E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

כ' מנחם אב - ש"פ ראה - תשס"ב
פשוטו של מקרא
ברש"י ד"ה "גם אתם"
הרב וו. ראזענבלום
תושב השכונה

בפרש"י פרשת בלק ד"ה גם אתם (כב, יט): "פיו הכשילו גם אתם סופכם לילך בפחי נפש כראשונים", עכ"ל.

וצריך להבין מהי כוונת רש"י כאן. שהרי הראשונים שהלכו בפחי נפש כמסופר (שם, יג) "...ויאמר אל שרי בלק לכו אל ארצכם וגו'", היינו שבלעם לא רצה לילך עמהם.

אבל השלוחים האחרונים של בלק לא הלכו מבלעם בפחי נפש, שהרי כתיב (שם, כא) "ויקח בלעם . . וילך עם שרי מואב" ואם כן איזה פחי נפש היה להם, הרי הלך בלעם עמהם.

ואולי אפשר לומר שכוונת רש"י על סוף דבר, ועל כללות הענין, שלא הצליח בלעם לקלל את בנ"י ואדרבא ברכם, וזה שכתב רש"י "גם אתם סופכם לילך בפחי נפש", אין כוונתו על יום המחר, אלא על התוצאה הסופית.

אבל נראה שדוחק לפרש כן מצד שני טעמים.

א. לפי זה, אם המבואר כאן בנוגע למה שלא הצליח בלעם לקלל את בנ"י ואדרבא ברכם ולזה כוון רש"י, הרי אין הפחי נפש הזה דומה כלל להפחי נפש של השלוחים הראשונים, שהי' רק בזה שלא רצה בלעם לילך עמהם רק עם שרים גדולים יותר, כפירש"י.

ומלשון רש"י "סופכם לילך בפחי נפש כראשונים" ולא "כראשונים בפחי נפש" משמע קצת שאותו פחי נפש שהי' לראשונים יהי' גם לאחרונים.

ב. בד"ה לא אוכל לעבור (שם, יח) פירש"י על כרחו גלה שהוא ברשות אחרים ונתנבא כאן שאינו יכול לבטל הברכות שנתברכו האבות מפי השכינה, עכ"ל.

הרי כבר כאן גילה בלעם שסופם לילך בפחי נפש, ומה הוסיף בפסוק שאחר זה בתיבת "גם אתם".

פשוטו של מקרא
"יפקוד ה' אלקי הרוחות לכל בשר איש על העדה"
הרב יחזקאל סופר
ירושלים עיה"ק ת"ו

בפירש"י על במדבר פכ"ז פס' טו: וידבר משה אל ה' וגו' - להודיע שבחן של צדיקים כשנפטרין מן העולם מניחין צרכן ועוסקים בצרכי צבור: לאמר - אמר לו השיבני אם אתה ממנה להם פרנס אם לאו:

ומבאר ב"משכיל לדוד" דקשה ליה לרש"י דהואיל וחזינן שמשה היה קשה בעיניו מאד למות ולא ליכנס לארץ, א"כ כשאמר לו הקב"ה: "עלה אל הר העברים וגו' מיד היה לו להסדיר תפילתו דכתיב ואתחנן וגו', ומשני דקא משמע לן הכא דמכל מקום רצה להקדיש תחילה לצרכי ציבור, שאם לא תקובל תפילתו על עצמו שיהיו כבר הציבור מושגחים [וכן פי' בשפ"ח על הפסוק].

וצריך להבין: דהנה מיד בפסוק שלאחריו משמע מרש"י שעדיין לא הניח משה מלתבוע צרכי עצמו, בנסותו להשיג משרת גדולה לבניו?!

פס' טז: יפקד ה' - כיון ששמע משה שא"ל המקום תן נחלת צלפחד לבנותיו (במ"ר) אמר הגיע שעה שאתבע צרכי שיירשו בני את גדולתי. א"ל הקב"ה לא כך עלתה במחשבה לפני, כדאי הוא יהושע ליטול שכר שמושו שלא מש מתוך האהל. וזהו שאמר שלמה (משלי כז) נוצר תאנה יאכל פריה: אלהי הרוחות - למה נאמר אמר לפניו רבש"ע גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו.

