1) וראה בסי' רס"ג בקו"א ה' "...דמה לי שחייבים מחמת עצמן ומה לי שחייבין מחמת ערבות שהרי המחוייב מחמת ערבות נקרא מחויי בדבר להוציא אחרים יי"ח המחוייבים מחמת עצמם כמ"ש הרא"ש פ"ג דברכות...".

2) אבל הט"ז עצמו בסי' קס"ז מבאר באו"א: "ונראה הטעם דפת היא עיקר אכילתו ואין שייך בזה אכילת מצוה דגם בחול הוא אוכל פת משא"כ במצוה ויין קידוש שיש עכשיו שינוי". ולכאו' הכוונה (שאע"פ שמחוייב בדבר) מ"מ כיון שנראה כמו ברכת הנהנין דינו כברכת הנהנין. משא"כ בקידוש וכדומה שיש שינוי הרי זה (לא רק חוב מצוה, אלא) גם נראה שונה מברכה"נ.

3) ובל' הגהות אשר"י: "שאינו חובה על האדם ואינם באות אלא בשביל הנאה...שאם ירצה לא יהנה ולא יברך", דכיון דאם רוצה לא יהנה, הרי"ז סימן דהוא רשות.

4) ובזה יובן מה שלברמה"ז מאריך הרא"ש והאדמה"ז סי' קצ"ז ס"ו בביאור דבעצם אין להחשיב בהמ"ז כברכת הנהנין וכותבים בענין הערבות "כל ישראל ערבים זב"ז, ועליו להציל חבירו מעון ולפוטרו ממצוה שנתחייב בה" (אע"פ שבשאר מקומות שמביא אדמה"ז ענין הערבות אינו מוסיף ביאור דחייב "להצילו מעון") וכ' גם שאינו דומה לברכה"נ משום ש"כיון שכבר נהנה ונתחייב לברך מחוייב הוא להצילו מעון ולברך לו", דלכאו' לפי אופן הא' הנ"ל הרי בפשטות אי"ז דומה לברכה"נ כיון דברכת הנהנין אין חוב גמור, שיכול שלא יאכל, אבל ברהמ"ז שכבר נהנה, הרי בפשטות עכשיו מחוייב בזה ולמה כ' בסיגנון דקשיא ותירוץ.

אבל לפי הנ"ל מובן: לפי אופן הב' גם בדבר שהדבר "חוב" גמור, אבל כיון דחבירו היה צריך למנוע ממצב המחייב הברכה, שהוי ליה שלא לאכול כשלא יוכל לברך "לא ליתהני ולא לברך", הו"א למימר שגם לענין ברהמ"ז שייך זה דאסור ואין ליהנות כשלא יוכל לברך לאחר האכילה, וא"כ הו"א לומר שאין כאן ערבות שההוא יהנה ושאוציאו בברהמ"ז, קמ"ל שערבות כולל גם "להצילו מעון ולפוטרו ממצוה שנתחייב", שגם אם לא היה לו להיכנס למצב שלא יוכל לברך בהמ"ז, "כיון שכבר נהנה" ועכשיו יש לו חיוב לבהמ"ז הרי"ז יוצר ערבות "להצילו מעון ולפוטרו מחיוב מצוה" (ורק לענין ברכה לפניה אומרים: דלא יהנה ולא לברך).

5) ויש להוסיף: דאפשר דגם המג"א עצמו מסכים שצריך להיות דבר שבחובה כדי להיות "מחוייב בדבר" להוציא י"ח אלא שמוסיף שצריך להיות חובה על האדם ולא על ההנאה.

6) הנימוקים: הדרישה: א- שגם האחר נהנה שיאכל מבהמה זו. ב- אין ההנאה מרומז בהברכה. לט"ז סקי"ז: הוא כברכת שבח שבזה שייכים כל ישראל.

