ובאמת כדברים האלו ממש פי' בב"ח סי' ס"ב ובשו"ע רבינו סי' קפ"ה סעי' ג' בשם י"א, וראה בזה לקמן.

ויש מהראשונים דמחלקים בין מצוות דאורייתא ומצות דרבנן. וראה פרמ"ג או"ח סי' ס"ב דכתב דמ"ש המחבר דאם מחמת חולי או אנוס קרא ק"ש בלבו יצא דס"ל דרק מדרבנן לאו כדיבור הוא אבל מדאורייתא יוצא. וראה בשד"ח ח"ב ע' 68 דהאיסור להרהר בד"ת במקומות המטונפות גם אם הוא מדאורייתא או דרבנן תלוי אם הרהור כדיבור דמי או לא. ע"ש.

אך רוב האחרונים חולקים על הפמ"ג בזה וזלה"ק דרבינו שם סעי' ג' ואע"פ שאינו יוצא ידי חובה אלא באמירה יש לו להרהר בלבו וה' יראה לבבו ויתן לו שכר המחשבה דאמרינן הכי במדרש אמרי האזינה ה' אמר דוד רבש"ע בשעה שאני יכול לדבר אמרי האזינה ובשעה שאינו יכול לדבר בינה הגיגי וכו'. עכלה"ק. דחזינן מדברי רבינו דאע"פ דמצוות מה"ת אינו יוצא מ"מ יהרהר והקב"ה יאזין לליבו.

והנה לענין ספירת העומר ראיתי בספר קהלת יעקב (להרה"ג הסטייפלער ז"ל) (כת"י החדשים למס' ברכות סי' ב') שהקשה וז"ל למ"ד דהרהור כדיבור דמי א"כ היכי משכחת לי' שיברך אדם על ספה"ע, דהרי כבר נתקיימה המצוה בהרהור שהרהר מקודם איזה ספירה היום, דלדעת הט"ז (סי' תפ"ט סק"ח) אסור לברך על ספירת העומר טרם שיודע איזה ספירה הוא וא"כ כבר יצא יד"ח בהרהור ואנן בעינן שתהי' הברכה עובר[1] לעשייתן עכ"ל.

(וכקושי' זו ממש ראיתי בס' משנת יעבץ (להרב זולטי) חאו"ח סי' כ"ו דף ע"ח ותולה זה במחלוקת הרמב"ם והרא"ש עיי"ש).

ולכאורה יש לעיין בגוף קושייתו למה הקשה כן רק על ספה"ע הלא כמו"כ יש להקשות בכל ברכות המצוות ואף בברה"נ דהלכה היא דאין לברך עד שיודע מה מברך ועל מה הוא מברך וכמבואר באו"ח סי' ר"ו ובכ"מ וא"כ איך הוא מברך אח"כ הלא כבר יצא החיוב לברך ע"י שכבר הרהר מקודם?

אלא דכוונתו מבואר שהקשה רק על ספה"ע, דהרי כשמהרהר בברכה הן להמצוה הן להנהנין אינו מהרהר כל לשון הברכה דהיינו בא"י אמ"ה וכו' אלא מחשב ומהרהר על נטילת לולב או בפה"ע וכדומה ובזה אין אפי' סברא כלשהיא שיצא מצד דיני הרהור אפי' למ"ד הרהור כדיבור, אבל בספה"ע שאכן חושב שהיום ארבע ימים לעומר וכדומה כבר יצא יד"ח מצוות ספה"ע שלסברא זו דהרהור כדיבור כבר קיים גוף המצוה דספה"ע דהמצוה הוא לספור ולומר היום כך וכך ומדהרהר כבר ספר וקיים המצוה והוי כאילו ספר בפה שהיום כך וכך וא"כ איך יברך אח"כ הלא בעינן עובר לעשייתן וכבר עשאה? ושפיר מובן דקושייתו הוא רק על ספה"ע.

ולפני שאבאר מה שנלענ"ד בקושייתו זו ואיך שקושיא מעיקרא ליתא ניתי ספר ונחזי השלשה תירוצים שתירץ הגאון הנ"ל בעצמו ומה שיש להעיר עליהם.

א) תירוץ ראשון - דלמ"ד מצות צריכות כוונה אתי שפיר דהרהור דמקודם הברכה לא הי' לשם מצוה ורק למ"ד מצות אין צריכות כוונה הוא דשייך להקשות כנ"ל. ע"כ.

