שלושה טעמים נאמרו לנט"י שחרית:

א) לפי שהידים עסקניות ומהסתם נגעו בשינה במקומות המטונפים (שוע"ר מהדו"ק סי' ד ס"ג. מהדו"ב סי' א ס"ו. סי' ד ס"א. סידור הל' נטילה שחרית). טעם זה לחוד שייך כשאין ידיו נקיות לפני תפלת מנחה וערבית (מהדו"ב רס"י ד).

ב) לפי שהישן בלילה נסתלקה נשמתו ובאה רוח טומאה וכשניעור נשארה רוח טומאה על הידים (שוע"ר מהדו"ק סי' ד ס"ד. מהדו"ב סי' א ס"ז. סי' ד ס"א. סידור שם). טעם זה לחוד שייך כשהשכים ונט"י וחזר לישון (מהדו"ק סי' ד סי"ד. סידור שם סד"ה אם עשה).

ג) כשהקב"ה מחזיר נשמתו נעשה כבריה חדשה וצריכים להתקדש בקדושתו ונט"י ככהן שמקדש ידיו מהכיור (שוע"ר מהדו"ק ומהדו"ב סי' ד ס"א. רס"י ז. סידור סדר הנטילה בתחלתו ובסד"ה אם עשה).

הנפ"מ בין שלושת הטעמים:

א) נטילה במים ג"פ. לטעם הא' סגי בכל מילי דמנקי (שוע"ר מהדו"ק סי' ד ס"ג. מהדו"ב סי' ס' ס"א) אלא שלכתחלה יחזור אחר מים (מהדו"ב סי' ד ס"א). ולכן לפני התפלה כשאין לו מים סגי בנקיון בכל מילי (מהדו"ק סי' ד ס"ג. סי' צב ס"ד). לטעם הב' צ"ל ג"פ בסירוגין (שוע"ר מהדו"ק סי' ד ס"ד. מהדו"ב סי' א ס"ז. סי' ד ס"ב. סידור שם). לטעם הג' סגי בפעם אחד ברביעית מים (סידור ד"ה לכתחלה).

ב) רביעית מים כשרים לנטילה מכלי ומכח אדם. לטעם הא' בלבד (היינו קודם התפלה) נת"ל שסגי בכל מילי דמנקי, וגם במים א"צ רביעית ומים כשרים לנטילה וכלי וכח נותן (מהדו"ב סי' ד ס"א. סידור ד"ה אם עשה). לטעם הב' בלבד מבואר במהדו"ק (סי' ד סי"ג) שיש להסתפק אם צריך דוקא עירוי ג"פ מהכלי דוקא. ולטעם הג' בלבד מבואר במהדו"ק (סי' ד ס"ב-ג) שא"צ שיבואו מכח אדם וא"צ כלי וא"צ רביעית אבל צ"ל מים הכשרים לנטילה. ובמהדו"ב (סי' ד ס"א) כותב את טעם הב' והג' יחד וכותב שצ"ל זריקת מים טהורים מן הכלי ככהן (ובס"ב) שצ"ל דוקא בשפיכה מהכלי ואינם טמאים (וגבי כהן במקדש ובנשיאת כפים ראה שוע"ר סי' קכח ס"ח). ובסידור (ד"ה לכתחלה) שצ"ל רביעית מים כשרים מכח כלי ומכח אדם לפי שכל נטילה הפסולה לסעודה אין לברך עליה בשחר, אבל המטביל בשעת הדחק במי גבאים פחות ממ' סאה מברך (שם ד"ה המהלך). ובשו"ת צ"צ (חאו"ח סי' א') מביא הוכחות שצ"ל מים הכשרים לנטילה.

ג) עד הפרק. לטעם הא' (היינו קודם התפלה) צ"ל עד חבור האצבעות לכף היד (סידור ד"ה אם עשה). לטעם הב' והג' מבואר בשוע"ר (מהדו"ק סי' ד ס"ז. מהדו"ב סי' ד ס"א) שצ"ל כמו בנט"י לסעודה (-אף שכהן במקדש ובנשיאת כפים צ"ל עד חבור היד והזרוע, כמבואר בשוע"ר סי' קכח ס"ח), ותלוי בב' הדיעות שבסי' קסא ס"ח. ובסידור פסק הן בנט"י לסעודה (סדר נט"י לסעודה ס"א) והן בנט"י בשחר (סדר נטילה ד"ה לכתחלה) שצ"ל עד חיבור כף היד לקנה (והוסיף שם) כי עד שם מתפשטת הטומאה. וביוהכ"פ פסק (סי' תריג ס"ב) יטול עד סוף קשרי אצבעותיו. והטעם לזה הוא כיון שביוהכ"פ ות"ב שורה הטומאה רק עד סוף קשרי אצבעותיו (אג"ק אדמו"ר זי"ע ח"ג עמ' קמח).

