגם לאחר גיל שישים, למרות שאין מחוייבים ב"כרת דשני", דהיינו מיתה טרם זמנו ללא בנים - ויש לציין זאת בסעודה, וכפי שנהג רב יוסף, אולם עדיין הוא חייב בעונש שמים הנקרא "כרת דיומי", ולכן שפיר נחשב ל"בר עונשין" ורשאי לומר הגומל לחייבים טובות.

אלא שבשו"ת בית ישראל [בהמשך דבריו המובאים לעיל אות ט] כתב, שגם מי שעשה סעודה ביום הולדתו השבעים לציין את זה שיצא מכלל עונש הכרת, ראוי שיעשה סעודה גם כשמגיע לגיל שמונים, על פי המשך דברי הגמרא במועד קטן: "רב הונא נח נפשיה פתאום, הוי קא דייגי רבנן, תנא להו זוגא דמהדייב לא שנו אלא שלא הגיע לגבורות, אבל הגיע לגבורות זו היא מיתת נשיקה. הרי משם, דאם בא לגבורות, נפק נמי מכלל כרת דיומי. ואם כן, שאם רב יוסף שבא לכלל שיתין עבד יומא טבא לרבנן משום שנפק מכלל כרת דשני אף שלא נפק מכלל כרת דיומי, אם כן מכל שכן מי שבא לגבורות שמונים שנפק אז מכלל כרת דשני וכרת דיומי, אם כן מחוייב לעשות יומא טבא לרבנן". ומבואר בדבריו, שבגמרא במועד קטן משמע שעונש "כרת דיומי" הוא רק עד גיל שמונים, ומגיל זה ואילך זו "מיתת נשיקה".

ולפי זה חזר החידוש הנ"ל למקומו, ויוצא שלשיטת היפה תואר והמזרחי, שאין מברכים הגומל בפחות מגיל עשרים, מאחר ולא שייך לומר "לחייבים טובות, דהא לאו בר עונשין הוא" - גם לאחר גיל שמונים לא יוכל לברך הגומל, מכיון שאינו "בר עונשין" בגלל שאינו נענש לא ב"כרת דשני" ולא ב"כרת דיומי", וצ"ע.

* * *

סוף דבר: למנהג יום ההולדת יש מקורות בהלכה, כמבואר לעיל, וביום זה מתגבר מזלו של האדם. ולכן, ודאי שעיקרו של יום זה צריך להיות מיועד ל"יום של חשבון הנפש ולימוד תורה ועשיית מצות" [שו"ת להורות נתן, המשך דבריו המובאים לעיל].

וכעין זה כתב בספר עשה לך רב וז"ל: "אבל פשוט הדבר שאין בחגיגות אלה של יום הולדת [של מי שאינם שומרים תורה ומצוות לעת עתה] אלא הוללות חסרת טעם, ואם מדובר בילדים שרוצים לשמחם הנה מה טוב, אבל חגיגות שעושים מבוגרים לעצמם בהזמנת בני משפחה וידידים, אף אם אין בכך שום איסור, גם טעם אין בהם. אולם אלה החוגגים יום הולדת בשבח והודיה לה' בסעודה של מצוה ודברי תורה, ודאי שיש בזה גם משום שמחת מצוה, כי אדם המאריך ימים ומשלים שנותיו, זכות היא לו, וראוי להודות עליה לה'".

ובסגנון דומה כתב בספר דברות אליהו (סימן כח) "מה שנהגו המון העם לעשות יום הולדת ואינם לא במשנה ולא במקרא ולא בדרך ארץ, ולא שומרי תורה ומצוות, לשמחה זו מה עושה, והרי מחללי שם ה', ומוטב שלא נברא משנברא, ומעשה הגויים הוא, ובפרט כאשר עושים זה בהוללות, והשמחה לפני ה', ולא בהוללות. אבל העושה לשם שמים, שרואה שזכה להרביץ תורה ולהאדירה, ורצוי הוא שנברא ללמוד וללמד לשמור ולעשות, יעשה".

ואסיים מה ששמעתי מאבי מורי ז"ל, שאמר כי מהות יום ההולדת נועדה לציין את היום שנולד האדם, ונתחברו בו הגוף והנשמה, ומאז כל צד מושך לכיוון שלו - הנשמה לרוחניות ולהתעלות, והגוף החומרי מושך ח"ו למטה. ולכן יום זה ראוי להיות תמרור לאדם השואף לנצח במאבק הרוח על חומר, ועליו לנצלו להגביר את החלק הרוחני שבו, ולהשליטו על גופו הגשמי.

ולפי זה יש נתינת טעם לשבח המנהגים לציין בסעודת מצוה את ימי ההולדת, החמישים, שישים, שבעים ושמונים, שכל אחד מהם הוא שלב נוסף בהתעלות הרוחנית של האדם, והנצחון על החומר ועל עונשי שמים, אשר הם מנת חלקם של הסרים למשמעת גופם. ובשל כך סעודה זאת מהווה איפוא, כלי נוסף להתעוררות ולחיזוק עבודת האדם בעולמו.