ותירוצו צ"ע - דפסק רבינו בשלחנו סי' תפ"ט סעי' י"ב, וכן המשנ"ב שם בשעה"צ אות כ"ג בשם הא"ר דלדידן דקיי"ל כהרדב"ז הו"ד במג"א סי' ס' דבמצות דרבנן לכו"ע א"צ כוונה א"כ היום דספה"ע בזה"ז לרוב פוסקים הוא מדרבנן, וכמש"כ המג"א סי' ס' סק"ד, אין צריך כוונה וכבר יצא בהרהורו לכאו', והדרא קושיא לדוכתא. (אלא דכמובן דלשיטת הרמב"ם דספה"ע בזה"ז מה"ת שפיר יש להקשות כן.)

ובפרט לפי מש"כ המג"א סי' תפ"ט סק"ח שהרי בנוגע חשש ברכה לבטלה מחמירין כמ"ד מצות דרבנן אי"צ כוונה (ראי' זו ראיתי בס' חדות השם סי' מ"ו).

ב) עוד מביא מתר"י מס' ברכות דף י"ב בשם ר"ש ז"ל לתרץ, דבמתכוין להדיא שלא לצאת בו אינו יוצא לכ"ע והכא הא בודאי מתכוין שהמצוה תהי' אח"כ בהספירה שבפה שעתיד לספור והו"ל כמתכוין שלא לצאת עד שיספור בפיו וא"ש אף למ"ד מצות א"צ כוונה עכ"ל.

ובאמת תירוץ זה יעלה ויבוא בקנה אחד עם דעת רבינו אדה"ז בשלחנו בסעי' י"ב וסעי' י"ד דאף דקיי"ל כדלעיל דספירה בזה"ז דרבנן ולדעת הרדב"ז לכו"ע אי"צ כוונה מ"מ כוונה להיפך מועיל שאינו יוצא יד"ח וכן ס"ל להמג"א והפרמ"ג שם.

וכ"ה להדיא בדברי רבינו בשלחנו שם סעי' י"ד במי ששואל אותו חבירו בביהש"מ כמה ימי ספירה בלילה זה, יאמר לו אתמול הי' כך וכך שאם יאמר לו היום כך וכך לא יוכל הוא עצמו לחזור ולמנות בברכה וכו' אבל השואל יכול לספור בברכה אף ששמע כבר הסיפור מהמשיב מ"מ בשעה ששמע הי' בדעתו לחזור ולספור שהרי בשביל כך הוא שומע ונמצא שהי' בדעתו בפירוש שלא לצאת בשמיעה זו, אבל המשיב לא הי' בדעתו בפירוש וכו' יצי"ח להאומרים שא"צ כונה וכו' עכלה"ק.

וזהו ביאור תירוצו השני שבשעה שהרהר הרי הי' בדעתו לחזור ולספור - שבשביל כך הוא מהרהר - ואין לך כוונה הפכית גדולה מזו.

וזה שונה מהמבואר שם בדברי רבינו בסעי' י"ב במי שמתפלל ערבית מבעו"י ושמע הספירה מן אחד או מן הציבור שספרו ולא נתכוון כלל להוציאו וגם הוא לא נתכוון לצאת בשמיעה זו, אלא שמע לפי תומו, לא יברך כשיספור בלילה שהשומע כעונה. ואפי' הי' מחשב אין אני מתכוין וכו' אלא א"כ מחשב אני מתכוין שלא לצאת בה עכלה"ק.

וצריך להבין מאי אולמי' האי מהאי דכיון שיודע בעצמו שעתיד לספור בעוד זמן קצר נמצא דבזה גופא יהא נחשב שבדעתו שלא לצאת עכשיו וכהך דהשואל או המהרהר?

ונראה פשוט ששני דינים הם וחלוקים ביסודם דמי ששואל את חבירו הרי עושה מעשה שמראה להדיא שבדעתו לצאת בעוד זמן ולא עכשיו שהרי בשביל זה שואלו וזה כל תכלית שאלתו לדעת המספר כדי שיספור בעצמו אח"כ ושפיר מקרי כוונה הפכית אבל ביושב לבד ושומע הספירה אף שאין כוונתו להצטרף לספירה זו שהרי באמת דעתו לספור אח"כ לבד, הרי עוד לא עשה שום כוונה הפכית או פעולה שמראה שמכוון לא לצאת בשמיעה זו, ורק ישב ולא צירף, ובזה שפיר נאמר ששלילת כוונה זו גרם שיוצא אפי' בלי כוונה להשיטה שמצוה דרבנן אי"צ כוונה דרמיא עלי' דמחמרינן כוותי' בספה"ע ובעינן שיכוון להדיא שעכשיו רוצה לא לצאת וכדברי רבינו בסוף סעי' י"ב.