וראיתי שהקשה כן ב"נחלת יעקב", ותירץ: "אבל באמת לא קשיא, דאגב שעסק בצרכי ציבור למנות להם מנהיג, עסק גם בצרכי בניו" [והוכיח דבריו:] "תדע, דאי סלקא דעתך דכוונתו הייתה בעד בניו לחוד, לא הווה ליה למימר שיהיו במנהיג כל פרטים ותוארים הללו . . כי אזלי אין כל המדות הללו בבניו, וגם הווא ליה למימר בפירוש שימנה בניו, אלא ודאי שעיקר העסק היה בצרכי ציבור ואגב ביקש שאם כל המדות האלו בבניו, שיהיו הם קודמים, כמו שהוא על פי הדין...".

ועדיין לא הותרה הקושיא: א. לפי דבריו עדיין יקשה מדוע לא הזכיר במפורש את בניו בבקשתו [באם יש בהם את המידות הללו] - שהרי לדעת רש"י כוונתו באומרו "איש על העדה" הייתה לבניו, ולמה לא יאמר זאת בפירוש, ובפרט שדרישה זו היא "על פי דין"?

ב. וכי אין הוא בעצמו מכיר את בניו אם יש בהם אלו המידות או לא*?

ג. והעיקר: גם אם בקשתו עבור בניו איננה עיקר הבקשה כי אם דרך אגב, עדיין אי אפשר לשבחן ולומר: "מניחין צרכי עצמן", שהרי עדיין חושב הוא גם על צרכי עצמו, וכלשון משה בעצמו: "הגיעה השעה שאתבע צרכי"!

ד. והשאלה הכי גדולה: לאחר ששלל הקב"ה את בקשתו עבור בניו והציע את יהושע למנהיג, א"כ מה מקום שוב לבקשת משה "יפקוד ה' וגו'" - והלא כבר פקד את יהושע?!

והביאור בכל הנ"ל: בפרשה שקדמה (כז, יב) על הפסוק בד"ה: "עלה אל הר העברים" מפרש רש"י: עלה אל הר העברים - (במדבר רבה) למה נסמכה לכאן? כיון שאמר הקב"ה נתן תתן להם אמר אותי צוה המקום להנחיל שמא הותרה הגזירה ואכנס לארץ אמר לו הקב"ה גזרתי במקומה עומדת (ספרי) ד"א כיון שנכנס משה לנחלת בני גד ובני ראובן שח ואמר כמדומה שהותר לי נדרי משל למלך שגזר על בנו שלא יכנס לפתח פלטין שלו נכנס לשער והוא אחריו לחצר והוא אחריו לטרקלין והוא אחריו כיון שבא ליכנס לקיטון א"ל בני מכאן ואילך אתה אסור ליכנס.

וצריך להבין: מהי השאלה למה נסמכה לכאן? ושמא כאן מקומה? שמיד אחרי ההוראה לבנות צלפחד, נאמר לו תיכף הציווי: "עלה אל הר העברים"?

אלא ודאי פשיטא ליה לרש"י שפ' "עלה אל הר העברים" אין כאן מקומה, בסדר התרחשות הדברים, שהרי לקמן (דברים לב, מח-ט) מקרא מפורש: "וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה לאמר עלה אל הר העברים . . ומות בהר . . כאשר מת אהרן אחיך..." - ומיד אחרי זה נפרד משה מעם ישראל בברכת "וזאת הברכה" - ומיד אח"ז (לד, א) "ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו . . (שם, ה) . . וימת שם משה". הרי שהציווי "עלה אל הר העברים" נאמר לו בעצם היום הזה שבו נפטר, היינו בז' אדר, א"כ, לא ייתכן שנאמרו לו בסמיכות לפר' בנות צלפחד, שאחריה יש עוד סיפור מלחמת מדין, ואחר כך מתחיל ספר דברים בא' בשבט 36 ימים לפני שמשה עלה להר העברים,

ולכן מקשה רש"י: "למה נסמכה לכאן" [הרי התרחשה בפועל הרבה אחרי זה]? ומתרץ שהקב"ה "הסמיך" בכתיבת התורה את הפרשה המאוחרת לכאן, כדי לרמז על הדו-שיח הבלתי כתוב בינו לבין משה, שעלה בדעתו של משה ש"הותרה הגזירה" והקב"ה הבהיר לו "גזרתי במקומה עומדת". אבל בפועל לא נאמרה לו פרשה זו אלא בז' באדר!

