בסי' תס"ב ס"ב פוסק המחבר: "מ"פ עם מים ממהרים להחמיץ יותר משאר עיסה, הלכך אין ללוש בהם ואם לש בהם יאפה מיד".

ובמג"א סק"א שם נסתפק: אם נפל מעט מ"פ לתוך העיסה אם אוסר בדיעבד דבדבר מועט אינו מחמיץ ע"ד מה שמשמע מהרא"ש שאינו מחמיץ שכ' דקיטוף דבר מועט ואינו מחמיץ. ובסק"ד מקשה על הכת' בהרמ"א "ובמדינות אלו אין נוהגין ללוש במי פירות ואפי' לקטוף המצות אין נוהגין...", "קשה מאי אפי' דאדרבה כשלשין במים וקוטפין במי פירות הוי מ"פ עם מים וממהרין להחמיץ וכ"מ בהרי"ף. וי"ל דה"ק אפי' קיטוף שהוא דבר מועט וכמ"ש בס"ב". והיינו שפוסק שבמי פירות מועטים אינו מחמיץ.

וכן באדמה"ז שם סע' ס"ד "אבל מותר לקטוף המצות במ"פ קודם האפייה אע"פ שנילושה במים, לפי שהקיטוף הוא דבר מועט ואינה ממהרת להחמיץ עי"כ, ומטעם זה יש להתיר אם נפלו מעט מ"פ לתוך העיסה שנילושה במים ולא אפאה מיד".

ויש להמתיק ולהסביר קצת החילוק בין מעט מי פרות לתוך מים שאינו מחמיץ למעט מים, ואפי' "כל שהוא" לתוך המי פירות שאלו מחמיצים חימוץ גמור.

והנה במשנ"ב בשער הציון אות כ"א מביא מג"א דסק"ד (להסביר מה שכתב הרמ"א "ואפי' לקטוף") וכותב "ומ"מ עדיין אינו מיושב", שהרי אנו פוסקים דאפי' במעט מים ממהר להחמיץ, ובקיטוף רוב פוסקים אוסרים (כן כותב המשנ"ב וביאר לפנ"ז בבה"ל), אבל במי פירות גרידא כמעט כל הפוסקים מתירים וא"כ "מאי אפי'". ומת' דהרמ"א נקט לשון זה לפי הדיעה שהביא, דס"ל דמי פירות גרידא לא קילי ממי פירות עם מים, ולשיטתם שייך רבותא דאפי' בקיטוף שאינו אלא מעט מ"פ ג"כ חיישינן שממהר להחמיץ.

ויש להוסיף קצת ביאור, דלכאורה משמע מהרמ"א שהחידוש שאין מקטפין הוא לכל הדעות (שהרי הא דחושש הרמ"א לשיטת הראב"ד שמ"פ גרידא לא קיל ממ"פ עם מים הוא רק לחומרא אבל לא לקולא). ועוד אדמה"ז גם הוא מביא בסע' ח' "ואפי' לקטף המצות אין נוהגין...", ולשיטתו: גם לסברת הראב"ד שמי פירות גרידא מחמיצים וממהרים להחמיץ הרי"ז קיל ממ"פ עם מים "שאין חימוצן חימוץ גמור אלא חמץ נוקשה ואסורה מד"ס", משא"כ מ"פ עם מים הרי לשיטת אדמה"ז הוא חמץ גמור מה"ת וחייבים עליו כרת (כמבואר לעיל ס"ג). ובפשטות דבריו משמע דגם בשיטת הראב"ד מ"פ גרידא הוא מד"ס, אבל לא מ"פ עם מים. (וראה גם בפר"ח שם).

ונראה לבאר בזה: דבמי פירות עם מים יש ב' פרטים: א) שעל ידי המים הוא נותן כח שגם מי הפירות יחמיצו חימוץ (נוקשה לשיטת התוס' וחימוץ גמור לשיטת הרמב"ם ואדמה"ז). ב) שממהרת להחמיץ.

הפרט הא' נעשה ע"י המים וזה גופא בב' אופנים: א- ע"י עצמם כשמעורב במ"פ היא מחמצת גם בכל שהוא. אבל זה נראה דחוק (וכקושיית האבנ"ז או"ח תקל"א) ונראה יותר: שהמים נותנת כח בהמי פירות שהיא עצמה תחמיץ חימוץ גמור (וכפי' האבנ"ז שם). הפרט הב' : שממהרת להחמיץ נעשה ע"י המי פירות גרידא. ולכן מהירות החימוץ זה אפשר דהוא רק חמץ נוקשה (ולא חמץ גמור גם לשיטת הרמב"ם ואדמה"ז דבחימוץ ע"י המים ומ"פ חמץ חימוץ גמור) כפי שביאר באבנ"ז שם.