ד) ברכת ענט"י. לטעם הא' בלבד יש מחלוקת עם צריך לברך ונוהגים שלא לברך (שוע"ר מהדו"ב רס"י ד). ולכן כשאין ידיו נקיות לפני התפלה יטול ולא יברך (שם ורס"י ז וסי' צב ס"ג. סידור שם ד"ה אם עשה). ובנט"י שחרית כשאין לו מים ומנקי בכל מילי פסק במהדו"ק (סי' ד' ס"א) שיברך על נקיות ידים, אבל בסידור (סד"ה לכתחלה) פסק שכל נטילה הפסולה אין לברך עליה בשחר. לטעם הב' בלבד, בסידור (ד"ה לכתחלה) כ' "כי הברכה לא נתקנה בשביל העברת הטומאה מעל ידיו בלבד" ויש לפרש זה לכאורה בשני אופנים. אמנם להלן שם (סד"ה אם עשה) ובמהדו"ק (סי' ד סי"ד) מפורש שאם השכים ונט"י וחזר לישון לא יברך על נטילה שני' דבשביל טעם הב' בלבד אין מברכין. לטעם הג' בלבד מפורש בסידור (ד"ה לכתחלה) שצריך לברך. ואולי זהו גם דיוק לשונו (מהדו"ב סי' ד' ס"א) "ולכך תקנו לברך כו'" היינו מטעם הג' בלבד. וכ"נ גם במהדו"ק (רס"י ד), שאחר ביאור טעם הג' בלבד כ' שצריך לברך. וכ"ה ברס"י ז.

א] איתא בשו"ע אדה"ז הל' פסח (או"ח סימן תעה סעיף ו): "וב' כזית אלו צריך לאכלם ביחד, דהיינו שיכניסם לפיו בבת אחת, שאם יאכל מתחילה את הכזית שלא המוציא דהיינו של השלימה ואחר כך יאכל הכזית של אכילת מצה דהיינו של הפרוסה, יהי' מפסיק בין ברכת על אכילת מצה לאכילת כזית מהפרוסה באכילת מצה מהשלימה, וכן להאומר שברכת המוציא היא על הפרוסה, אם יאכל מתחילה הכזית מהפרוסה ואח"כ הכזית מהשלימה, הרי הוא מפסיק בין ברכת על אכילת מצה לאכילת כזית מהשלימה, לפיכך יכניסם לפיו בבת אחת, אבל אינו צריך לבולעם בבת אחת, אלא ירסקם בפיו ויבלע בתחילה כזית א' כולו בבת אחת, ואח"כ יבלע כזית השני בבת אחת". עכ"ל.

והנה בספר "ויגד משה" ("מנהגי ליל סדר פסח") סימן כד (אות כ), לאחר שהביא דברי אדה"ז הנ"ל כתב: "והנה פשטות לשון להכניס בפה בבת אחת שכתבו כל האחרונים משמע דלא די מה שלא יתחיל לבלוע עד שיהיו ב' הכזיתים בפיו ואז יבלע כל כזית בבת אחת, אלא גם ההכנסה לפה יהי' ב' הכזיתים בבת אחת, ובפרט משמע הכי לשון התרומת הדשן שבמגן אברהם שכתב "יוכל להכניס כל הג' זיתים ביחד לפיהו ולכוס ביחד וכו'" וכן לשון שו"ע אדה"ז הנ"ל "יכניסם לפיו בבת אחת וכו'", וכן מטין לשון החתם סופר בחידושי חולין דף ק"ג ד"ה כי אתא שכתב: מהכא איכא למילף באכילת מצה, מצוה מן המובחר להכניסו בבת אחת לתוך פיו כפשטי' דקרא דאכילה בבת אחת משמע, עכ"ל. [אות כא שם] ובביאור הגר"א הערה מקורו מגמ' מפורשת פסחים דף (קטו) [קיד] ע"ב אכלן לחצאין יצא ובלבד שלא ישהה יותר מכדי אכילת פרס, משמע מלשון יצא דהיינו דיעבד…" עכ"ל ב"ויגד משה", וע"ש שהאריך בזה.

ועי' ג"כ במסגרת השלחן על קצור שו"ע (סי' קיט סק"ז) שלמד ג"כ כך הכוונה בדעת אדה"ז: "ואוכלם שניהם יחד, דהיינו שיכניסם לפיו בבת אחת, אבל אינו צריך לבלעם בבת אחת אלא ירסקם בפיו ויבלע בתחילה כזית אחת כולו בבת אחת ואח"כ יבלע כזית השני בבת אחת (מג"א ורז"ש), וכל זה כשיכול לעשות כן כמ"ש בפנים (אחרונים)". עכ"ל.

ב] והנה באמת להכניס בפיו ב' כזיתים בב"א ואח"כ להתחיל לבלוע כזית ועוד כזית, הרי זה דבר בלתי אפשרי, וא"כ נראה לומר דהכוונה באדה"ז אינו כנ"ל, אלא דבאמת לא צריכים כלל למלאות הפה בב' כזיתים, ומה שכתב אדה"ז "שיכניסם בפיו בבת אחת", הכוונה בזה, דכשמתחיל לאכול יכניס לפיו מב' המצות בבת אחת, מהשלימה ומהפרוסה, ואוכל מב' המצות כזית ובולע, וממשיך לאכול מב' המצות שוב כזית ובולע.

ותמכתי יסודותי במ"ש בהגדה של פסח מכ"ק אדמו"ר (קה"ת תשמ"ז) עמ' לה, ד"ה ביחד: "דהיינו שיכניסם לפיו בב"א, והטעם שלא יהא הפסק בין הברכה דאכילת מצה לאכילת הכזית השייך לה שהוא ממצה הא' או ממצה הב' כנ"ל (טושו"ע שם)" עכ"ל.