ומדוייק מאד בדברי רבינו דזלה"ק אבל השואל בשעה ששמע הי' בדעתו לחזור ולספור שהרי בשביל כך הוא שומע עכלה"ק היינו דרק בשביל כך נחשב כדעתו לא לצאת. ודו"ק.

שעפי"ז ביארנו פעם בארוכה הא דמעשים בכל יום ששומעים הקהל מהש"ץ הברכה והספירה וחוזרים ומברכים וסופרים בעצמם ולא חיישינן אפי' לדעת רבינו שמכח מצות אי"צ כוונה כבר יצאו ויהי' אסור לברך עוה"פ. והביאור כנ"ל שכוונתם ברור לא לצאת בספירת החזן וכהא דהשואל מחבירו. ופשוט.

ג) עוד תירץ שם באופן שלישי וז"ל ובאמת י"ל דגם למ"ד מצות א"צ כוונה זה רק במצוה מעשיות או עכ"פ בדיבור אבל במחשבה דקלישא לכו"ע אי"ז נחשב כמעשה קיום מצוה אא"כ עשאה לשם מצוה עכ"ל. היינו דבמצות התלויות בדיבור לכו"ע צריך כוונה, והרהור שלפני הברכה לא הי' בכוונה לצאת.

והנה ראיתי לא' מן האחרונים (ס' חדות השם סי' מ"ו) דהסביר תירוצו זה של בעל הקה"י שהוא מיוסד על שיטת רבינו יונה ספ"ק דברכות (הו"ד בב"י סי' תקפ"ט, ובטו"א ר"ה דף כ"ח) דבמצות התלויות בדיבור לכו"ע בעי כונה והגם דיש חולקים ע"ז כתב בקה"י דעכ"פ במצוה המתקיימת ע"י מחשבה כו"ע מודי דבעי כוונה.

והקשה מהא דכתב המחבר בשלחנו סי' תפ"ט סעי' ד דאם השיב לשואלו היום כו"כ כבר יצא יד"ח וא"א לברך עוד והק' המג"א דהלא קיי"ל מצות צריכות כוונה והא לא הי' לו כוונה לצאת ותירץ דלענין ברכה לבטלה מחמירין כהך מ"ד דא"צ כוונה וכ"כ שם בסק"ח.

וא"כ, הקשה שם, מה יועיל לנו השיטה דא"צ כוונה, הלא ספה"ע הוא מצוה התלוי בדיבור ולרבינו יונה לכו"ע בעי כוונה, ומה הועיל לנו תירוצו בזה, דאפילו למ"ד אי"צ כוונה, הא מצוה שבדיבור לכו"ע בעי' כוונה והניח בצע"ג.

ד) וראיתי בספר חדות השם הנ"ל שמתרץ קושי' זו מדילי' מיוסד על יסוד המבואר בשו"ת דבר אברהם (סי' ל"ד וכסברא זו ממש נמצא בשו"ת ערוגת הבושם סי' קס"ח אות ד') וז"ל שאין ענין הספירה שיוציא מלת המספר מפיו אלא עניינה שידע ויוחלט אצלו מדעת ומהחלטה מנין שהוא סופר ובלא"ה לא מקרי ספירה כלל אלא קריאת מלות הספירה ולא ספירה עצמה. ע"כ מהדבר אברהם.

ובזה יובן דעת המג"א (תפ"ט סק"ב) דסופרין רק בלשון שהוא מבין ודו"ק.

שעפי"ז מתרץ בספר הנ"ל שלא שייך הא דהרהור כדיבור רק היכא דסגי בדיבור ואמירה לחוד אבל בספירת העומר שאי"ז דין דיבור ואמירה גרידא רק ענינה שידע ויוחלט מדעת בבירור מנין הספירה בזה שפיר י"ל דלא סגי בהרהור ע"כ.