7) אלא דיש לחלק לומר: דבציצית: כיון שכבר לבש הבגד הרי חל עליו החיוב שיהיה עליו ציצית, והוא בדומיא לברהמ"ז המבואר בסי' קצ"ז, דאע"פ דהוא ברכה"נ, מ"מ כיון שהלה כבר אכל "כיון שכבר נהנה ונתחייב לברך מחוייב הוא להצילו מעון ולברך לו...". אבל גם אינו דומה ממש לברהמ"ז: דברהמ"ז חל החיוב על הברכה אבל בציצית חל החיוב ואיסור שלא להתכסות בבגד בלי ציצית, ויכול ל"הצילו מעון" גם ע"י הפרשתו מלהתכסות בבגד זה.

ועוד: הלכה זו דיכול לברך לשני המתעטף הוא גם קודם ועובר עשייתו, קודם שנתעטף ונתכסה לגמרי ועדיין לא נתחייב על הציצית יכול לברך עבורו. (ויש לפלפל בכ"ז מהו שיטת אדמה"ז: אם שעת עיטופו לא חל המצוה ולא מחוייב עד גמר העיטוף (כסברא בתוס' יבמות צ') או שחל חיוב ושם מצוה גם בשעת עיטופו (כסברת התוס' בסוף שם) ובשיטתו לענין דדן השאג"א סי' ל"ב. אבל אכמ"ל).

8) אולי אפשר לומר בסגנון אחר: כאילו נאמר שכיון שיש עליו אסור ליהנות, הרי"ז כאילו שלא נהנה מהאכילה ובמילא אין עליו חיוב אכילת שבת, ואין אני ערב עליו שיהנה כדי שיוכל לקיים בזה מצות סעודת שבת.

9) ועד"ז אילה"ק מסי' ק"צ ס"ד כ' בא"ד "..אף להאומרים שבהמ"ז טעונה כוס שלדבריהם ברכת היין היא חובה כברכת המצות שאדם יכול להוציא חבירו י"ח כמ"ש בסי' קס"ז...", דאינו כמו שאר ברכת ה"נהנין" דלפי המבואר שם קאי בהשיטה דכוס של ברכה עניינו לאומרו על הברכה (לא על השתיה והנאה) ואינו ברכה"נ כלל.

10) ושחיטה: הרי"ז דומה לברכה"נ וכלשונו שם "לא ליכול ולא לשחוט" דגם שחיטה עניינו היתר הנאה, ולכן בכג"ד הכלל דאין א' ערב כדי שיוכל חבירי ליהנות. אלא דלפי הפסק דאדמה"ז בסי' רצ"ז לענין ברכת האש דיש לחוש לשיטת הא"ז דלא יכול לברך לחבירו בדבר שאינו חובה, צריכים לומר דציצית אינו רשות, וכנ"ל בהע' 13, דאע"פ דאינו מחוייב לקנות בגד ד' כנפות כדי להטיל בו ציצית, מ"מ אם הטיל בגד ד' כנפות הוא מחוייב (לחזר אחריו) להטיל בו ציצית, ונחשב דבר שבחובה. (ולהעיר גם מחילוק שחיטה והפרשת חלה "שאינן מצוה כ"כ, שאינו עושה אלא לתקן מאכלו" שאצ"ל ברכתן מעומד, לציצית (שצריך לברך מעומד) אדמה"ז סי' ח ס"א). וראה גם באבנ"ז בחו"מ סי' כ"ו שמחלק דשחיטה הוא מתיר משא"כ ציצית ומוסיף דבציצית יכול ללבוש טלית כשאין לו ציצית. אבל יש להעיר מזה אדברי אבנ"ז עצמו באו"ח סי' ל"ז דחיוב ברה"נ אינו בעיקר משום מעילה ומתיר לאכול, דא"כ למה בע"ק אוכל בלי ברכה, אלא ודאי דהוא חיוב עצמי ומסובב מיניה מעילה, דלפי"ז הרי זה כמו ציצית דאינו מתיר ואם אין לו יכול ללבוש בלי ציצית. לכן נראה לומר: (דגם אם נאמר דיש חיוב ומצוה לברך קודם שנהנה, ולא רק מצד שגדרו "מתיר") דכיון דבפועל יש איסור על הנאתו בלי ברכה זה מסלק ה"ערבות" ואחריות על חבירו לברך להיות נקרא מחוייב בדבר. משא"כ בציצית: הגם דאסור ללבוש ד' כנפות בלי ציצית, הוא דין בחיוב ציצית (שממנו נובע האיסור להתכסות בלי ציצית) ולא בהלבישה ולכן שייך בזה. וצ"ע בזה.