ובאמת לפי הטעם הזה שכתב אדה"ז, אין שום תועלת למלאות את הפה בב' כזיתים בב"א, אלא שהכוונה כנ"ל.

ג] והנה המקור שהביא הגר"א מגמ' דפסחים הנ"ל שצריך למלאות את הפה בב' הכזיתים תמוה, ואדרבה משם דוקא משמע להיפך, דעל מה שנאמר בגמ' שם "אכלן לחצאין יצא, ובלבד שלא ישהה בין אכילה לחברתה יותר מכדי אכילת פרס" מפרש רשב"ם בד"ה אכלן לחצאין: "חצי זית בפעם ראשון, וחצי זית בפעם שני" עכ"ל – והיינו שהכוונה בזה, דמתי יצא בדיעבד דמיירי כשהפסיק בין אכילה לאכילה (ופחות מכדי אכילת פרס), כלומר שהפסיק לגמרי באמצע פעולת ההכנסה לפיו, אבל אם אינו עושה ב' אכילות, אלא שמכניס לפיו (בלי הפסק) וברגע שיתמלא פיו בכזית בולעו וממשיך להכניס שוב לפה את הכזית השני, (מב' המצות ביחד כמובן כנ"ל), בודאי שזאת המצוה לכתחילה, וצע"ג בדברי הגר"א.

ונראה דזהו נמי הכוונה במהרי"ל שהביא המג"א (בסי' תעה סק"ד) "שיכול לאכול הכזית מעט מעט רק שלא ישהה בכדי אכילת פרס, ומשמע שאף לכתחילה רשאי לעשות כן" – והיינו כנ"ל שאוכל ברציפות את ב' הזיתים שמכניס לפיו בבת אחת מב' המצות בלי הפסק, וברגע שיתמלא פיו בכזית בולעו, וממשיך להכניס ברציפות את הכזית השני כנ"ל – ויל"ע במג"א שם שלדעתו דברי המהרי"ל אינם תואמים את הגמ' דפסחים (קיד,ב) הנ"ל, ודעת השו"ע שם ס"א "אכל כחצי זית וחזר ואכל כחצי זית יצא, ובלבד שלא ישהה באכילתו יותר מכדי אכילת פרס", דמשמע שדוקא בדיעבד יצא, אבל לכתחילה צריך לאכול כל הכזית בבת אחת, ע"ש – ולכאו' אין שום סתירה בין מה שנאמר בגמ' ובשו"ע למה שנאמר במהרי"ל, כי בגמ' ושו"ע מיירי שהפסיק לחלוטין באמצע האכילה ועשה מזה ב' אכילות, ולכן בזה דוקא יצא בדיעבד, משא"כ המהרי"ל מיירי שאוכל ברציפות מעט מעט, ובולע כזית בב"א, ואח"כ את הכזית השני, כנ"ל – עי' מש"כ אאזמו"ר הי"ד בשו"ת משנה שכיר חלק או"ח סי' סב אות ו, אודות הסתירה שהקשה בין מנהגי הח"ס שבלע ב' הזיתים בב"א, למ"ש החת"ס בחידושיו לחולין (קיג,א) שאין צריך לבלוע בב"א ע"ש.

ועי' תוס' כתובות (ל,ב) ד"ה "לא" שכתבו דאם תחב לו בבית הבליעה ונהנה מיד חשוב באין כאחת, ע"ש, ומשמע דאם בא בזה אחר זה בתכיפות בלי הפסק חשוב בב"א.

וראה בהגדה של פסח עם חתם סופר (ירושלים תשנ"ו – ע' קצט) שכתב: "לקח [הח"ס] השני זתים סמוך לפיו ובירך עם המסובין ביחד על אכילת מצה, והכניס מהם מעט מעט לפיו, ולעסן והניחו בצד הפה על הלחי השמאלית, ולאחר שלעס כל השני זתים בלען בבת אחת" עכ"ל. וע"ש בהערות ג-ד מה שדנו בזה.

ומ"ש שבלע בב"א את שני הזתים צ"ע, שהרי מספיק לבלוע כל זית בפ"ע כנ"ל.

ובדרש והעיון (תצוה מאמר רמד) מביא ראי' מזבחים (לא,א) כביצה אוכל כו' נפלו שניהם כאחת, וכתב רש"י (ד"ה נפלו) דהוא הדין בזה אחר זה, הרי דב' דברים תכופים זה אחר זה חשיבי בב"א. ועי' בכורות (יח,ב) תוד"ה אפשר, דמה שאמרו (שם ט,ב) דכל בב"א תרווייהו קדשו לאו בב"א ממש רק אפילו קודם משהו מחבירו הוי בב"א.

ביומא (ה,ב) בלבישה: חד אמר אהרן ואח"כ בניו, וחד אמר בב"א, ומקשה בב"א מי משכחת? ומשני לא צריכה דאקדים בזה אחר זה, אבל בסדר אחד ולא הפסיק בגד אחר, ועי' בס' אדני פז (פ' תצוה) דמשמע דאם עושים בזה אחר זה בלי הפסק חשוב בב"א.