ותירוץ זה נסתמה ממני לגמרי דהן אמת סברת הדבר אברהם דצריך ידיעה ברורה (שעפי"ז מתרץ רבינו זי"ע בלקו"ש ח"ז עמ' 286 שאין אומרים ספיקא דיומא בספה"ע ע"ש) אבל מה ענין זה גורע לשיטת הסוברים דהרהור כדיבור? הרי לכו"ע צריך כוונת הלב בקריאת שמע וכו' וכן בברכות ואעפ"כ י"א בהם הרהור כדיבור, ואיה"נ חלק מהרהור המצוה דספה"ע הוא לדעת בבירור מספר היום ובזה מתבצעת המצוה בדיבור ולמ"ד דהרהור כדיבור בפשטות צריך כל תנאי המצוה כמו בדיבור, וכמו שבדיבור יצתרך הדב"א לדעת בבירור וכו' כמו"כ לשיטת מ"ד הרהור כדיבור צריך גם לדעת הספירה. ולא זכיתי להבין תירוצו.

והוא עצמו מביא שם בקיצור דלפי מש"כ הגרע"א בשו"ת סי' כ"ט לדון אם אמרינן כתיבה כדיבור בספה"ע, לא מהני סברא זו. ע"כ. ודבר זה פשוט הוא שספיקת רעק"א הי' אי אמרינן בכתיבה כל המעלות וכו' של הרהור ודיבור.

ובאמת לסברת הדבר אברהם גרידא יוקשה לנו לאידך גיסא דאם יסוד גדר המצוה הוא ידיעה ברורה יום הספירה הייתי אומר שדי בידיעה זו במחשבה לבד, וכעין מצות יחוד ה' שדי לדעת ולהאמין בלבו אלא מוכרח הוא שדעת הדב"א הוא שבצירוף הדיבור יהי' גם ידיעה ברורה וא"כ למ"ד הרהור כדיבור יקויים כ"ז בהרהור.

ולהעיר ממש"כ החק יעקב סי' תפ"ט סעי' ד' וז"ל דאפשר דזה מקרי כוונה כיון שמתכוין עכ"פ לומר כמה ימי ספירה ומצותו הוא רק ספירה בעלמא עכ"ל שי"ל שלדעתו (דלא כמ"ש הדב"א) עיקר מצות הספירה הוא אמירת ספירה לבד ואפי' בלי ידיעה ברורה, ואף שלדעת המג"א הנ"ל סק"ב שצ"ל דוקא בלשון שמבין ואם אינו מבין בלשה"ק וספר בלה"ק לא יצא, יוקשה דברי חק יעקב אלו - מ"מ הגר"י עמדין בספרו מור וקציעה חולק על המג"א בזה והקשה דמ"ש מצוה זו משאר מצות שבדיבור שכתבו התוס' בסוטה ל"ב ע"א דאם אומרים בלשון הקודש יצא אף שאינו מבין הכ"נ בספירה ג"כ מהני. וחולק על המג"א.

וראה בס' מנחת אשר עה"ת פר' אמור סי' נ"א בזה שמבאר דברי החק יעקב כפתור ופרח. ע"ש.

ב. ומעכשיו נתנה ראש ונשובה לשאילתא דא, דלמ"ד הרהור כדיבור כבר יצא יד"ח ספירה ואיך מברך וסופר עו"פ.

ויבואר בהסברת יסוד חדש בביאור גדר הרהור כדיבור:

דהנה באמת נר' דקושי' מעיקרא ליתא דאכן מבואר מדברי הראשונים דספה"ע הוא א' ממצות שבדיבור וז"ל הרמב"ן פר' אמור (כ"ג ט"ו) וספרתם לכם כמו ולקחתם לכם שתהא ספירה ולקיחה לכל אחד ואחד שימנה בפיו וכו' עכ"ל וכ"ה בר"ן סוף פסחים וז"ל גמרי רבנן דהאי וספרתם מנין ממש משא"כ בשאר ספירות הכתובות בתורה, עכ"ל.[2] דמבואר מדבריהם שצריך ספירה בפה דוקא. די"ל, דכל זה אינו שייך כלל וכלל להא דנחלקו האמוראים בהרהור אי הוי כדיבור דמכיון דבספה"ע צריך דיבור ומנין בפה, ולא כוונה וידיעה גרידא, הנה למ"ד הרהור כדיבור אין הפי' שהרהורו חשיב כדיבור ממש, זה לא יתכן כלל, וכי יעלה על הדעת סברא כזו? הרי כל אחד יודע שהרהור אינו כמו דיבור, שהרהור הוא הרהור במחשבה, ור"ח ורבינא לא נחלקו במציאות.