11) אלא דלאח"ז מביא שאלה כעי"ז מהרעק"א: אלא שהרעק"א דן מבחינת גדר "מחוייב בדבר" שמצד המברך, שאם אינו שייך לענין שמברך אינו מוציא, ורוצה לדמות לבן כרך ובן עיר כו'. אבל המדובר בתחילה הוא מצד היוצא יי"ח: דכיון דאינו מחוייב בדבר אלא שהוא רשות לכן לא שייך בזה ערבות. ולפי המבואר בפנים אפשר שאינו מוכרח.

12) אבל יש לחלק בין נידון המנחת שלמה לציצית: בציצית כשלובש בגד ד' כנפות מחוייב להטיל ציצית, משא"כ בקבלת שבת: אינו מחוייב כלל לקבל שבת מפלג המנחה. ולאידך יש לומר סברא הפכית: כיון דמצווה ומחוייב להוסיף מחול על הקודש, יש לזה תוקף דחובה. ואע"פ שאינו מחוייב להוסיף בשעה זו, אבל כיון שבקבלתו זו חל עליו שם תוספת דמחוייב עליו, שייך לחשבו לחובה. וגם להנ"ל דבסי' רצ"ז פסק אדמה"ז לענין ברכת האש לחוש דלא לברך לאחר כיון שאינו חובה: י"ל כנ"ל דרק בדבר שהוא "רשות" כמו ברכת האש שאין צריך כלל לחזר אחריו, משא"כ הענין דהוספה מחול על הקדש הוא מצוה שהוא מחוייב עליו והגם שאינו מחוייב להוסיף כל הזמן דמפלג המנחה מ"מ עניינו הוא מצוה וחוב.

בשו"ע אדה"ז סי' טו סעיף ו: "אין יכול ליקח הכנף כמו שהוא עם ציצית התלויים בה ולתפרה בבגד אחר ואפי' אינו נוטל כנף הבגד לבדו אלא חותך חתיכת בגד גדולה סביב הכנף ותופרה עם הכנף שבה שהציצית תלויה בו בבגד אחר שיש בו ג' כנפות אסור לעשות כן ואם עשה כן הרי הציצית הזאת שהובאה מבגד אחר פסולים".

ובסעיף ז: "במה דברים אמורים כשאין בחתיכה ההיא שמביא מבגד אחר שיעורי טלית שחייבת בציצית שיתבאר בסי' טז אבל אם יש בה שיעור טלית שחייבת בציצית אין צריך להתיר הציצית ממנה כשיתפרנו בבגד אחר שיש בו כבר ג' ציצית תלוים".

וכתב אדה"ז בקונטרס אחרון א', דאע"פ שהט"ז כותב דאם יתפרנו בבגד אחר שיש בו כבר ג' ציצית תלוים צריך להתיר את הציצית ממנה, מ"מ המ"א לא ס"ל הכי שהרי טלית שנקרע ממנה הכנף לגמרי (ובה ציצית אחת), אם יש בה בהכנף ג' אצבעות על ג' חוזר ותופרה ואין צריך להתיר ממנה הציצית לדעת רב עמרם גאון. וכן הוא דעת הרא"ש ורבינו ירוחם.

וכותב כ"ק אדה"ז: "רק התוספות לא ס"ל הכי" פי' שבתוספות מנחות דף מ,ב ס"ל דהא דאמרינן "טלית שנקרעה חוץ לשלש יתפור תוך שלש לא יתפור" אין הכוונה שנקרע לגמרי אלא שהקרע היתה תוך שלש אצבעות משפת הכנף אלא הכוונה "תוך שלש דהיינו שנקרע הכנף שהציצית תלוי בה ולא נשתייר ג' והוי כאילו נפסק לגמרי אבל אם נשתייר בו ג' לדברי הכל חיבור מעליא" גם לדעת רבי מאיר האומר תוך שלש לא יתפור וכן אמר רחבה אמר רב יהודה.