ובשו"ת שבות יעקב (אה"ע ח"א סי' קכט) מביא ראי' מזה לחליצת איטר שהדין שחולץ בשתי רגליו, ונחלקו הפוסקים אי יחלוץ בשתיהן כאחד או בזה אחר זה, ומכאן מוכח דאף בזה אחר זה בלי הפסק חשיב בב"א. ועי' ב"ש אה"ע (סי' קסט ס"ק כד) ופתחי תשובה (שם ס"ק כד) הרבה מזה.

ועי' מ"ש בזה אאזמו"ר בשו"ת משנה שכיר ח"א סי' ד, בוקו"א שם (אות טו) ובח"ב (סי' א) ובחלק יו"ד (סי' רו בסוף התשובה).

ועי' פרדס יוסף תצוה (סי' מב), וארא (סי' ז) באורך.

באוצר מנהגי חב"ד –ניסן, אייר, סיון- ע' רנז-רנח- מביא המלקט שי' מס' המנהגים מה שהועתק שם מהיום יום אשר "נוהגין שאין מברכין 'שהחיינו' בימי ספירת העומר". לאח"ז מעתיק מס' השיחות תשמ"ט ב, ע' 745 אשר "אצלנו נוהגים שבימי הספירה אין מברכים 'שהחיינו' על פרי חדש, מלבד ביום השבת ובל"ג בעומר".

וממשיך, אשר "כך ניתן לדייק גם ממה שלגבי ימי בין-מצרים נאמר בלוח 'היום יום' (ע' עב) שאפילו בשבת אין מברכים 'שהחיינו', ואילו לגבי ימי הספירה לא נאמר שם (בעמ' מח) שגם בשבת אין מברכים". דיוק הנ"ל, הובא בתור שאלה ב"המלך במסיבו" וכן שם מענת רבינו (שהמחבר מצביע עליו ומצטט) א' עמ' שיז-שיח): "כך הורה כ"ק מו"ח אדמו"ר לכתוב ש'אין מברכים שהחיינו בימי ספה"ע', וכל הענין הוא חידוש משא"כ בביהמ"צ".

ובהמשך הדברים שם: שאלה: אבל מה בנוגע לפועל – האם מברכים שהחיינו בשבת? כ"ק אדמו"ר שליט"א: לא שאלתי את כ"ק מו"ח אדמו"ר [באם הייתי שואל – הי' עונה לי, אך לא שאלתיו. (ועי' באוצר מנהגי חב"ד, שמבאר שאף שאכן הורה בפועל בזמן אחר "באותה הזדמנות לא רצה הרבי לפסוק הלכה (שמא בגלל שהיו מסובין אז בחדרו ועל שולחנו של מוהריי"ץ)" – מילתא דמסתברא.

והנה ידוע אשר בנוגע לעניני הנהגות בפועל (ובפרט הכתובים ב'היום יום') הרבה רבינו לשאול את כ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ איך נוהגים לפועל וכו', ועל עניינים אלו הרבה לענות לו וכו', וכמו שכותב "באם הייתי שואל – הי' עונה לי". וא"כ לכאורה למה באמת "אך לא שאלתיו"?

ואולי אפשר לבאר זה עפ"י מש"כ בשיחת ש"פ תזו"מ, ב' דר"ח אייר, תשמ"ב (הנחת לה"ק ג', ע' 1395): "[זכורני שבבית אבא היו נוהגים לאכול חרובים בל"ג בעומר. פרי זה הי' יקר ונדיר, ורק בל"ג בעומר היו אוכלים אותו]".

ומובן מהנ"ל אשר ברכו אז "שהחיינו", מאחר ש"רק בל"ג בעומר היו אוכלים אותו". ומכיון ש(כנראה גם) רבינו, ואביו נ"ע, ומשפחתו היו נוהגים לברך "שהחיינו" בל"ג בעומר (וברכת "שהחיינו" בל"ג בעומר ובשבת שוים, כנ"ל) ע"כ לא רצה לשאול מחמיו על הנהגה בפועל שיוכל לסתור הנהגה הנ"ל, ורמז על "שהחיינו" בשבת ובל"ג בעומר ע"י הדיוק הנ"ל אשר בבהמ"צ אין מברכים גם בשבת, משא"כ בימי הספירה שסתם ולא ביאר, וכנ"ל.

מובן, שכ"ז הוא רק השערה וכו', ומי יבוא אחר המלך (במסיבו).

ב'לשמע אוזן' עמ' 58 (הובא ב'אוצר מנהגי חב"ד' ניסן עמ' פ אות י) מביא שאצל אדמו"ר הצמח-צדק [בזקנתו] מכרו לחמץ חלה, שיהיה לו מה יאכל במוצאי חג-הפסח.

גם בשטר המכירה של אדמו"ר מוהרש"ב כלולים מוצרי חמץ גמור.

והנה הרבה מקומות החמירו שלא למכור חמץ גמור, ראה משמרת שלום סי' לד: כל מי שיראת ה' בלבו לא יסמוך ע"ז להניח חמץ גמור, כי לא התירו את הדבר אלא מדוחק. וכן כתבו הרבה אחרונים. וצריך ביאור טעם הדבר שרבותינו נשיאינו לא החמירו בזה.