אלא כוונת המ"ד דהרהור כדיבור הוא פשוט, שהרהורו יעלה לו בענין זו כמו גדרי דיבור דהיינו דס"ל לרבינא שהתורה לא חייבה לקיים ק"ש וכדו' דוקא בדיבור אלא דאפשר גם בהרהור והרהור יעלה לו בדיוק כמו הדיבור. וכמו שבדיבור מקיים מצות ק"ש, כמו"כ אפשר לקיימה בהרהור. ורבינא חולק.

בסגנון אחר, אפי' למ"ד הרהור כדבור אין כוונתו דס"ל דהרהור הוא דיבור בפה ממש כי זה לא יתכן ור"ח לא בא לשנות לנו המציאות, אלא אפי' רבינא דס"ל הרהור כדיבור מודה דהרהור נשאר הרהור, אלא כוונתו שיועיל ההרהור בדינים מסויימים כמו הדיבור.

ואם כנים הדברים, הרי במצוות שברור שצריך דיבור ממש, וכמו בספירת העומר לדעת הרבה ראשונים ונקטינן כוותייהו, הרי אפי' למ"ד דהרהור כדיבור לא מהני הרהורו ואינו יוצא כלל מצוה זו בהרהור, כי צריך דיבור זה בפה דוקא.

ואל תשיבני מדין שומע כעונה שלדעת האחרונים דיוצאין ע"י שומע כעונה ובכללם רבינו אדה"ז ואכה"מ להאריך בפירוט שיטותיהם, דשאני דין שומע כעונה שמדברי הראשונים וכו' מוכח שהפי' הוא שיוצא בדיבור של חבירו, וזהו חידושו של דין שומע כעונה שאפי' מצוה שעיקרה הוא קריאה ודיבור יכול לצאת ידי חובה בשומע כעונה. ודו"ק.

ולהעיר מלשון קדשו דרבינו סי' תפ"ט סעי' א' שהשומע הוא כאומר. ודו"ק.

וראה בצל"ח ברכות כ"א סוף ע"ב שנקט בפשטות דשומע כעונה הוי כעונה אותן הדברים ממש ששומע וראה בהגהות רע"א או"ח סי' רי"ט, שו"ת אבנ"ז או"ח סי' מ' אות ז' קה"י ברכות סי' י"ז שמביא דעות חולקים דהוי רק התוכן.

נמצא מבואר מזה, שאפי' המהרהר בספירה באיזה יום הוא עם כל הנוסח דהיום יום וכו' הרי מה שנשאר לו לאחרי ככלות הכל, הוא רק ההרהור ולדברינו אפי' למ"ד הרהור כדיבור אבל אעפ"כ אינו פועל ענין הדיבור, ונשאר הרהור לבד. וההרהור בזה לא מעלה ולא מוריד.

ובשלמא מצות ק"ש ותפלה למ"ד הרהור כדיבור הרי אחרי כוונת הלב הן הן הדברים אבל במצות שצ"ל דיבור (אף אם נצטרך כוונה וידיעה כסברת הדב"א) לא מהני בזה הרהור.

ודברינו אלו מבוארים היטב בדברי רבינו בשלחנו סי' קפ"ה סוף סעי' ג' אחרי שמביא דעה שאינו יוצא יד"ח בהרהור וזלה"ק וי"א שכל הברכות אפי' ברהמ"ז יוצא אדם ידי חובתו בהרהור בדיעבד ואינן דומות לקר"ש שנאמר בה ודברת בם והרהור אינו כדיבור אבל בברהמ"ז לא נאמר ודברת אלא וברכת והמברך בלבו ג"כ שם ברכה עלי' והעיקר כסברא הראשונה וכו' עכלה"ק.

הרי לן במתק לשונו הזהב דברים ברורים כדלעיל דלמ"ד הרהור כדיבור נאמר כלל זה רק היכא שאינו חייב דיבור ואמירה וכמו ברכה שסגי בלב אבל מצוות שתנאי אמירה ודיבור בהם א"א, אפי' למ"ד דהרהור כדיבור, א"א לצאת בה. וכנ"ל נקטו להלכה דספה"ע הוא מצוה שבדיבור, ולכן אינו יוצא בהרהור.