וממשיך כ"ק אדה"ז: "וכן הנ"י לפירוש הט"ז [כלומר שהט"ז מפרש שגם הנימוקי יוסף סובר כמו התוספות], ואף הם לא ס"ל כסברת הט"ז שבכאן, שהרי נ"י כתב שהציצית נפסלה משום שלא נשתייר שיעור כנף ולסברת הט"ז אפי' אם נשתייר שיעור כנף היא נפסלה מחלק ב' שנפרד ממנה הכנף א"ו דלא נפסלה כ"כ אלא משום דלא נשתייר שיעור כנף. ולהתוס' משום דאין בכנף שיעור טלית ואם כן הציצית אין צריך כלל לכנף זה והוי כמו הטיל למוטלת שבאותה סוגיא דהוי תעשה ולא מן העשוי אבל אם יש בכנף שיעור טלית לא נפסלה הציצית שבו כמו שכתב הרשב"א".

וצ"ע היכן מבואר בדברי התוספות איך יהיה הדין באם נשתייר בו שיעור טלית.

ואולי י"ל, דהנה לשיטת הנימוקי יוסף הדין הוא דטלית שנקרעה תוך שלש אצבעות לא יתפור את הכנף עד שיתיר את הציצית משום שלא נשתייר בו שיעור כנף, משא"כ חוץ לשלש אצבעות יכול לתפור את הכנף בלי להתיר את הציצית מקודם מכיון שיש עליו תורת כנף.

משא"כ לשיטת התוספות, מה שכתוב "טלית שנקרעה תוך שלש לא יתפור" הכוונה הוא שנקרע (אפי' אם מקום הקרע הוא למעלה מג' אצבעות משולי הטלית לארכה ולרחבה) ולא נשאר במקום הקרע חיבור שלשה אצבעות שאז נחשב כאילו נקרע לגמרי ונפסל הציצית משום שהיא תלויה בחתיכת בגד שאין בה טלית. ולכן אם יתפור הטלית מחדש במקום הקרע בלי להתיר את הציצית קודם הוה ליה תעשה ולא מן העשוי.

אך זהו דוקא אם לא נשתייר בחלק שנקרע שיעור טלית אבל אם נשתייר בו שיעור טלית (כלומר שבשני חלקי הציצית נשתייר שיעור טלית) הרי מונח הציצית על בגד שיש בו שיעור טלית ולא נפסל מעולם.

ולפי הנימוקי יוסף דהטעם דאם נקרע תוך שלש לא יתפור הוא משום שלא נשתייר בו שיעור, משא"כ אם יש בו בכנף ג' על ג' אצבעות יכול לתפור אותו בהטלית בלי להתיר ממנו הציצית, החידוש ב"ושוין שלא יביא אפילו אמה על אמה ממקום אחר ובה תכלת ותולה בה" הוא לא רק לחכמים האומרים שיכול לתפור אפי' נקרע תוך שלש אלא גם לר' מאיר האומר שתוך שלש לא יתפור, שהרי אפי' ר' מאיר מודה שחוץ לשלש יתפור משום דאית ביה תורת כנף, ואעפ"כ דוקא כנף זה שהיה מבגד זה בשעת עשיה אבל ממקום אחר לא יביא אפילו אמה על אמה שיש בו תורת כנף מכיון שלא היה מבגד זה בשעת עשיה.