ונראה בביאור הדבר, דהנה ידוע מה שהקשה ה'בכור שור' (מס' פסחים כא, ב): "דהנה מעיקרא דדינא פירכא על מכירת חמץ הנהוג, הלא מוכחא מילתא דהערמה טובא שזה הקונה לאו גברא דאורחיה מעולם לקנות כך, וזה אין דרכו למכור כך ועל הרוב הקונה הוא עני וקונה בכמה מאות חמץ כנהוג עתה שאין מוכרים [אלא] בדבר מועט, ושאר הוכחת טובא. אלא נ"ל כיון דהאיסור מדרבנן הוא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי כמ"ש בפוסקים דצריך ליתן כל ממנו ולא לעבור על ל"ת וכ"ש איסור חמור כזה, ולא נשאר כ"א איסור דרבנן שצריך לבערו מן העולם הם אמרו והם אמרו להתיר מכירה זו".

והיינו דהוא חושש מטעם הערמה ולכן אם הוא רק איסור דרבנן שפיר דמי דבמכירה מדרבנן לא חששו להערמה. ומטעם זה כתבו האחרונים שלא למכור חמץ גמור, וכמבואר בס' משכנות הרועים (דרוש עת מצוא, ע' י'): ראיתי המנהג אצל רבינו הרה"ק מוה"ר אברהם מסטרעטין זצ"ל שלא אכל מפסח עד העצרת מחמץ של ישראל שמכרו לנכרי ע"י הערמה הנהוג אצלנו. וראה גם שו"ת עטרת חכמים (לבעל הברוך טעם) חו"מ סי' טו.

אולם רבינו הזקן דיעה אחרת לו דכ"כ ב'סדר מכירת חמץ': "ומי שעלה על דעתו שמכירת חמץ הוא מדברי סופרים לפי המנהג שהכל מבטלין החמץ ואומרים כל חמירא ליבטל ולהוי הפקר כו', שגגה הוא בידו כי חמץ הנמכר אינו בכלל ביטול והפקר מאחר שדעתו עליו לחזור ולזכות בו אחר הפסח… ולכן אם המכירה אינה כדת עובר עליו בבל יראה ובל ימצא".

הרי שדעת רבינו שמכירת חמץ אינו מדרבנן אלא מדאורייתא, א"כ אמאי אינו חושש להערמה? ע"כ משום דסובר דאי"ז בכלל הערמה כיון דהמוכר מוכרו כדין עם כל הקנינים שבחו"מ והקונה קנאו כדין הוי החמץ חמצו של גוי עד לאחר הפסח, ואח"כ כשחוזר וקונה אותו מהגוי הרי זה כאילו קנה לאחר הפסח חמץ גמור שהיה מאז ומעולם שייך לגוי ולזה לכו"ע אין מקום להחמיר. ועפ"ז מובן היטב על מה סמכו רבותינו למכור חמץ גמור לגוי ולא חששו למה שחששו הרבה אחרונים, דלדעת אדה"ז אי"ז הערמה שמועיל רק במכירה מדרבנן אלא מועיל גם אם המכירה הוא מדאורייתא ואין ממה לחשוש.

ולציין שלכאורה חזר כאן אדה"ז ממה שכתב בסי' תמח ס"ח. ששם משמע דאפי' אם הקנין אינו קנין המועיל מדין תורה נמי מפקיע מעליו איסור בל יראה ובל ימצא, מטעם סברת הר"ן כיון שהחמץ לאחר זמן ביעורו אף אם לא היה מוכרו לנכרי לא היה ברשותו של ישראל שהרי אינו רשאי ליהנות ממנו, אלא שהתורה העמידה ברשותו, וכיון דגלה דעתו קודם זמן ביעורו דאין רצונו כלל שיהיה החמץ שלו די בזה להפקיע מעליו איסור בל יראה ובל ימצא. ואילו ב'סדר מכירת חמץ' כותב להדיא שאם המכירה אינה כדת עובר עליו בבל יראה ובל ימצא.

בסי' תס"ב ס"ב פוסק המחבר: "מ"פ עם מים ממהרים להחמיץ יותר משאר עיסה, הלכך אין ללוש בהם ואם לש בהם יאפה מיד".

ובמג"א סק"א שם נסתפק: אם נפל מעט מ"פ לתוך העיסה אם אוסר בדיעבד דבדבר מועט אינו מחמיץ ע"ד מה שמשמע מהרא"ש שאינו מחמיץ שכ' דקיטוף דבר מועט ואינו מחמיץ. ובסק"ד מקשה על הכת' בהרמ"א "ובמדינות אלו אין נוהגין ללוש במי פירות ואפי' לקטוף המצות אין נוהגין...", "קשה מאי אפי' דאדרבה כשלשין במים וקוטפין במי פירות הוי מ"פ עם מים וממהרין להחמיץ וכ"מ בהרי"ף. וי"ל דה"ק אפי' קיטוף שהוא דבר מועט וכמ"ש בס"ב". והיינו שפוסק שבמי פירות מועטים אינו מחמיץ.

וכן באדמה"ז שם סע' ס"ד "אבל מותר לקטוף המצות במ"פ קודם האפייה אע"פ שנילושה במים, לפי שהקיטוף הוא דבר מועט ואינה ממהרת להחמיץ עי"כ, ומטעם זה יש להתיר אם נפלו מעט מ"פ לתוך העיסה שנילושה במים ולא אפאה מיד".

ויש להמתיק ולהסביר קצת החילוק בין מעט מי פרות לתוך מים שאינו מחמיץ למעט מים, ואפי' "כל שהוא" לתוך המי פירות שאלו מחמיצים חימוץ גמור.

