E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ש"פ תרומה - תש"ס
הלכה ומנהג
old

ברכת בורא מיני מזונות על דובשנים שקורין בורגער-קיכען

הרב שלום דובער לוין
ספרן ראשי בספריית אגודת חסידי חב"ד

בשו"ע אדמו"ר הזקן סי' קסח סי"א:

ואפילו אם עירב בה תבלין ודבש יותר מקמח שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר והקמח הוא לדבקם ולהקפותם ... הוא מכשירו ומתקנו ג"כ לאכילה ומן הסתם ניתן הקמח בתערובות זה על דעת שניהם לדבק ולהכשיר ... מברכין על תערובת זו בורא מיני מזונות.

ובציונים שעל הגליון: רש"ל ב"ח ט"ז מ"א רמ"א.

[והיינו, כיון שהם מביאים דיעות שרק באופן זה יש לו דין פת הבאה בכסנין, א"כ עכ"פ מוכח דעתם, שגם לזה יש דין פת הבאה בכסנין].

הרמ"א כותב בס"ז שמברכים במ"מ על "לעקו"ך שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר וכן נוהגים", ומפרש רבינו דהיינו "שעירב בה תבלין ודבש יותר מקמח".

הב"ח (ד"ה ומ"ש והוא פת) כותב:

מצאתי בליקוטים בשם הרב מהר"ר אלכסנדר כ"ץ ובשם רבינו יצחק מדורא שהיו נוטלין ידיהם על אכילת לעקו"ך שמוכרין בשוק ומברכין עליהן המוציא ושלש ברכות, אלא דאותן לעקוכי"ן שהערנים היו מתקנים בבתיהם היו אוכלין בלא נטילה ובלא המוציא אלא מברכין עליהן בורא מיני מזונות לפי שרובן בשמים. נראה דסבירא ליה ... שהתבלין הם הרבה מן הקמח אבל אם הקמח הרבה מן הבשמים קימחא עיקר.

את דברי הב"ח הללו מביאים גם המ"א (סקי"ח) והט"ז (סק"ז), אלא שהט"ז הוסיף וכתב שהב"ח למד דברים אלו (לא מדברי מהר"ר אלכסנדר כ"ץ הנ"ל, אלא) מדברי הרש"ל (הגהות על שערי דורא סי' א אות ו), וזהו המקור למה שצויין כאן על הגליון גם הרש"ל. אמנם לימוד זה צריך תלמוד, כי אף שהב"ח הביא שם גם מדברי הרש"ל, עדיין לא מובן מהו הקשר לנידון דידן, ונקדים את דברי הרש"ל המובאים בב"ח שם:

בהגהת מהרא"י לשערי דורא שם מבואר הטעם שאוכלין דובשנים שנעשו בתבלין של עכו"ם, כיון שהתבלין בטל בקמח. וע"ז כתב בהגהת הרש"ל שם:

היינו סתם דובשני דקמח עיקר והא ראי' דמברכין עלה המוציא [וג' ברכות], אבל בקלוניא [שם עיר] יש דובשני שקורין בורגער קיכען דתבלין עיקר שהרי כתב באגודה שאין מברכין עליהם המוציא ואין ס' בקמח נגד התבלין היה צ"ע לפ"ז [האיך אוכלין אותן כיון שהתבלין נידוכו במדוכות של א"י], עכ"ל מנימוקי מו"ה זעליקמאן בינג [מהר"ז מבינגא] ז"ל מצאתי.

רואים אנו שמחלק כאן בין שני סוגי דובשנים: א) הקמח עיקר ויש בקמח ס' נגד התבלין (של עכו"ם), ומברכין עליו המוציא. ב) דתבלין עיקר ואין ס' בקמח נגד התבלין, ומברכין עליו במ"מ.

ומכאן למד הב"ח:

אלמא דבסתם דובשני, כיון דקמח עיקר מברכין עליהן המוציא, אעפ"י שנילושה בדבש לחוד בלא שום תערובת מים.