(וראה גם שפ"א ל"ו ד"ה עי' בהרא"ש).

ועפ"ז מובן החילוק בין מעט מים לתוך מי פירות (שפוסקים להחמיר ואוסרים המצה אפי' בדיעבד) בין מעט מ"פ לתוך מים: בנדון הא' הרי בפשטות בלי המים לא היה העיסה מחמיץ כלל (שאין מ"פ מחמיצין) ובתערובת המים הרי"ז פועל שיבוא לידי חימוץ (גמור לאדמה"ז). בנדון הב': בפשטות ברוב מים (ובמיוחד בקיטוף) היה בא העיסה לידי חימוץ במים גרידא ובין כך היה נזהר שלא ישהא שיעור מיל שלא יבא לידי חימוץ, אלא שהוספת המי פירות יכולים לגרום מהירות החימוץ. ולכן סובר המג"א בשיטת המחבר: שאין לאסור מעט מי פירות (ומותר לקטף) שאין ההוספה דמי פירות מועטים ממהרים (כ"כ) להחמיץ כדי לאסור עיסה זו. ובפרט שבמהירות החימוץ ע"י מי פירות מרובים לא היו באים לחימוץ גמור אלא לחמץ נוקשה (כביאור האבנ"ז).

ועפ"ז מובן גם מה שכותב הרמ"א דיש חידוש יתירה בהמנהג לאסור הקיטוף "ואפי' הקיטוף": הרי טעם הא' בחומרא שלא ללוש במ"פ גרידא, הוא שמא נתערב שם קצת מים (כמבואר באמה"ז שם ס"ז) "כל שהוא", וחשש זה בא להיזהר מחשש חימוץ (שאל"ה הרי היה מותר גם בשהיה כל היום בלי עסק) ולאדמה"ז היה בא בזה לחימוץ גמור, שקצת מים פועלים שכל המי פירות יחמיצו חימוץ גמור. ולכן צריכים להיזהר בזה יותר. אבל קיטוף שהוא מעט מי פרות בעירוב הרבה מים, שכנ"ל בין כך היה נזהר שלא ישהה שיעור מיל, והוספת מעט המי פירות אין בו כדי למהר החימוץ, הו"א שאין סיבה להחמיר בזה וקמ"ל הרמ"א שאפי' בקיטוף אנו מחמירים בזה.

בעצם ביאור האבנ"ז שהמים פועלים שהמי פירות יחמיצו ומדייק כן מל' הרמב"ם, יש להעיר שלכאורה נראה כן גם באדמה"ז שמביא לשון הרמב"ם: "אבל מ"פ שנתערב בהם מים אפי' כ"ש הרי אלו מחמיצים" (שמל' "הרי אלו" ל' רבים מדייק האבנ"ז שכוונתו על המי פירות, שעל המים כתב ל' יחיד) ומוסיף: "ע"י המים שבהם חימוץ גמור" דבפשטות נראה שהאלו קאי אמי פירות שע"י המים הם, המי פירות, מחמיצים חימוץ גמור.

וכן בנקודה הב' דאבנ"ז: שמהירות החימוץ דמי פירות לא יחמיץ חימוץ גמור גם במעורב במים, כשלא שהה שיעור מיל, שאין הם עושין חימוץ יותר מאילו היה הכל מים לבד. יש לדייק קצת מל' אדמה"ז שסובר כן: שאינו כותב בזה שיחמיץ חימוץ גמור (כפי שכתב בתחילת ההלכה), וכן בס"ד כשמבאר שיטת המחבר שאין לחשוש לקיטוף כ' שאינה ממהר להחמיץ אבל אינו מדגיש שאינו מחמיץ חימוץ "גמור". אבל אי"ז הכרח. אבל יש להוכיח יותר מזה שפסק בסוף ס"ג: שכשלא שהה שיעור בלי עסק אין לאסור להשהותו עד לאחר הפסח, אלא שאסור באכילה, שאין מהירות החימוץ חמץ דאורייתא ולכן מותר להשהותו עד לאחר הפסח.