והנה במשנ"ב בשער הציון אות כ"א מביא מג"א דסק"ד (להסביר מה שכתב הרמ"א "ואפי' לקטוף") וכותב "ומ"מ עדיין אינו מיושב", שהרי אנו פוסקים דאפי' במעט מים ממהר להחמיץ, ובקיטוף רוב פוסקים אוסרים (כן כותב המשנ"ב וביאר לפנ"ז בבה"ל), אבל במי פירות גרידא כמעט כל הפוסקים מתירים וא"כ "מאי אפי'". ומת' דהרמ"א נקט לשון זה לפי הדיעה שהביא, דס"ל דמי פירות גרידא לא קילי ממי פירות עם מים, ולשיטתם שייך רבותא דאפי' בקיטוף שאינו אלא מעט מ"פ ג"כ חיישינן שממהר להחמיץ.

ויש להוסיף קצת ביאור, דלכאורה משמע מהרמ"א שהחידוש שאין מקטפין הוא לכל הדעות (שהרי הא דחושש הרמ"א לשיטת הראב"ד שמ"פ גרידא לא קיל ממ"פ עם מים הוא רק לחומרא אבל לא לקולא). ועוד אדמה"ז גם הוא מביא בסע' ח' "ואפי' לקטף המצות אין נוהגין...", ולשיטתו: גם לסברת הראב"ד שמי פירות גרידא מחמיצים וממהרים להחמיץ הרי"ז קיל ממ"פ עם מים "שאין חימוצן חימוץ גמור אלא חמץ נוקשה ואסורה מד"ס", משא"כ מ"פ עם מים הרי לשיטת אדמה"ז הוא חמץ גמור מה"ת וחייבים עליו כרת (כמבואר לעיל ס"ג). ובפשטות דבריו משמע דגם בשיטת הראב"ד מ"פ גרידא הוא מד"ס, אבל לא מ"פ עם מים. (וראה גם בפר"ח שם).

ונראה לבאר בזה: דבמי פירות עם מים יש ב' פרטים: א) שעל ידי המים הוא נותן כח שגם מי הפירות יחמיצו חימוץ (נוקשה לשיטת התוס' וחימוץ גמור לשיטת הרמב"ם ואדמה"ז). ב) שממהרת להחמיץ.

הפרט הא' נעשה ע"י המים וזה גופא בב' אופנים: א- ע"י עצמם כשמעורב במ"פ היא מחמצת גם בכל שהוא. אבל זה נראה דחוק (וכקושיית האבנ"ז או"ח תקל"א) ונראה יותר: שהמים נותנת כח בהמי פירות שהיא עצמה תחמיץ חימוץ גמור (וכפי' האבנ"ז שם). הפרט הב' : שממהרת להחמיץ נעשה ע"י המי פירות גרידא. ולכן מהירות החימוץ זה אפשר דהוא רק חמץ נוקשה (ולא חמץ גמור גם לשיטת הרמב"ם ואדמה"ז דבחימוץ ע"י המים ומ"פ חמץ חימוץ גמור) כפי שביאר באבנ"ז שם.

(וראה גם שפ"א ל"ו ד"ה עי' בהרא"ש).

ועפ"ז מובן החילוק בין מעט מים לתוך מי פירות (שפוסקים להחמיר ואוסרים המצה אפי' בדיעבד) בין מעט מ"פ לתוך מים: בנדון הא' הרי בפשטות בלי המים לא היה העיסה מחמיץ כלל (שאין מ"פ מחמיצין) ובתערובת המים הרי"ז פועל שיבוא לידי חימוץ (גמור לאדמה"ז). בנדון הב': בפשטות ברוב מים (ובמיוחד בקיטוף) היה בא העיסה לידי חימוץ במים גרידא ובין כך היה נזהר שלא ישהא שיעור מיל שלא יבא לידי חימוץ, אלא שהוספת המי פירות יכולים לגרום מהירות החימוץ. ולכן סובר המג"א בשיטת המחבר: שאין לאסור מעט מי פירות (ומותר לקטף) שאין ההוספה דמי פירות מועטים ממהרים (כ"כ) להחמיץ כדי לאסור עיסה זו. ובפרט שבמהירות החימוץ ע"י מי פירות מרובים לא היו באים לחימוץ גמור אלא לחמץ נוקשה (כביאור האבנ"ז).

ועפ"ז מובן גם מה שכותב הרמ"א דיש חידוש יתירה בהמנהג לאסור הקיטוף "ואפי' הקיטוף": הרי טעם הא' בחומרא שלא ללוש במ"פ גרידא, הוא שמא נתערב שם קצת מים (כמבואר באמה"ז שם ס"ז) "כל שהוא", וחשש זה בא להיזהר מחשש חימוץ (שאל"ה הרי היה מותר גם בשהיה כל היום בלי עסק) ולאדמה"ז היה בא בזה לחימוץ גמור, שקצת מים פועלים שכל המי פירות יחמיצו חימוץ גמור. ולכן צריכים להיזהר בזה יותר. אבל קיטוף שהוא מעט מי פרות בעירוב הרבה מים, שכנ"ל בין כך היה נזהר שלא ישהה שיעור מיל, והוספת מעט המי פירות אין בו כדי למהר החימוץ, הו"א שאין סיבה להחמיר בזה וקמ"ל הרמ"א שאפי' בקיטוף אנו מחמירים בזה.