ואם כנים דברינו אלו, בביאור גדר הרהור כדיבור שהרהור נשאר הרהור, רק נחשב כדיני דיבור נוכל לבאר כו"כ ענינים שהי' מוקשה להאחרונים.

א) הא דכתב הרמב"ם לעיל (הל' ברכות פ"א הל"ז) דכל הברכות כולן צריך להשמיע לאזנו מה שהוא אומר ואם לא השמיע לאזנו יצא בין שהוציא בשפתיו ובין שבירך בלבו.

ומבאר הב"ח סי' ס"ב סק"ד דעת הרמב"ם דבקר"ש כתוב ודברת בם דצריך דיבור דווקא ולא בהרהור והרהור לאו כדיבור דמי לענין קר"ש. אבל ברכות יוצא גם בהרהור.

ולהנ"ל מבואר היטב דאפי' אי נימא דהרהור כדיבור מ"מ עדיין נחשב רק הרהור ובמצוות (כמו ק"ש) שצריך דיבור צריך להוציא בשפתיו. ובאמת הן הן דברי השאג"א הנ"ל.

ב) ועפי"ז יובן היטב דברי הרשב"א (וראה בזה אג"ק ח"ז ע' קצ"ב) ברכות ט"ו ע"א ד"ה ור' יוסי דמבאר לר' יוסי איך דורשים מהפסוק שמע ב' דרשות גם השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך וגם שמע בכל לשון שאתה שומע דאין זה ב' דרשות דכיון דדרשינן שמע בכל לשון שאתה שומע ממילא שמעינן מזה דגם צריך להשמיע לאזנו דאם א"צ להשמיע לאזנו א"כ למה בעי קרא דיוצא בכל לשון הרי אם א"צ להשמיע לאזנו יכול לצאת גם בהרהור הלב ובהרהור לא שייך לשון הרי שמעינן דאין קפידא בלשונות וכו', עכ"ל הרשב"א.

ויש להבין מש"כ בהרהור לא שייך לשון.

ועפ"י הנ"ל יבואר דעתו בזה דהרהור אין ענינו הרהור מילים (כדיבור) רק כוונת הלב והיינו ציורי הדברים בלב ומחשבה ולמ"ד הרהור כדיבור מהני מחשבות אלו כדיבור. וכל הדינים של הדבור דבעינן שישמיע לאזניו ושיהא הדבור בלה"ק שייך רק אם איכא דין דבור אבל אם יוצא יד"ח אף בהרהור אין ליתן דינים לאופן הדיבור ואין חשיבות לחילוק לשונות. שאין כאן דברים אלא הרהור. ולדעת מ"ד דהרהור כדיבור מהני גם זה.

וזהו ביאור דברי הרשב"א דהרהור היינו כוונת הלב ודבר זה יתכן אף בלא לשון אלא ציורי הדברים בלב כמו שהן.

וכן כ' בספר תהלה לדוד סי ס"ב סק"ג ליישב דברי הרשב"א דהרהור היינו כוונת הלב ולא שמהרהר המלות כמו שהן נקראין וא"כ בהרהור שענינו הוא כונת הענין לא שייך לשון דהעיקר הוא הענין ולא הלשון.

וכדברים האלו ממש מביא כ"ק אדמו"ר זי"ע באג"ק ח"ז עמ' קצ"ב מהצל"ח ברכות (ט"ו ע"ב) וז"ל ועיין בחי' רשב"א שכ' דאם יוצא בכוונת הלב ממילא מוכח שיוצא בכל ל' שהכוונה עיקר. עכ"ל הצל"ח, ע"ש.

ועפי"ז יתורץ קושיית הפמ"ג (פתיחה כוללת ח"ג אות ב') דלמ"ד הרהור כדיבור איך מברכים על מ"ע התלויות בדיבור? הרי קיי"ל לגבי ביטול חמץ שאין מברכים על מצוה שאפשר לקיים במחשבה - יקשה לדעתו דאי נימא דפי' הרהור כדיבור הוא דההרהור כדיבור ממש מה קושייתו, הרי אי"ז מצוה שאפשר לקיים במחשבה אלא הוי כדיבור אלא מוכרח לןמר כנ"ל דאיה"נ מקרי הרהור כמחשבה רק התורה לא חייבה אותו לדבר אלא מספיק הרהור, ובמצות התלויות בדיבור אה"נ מחשבה אינה מועלת ומתורץ קושייתו.