[ועפ"ז יומתק שההפסק בין בנות צלפחד לפ' עלה אל הר העברים - הוא פרשה פתוחה, המורה על "איש-שייכות", ואילו הפרשה שלאחריה "יפקוד ה' אלוקי הרוחות" היא פרשה סתומה, המורה על "שייכות וקשר" - כי הראשונה לא ברצף נאמרה ואילו השניה סמוכה ורצופה, כדלקמן:]

ומעתה תתבהר התמונה: מיד לאחר פ' בנות צלפחד, שנאמרה זמן רב לפני ש"נפטר הצדיק מן העולם", עדיין לא הניח משה "צרכי עצמו", ואדרבה, בעקבות תביעתן המוצלחת של בנות צלפחד, נתעורר גם הוא "לתבוע צרכי".

[ואולי יש לומר שתיבת "לתבוע" מורה על הגזירה השווה בין שני הענינים, דכשם שלא היה ענין ירושת הבת בדין התורה (כפי שניתנה למטה, משא"כ "לפניי במרום . . כך כתובה פרשה זו, רש"י כז,ז), ורק ע"י תביעתן פעלו אצל הקב"ה להוריד ענין זה למטה, כך חשב משה [שבוודאי הכיר את בניו שלא היה להם בגילוי "תכונות מנהיגות"] שבאם "יתבע": למה יגרע חלקי שלא יירשו בניי גדולתי, יפעל אצל הקב"ה שימנה את אחד מבניו ל"מנהיג הדור" [וזקני הסנהדרין יהיו עמו ויעזרוהו].

ועל כך ענה לו הקב"ה: "לא כך עלה במחשבה לפני, כדאי הוא יהושע ליטול שכר שימושו שלא מש מתוך האהל וכו'" - משמע, שממנה את יהושע לא בגלל "תכונת המנהיגות שלו בזכות עצמו, אלא כ"פרט" של שימושו המסור למשה, הרי שעדין ראה משה גם במינוי זה "מילוי צרכיו", שיירש "תלמידו הנאמן" את גדולתו (ותלמידו כבנו) ועל כן לא ביקש מהקב"ה באותה הזדמנות, שום מינוי, שהרי כבר נתבשר שהקב"ה בחר לו מנהיג.

ברם, לאחר שנצטווה "עלה אל הר העברים" [שזה היה כנ"ל בז' באדר] אזי נתגלה "שבחן של צדיקים, בשעה שנפטרין מן העולם [ולא לפני זה] מניחין צרכי עצמן [ומוותרין גם על מינוי התלמיד כ"פרס" לשימושו של הרב] ודורשין מהקב"ה שימנה פרנס על הציבור לא לפי אינטרסים של משה, שיניחו את דעתו, שהשאיר יורש שחביב עליו, אלא "יפקוד ה' אלוקי הרוחות": מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו! שיהא "איש על העדה" לתועלת הציבור, בעל "כושר מנהיגות" בזכות עצמו [וכלשון רש"י: "בזכויותיו" - ולא בזכותי...] ותכונות אלו לא בלטו אצל יהושע בטרם המינוי, [ולהעיר מתגובתו הקנאית של יהושע לנבואת אלדד ומידד, שדרש לכולאם ומשה היה צריך להרגיעו: "המקנא אתה לי"? הרי שלא היה כל כך סבלן בטבעו!

ועל זה ענה לו הקב"ה "קח את יהושע בן נון", [לא כ"פרס" לתלמיד נאמן ומסור שלך, אלא בתור] "איש אשר רוח בו" ופירש"י: "כאשר שאלת [לתועלת הציבור] שיוכל [בל' עתיד, עקב ה"סמיכה", אף שעתה כפי שהנך מכירו, אינו יכול] להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד".