בעצם ביאור האבנ"ז שהמים פועלים שהמי פירות יחמיצו ומדייק כן מל' הרמב"ם, יש להעיר שלכאורה נראה כן גם באדמה"ז שמביא לשון הרמב"ם: "אבל מ"פ שנתערב בהם מים אפי' כ"ש הרי אלו מחמיצים" (שמל' "הרי אלו" ל' רבים מדייק האבנ"ז שכוונתו על המי פירות, שעל המים כתב ל' יחיד) ומוסיף: "ע"י המים שבהם חימוץ גמור" דבפשטות נראה שהאלו קאי אמי פירות שע"י המים הם, המי פירות, מחמיצים חימוץ גמור.

וכן בנקודה הב' דאבנ"ז: שמהירות החימוץ דמי פירות לא יחמיץ חימוץ גמור גם במעורב במים, כשלא שהה שיעור מיל, שאין הם עושין חימוץ יותר מאילו היה הכל מים לבד. יש לדייק קצת מל' אדמה"ז שסובר כן: שאינו כותב בזה שיחמיץ חימוץ גמור (כפי שכתב בתחילת ההלכה), וכן בס"ד כשמבאר שיטת המחבר שאין לחשוש לקיטוף כ' שאינה ממהר להחמיץ אבל אינו מדגיש שאינו מחמיץ חימוץ "גמור". אבל אי"ז הכרח. אבל יש להוכיח יותר מזה שפסק בסוף ס"ג: שכשלא שהה שיעור בלי עסק אין לאסור להשהותו עד לאחר הפסח, אלא שאסור באכילה, שאין מהירות החימוץ חמץ דאורייתא ולכן מותר להשהותו עד לאחר הפסח.

ראיתי ב"שו"ע הקצר" פס"ב ס"י: "מרק שבושל עם בשר ועם ירקות או פירות - ברכתו שהכל, כי הבשר חשוב ועיקר יותר מהירקות והפירות ואין מברכין עליהם. אלא שראוי לברך קודם על הירקות בפני עצמן (בלי כוונה על המרק) - כדרך שמבואר לעיל פס"א סי"ב".

והנה מקור דין זה הוא ב"סדר ברכת הנהנין" פ"ז ס"כ, אבל לא דק המחבר בהעתקתו: בסדבה"נ מדבר אדה"ז על מצב שבו אוכל את המרק בפני עצמו, בלי הירקות והבשר, וז"ל שם, "אם נתן בשר בקדירה אין לברך על המרק אלא שהכל נהי' בדברו אם בא לשתותו בפ"ע... כי טעם הבשר שבמרק חשוב עיקר יותר מטעם הירקות או הפרי"; אבל לכאו' אין כאן שום ראי' למרק שאוכלים אותו יחד עם הירקות והבשר, שאז הדיון אינו על טעם המרק, אלא על חשיבות הבשר והירקות עצמן. (וכן מדוייק גם ל' בשו"ע סר"ב סי"ד).

וראה במשנה ברורה (סר"ה סקי"ג) שפסק - ע"פ הפמ"ג - דבהאי גוונא מפברך בפה"א, כי הירק עיקר. ויל"ע בזה עוד.

בתורה תמימה על פ' שמיני (פי"א פמ"א) אות קפג מביא הגמ' וז"ל: וע' בחולין נח, א, אמר ר' הונא, כל ברי' שאין בו עצם אינו מתקיים י"ב חודש, א"ר פפא, ש"מ מדברי ר' הונא, הא דאמר שמואל (סז, ב) קישות שהתליעה באבי' אסורה, הני תמרי דכדי לבתר י"ב ירחי שתא שרייא, ופירש"י תמרי דכדי שהתליעו ואין ידוע אם במחובר או בתלוש, לבתר י"ב חודש שרי, משום דאי במחובר התליע לא הי' חי עד השתא, עכ"ל (רש"י). והנה מפשטות לשון הגמ' אינו מבואר אם מותרין לאכול בלא בדיקה כלל, אף דיש לחוש שמא נמצא בו תולעת מת שהוא בודאי אסור, כמבואר בפ' אלו טריפות, אך הרא"ש פ' א"ט סי' נג כתב בשם הראב"ד דמותרין לאכול בלא בדיקה כלל, וכתב בטעם הדבר דלא חיישינן שמא נמצא בו תולעת מת, משום דאפי' אם נמצא אין בו שום לחות והוי כעפרא בעלמא, ומדייק כן מדאמר ר' הונא שאינו מתקיים י"ב חודש ולא קאמר אינו חי, משמע דאין לו שום קיום וממשות כלל אפי' לאחר מותו עכ"ל (הרא"ש).

[יש להעיר במה שמסיים בל' הרא"ש "אפי' לאחר מותו" - דמשמע דבתולעת חי אין לו קיום וממשות, וחידש לן דאפי' לאחר מותו אין לו קיום וממשות?! (זה היפך שכל הישר).

ובאמת זה אינו מדברי הרא"ש, דהרא"ש כתב ... דאחר י"ב חודש אין בו לחות כלל והויא כעפרא בעלמא, ודייק מלישנא דקאמר אינו מתקיים ולא אמר אינו חי. עכ"ל ותו לא בעניננו].