ומה שכתב כ"ק אדה"ז שהא ד"ושוין שלא יביא אפילו אמה על אמה ממקום אחר ובה תכלת ותולה בה" הוא מפני שאין בו שיעור טלית (וכן הוכיח הלבושי שרד בס"ק ב ממשמעות המג"א ס"ק ג. וכן משמע במ"א ס"ק ד כפי שהאריך ביד אפרים שם), מפורש כן בספר המאורות לרבינו מאיר בן שמעון המעילי מנרבונה (בספר המאורות על עירובין - הלכות קטנות, הוצאת הרמ"י בלוי ע' שסח-שסט): "ולא יביא אפילו אמה על אמה ממקום אחר ובה תכלת או ציצית ותולה בה, פירוש משום תעשה ולא מן העשוי, שהרי אותה אמה שהביא שבו הציצית אינה ראויה להתעטף בה ראשו ורובו של קטן".

הרי שטעם הפסול הוא מפני ש"אמה על אמה" אין בו שיעור שיתעטף בה ראשו ורובו של קטן.

והיינו כמ"ש רבינו בסידורו שרוחב הטלית צ"ל אמה של תורה שהיא רוחב כ"ד גודלין ואורך הטלית צ"ל שתי אמות. ודו"ק.

בשו"ע אדה"ז סי' לח ס"ז: "כל העוסקים במלאכת שמים פטורין מהנחת תפילין כו' א"צ להפסיק משום קריאת שמע ותפלה אפי' אם יעבור זמנם כו' כל העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת כו' ולכן המשמר את המת פטור מתפילין ומק"ש ותפלה ומכל המצות". ועד"ז מבואר לעיל שם ס"ו. לקמן סי' ע ס"ד. סי' עא ס"ה-ו. סי' עב ס"א. סי' צג ס"ד. סי' קו ס"א וס"ד. סי' רמח קו"א סק"א. סי' תרמ סי"ח.

וכיון שנתבאר שהוא פטור אפילו ממצוות תפילין וק"ש ותפלה ושאר מצוות שבגופו שא"א לעשותן ע"י אחרים, א"כ למדנו מכאן שהעוסק במצוה פטור גם ממצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים.

אמנם מיד אחרי הלכה זו כותב רבינו הזקן בסי' לח ס"ט: "הקורא בתורה פטור מהנחת תפילין כל היום דהיינו שא"צ להפסיק מלימודו להניחם (זולת) בשעת קריאת שמע ותפלה כדי לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה ואע"פ שכל מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים חייב להפסיק כדי לעשותה כמו שיתבאר בי"ד סימן ר"מ מ"מ בתפילין נאמר בהן לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך וזה שכבר יש תורת ה' בפיהו א"צ לאות ולזכרון".

וכ"ז תמוה מאד לכאורה וסותר את כל מה שנתבאר לעיל שהעוסק במצוה פטור מתפילין וק"ש ותפלה, אע"פ שהן מצוות שבגופו וא"א לעשותה ע"י אחרים, וכאן כותב שחייב להפסיק לק"ש ותפלה כיון שהן "מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים", ורק מצות תפילין יש לה דין מיוחד שנדחית מפני לימוד התורה.

את המקור להלכה זו שבסעיף ט כותב רבינו הזקן "כמו שיתבאר בי"ד סימן ר"מ". סי' זה בשו"ע אדה"ז לא הגיע לידינו, ובשו"ע המחבר שם סי"ב : "אמר לו אביו השקני מים ויש לפניו לעשות מצוה עוברת כגון קבורת מת או לויה אם אפשר למצוה שתעשה ע"י אחרים יעסוק בכבוד אביו ואם אין שם אחרים לעשות יעסוק במצוה ויניח כבוד אביו". והוא כדעת איסי בן יהודה בקידושין לב, א: "אלעזר בן מתיא אומר אבא אומר השקיני מים ומצוה לעשות מניח אני כבוד אבא ועושה את המצוה שאני ואבא חייבים במצוה איסי בן יהודה אומר אם אפשר למצוה ליעשות ע"י אחרים תיעשה על ידי אחרים וילך הוא בכבוד אביו אמר רב מתנה הלכה כאיסי בן יהודה".

אמנם ברמ"א שם כתב על זה: "ואם התחיל במצוה תחלה יגמור דהעוסק במצוה פטור מן המצוה" - והיינו שמפרש את הברייתא הנ"ל דהיינו דוקא לפני שהתחיל לקיים את מצות כיבוד אב, אבל אם כבר התחיל יגמור, ופטור גם מן המצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים. והיא שיטת הר"ן (הועתק בב"י שם): "הני מילי כששתיהן לפניו אבל כשהתחיל המצוה אע"פ שאפשר לעשותה ע"י אחרים אם נזדמנה לו מצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים לא יניח את הראשונה דהא קיימא לן דעוסק במצוה פטור מן המצוה ולא מפלגינן בין מצוה למצוה".

והנה רבינו הזקן בסי' לח פוסק שגם אחר שהתחיל במצוה מחלק בין אפשר לעשותה ע"י אחרים או לאו, ומוכיח כך ממה שנתבאר ביו"ד סי' רמ. והיינו שאינו פוסק כהר"ן וכהגהות הרמ"א שביו"ד סי' רמ. וא"כ היכן מצינו ידינו ורגלינו, שזהו לכאורה היפך ממה שפסק לפני זה שם בסעיפים ו-ז, ובכל המקומות שצויינו לעיל, שהעוסק במצוה פטור ממצוה אחרת גם אם היא מצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים וגם מצות שבגופו.

את ההוכחה לפסק הלכה זה מיו"ד סי' רמ, מביא רבינו הזקן גם בסי' רנ קו"א סק"ב: "אסור לו להתבטל מתורתו לעשות מצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים כמ"ש ביו"ד סי' רמ". ואיך יתאים זה עם מה שפסק במקומות רבים שהעוסק במצוה פטור ממצוה אחרת אף אם א"א לעשותה ע"י אחרים.

והביאור בכל זה הוא, שהן כאן בסי' לח והן שם בסי' רנ מיירי שעוסק (לא במצוה סתם, כ"א) בלימוד התורה. ואע"פ שכבר נתבאר שהעוסק במצוה פטור ממצוה אחרת אף כשא"א לעשותה ע"י אחרים, מ"מ העוסק בתורה פטור ממצוה אחרת רק כשאפשר לעשותה ע"י אחרים.

שני טעמים נתבארו בשו"ע אדה"ז לחלק בזה בין העוסק במצוה לבין העוסק בתורה: א) הל' ת"ת פ"ד ה"ג: היה לפניו עשיית מצות ותלמוד תורה אם אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים לא יפסיק תלמודו כו' ואם אי אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים כו' יפסיק תלמודו ויעשה המצוה כי זה כל האדם כמו שאמרו חכמים תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים ואם אינו עושה כן נמצא שלמד שלא לעשות". ב) "ואף על פי כו' שכל העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת מכל מקום כיון שהמצוה היא עוברת שאם יעסוק בתורה ולא יקיימנה תתבטל המצוה לגמרי ובעשיית המצוה לא תתבטל מצות עשה של תורה לגמרי שהרי יכול ללמוד אחר כך לפיכך תלמוד תורה נדחה מפני כל המצות אפילו הן מדברי סופרים כשאי אפשר לעשותן על ידי אחרים כמו שנתבאר ביו"ד סי' רמו".

והוא מ"ש ביו"ד סי' רמו סי"ח: "היה לפניו עשיית מצוה ות"ת אם אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים לא יפסיק תלמודו ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתורתו".

אך עיקר הקושיה היא על מה שכתב רבינו (כאן בסי' לח ובקו"א בסי' רנ) שהמקור להלכה זו הוא ביו"ד סי' רמ, ששם לא מיירי בלימוד התורה כ"א במצוה כיבוד אב, ושם נפסק בהגהת הרמ"א שאם התחיל נדחית גם המצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים, כבכל המצות. ואם נאמר שרבינו הזקן חולק על הרמ"א, ופוסק שגם בשאר המצות יש חילוק בין אפשר לעשותה ע"י אחרים או לאו, א"כ היכן מצאנו ידינו ורגלינו בכל המקומות בשו"ע אדה"ז שצויינו לעיל.