ג) הטורי אבן (מגילה י"ט, ב) שואל למ"ד דהרהור כדיבור דמי למה א"א לצאת בשומע כעונה מקטן ושאר לאו בר חיובא דל שומע כעונה מהכא ויוצא מצד הרהור. וע"ש שתירץ דמיירי במי שקורא המגילה על פה ע"ש. וראה בס' משנת יעבץ סי' כ"ו שם.

ורע"א (בתשובותיו ח"ב סי' קנ"א) מתרץ דגם למ"ד שהרהור כדיבור הוא היינו רק שמדאורייתא יוצא בזה אבל לכו"ע מדרבנן צריך להוציאו בשפתיו. ע"כ.

ולדברינו ניחא שאי לאו הלימוד דשומע כעונה דצ"ל מגדול ובר חיובא נשאר רק ההרהור לבד ובדברים שצ"ל דיבור לא מהני הרהור אלא דחידשה תורה דמדין שומע כעונה מהני השמיעה אבל כנ"ל דוקא מבר חיובא וכו' כמו המדבר ממש.

ד) בשו"ת רע"א סי' ל' הקשה וז"ל קשה אם נידון דכתיבה כדיבור דמי איך מצאנו ידינו ורגלינו סופרי סת"מ שכותבים שם הוי' הא אסור לקרותו ככתיבה בזה"ז. וע"כ צריך לחלק דהיכי דמכוון בהיפוך דכתיבה לא יחשב לקריאה לא מקרי קורא השם ע"כ. וכשם שמקשה מכתיבה כדיבור הכי נמי יש להקשות למ"ד הרהור כדיבור דהרי בשעה שכותב הסופר השם מהרהרים באותיות הוי' בעת כתיבתם והרהור כדיבור דמי. והוי כאילו אומרים השם ואסור דהוי כהוגה השם באותיותיו.

ולפי דברינו ביסוד הא דהרהור כדיבור ניחא, דנהי דכותב ומהרהר אבל לאחרי כ"ז עדיין לא הגענו לדיבור של ממש בכלל ונשאר בהרהור וי"ל דרק ההוגה השם חייב ולא המחשב השם. ואדרבה ממש"כ שויתי הוי' לנגדי תמיד מוכח דיש לכוון ולהתבונן בהוי' תמיד ואכ"מ, אך אי"ז כדיבור.

ה) הצל"ח בברכות (כ' ע"ב) פסיק דבספק ברכות אם רוצה יהרהר הברכה דליכא איסור ברכה לבטלה בהרהור הלב כיון דברכה לבטלה מדמינן לשבועה ושבועה ליכא בהרהור הלב (מ"מ בברהמ"ז שהוא מדאורייתא וצריך להחמיר ולברך במקום ספק יברך בדיבור ממש) וכ"ה בהגהות רע"א על שו"ע סי' קפ"ד סק"ג מביא מגן המלך (לבעל הגינת וורדים) סי' כ"ג דבספק ברכות והרהר הברכה בלבו דדעת הרמב"ם דיוצא ברכות מספק.

וכ"ה באשל אברהם סי' רי"ט דבספק יהרהר הברכה בלבו וליכא איסור לא תשא. ובכף החיים סי' קפ"ה סק"ה.

ואי נימא כההו"א דלעיל דהרהור כדיבור ממש, מה הועילו רבנן בתקנתם? הא ע"י ההרהור שהוא כדיבור הוי כאילו אמר שם השם בפיו ולמה התירו פוסקים הנ"ל ההרהור בספק? ולענ"ד זה קושיא עצומה.

אלא דעפ"י הנ"ל יובן כפתור ופרח דאפי' למ"ד הרהור כדיבור ברור דאינו כדיבור ממש אלא נשאר בגדר הרהור אלא דלפעמים אחשבי' ההרהור לפעול כדיבור וכמו בספק ברכה, ומ"מ אינו כדיבור ממש ולכן אינו עובר על לא תשא בהזכרת שמו ית' לבטלה. ואשר לכן נתנו הפוסקים הנ"ל עצה בספק ברכה לא ליכשל בלאו דלא תשא, דעכ"פ יועיל קצת ההרהור בזה, ועכ"פ לא יוגרע.

סוף דבר הכל נשמע, שהמהרהר לא יחוש ואדרבה כך יאה לו לכוון כראוי במה שעומד לספור. וירתיך פיו בברכה.