ולכן פ' יפקוד מתחלה ב"פרשה סתומה" להורות שהיא קשורה ונאמרה בסמיכות ל"עלה אל הר העברים" בז' באדר, משא"כ הסברא של משה "הגיעה השעה שאתבע צרכי", הייתה זמן רב לפני "שנפטרין מן העולם", מיד לאחר בנות צלפחד, וסרה הקושיא ונפתרה ה"סתירה" בפשטות!


*) ראה לקו"ש חכ"ג פר' פנחס ג' עמ' 199. המערכת.

פשוטו של מקרא
את והב כמו את יהב
הרב אלחנן יעקובוביץ
נחלת הר חב"ד, אה"ק ת"ו

במדבר כא, יד רש"י ד"ה את והב "כמו את יהב כמו שיאמר מן יעד ועד כן יאמר מן יהב והב והו"ו יסוד הוא כו'", כלומר שבדרך כלל תיבה המתחלת ב"וו" משמשת ו' החיבור, וכאן הי' גם מקום לפרש כן, שהרי אין ידוע לנו תיבה "והב", שאין לזה פירוש, ולכן יש מקום לו מקום לומר שהתיבה היא הב'", שזו תיבה שנמצאת בתנ"ך (וגם תיבת הבה (נתחכמה) קרוב לתיבה "הב'"), וה"וו" של והב, הוא ו' החיבור.

אבל גם אם נרצה לומר כן לא יוכל להתפרש בפסוק בתיבות ואת והב, שהרי ו' החיבור נמצא כבר בתיבת ואת, ואין צורך יותר ל"ו" בתיבת והב, ולכן בע"כ אין ו' זו ו' החיבור, אלא יסוד, שה"ו" הוא אחת מאותיות של שרש התיבה.

אבל אין מוכרת לנו תיבת והב, ואילו היינו מפרשים תיבת והב מלשון בקשה, כמו הבה, אפשר הי' לפרש כן, גם אם יש ו', שלפעמים יש אות מיותרת, ובפרט במקום שנכתב בלשון (שירה ו)ומליצה. אבל כאן תיבת והב מתפרשת בלשון עבר, שנתן לנו, ואין זה נכנס בתיבת והב.

הנה ע"ז פירש"י ש"והב" הוא כמו יהב, שהוא פירוש של נתן.

ואיפה אנו מוצאים עוד מקום שהתורה משנה מ"יוד" ל"וו" (שנוכל לומר שגם כאן כן הוא), מביא רש"י דוגמא מתיבת "ועד", שגם שם הו' אינו ו' החיבור אלא הוא מן השרש, ואף שגם ב"ועד" אין מוכרת לנו תיבה זו, שאותיות "עד" שמהן מורכבת תיבת ועד יש לה שני מובנים או בפתח שהוא עד, (כמו עד מקום פלוני) או בציר שהוא עד, מלשון עדות.

ויש גם מקום שהכוונה ב"עד" לשון ביזה ושלל, כמו (בראשית מט, כז) בבקר יאכל עד ופירש"י שם לשון ביזה ושלל המתורגם עדאה, וכן בפ' חקת (במדבר כא, ל) ". . עד דיבון", ופירש"י, תרגום של סר עד, כלומר סר ניר (ניר לשון מלכות) מדיבון, אבל שני פירושים אלה אינם רגילים, שהרי הם בארמית וכדפירש"י, ונמצאים בלשון של שירה או נבואה או בברכות כמו בברכת יעקב.

וכשכתוב תיבת ועד (עם ו') כתובה ליד "לעולם", הנה מובן שתוכן תיבת ועד אינה מלשון עדות (עד), אלא מלשון עד, שזה שייך לענין עולמית, כמו עולמי-עד או עדי-עד. אבל תיבת "ועד" אינה רגילה (כ"כ), אלא שהיא באה מתיבת יעד.