ולכאורה הי' אפשר לומר שיש כאן טעות סופר, וגם כאן בסי' לח צריך להיות הציון (כמו בסי' תמד) "כמו שיתבאר בי"ד סימן רמו". והיינו כיון שמצות ת"ת שונה בזה משאר המצות מהטעמים המבוארים לעיל. אמנם בדקתי וראיתי שגם בדפוס הראשון וגם בכת"י כתוב "כמו שיתבאר בי"ד סימן רמ". וגם בקו"א שבסי' רנ כתוב "כמ"ש ביו"ד סי' רמ". וקשה לשבש הגירסה בכל המקומות האלו.

שוב העירני בזה הרה"ג מוהרמ"ש אשכנזי שליט"א, שיש לבאר שיטת רבינו הזקן בכל זה, שבאמת גם מצות כיבוד אב שונה בזה מכל המצות, מטעם המבואר בברייתא הנזכרת (בדברי אלעזר בן מתיא) "מניח אני כבוד אבא ועושה את המצוה, שאני ואבא חייבים במצוה".

החילוק בין מצות כיבוד אב לשאר המצות (לגבי מצות השבת אבדה) מובא גם בשו"ע אדה"ז (הל' מציאה ופקדון ס"מ): "שאם אמר לו אביו אל תחזיר האבידה עכשיו כי צריך אני עכשיו שתאכילני ותשקני לא ישמע לו שנאמר איש אמו ואביו תיראו אני ה' כולכם חייבים בכבודי, אבל נדחית היא מצות השבת אבדה כו' מפני כבוד המקום, כגון שהאבדה בבית הקברות והוא כהן לא יטמא לה".

ולפי"ז אפשר שרבינו הזקן אינו פוסק בהל' כיבוד אב כשיטת הר"ן והרמ"א, וסובר שדין כיבוד אב ודין לימוד התורה שוין הם, שאינן דומות לשאר המצות, ולכן מביא בסי' לח ובסי' רנ ראיה מדין כיבוד אב לדין לימוד התורה. אלא שחיו"ד סי' רמ בשוע"ר לא הגיע לידינו, ואיננו יודעים מה כתב שם רבינו הזקן בענין זה.

בגליון האחרון (תשעט עמ' 48) חוזר הת' א. ח. לאותו נושא, וכותב פירוש חדש בדברי שו"ע אדה"ז סי' מז ס"ט "המשכים קודם אור היום יכול לברך כל סדר הברכות", דהכוונה היא שהוא "יכול" היינו שהוא יכול להתחייב בהן ע"י שילבש בגדיו וכו', אבל לא התחייב בהן אינו מברך.

אמנם מלבד הדוחק שבפירוש הזה, מפורש בשו"ע אדה"ז כמה פעמים ההיפך מזה:

א) סי' מו ס"ז מביא שלוש דיעות אם צריך לברך ברכות השחר כשלא נתחייב בהן, ופוסק כהדיעה השלישית: "שאפילו לא נתחייב בהן כלל יברך כולם כסדרן מפני שאין הברכות על הנאת עצמו בלבד אלא מברכין שהקב"ה ברא צרכי העולם ואם הוא אינו נהנה אחרים נהנין וכן המנהג פשוט ואין לשנות". ולא רמז כאן שום חילוק אם הוא לפני עלות השחר (ומברכין כיון שישן שינת קבע אחרי חצות) או אחרי עלות השחר.

ב) סי' מז ס"ז מבאר דין ברכת התורה כשהשכים קודם אור היום: "שברכת התורה היא כברכות השחר שלא תקנו אותן אלא פעם אחת ביום כו' גם ברכות השחר זמנן הוא ג"כ קודם אור היום מיד שניעור משנתו". ואף שלענין ברכת התורה מביא שם שתי דיעות, הרי לענין ברכות השחר ברור מילולו שתקנו אותן פעם אחת ביום, מיד שניעור משנתו (קודם אור היום) או כשיאור היום (כשהיה ניעור כל הלילה). בלי שום הפרש עם הלביש בגדיו אחרים או לאו.