ובכל הדברים הללו אין רמז לכאורה לנידון דידן, לחלק בין אם הקמח הוא יותר מהדבש או שהדבש הוא הרוב, כי אם עיקר החילוק הוא אם התבלין בטל בששים בקמח או שאינו בטל בששים בקמח. ומה א"כ מה שמוכיח מכאן הט"ז בענין שהדבש והתבלין הם יותר מהקמח, ומהו א"כ הציון שבשוע"ר עה"ג שמציין לרש"ל בדין הנ"ל?

ולולי דמסתפינא הי' אפשר לומר לכאורה, שהציון לרש"ל נכתב ע"י המדפיסים על יסוד האמור בט"ז סק"ז "ומו"ח ז"ל הביא בשם רש"ל", ובט"ז יש טעות דפוס וצ"ל "בשם ר' אלכסנדר כ"ץ" וכנ"ל. אמנם מיד אחרי זה כותב רבינו "ואם אכל שיעור קביעות סעודה מברך בהמ"ז על תערובת זה", וגם בזה מצוין עה"ג: "כ"ד רמ"א רש"ל וב"ח ומ"א" - הנ"ל (כיון שהם מביאים דיעות שרק באופן זה יש לו דין פת הבאה בכסנין, וא"כ מפורש בגמ' שמועיל בזה קביעות סעודה לבהמ"ז). ושוב אינו מובן היכן דן בזה הרש"ל? ולפום ריהטא לא מוזכר כלל ברש"ל מענין הדבש רוב לגבי הקמח.

בכל האמור לעיל ביארנו את דברי הרש"ל דמיירי בדובשנים (לעקאח) שהקמח נילוש בדבש (שמבואר בשוע"ר סי"א). אמנם גם בעצם הפירוש הזה יש לעיין, שלכאורה יש להוכיח דלא מיירי הכא בלעקאח (שהקמח נילוש בדבש), כי אם בדובשנים (מולייאתא) שהפת עשויה כמין כיס שממלאין בדבש (שמבואר בשוע"ר ס"ט).

שהרי ברש"ל מביא להוכיח את פסק הדין הזה: "שהרי כתב באגודה שאין מברכין עליהם המוציא", והיינו שבאגודה מבואר דינם של דובשנים אלו, לחלק בין "קמח עיקר" שאז מברכין המוציא, לבין "תבלין עיקר" שאז מברכין בורא מיני מזונות.

ולכאורה הכוונה היא לאגודה סי' קנג, שם כותב בשם רבינו פרץ בהגהותיו לתשב"ץ: שאין צריך לברך על פירות שבמולייאות ואפילו בירך עליה ברכת המוציא כי הקמח עיקר. כלומר שאף במילוי פירות, אם הקמח עיקר מברכים המוציא.

[דברי הגהת התשב"ץ האלו, שמובאים באגודה, מציין עליהם רבינו בקו"א סק"ב: ואפי' במילוי פירות משמע בתשב"ץ לברך המוציא, עי' אליה זוטא ס"ז, אלא דהמ"א סי' קעז פי' בענין אחר (ובאמת גם באלי' זוטא וביד אפרים גורסים ומפרשים את הדברים בהגהת התשב"ץ באופן אחר ואכ"מ). אמנם מדברי הרש"ל נראה שפירש דברי האגודה כפשוטן, שאותן "דובשנים" שדן בהם הם מילוי דבש שבפת העשוי' ככיס, וגם בזה פוסק האגודה שמברכין עליו המוציא].

לפי זה נצטרך לפרש את תורף דברי הרש"ל כך: האגודה כותב שמחמת מילוי הדבש שבדובשנים עדיין צריך לברך עליו המוציא, ורק כאשר מלבד מילוי הדבש יש גם תבלין מעורב שאינו בטל בקמח (שאין בטל בס' ונרגש טעמו), אזי צריך לברך עליו בורא מיני מזונות [הכרעה זו דומה קצת להכרעת אבן העוזר המובאת לקמן סוף סעיף יב, שגם בעל נפש שמחמיר על עצמו בכמה סוגי פת הבאה בכסנין, מ"מ יכול הוא להקל ולברך במ"מ על "פת שנילושה במשקין או מי פירות והיא ממולאת בפירות וכיוצא בהם"].