וממשיך בהתורה תמימה להקשות דלשון הגמ' "אינו מתקיים" פירושו - אינו חי, ע"ש שהאריך בזה, ובסוף דבריו כתב: וא"כ מה ראה הראב"ד להתיר ספק איסור דאורייתא ע"י דיוק דק וקלוש כזה, ואחריו החזיקו הפוסקים, ופליאה נמרצת היא לדעתי. עכ"ל.

א. הרמב"ם (בהל' מ"א פ"ב הט"ו) ס"ל ג"כ כהראב"ד דז"ל: ואם שהה הפרי אחר שנעקר י"ב חדש אובל בלא בדיקה שאין תולעת שבו מתקיימת י"ב חדש. עכ"ל.

ב. לפי דבריו (של הת"ת) מה קמ"ל ר' פפא כשאמר "לבתר י"ב ירחי שתא שריין". הא קודם י"ב חדש ג"כ שריין בבדיקה ? (ראה במ"מ על אתר).

בגליון העבר [יד] כתב הר' שדב"ל שיחי' על מה שהעירו במ"מ שעל הגליון שו"ע אדה"ז ריש הל' ציצית, על מש"כ כ"ק אדה"ז "כל הקורא ק"ש בלא ציצית מעיד עדות שקר בעצמו" עיי"ש שהאריך.

ולדעתי הצדק עם בעל הערה ההוא, דהא תורה היא, ותורה היא אמת ולא היפך האמת. וא"כ הקשו, איך כתב כ"ק אדה"ז ד"מעיד עדות שקר בעצמו" כשבאמת אינו כן.

ולכן תירצו דאולי ר"ל אם לבש טלית בלא ציצית, דבהא (באמת) הוא מעיד עדות שקר בעצמו.

ויש להגדיל קושייתם, דלגבי ציצית (חובת מנא) כתב כ"ק כ"מעיד עדות שקר", אבל לגבי תפילין (דחובת גברא) כתב (בריש סי' כה) "כאילו מעיד עדות שקר". ולכאורה איפכא מסתברא (או עכ"פ בשניהם "כאילו").

ויש להעיר על הר' הנ"ל:

א) כתב באלו לשונות: "יש מקום לאמר ... שגם בציצית הוי כאילו מעיד עדות שקר". "וכנראה גם כאן עיקר הטעם ... שלא יהי' נראה כמעיד עדות שקר". וקשה דכ"ק אדה"ז כתב "מעיד עדות שקר" (בלא כאילו ובלא נראה).

ב) בסוף דבריו כתב: אמנם לכתחילה יש להשתדל להלביש ציצית ותפילין לפני ק"ש (ולא לאחרי') מטעם שלא יהי' נראה כמעיד עדות שקר בשעת ק"ש.

1) כ"ק כתב צריך ... יתעטף. ולא כתב: והואיל שכל אדם צריך להשתדל להקדים המצוה... לכן תיכף ומיד לאחר נט"י ... ישתדל להתעטף בציצית. ולגבי תפילין כתב "יניח תפילין מיד" ולא כתב: ואחר שלבש טלית מצוייצת ישתדל להניח תפילין מיד. 2) לא הבנתי כוונתו במ"ש "(ולא לאחרי')" - האם אסור להניח תפילין וציצית לאחר שקרא ק"ש?

ג) מש"כ מסי' סו ס"ג הוא תמוה, דנראה דלא עיין במקורם, דבאמת דעת א' הוא דיכול להפסיק לשניהם ציצית ותפילין. ודעת הב' הוא דיכול להניחם (ציצית ותפילין) אבל אין לברך עליהם עד אחר התפלה. ורק שהמנהג הוא (ראה ברמ"א) להניחם (ציצית ותפילין) ככל הדיעות, אבל לא יברך על הציצית עד אחר התפילה.

ובכל אופן, וכי משום שהם שווים שיכול להפסיק להניחם (ולדעה א' לברך עליהם) בברכת ק"ש, וכמו שמותר להפסיק ולברך על הרעמים ולכל מצוה עוברת, יהיו שוים בכל דיניהם. ומה גם דמבואר בסי' סו סי"א דבתפילין יכול להפסיק בין גאולה לתפלה להניחן (בלי ברכה) לכל הדיעות, וציצית אסור לכל הדיעות.

ד) בראשונה כתב "רואים אנו מכך, שגם אם הוא יניח תפילין באותו יום, אלא שהוא יניחם אחר ק"ש, גם אז הוא "כאילו מעיד וכו'", כיון שבשעה שקורא בק"ש וקשרתם וגו' אין עליו תפילין".

ובסוף דבריו כתב "גם גבי תפילין סובר רבינו הזקן שאם קורא ק"ש בלי תפילין, ואח"כ מניח תפילין וקורא ק"ש פעם ב' לא הוי כאילו מעיד עדות שקר".

ונראה מדבריו דמשום שקרא ק"ש (פעם ב') בתפילין הוא מתקן שהפעם הא' לא יהי' עדות שקר וזה אינו דא"כ מה שכתב כ"ק בסי' סו סי"א (וכן הוא בהסידור) "וכשיבואו תפילין לידו אח"כ יניחן במנחה או יניחן באמצע היום ויאמר בהם איזה מזמור". למה לא כתב לקרות ק"ש בהם לתקן העדות שקר דק"ש של שחרית?