ג) שם ס"ט: "המשכים קודם אור היום יכול לברך כל סדר הברכות", שכאמור לעיל, הפירוש הפשוט בזה הוא אפילו אם לא הלביש בגדים אחרים, כיון שכאמור לעיל התקנה נתקנה לברך את ברכות השחר פעם אחת ביום (כשניעור משנתו או כשהאיר היום) בין אם הלך ולבש וחגר ובין אם לא הלך ולא לבש ולא חגר.

אמנם הביא ראיה מסי' מו ס"ח שהמשכים קודם אור הבוקר לסליחות אומר את ברכות השחר אחרי סליחות, ודימה בנפשו שהטעם הוא כדי לאמר את הברכות אחר עלות השחר. אמנם באמת נתבאר הטעם לזה לפני כן בס"ג "נהגו לסדרן בבית הכנסת" (היינו אחרי סליחות, כשכולם כבר הגיעו לבית הכנסת). ומבואר לעיל סי' ו ס"ד: "מה שנוהגים בימי הסליחות ובימים נוראים שלאחר שמפסיקין באמירת הסליחות או באמירת תהלים ושאר דברים מתחילין לברך על נטילת ידים ואשר יצר כו' כדי להוציא את הרבים ידי חובתן", והרי ודאי שאין כל חשש בשתי ברכות אלו קודם עלות השחר, אלא הטעם הוא כנ"ל.

ואיך שנפרש את דברי רבינו הזקן בסדורו, שכבר דנו בזה בגליונות הקודמים, דומני שברור בשו"ע אדה"ז כפי שנתבאר כאן.

אמנם גם בסדור יש להוסיף עוד הערה אחת, שלא נתבארה בגליונות הקודמים, והיא אשר בהמשך הדברים לגבי ברכת התורה מבואר בסדור "ומי שישן בלילה מברך בקומו מחצות הלילה ואילך, ואם ניעור כל הלילה מברך כשיאור היום כמו כל ברכת השחר". והרי לגבי ברכת התורה (כשישן וקם מחצות הלילה ואילך) טעם החיוב הוא כמבואר לעיל: "שברכת התורה היא כברכות השחר שלא תקנו אותן אלא פעם אחת ביום כו' גם ברכות השחר זמנן הוא ג"כ קודם אור היום מיד שניעור משנתו". והרי לגבי ברכת התורה בודאי פירוש הדברים הוא, שכיון שישן וניעור ממילא הוי זמנו וממילא נתחייב בברכה.

בגליון תשעט ש"פ תבוא עמ' 45 כתב רמ"מ שי' פעלער בענין סדר נטילת ציפורניים, שאדה"ז כותב "ומתחילים ליטול בשמאל בקמיצה" וכותב ששמע אומרים שא' מהדינים שמשמע מזה שצריכים לקוץ הצפרניים דיד שמאל תחלה. ומוסיף "ואם קבלה הוא נקבל, אבל יש לחקור אם כוונתו לזה". וכנראה שלא עיין שפיר (וכלשונו 'אחר עיון קל') בהמקור שהוא עצמו הביא, דהרי האבודרהם (ירושלים תשכג, עמ' שסח) כתב להדיא לעשות כסדר הזה "קשיא" דהיינו קמיצה שמאל ימין אצבע. ומסיים: "וסימן זה רומז כי נטילתם על זה הסדר קשיא". דהיינו שמאל תחילה. וגם בשאר כל המקורות כותבים שיתחיל בשמאל תחילה ואח"כ בימין, ראה מחזור ויטרי (נירנבערג תרפג, ח"ב עמ' 720), עטרת זהב סי' רס וברמ"א שם, ואדה"ז הולך ג"כ בדרך הזה. והטעם שמתחיל ביד שמאל נראה דזהו חלק מהענין לקצוץ שלא כסדר, דהסדר הוא להתחיל ביד ימין, וכדי שלא יהיה כסדר (נוסף על אי סדר דאצבעות גופא) לכן מתחיל ביד שמאל.