אמנם לפי הדברים האלו, אין שום הוכחה מדברי רש"ל אלו להלכה שלומד הב"ח מדבריו, ולהלכה שלומד הט"ז מדבריו. ועכצ"ל שהן הב"ח והן הט"ז מפרשים דברי הרש"ל שדן בלעקאח ולא במולייאתא, ועכצ"ל שכוונתו להלכה אחרת שמצא בשם האגודה.

ואולי יש ליישב, אשר הרש"ל כאן אין כוונתו לדברי האגודה הנ"ל בענין מולייתא, כ"א למה שהובא בשמו בענין לעקאח. והוא מה שהביא הב"ח בתחלת דבריו: מצאתי בליקוטים בשם הרב מהר"ר אלכסנדר כ"ץ ובשם רבינו יצחק מדורא שהיו נוטלין ידיהם על אכילת לעקו"ך שמוכרין בשוק ומברכין עליהן המציא ושלש ברכות, אלא דאותן לעקוכי"ן שהערנים היו מתקנים בבתיהם היו אוכלין בלא נטילה ובלא המוציא אלא מברכין עליהן בורא מיני מזונות לפי שרובן בשמים.

עדיין לא נתברר לנו מי הוא בעל הליקוטים האלו, אמנם "מהר"ר אלכסנדר כ"ץ" הוא לכאורה בעל האגודה. ושם הרי מדובר בפירוש ב"אכילת לעקו"ך". א"כ י"ל שגם הרש"ל דן בדין לעקאח שהיא פת שנילושה בדבש ותבלין, וכולם דנים באותן הדברים המובאים בשם בעל האגודה.

ואולי כשיתברר לנו מה הם ה"בורגער קיכען" המוזכרים כאן בדברי הרש"ל, נוכל לברר אם הרש"ל דן כאן בפת שנילושה בדבש או בפת העשויה ככיס שממולאת בדבש.

התמיהה הנזכרת גדלה שבעתיים כאשר אנו מעיינים בקו"א סק"ב בסופו, שבו דן בענין פת עשויה ככיס ממולאת כו', ומחלק בין ממולאת בפירות וכיו"ב לבין ממולאת בבשר וכיו"ב. ובסוף הקו"א כותב: ובפרט שרש"ל וב"ח מחמירים [אפי' ממולאת בפירות וכיו"ב], אלא שהש"ע הכריע להקל [בממולאת בפירות] (אבל להקל יותר מהשו"ע [גם בממולאת בבשר וכיו"ב] אין לנו).

בב"ח שלפנינו מובא רק הרש"ל הנזכר לעיל, וא"כ צריך לומר שבו דן רבינו הזקן בקו"א, ולכאורה נראה מזה שרבינו מפרש את דברי רש"ל הנ"ל דמיירי בדין כמין כיס שממלאין בדבש (ולא בדין לעקאח שנילושה בדבש).

אמנם לאידך יש להוכיח לכאורה, שכוונת רבינו כאן היא לפת שנילושה בדבש (ולא לפת ממולאת בדבש), שהרי יחד עם הרש"ל הביא גם את הב"ח שמחמיר, והוא מחמיר רק בפת שנילושה בדבש (כל זמן שהקמח מרובה מהדבש). וא"כ מוכח שמפרש גם בהרש"ל דמיירי בפת שנילושה בדבש [ועדיין צ"ע לפי"ז מהו המשך דברי רבינו בקו"א הנ"ל, וההוכחה שמביא מרש"ל וב"ח].

הלכה ומנהג

ברכת הגומל בנוסע במטוס וניגוב הידים לפני נט"י

הרב ברוך אבערלאנדער
שליח כ"ק אדמו"ר זי"ע, וראש הישיבה - בודאפשט, הונגריה

לאחרונה הופיע ספר "ועלהו לא יבול - מהנהגותיו והדרכותיו של הרב שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, חלק ראשון... נחום סטפנסקי" וישנם שמה כמה דברים הקשורים לחב"ד.

בעמ' שו אות 16 מובא ששאלוהו שאלה "מי שנוסע במטוס מהארץ לאירופה וכדו' - שבימים אלו זה כל כך פשוט - האם יברך הגומל?", וע"ז עונה הגרש"ז בכתב ידו: "נוהגים לברך, ורק אנשי חב"ד שומעים לרבם שפסק לא לברך".

וצ"ע מאין בא לו שמועה זו, והרי במכתב הנדפס ב'לקוטי שיחות' חי"ב עמ' 152 וב'שערי הלכה ומנהג' ח"א סי' קי1 פוסק הרבי שהנוסע באוירון צריך לברך הגומל. ומעניין שגם במכתב זה קובע הרבי בנוגע לשמועה אחרת: "אין אנו אחראים לשמועות".

בעמ' קד ישנה שאלה: "האם צריך שהידים תהיינה יבשות לפני שנוטלים ידים לאוכל?" - תשובת הגרש"ז בעל פה: "מעיקר הדין לא צריך לנגב את הידים לפני שנוטלים ידים לאכילת פת, שהרי המים אינם מהוים חציצה. חסידי חב"ד נוהגים לנגב את הידים, אך הרב לא מצא את זה כתוב בשו"ע הרב. אמנם הוא מצא את זה כתוב בסידור של חב"ד, וזה נזכר שם רק דרך אגב בענין נטילת ידים בבוקר". וע"ז מעיר המו"ל: "לא מצאתי זאת בסידור תהלת ה' בענין נטילת ידים בבוקר, אך שם בעמ' 374 בענין נטילת ידים לסעודה כתוב שקודם הנטילה יזהר לקנח ולנגב המים יפה מהיד כי הם מים טמאים ויטמאו את מי הנטילה".

ויש להעיר:

א) אינני יודע בדיוק לאיזה מספור עמודים הכוונה, אך מה שהעתיק המו"ל נמצא בלשונו בפסקי הסידור ב'סדר נטילת ידים לסעודה (סדור תורה אור עמ' 218, הוספות לשו"ע אדה"ז ח"א עמ' 314) ס"ו.

ב) המו"ל לא שם לב שבפסקי הסידור שם (סדור תורה אור סוף עמ' א, הוספות לשו"ע אדה"ז ח"א עמ' קנג) ב'סדר הנטילה' של הבוקר אכן כתוב: "...צריך ליזהר... שלא ליגע בידו הנטולה בלחלוחית המים שעל פי הכלי שנטמאה בנגיעת היד שאינה נטולה...".

ג) דומני שהגרש"ז לא שם לב לכך שגם פסקי הסידור נכתבו ע"י אדה"ז בעצמו, כי הוא מבחין בין ה"שו"ע הרב" ובין הנאמר "בסידור של חב"ד". ולכאורה באם היה יודע שגם פסקים אלו משל אדה"ז הם היה מתייחס אליהם ביתר חשיבות.


1) בסוף המכתב ישנו "הוספה לאחר זמן" שהוסיף הרבי, ואינני יודע למה ב'שערי הלכה ומנהג' שינה וכתב: "ובמכתב לאחר מכן כתב כ"ק אדמו"ר..."?

הלכה ומנהג

פרק "למנצח יענך" ביום שאין אומרים תחנון

הרב שלמה שמואל פליישמן
נחלת הר חב"ד, אה"ק

בסידור "תהלת ה'" עמ' 190: "תקנה נוספת: בימים שאין אומרים תחנון, ובמילא אין אומרים למנצח גו' יענך, אומרים אחר התפלה לפני אמירת תהלים את המזמור למנצח יענך אבל לא בתור סדר התפילה כי אם בסדר תחנונים".

ומעולם הוקשה לי: מהו ההבדל בין תחנון שבגינו אין אומרין (ביום שא"א תחנון) למנצח יענך, לבין תחנונים שבתור זה אפשר לומר (ואפי' בשבת) למנצח יענך.

ואבקש מהקוראים שי' להבהיר הענין.

הלכה ומנהג

מנהג רבותינו נשיאינו לעלות למפטיר

הרב גדלי' אבערלאנדער
מח"ס פדיון-הבן כהלכתו

ידוע מנהג רבותינו נשיאי חב"ד לעלות למפטיר בשבת, לעומת רוב רובם של אדמו"רי פולין שנהגו לעלות לשישי. ויש לציין לקובץ 'משכנות יעקב' (יו"ל ע"י חסידי סקווירא, גליון א כסלו תשנ"ד עמ' 50) ושם הדפיסו רשימת הרה"ק רבי ישראל מטשארטקוב זצ"ל שרשם לעצמו מה ששמע מחסידים ואנשי מעשה. ושם בעמ' 52:

"שמעתי מר' אברהם שמואלזאהן נ"י שהבעש"ט הקדוש זצל"ה והמגיד הקדוש זצל"ה הי' עולים תמיד לתורה למפטיר".

הלכה ומנהג

גילוח שערות ביום חמישי

הרב אפרים הלל הלוי העלער
חבר "כולל מנחם" שע"י מזכירות כ"ק אדמו"ר

כתב אדה"ז סי' רס ס"ב "ויש מקפידים שלא ליטול ציפורנים ביום ה' מפני שהציפורנים מתחילים לחזור ולצמוח ביום ג' לגילוחן ואינם רוצים שיהי' זה בשבת1" ובקו"א שם אות א: "מ"ש הט"ז שכ"ה בגילוח שערות הוא תמוה שהרי המלך מסתפר בכל יום וצ"ע", עכ"ל.

וכוונת התמיה לכאו' הוא, דמזה שהמלך הי' מסתפר בכל יום מוכרח שהשערות מתחילין לחזור ולצמוח מיד, ולא כעבור ג' ימים, דלכן הי' לו מה להסתפר בכל יום, וא"כ יוקשה להט"ז.

ובאמת שכבר הק' כן ב'יד אהרן' - הובא בבאה"ט סק"ב, "אמאי המלך מסתפר בכל יום הא לא יש לו שער עי' יד אהרן ובשכנה"ג", ויש לדקדק אמאי לא הביאו אדה"ז בשמו, (ולכאו' אין דרכו בקו"א להביא קושית אחרים בלי להזכיר את שמם). ועיי"ש שהוסיף להקשות על הט"ז, מאנשי משמר שהיו מסתפרים ביום ה' (תענית טו), הרי שהותר להסתפר ביום חמישי, וצ"ב אמאי לא הביא אדה"ז קושי' זו.

וב'מראי מקומות וציונים' (להרב אשכנזי) הבין, שאכן כוונת אדה"ז לשתי קושיות הנ"ל, ומהא דהמלך מסתפר בכל יום קשה תרתי, ראשית איך הסתפר ביום ה' הרי יתחיל לצמוח בשבת (וע"כ דלא כהט"ז), ושנית מוכרח מזה שצומח בכל יום ולא מיום ג' לגילוחן, דהרי הסתפר בכל יום וכנ"ל.

אך באמת דקו' הראשונה לא קשה כלל, שהרי מסתפר בכל יום וגם ביום ו', וא"כ בזה שהסתפר ביום ה' לא יגרום שיתחיל לצמוח בשבת, שהרי כבר גילחן ביום ו' ואין השבת יום ג' לגילוחן - אך להט"ז אולי אינו שייך להסתפר ביום ו', שהרי רק מתחיל לצאת ביום ג' לגילוחן וא"כ אין שייך כלל גילוח ביום ו', אבל מה דהמלך מסתפר בכל יום מוכרח שגם ביום ו' מתחיל לצאת ויש מה לגלח, ואפי' שכבר גילחן ביום ה', וזהו כבר קו' הב', וא"כ ב' הקושיות תלויות זב"ז ולכן כללן אדה"ז בחד2, ודו"ק. וזו אינה קו' היד אהרן הנ"ל ולכן לא הביאו משמו.

ואולי י"ל באופן אחר, שאין כוונת הט"ז כפשוטו שאינו מתחיל לצמוח עד יום ג' לגילוחן, שהרי המציאות לכאו' הוא שצומח בכל רגע ורגע3, אלא כוונתו שאינו נראה וניכר לעין בנ"א עד ג' ימים, וע"ז הק' אדה"ז ממלך, דא"כ שאין הצמיחה ניכרת עד ג' ימים, למה הי' המלך מסתפר בכל יום - משום נוי וכבוד, הרי לא הוכר גידול השערות בכל יום, וא"כ להט"ז הרי לא חסר כאן בכבוד המלך, ואמאי יסתפר בכל יום, ועוד יל"ע בזה.


1) ומצינו כמה טעמים לזה, מדברי הט"ז (סוסק"א), משמע שסרך מלאכה הוא דאיכא במה שגורם שהצמיחה יהי' בשבת, אך בא"ר (הביאו הפרמ"ג במשבצות שם) כתב הטעם, שאין זה תיקון כבוד שבת כיון שחוזר לצאת ביום הש"ק (והרי כל ענין קציצת הציפורנים הוא לכבוד שבת), ומסתימת דברי אדה"ז "ואינם רוצים שיהי' זה בשבת" לא ברור כאיזה טעם נקט.

ובס' נפש חי' (להגר"ר מרגליות) כתב, ששמע הטעם מפני שיום ו' הוא יום אד לישמעאלים ודרכם לגלח לכבודו ביום ה' לכן קפדו ע"ז חכמי המערב.

2) והגם שעדיין יוקשה מהא דלאנשי משמר נאסר להסתפר בשאר ימי השבוע ורק ביום חמישי הותר - וא"כ אין יכולים לספור גם ביום ו' - ויוקשה להט"ז, הנה עי' במחצה"ש דלאנשי משמר הקילו חז"ל שהם היו טרודים, ולא חשו למצוה מן המובחר.

3) ובנפש חי' שם כתב, שנודע מהמציאות שהשערות מתחילות מיד לצמוח וכמפורש בפסוק (שופטים טז, כב) "ויחל שער ראשו לצמוח כאשר גילח", הרי שצומח מיד ולא ביום ג' לגילוחן, עיי"ש.

הלכה ומנהג

מנהג הש"ץ בכפילת פסוק הודו גו' בהלל

הת' אברהם צבי הירש הלוי לוין
תלמיד בישיבה

בהגש"פ עם לקוטי טעמים ומנהגים בקטע המתחיל 'הודו לד' גו' - "הגדול (או הש"ץ בשאר ימות השנה) מקריא הודו גו' וכל המסובין עונין אחריו הודו גו' יאמר גו'. וחוזר הגדול ומקריא: יאמר גו'...", עכ"ל. וכנהוג ומפורסם.

אבל בספר המנהגים - מנהגי חב"ד הובא קטע זה עם הוספה, וז"ל: "...וכל המסובין עונין אחריו הודו גו' יאמר גו'. הגדול (אומר ביחד עם המסובין הודו גו' ואח"כ) מקריא..." עכ"ל.

והיינו שהש"ץ (גם בכל ימות השנה, כהסוגריים בתחילת הקטע) צריך לומר הפסוק "הודו" ב' פעמים רצופות: פעם אחת כשקורא לכתחילה, ופעם שני ביחד עם המסובין (או הקהל) כשהם חוזרים מה שהוא אמר! וכן העתיקו בספר שבח המועדים ובאוצר מנהגי חב"ד.

ויל"ע מהו הטעם שלא נמצא הוספה זו בההגדה, ולאידך - מהו מקור ההוספה בספר המנהגים.

(ואמנם ראיתי הרבה שלא נהגו כן, וגם הרבה שלא ידעו כלל מזה! ויש לעורר לנהוג כן, דאע"פ שמטעם שהוא לא נוסף זה בההגדה - הרי כן הוא בס' המנהגים, וק"ל).

ולא באתי אלא להעיר.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות