גם בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ק ח"ג סל"א, המופנית אל הר"ש גאנצפריד, בעמ"ח הקצור שו"ע) דן במלוין ישראלים ולווים ישראלים, ולא הגביל דבריו לבעלי אקציעס.

ומשמע שהם חששו לבעלי-כספים\חסכונות בהבאנק שהם נחשבים כשותפים בהבאנק. ומובן איפוא מה שבמכתב המאוחר נאלץ כ"ק אדמו"ר להבהיר שפשט הדבר להיתירא לשמור מעותיו בבאנק, ולקבל ממנו רבית, אע"פ שיתכן שבין הלווים שלו יהיו יהודים שישלמו רבית להבאנק.

ואכן מודינא (תרתי משמע) להרב גינזבורג, כי אין סתירה בין מכתב המאוחר של כ"ק אדמו"ר להמוקדם, כי בהמוקדם חשש ללוות בגלל בעלי אקציעס יהודים שהם בעלים של הבאנק, אבל לא חשש בגלל בעלי חסכונות יהודים.

ויתכן שה'שפארקאסע' בו מיירי בעל הקצור שו"ע היינו שאין לו בעלים מיוחדים (כי אם שהוא כמין 'אגודה', עמותה), ולכך י"ל שהוא שייך לבעלי הכספים המונחים בו, ואילו רבינו קאי בבאנק שיש לו בעלים ידועים, והם מתעסקים עם המשקיעים לחוד ועם הלווים לחוד, ולכן החשש בזה הוא רק כשמוכרים חלק מהעסק בצורת מניות, שאז נהיו בעי המניות לשותפים בהעסק.

ומ"מ המציאות היא שיהודים [בחו"ל] מתעסקים עם בנקים רגילים, לווים מהם ומלווים להם, ואין בודקים אם הבאנק פתוח לההשקעה בו דרך מכירת מניות [שאולי יהיו בין הקונים גם יהודים]. ובין הפוסקים שכ"ק אדמו"ר מציין אליהם (במכתב המאוחר), הרי דנים כמה מהם בפירוש להתיר גם כשיש ליהודים מניות בהבאנק. וממילא יש בדבריהם ביסוס לענין טבילת כלים, שיש להתעלם מזה שיש ליהודים מניות בחברת בית-החרושת.

ובאמת כל זה הוא להעדפה, כי העיקר הוא שאפילו אם היה היהודי שותף פעיל ממש יחד עם הנכרי בבעלות החברה, גם כן יש להטביל הכלי בברכה (כפי שהוכחתי אז מדברי הש"ך בסי' קכ ס"ק כב).[3]

ב. הרב הנ"ל מציע שלפי הדיעות שאין בעלי מניות נחשבים בעלים, הוא הדין שאין לבעלי מניות נכרים להחשיב הכלי [הנעשה בבית-חרושת שיש להגוי מניות בו] ככלי הנקנה מן הנכרי. וכמדומה שהדיון - עכ"פ בחו"ל - הוא להיפך, שרוב בתי-החרושת הם של נכרים, והחשש הוא שיש בו בעלי-מניות יהודים. ואם לא נתחשב בהם הויין ככלים הנקנים מן הגוי לחוד, ואם כן נתחשב בבעלי המניות הוי לכל היותר ככלי הנקנה משותפות של ישראל ונכרי, שגם בזה בפשטות חייבים הם בטבילה בברכה, וכנ"ל.[4]

ג. הרב הנ"ל השיג על המשמעות בדבריי, שהמסקנא "דלא כחומרת הקצור שו"ע" חבוי בה הכרה בחברה כמציאות משפטית-הלכתית בפני עצמה, דלא כדברי רבינו במכתבו הראשון "שבעלי המניות הם הם החברה". והוא מצטט מס' ברית יהודה (פ"ז סכ"ו) שאין היתר ללוות ברבית מחברה בע"מ. וא"כ אין לסלק בעלי המניות היהודים מן בעלות החברה בגלל היותה מציאות בפני-עצמה. ולכן מתחייב שהיהודים הם כן שותפים, וא"כ אין לברך על טבילת הנעשים בביח"ר שיש להם חלק בו.

ברם, בהצדדים להתיר העסק עם באנקים ישנם עוד דרכים, כגון למיזל בתר רובא, אי-יכולת ההצבעה וההחלטה בתהליכי המינהל, ועוד, שבגללם אפשר להתעלם מבעלי-מניות יהודים, ולהתיר העסק ברבית עם הבאנק. שלענ"ד דרכים אלה שייכים גם לענין טבילת כלים, בנדון בעלות הבית-חרושת, שלא להתחשב בבעלי-מניות יהודים להיות כבעלים משותפים ביצירת הכלים שם.

ד. שוב הופיעה שם תגובה מהר' ש.פ.ר., והוא בא להצדיק המנהג בארה"ב שלא לברך על טבילת כלים, ואף כי אמנם רוב יוצרי כלים אינם יהודים, אך משום ספק ברכה איכא למיחש למיעוטא. והוא מציין "הדעות בכהנ"ל בספר טבילת כלים מהרב צבי כהן".

ובמחכ"ת הרי דבריו מטעים את עיני הקורא, כי זה לשון ספר הנ"ל (פ"ב ס"ד):

כשקונה כלי . . יברר אם בית החרושת הוא של יהודי או של גוי . . ואם אינו יודע חייב להטביל - בין אם רוב בתי החרושת הם של גויים ובין אם רובם של יהודים, אבל רק אם רובם של גויים יברך על הטבילה.

ואכן בהערה שם מביא מאחד הפוסקים שחושש למיעוטא בספק ברכה, אך שוב הביא פוסקים רבים [שעליהם יסד הפסק הנ"ל שבה'פנים'] דהיינו רק בספק בשקול הדעת, אבל בספק במציאות קי"ל "כל דפריש מרובא פריש", ועל זה יש לסמוך אף לענין ברכה.

ה. ומדי דברי בענין טבילת כלים, רציתי להעיר על מה שיש חנוונים שהם טובלים הכלים עבור הקונה עוד לפני שהלוקח עשה מעשה לקנות הכלי. שמדברי הפוסקים מוכח שאין הטבילה חלה אז, כי ביד המוכר הרי הכלים עדיין בגדר "כלי סחורה", והם פטורים מטבילה, וגם הטבילה לא הועילה. ולכן הנכון שהלוקח יעשה תחלה מעשה קנין בהכלי, ורק אז יטבלנו מי שיטבלנו. [ובאם משום סיבה לא יוכל הקונה לעשות מעשה קנין טרם הטבילה (כגון שמזמין דרך הטלפון, ועל המוכר להביא הכלי לבית הלוקח מוכן לשימוש), אזי ייאות המוכר לבקש מאדם אחר לזכות בהכלי ולקנותו בכך עבור הלוקח, ואז יוכלו להטביל הכלי כדין].

[3] הרב גינזבורג (בהע' 5) מציין להפוסקים הסוברים ששותפות ישראל ונכרי פטור מטבילת כלים, ובהם מציין להפרי תואר, הסובר דאזלינן בתר רוב המתכת. אכן בחו"ל הרי אדרבה, דברי הפרי תואר הם סיוע לדידי, כי ברובו של נכרי כתב להטביל בברכה, והרי בחו"ל עיקר החשש הוא לבעלות מועטת של יהודים.

[4]) להעיר מדין כלים שזכה בהם מן ההפקר, האם חייבים בטבילה. ובס' טבילת כלים (פ"ג ס"ז) כתב שחייבים בטבילה. והכי מסתבר לפי ההסבר שבלקו"ש (חי"ח פ' מסעי), כי עד זכייתו בהכלי הרי לא היה מופרך שהכלי ישמש למאכלות אסורות, ובעת שזכה בו מן ההפקר נשללה אפשרות זו, שעל תקומה זו של הכלי באה הטבילה.

ומדי דברי: בס' הנ"ל דן בכלים של מומר, והביא כמה פוסקים שפסקו שא"צ טבילה. וק"ו, אם הבעלים א"צ טבילה, כ"ש שאין כליו צריכים טבילה. ברם לפי ההסבר הנ"ל בלקו"ש, סיבת מצות טבילה היא התקומה של הכלי (כנ"ל), ואף במומר - שלא היה נמנע מגיעולי איסור ר"ל - הרי לכלי העובר מרשותו לרשות השומר תומ"צ יש לו תקומה וצריך טבילה. ועכ"פ סברא זו מחלישה הטענה לפטור כלים מטבילה בגלל החשש שיש יהודים בין בעלי בית החרושת, כי הדרישה בזה אינה ליחוס הבעלים, כי אם למצב שנשלל שישתמשו בכליו למאכלות אסורות. וד"ל.