- וגם תיבת יעד אינה רגילה ואין בכלל תיבה כזו, אבל אופן כתיבת התיבה היא לפי הכללים. וישנן תיבות דומות לזה כמו (שמות כא ח) אשר לו יעדה ועוד, ואם הי' כתוב לעולם יעד הי' לזה משמעות שהוא מיועד לעולם, שזה אותו תוכן של לעולם ועד. -

והתורה שינתה מיעד ל"ועד", (ואולי כך נוח יותר לבטא את התיבה, ובכלל בשירה ישנם כו"כ שינויים מהרגיל), כן שינתה התורה מן יהב (שהפירוש הוא נתן), ל"והב", וזה אותו פירוש.

ואף ש"יהב" הוא בארמית, אבל אין זה פלא במקומות של שירה ומליצה, כמו שכתוב כאן "בסופה" והכוונה לים סוף. וגם במה שכתוב כרגיל הרי שכתב כאן באופן של רמזים, כמו ואת הנחלים ארנון.

פשוטו של מקרא
את והב בסופה ואת הנחלים ארנון
הרב אלחנן יעקובוביץ
נחלת הר חב"ד, אה"ק ת"ו

במדבר כא, יד רש"י ד"ה ואת הנחלים ארנון - כשם שמספרים בנסי ים סוף כך יש לספר בנסי נחלי ארנון שאף כאן נעשו נסים גדולים כו'".

לפי דברי רש"י הנ"ל משמע (לכאורה) שמה שאמר "את והב בסופה" שהפי' "את אשר יהב להם והרבה ניסים בים סוף" אין זה עיקר כאן, שכיון מדובר כאן על נסים של קריעת ים סוף, אלא על החני' של בין מואב ובין האמורי, והסיפור שהי' כאן עם ואשד הנחלים, כביאור רש"י שנתקרבו ההרים כו'. וזה שמביא לכאן את והב בסופה, כדי לומר ש"כשם שמספרים בנסי ים סוף כו'".

ובפשטות כוונת הפסוק לומר, שהיו כאן הרבה ניסים כמו בים סוף - אף על פי שלא כתובים במפורש (כמו בסיפור של קריעת ים סוף). ומי שהי' באותו מקום ובאותו זמן שזה קרה אין לכאורה צורך לדבר על נסים של ים סוף. שהרי שם במקום נעשו נסים גדולים, אבל במשך הדורות "בספר מלחמות ה'" כשסיפרו נסים שענשו לאבותינו (בספר - פי' כשיספרו), והדרך כשמספרים מקדימים - בדרך כלל - את המוקדם, ולכן יספרו באריכות על מה שקרה בנסים של ים סוף הנה "על כן" על חני' זו ("על כל" אין הכוונה "לכן" (כמו על כל ברך ה' גו") אלא "על זה") "יאמר בספר מלחמות ה'" כשיספרו על מלחמות ה' (ואז יספרו בודאי על "והב בסופה" על הנסים של ים סוף), הנה כמו"כ יש לספר ואת הנחלים ארנון בנסים שנעשו בנחלי ארנון, והביא כאן לדוגמא את והב בסופה, כי גם כאן נעשו נסים גדולים (על דרך שנעשו בים סוף). ויומתק ההוספה של רש"י (אשר יהב להם) והרבה נסים (בים סוף) שזה לא נמצא בכתוב, אבל מובן מאליו, שהרי זה כל הצורך להביא לכאן את "את והב בסופה" לומר שכשם שבים סוף היו נסים גדולים (הרבה נסים) כך "כאן נעשו נסים גדולים" כמבואר להלן בפסוקים עפ"י פרש"י.

ולהעיר שכמו בקרי"ס שרו שירה, גם כאן נאמר אז ישיר ישראל.

אלא שיש לומר שבים סוף כיון שהאויב שרדף אחריהם הי' בגלוי הנחה גם הנס סופר בגלוי, וכאן האויב הי' בנסתר הנה גם הנס סופר בנסתר.

וע"ד הצחות יש לדמות לענין זה ענין הגורל בחלוקת הארץ, שפירש"י (במדבר כו, נד) בד"ה לרב תרבה נחלתו "שהגורל עצמו הי' צווח כו'", ונמצא שזה כאילו נברא פה לקלף של הגורל, ויש מקום לומר שכשם שפי הארץ ופי האתון נבראו בע"ש ביה"ש, כן נברא גם פי הקלף, ואעפי"כ לא נמנה במשנה. כשם שלא נכתב בפירוש בתורה, וי"ל בדא"פ שיש חילוק בין הדברים הנכתבים בפירוש לבין הדברים הבאים ברמז, אף שהכל ניתן למשה מסיני.

פשוטו של מקרא
השב את מטה אהרן
הרב אלחנן יעקובוביץ
נחלת הר חב"ד, אה"ק ת"ו

במדבר יז, כה ויאמר ה' אל משה השב את מטה אהרן לפני העדות למשמרת לאות לבני מרי והכל גו'.

שבלי הצווי יתכן גם שלא היו צריכים להחזיר את המטה לפני העדות (בקדש הקדשים), כיון שכבר עשה פעולותו, ואדרבא יש סברא שלא יהי' בקדש הקדשים, ששם ראוי שיהי' הארון לבדו, ולכן הי' הציווי השב את מטה אהרן לפני העדות.

ויש שמפני שגדול השלום ושנאוי המחלוקת (רש"י בראשית יא, ט) רצה הקב"ה להראות שחביב לפניו מקל זה שמסיר המחלוקת שיהא מונח במקום הכי חשוב ששם מונח הארון ושני הלוחות.

ויש להוסיף שלכן הודגש תיבת (ענין) "העדות", שהי' יכול לכתוב (יז, כב) (לפני ה') באהל מועד.

ולהעיר שלעיל בספר שמות בפ' בשלח (טז, לג) לענין צנצנת המן כתוב (על אותו מקום) והנח אותו לפני ה', ותו לא. אף שאח"כ בפסוק שלאחריו (טז, לד) כתוב ". . ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת".

ויתבאר אי"ה להלן. -

ובפרט שהציווי (בפעם הראשונה) בפסוק יט הוא והנחתם באהל מועד (ושם עצמו, ממשיך) לפני העדות גו'. וא"כ הי' יכול בכל הפעמים לכתוב באהל מועד ואני כבר יודע שזה צ"ל לפני העדות ואעפ"כ הדגיש בכל פעם באהל העדות, בפסוק כב, ובפסוק כג ובפסוק כה, שבזה מודגש החביבות של השלום שיהי' מונח לפני הלוחות - התוחי"צ - שזה כאילו אומר שקול זה כזה.

ולהעיר שגם צנצנת המן הי' מונח בקדש הקדשים על פי ציווי ה', (אלא ששם לא נאמר (בציווי) לפני העדות, כנ"ל), וי"ל בדא"פ שגם כאן מראה ענין זה על חביבות מיוחדת שענין המן הוא "הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר בהוציאי אתכם מארץ מצרים" שבכללות ענין האוכל קשור עם הגוף הגשמי, וזה בא להראות עד כמה חביב גופו הגשמי של יהודי שכזכר ללחם שהאכילם, בקש לשמור את צנצנת המן "לפני ה'", ופירש"י "לפני הארון".

ויש להוסיף בדא"פ שלכן נצווה אהרן דוקא שהוא יניח את הצנצנת - אף שבכללות המן בא בזכות מה - כי באהרן התבטא אהבת ישראל ביותר – השייך גם לגוף היהודי – בעינן אוהב שלום ורודף שלום, לכן נצטווה הוא שמניח את הצנצנת שגם היא מראה על אהבת ישראל (השייך לגוף הגשמי).

פשוטו של מקרא
לצבות בטן
הרב אלחנן יעקובוביץ
נחלת הר חב"ד, אה"ק ת"ו

במדבר ה', כב רש"י בד"ה לצבות בטן מבאר "כמו להצבות בטן זהו שמוש פתח שהלמד נקודה בו".

כלומר, שבדרך כלל למד השימוש שבא בראש התיבה בבנין הפעיל, הנה ה"ל" נקודה בשוא ואחרי ה"ל" באה ה' (מבנין הפעיל) ונקודה בפתח, כמו להאכיל להפעיל, שלפני זה הי' צ"ל גם כאן להצבות בטן ולהנפיל ירך, וכאן רואים שהל' נקודה בפתח (ולא בשוא). וגם הה' (של בנין הפעיל) איננה, "שעל זה מבאר רש"י זהו שמוש פתח שהלמד נקודה בו, כלומר, שאם ה"ל" בעצמה נקודה בפתח, זה מפני שהשמיטו את הה"א, וממילא עבר הפתח של ה"ה" על הלמד, ונמצא שהלמד עצמה מבטאת בנין הפעיל, כיון שקבלה את נקודת הה' (של בנין הפעיל).

פשוטו של מקרא
גיל יוכבד בלידת משה רבינו ע"ה
הרב משה רבינוביץ
תושב השכונה

ידוע מאמר רז"ל עה"פ "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי" (שמות ב, א). שיוכבד היתה בת ק"ל שנה כשנולד משה, ואיך קוראה "בת"? אלא שנולדו לה סימני נערות (באורח כנשים, רש"י) נתעדן הבשר נתפשטו הקמטין וחזר היופי למקומו. (סוטה יב, א; ב"ב קכ, א; קכג, ב).

ונס ופלא גדול היה בזה יותר אפילו משרה אמנו שילדה (רק !) בגיל צ'. והאריכו בזה הראשונים ששינוי טבע גדול כזה (יותר משרה) הכתוב לא מפרסמו וכו', ראה בראב"ע והרמב"ן בראשית (מו, טו-כג).

וראה במהרש"א בחדא"ג ב"ב שם חשבון אחר עפ"י פשוטו של מקרא לגיל יוכבד בלידת משרע"ה. (ולולי דמסתפינא הייתי אומר שטעות הדפוס במהרש"א בציון גיל יוכבד, יעו"ש ואכ"מ).

ולכאורה שאלה פשוטה יש כאן אין ספק שלידת משרע"ה מלווה בניסים היתה, אבל הלא אהרן אחיו הי' מבוגר ממנו בסך הכל בג' שנים כמפורש בכתוב (שמות ז, ז) וא"כ הרי נס גדול הי' שם ג"כ בלידת אהרן, שהרי אמו יוכבד היתה אז בת קכ"ז, והרי גם אז מוכרח הי' צ"ל עפ"י נס ש"חזרה לנערות וכו'".

ועד"ז אחותם מרים הנביאה אף שלא מפורש בכתוב בכמה היתה מבוגרת מאהרן ומשה, אבל בסדר הדורות (ב"א שס"ד) כותב שנולדה רק ארבעה שנים לפני משה רבינו!

וא"כ אדרבא - אצל מרים ואהרן הי' החידוש קודם ונפלא שבת קכ"ו-ז' הולידה. אבל בפעם שלישית בלידת משרע"ה אפי' בגיל מבוגר כזה (בת ק"ל שנה) הפלא הוא לכאורה פחות קצת, כי הרי רק לפני ג' וד' שנים חזרה להיות נערה וכו'.

שהרי כל הדרש בזה במס' ב"ב שם (שנולדו ליוכבד לפני לידת מרע"ה סימני נערות וכו') באה בהמשך למאמר רב חסדא שאישה שלא נשאת עד גיל ארבעים "שוב אינה יולדת" וע"ז מקשה הגמ' מבנות צלפחד שחכו לבעל הגון להם עד אחרי גיל ארבעים ואכן ילדו. ומתרצת הגמ' שמתוך שצדקניות הן נעשה להן נס כיוכבד שילדה אחרי גיל מ'.

וא"כ נס הראשון הי' בלידת מרים, ומאיזה סיבה שתהיה אין הכתוב מפרסמו. אבל אח"כ בלידת אהרן ומשה יכול להיות שהי' באופן טבעי שהלא יתכן שנשארה נערה מזמן לידת מרים (ואהרן) ולידת מרע"ה היתה לפי ערך באופן טבעי כתוצאה מנס שבלידת מרים ואהרן אחיו.

ואולי י"ל שהיות והכתוב אומר "בת לוי" אודות לידת משה על כרחינו שאחרי לידת מרים (ואהרן) חזרה יוכבד להיות "זקנה"!

אחרי כתבי כ"ז הראני חכם אחד דב'ענף יוסף' שבעין יעקב בב"ב שם דן ע"ז.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות