E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

כ' מנחם אב - ש"פ ראה - תשס"ב
חסידות
"בינונים - זה וזה שופטן"
הרב יחזקאל סופר
ירושלים עיה"ק ת"ו

בתניא פי"ג בתחילתו מבאר: "ובזה יובן ל' מאמרז"ל בינונים זה וזה שופטן (פי' יצר טוב ויצר הרע) דכתיב כי יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו, ולא אמרו "זה וזה מושלים ח"ו כי כשיש איזו שליטה וממשלה ליצר הרע בעיר קטנה . . נקרא רשע באותה שעה, אלא היצה"ר אינו רק עד"מ כמו שופט ודיין האומר דעתו במשפט . . כך היצה"ר אומר דעתו בחלל השמאלי שבלב . . ומיד חולק עליו השופט השני שהוא הנפש האלוקית שבמוח . . והלכה כדברי המכריע הוא הקב"ה העוזרו להיצ"ט וכו'. עכ"ל.

וצריך להבין: וכי ברשע [שאינו גמור] אין מצב של זה וזה שופטן"? היינו, שעולה בלבו לעשות איזו עבירה כהצעת השופט האחד [הוא היצה"ר] ומיד עולה כנגדו דעת השופט השני [הוא היצר הטוב] וברוב המקרים ההכרעה הסופית היא אפילו כדעת היצ"ט ומתאפק מלחטוא, וא"כ על אף שניתן להגדירו כ"זה וזה מושלים בו", אבל ביחס ל"שפיטה" [היינו, העלאת ההצעות וההתמודדות-הפנימית] איננו שונה מה"בינוני" ושניהן במדרגת "זה וזה שופטן", ואמאי איתא בגמרא התואר "זה וזה שופטן" בתואר מיוחד ובלעדי ל"בינוני" דווקא?

ואף שישנם המבארים, שגם "רשע וטוב לו" [שיש לו עדיין התמודדות פנימית] יכול להיות גם הוא ב"מידת הבינוני", שהיא מאבק על "רגעים" של "בינוניות", שבכל עת ובכל שעה יכול להתגבר על תאוות לבו ולעשות הפכה ממש, כי איננו רוצה להיות נפרד וכו' [כמבואר בתניא פי"ד] - וא"כ אולי חל גם עליו הענין ד"זה וזה שופטן", אף שעדיין אינו במדריגת הבינוני.

מ"מ כיון שבגמרא יוחד תואר זה רק ל"בינונים" ומי שעדיין מסוגל לעשות עבירה שנקרא "רשע" [אף ש"וטוב לו"] - הדרא קושיא לדוכתא: מדוע לא יוחס תואר זה גם ל"רשע וטוב לו"?

והנראה לומר בדא"פ: דההבדל בין "מידת הבינוני" לפי שעה [שהיא מידת כל אדם, כולל רשע וטוב לו] ובין "מדריגת הבינוני" התמידית, איננו "כמותי" בלבד [מספר השעות והרגעים שהוא מתמיד ב"בינוניותו"] כי אם ההבדל "איכותי" במהות-המאבק המתרחש בנפש כל אחד מהם:

מי שהגיע ל"מדריגת הבינוני", אין זה רק ששומר על עירנות מתמדת ובולם ומרסן את "סוסו" באופן של כפיה וקבלת עול בלבד, [דאם כן מאי חידשה החסידות? לאסור את הגנב באזיקים? - זה אפשרי גם ע"י עבודת ה"מוסר", שהיא כאופן דאיתכפיא בלבד] - אלא ה"בינוני" האמיתי, הוא זה שבכל יום ויום "מקשר חב"ד שלו לה' להעמיק דעתו בגדולה א"ס ב"ה ולעורר את האהבה כרשפי אש בחלל הימני שבלבו", הוא יהודי שהמוחין שלו ספוגים בעומק הדעת בהכרת "אפסיות תאוות עולם הזה" והמידות שבליבו רצופים אהבה לעניינים אלוקיים, הוי אומר: המאבק שלו אינו כ"כ במישור המעשי [על אי עשיית עבירה בפועל שזה אצלו כמו דבר המופרך] - אלא עיקר מאבקו הוא במישור הנפשי, היכן לקשר דעתו [מוחין] ולהיכן תטה תשוקת נפשו [מידות].

תדע, שכן בתניא פי"ב ע' 32 בתארו את התעוררות הרע שבבינוני לאחר התפילה כש"חוזר וניעור בחלל השמאלי ומתאווה תאווה לתאוות עוה"ז ותענוגיו . . רק . . אינו יכול להוציא תאוותו . . להעמיק מחשבתו בתענוגי עוה"ז איך למלאות תאוות לבו . . [ולאו דווקא "עבירות" ממש] - "כי המוח שליט על הלב . . להתאפק ולמשול ברוח תאוותו שבלבו שלא למלא משאלות לבו במעשה דיבור ומחשבה [ויתר על כן-]" ולהסיח דעתו לגמרי מתאוות לבו אל ההיפך לגמרי [-היינו, אל אהבת ה' כרשפי אש].

אלא שבמישור זה הנפשי, אין הנפה"א שופט יחיד, בבינוני, וייתכן שלאחר התפילה והנפילה ממוחין דגדלות, בהישאר "רשימו" בלבד, תתעוררנה המידות דנה"ב, ויביע דעתו [במוחין] ותאוותו [במדות] והן הן "הרהורי עבירה" שבספי"ב, שאינם רעיונות של תודעתו הגלויה של הבינוני השקוע מוחו ולבו באלוקות, אלא שזהו מעין עליית "ריח רע" מעצם קיומה של נה"ב במעמקי תת המודע של החלל השמאל, לשם לא הצליח לחדור.

משא"כ מי שהינו רק ב"מידת הבינוני" [כ"כינוי" - ולא כשם העצם] התמודדותו הפנימית [שלכאורה, היא בין "זה וזה"] - איננה בין הכרה ואהבה - אלוקית" מחד, לבין "הכרה ותאווה - בהמית" מאידך, כי אצלו אין עדיין "דעת בגדולת אין סוף" [במוחין] ובוודאי לא "אהבה כרשפי אש" [במדות] ואפילו בשעת התפילה!

אצלו יש רק "שופט" אחד: הנפש הבהמית, מחד. ואילו התגברות הקדושה אצלו, אינה מתוך "עומק ההכרה" של שפיטה מוחית", מנומקת בהגיון אלוקי ומובעת ברגש נפשי נלהב, כי אם רק מצד "אהבה-מסותרת", ובל' התניא: "כי אינני רוצה להיות מובדל ונפרד ח"ו מה' אחד בשום אופן... ואפילו קל שבקלים יכול למסור נפשו עקדה"ש ולא נופל אנכי ממנו בוודאי..." [שם, פי"ד].

משל למה"ד: לחתול העומד על המדרכה ורואה מעבר לכביש צלחת - שמנת, ומשתוקק ללקקה, אלא שברגע שמנסה לחצות הכביש, מבחין הוא ברכב מתקרב אשר עלול לסכן את חייו ואזי היא "מתאפקת" מתאוותה, עד יעבור רכב. וכי תעלה על דעתך לומר, שיש בה "זה וזה"? אין כאן "שתי דיעות", אלא דיעה אחת של תאווה בהמית מחד, ומאידך אינו אלא אינסטינקט של קיום, שאינו אלא דחף תורשתי, החזק יותר מתאוות-אכילתה, אך אינו "מתווכח" עמה]

שזהו גם ההבדל הידוע בין אהבת איש ואשה לאהבת אב ובן, שהראשונה היא אהבה שעל פי טעם ודעת, ולכם היא באה בלב "כרשפי אש", וזוהי "מדריגת הבינוני". לא כן השניה, היא אמנם אהבה עצמית, אבל אין בה הכרה וגם רגשית אינה לוהטת כ"כ, ומה שאין הבן מסוגל ליפרד מן האב, זה נובע מהעצם שלו ולא מ"שפיטה שכלית" - וזוהי "מידת-הבינוני".

ואולי יש לפרש שרעיון זה נרמז בל' אדמוה"ז בריש פי"ג "...בינונים זה וזה שופטן [פי' יצר טוב ויצר הרע]...", דלכאורה מה מחדש בזה?

[ולהעיר מהמובא בביאורי התניא להרב קארף בשם רבינו זי"ע: "(ההוספה בזה על המבואר כבר בפ"א שהכוונה ליצ"ט ויצה"ר היא) ע"ד פרש"י שמות ו, כט" - ובוודאי זהו ההסבר בפשוטו של תנא, אך בדא"פ יש כאן גם רמז].

במאמר "אין הקב"ה בא בטרוניה" תרפ"ה [ע' קיט בקומטרסים ח"ג] איתא: ". . ומבואר בסש"ב בתחילתו שהוא ענין השכל והמידות דקדושה שזהו ב' מדריגות דנה"א ויצר טוב, דהנה"א הוא בחי' המוחין חב"ד. ויצ"ט הוא בחי' המידות הנולדות מהשכל, והיינו כשהשכל מצטייר בציור מידה טובה וכו' . . [ומציין רבינו שם בהערות לתו"א מקץ לח, ב, יעוי"ש.

ואפשר לזה רמז רבינו הזקן, שנדע אשר בביטוי: "שופטן" - אין כוונתו לרצון של עצם הנשמה הנקרא "יחידה" או בל' סש"ב "כח החכמה" [שהוא בחי' חיה], שאינו "שופט" אלא "גוזר" על האדם להימנע מעבירה, מחשש פירוד מאביו שבשמים, אלא כוונתו להתמודדות בין שני "שופטים" [שעניינם הבעה "השקפת עולם" מגובשת ומנומקת - "מוחין", שמצטיירים בציור של מידה-רגשית הנובעת מתפיסה זו] - ולכן יתכן להגדיר תואר זה רק על "בינוני במדריגה", שאצלו צד הקדושה ממולא במוחין ובמידות.

ועפי"ז יומתק דיוק הל' בתניא פי"ג: "ומיד חולק עליו השופט-השני שהוא הנפש האלוקית שבמוח המתפשט בחלל הימני שבלב מקום משכן היצר הטוב" [דלכאורה מאי נפק"מ לציין כאן].

[והראיה: שהרי ב"מדריגת הבינוני" ביחס לעזר הקב"ה המכריע מבאר רבינו הזקן: "והעזר היא ההארה שמאיר אור ה' על נפש האלוקית" - שהכוונה בזה היא לכח החכמה שבנפש אלוקית (כפי שמובן מהמשך הל' שם, שמקביל לל' הפסוק: "וראיתי . . יתרון לחכמה על הסכלות" וגו') נמצא שדרגא זו איננו ה"שופט" כי אם מעל שני השופטים ומכריעה לצד אחד מהם].

ועפי"ז יומתק ג"כ הפסוק שמביאה הגמרא בברכות על מאמרז"ל ד"זה וזה שופטן" דכתיב "כי יעמוד (-הקב"ה) לימין אביון (הנפש האלוקית, ילד חכם ומסכן) להושיע משופטי נפשו (היצ"ט והיצה"ר) - אם כן, מיהו זה ה"נפשו" אשר שני היצרים הם "שופטיו"?!

ועפ"י האמור לעיל יובן: "נפשט" - היינו, עצם-הנשמה (בחי' ח"י שלמעלה מעלה מן השכל דנפש האלוקית) אלא שבהתלבשותה בגוף, היא מושפעת משני "שכלים": "שכל אלוקי" [נר"נ דנה"א] ו"שכל בהמי". ומאחר ששניהם "שכל" גרידא, אין הם מספקים את שאיפת הנשמה וגם אינם באים לידי הכרעה, כי הסברא שב"תועלתיות-האלוקית" העתידית שמציגה הנה"א, מתקזזת מול הסברא שב"מוחשיות - הטבעית" העכשווית של הנפה"ב, וה"אביון" נשאר אין אונים להכריע, אזי באה "ההארה שמאיר אור ה' על הנפש האלוקית" היינו כח הח"י שבנשמה, מצטרף אל ה"שופט השכלי" שלצידה ועוזרו להכריע בינהם על "שני השכלים", הקיימים אצל ה"בינוני-האמיתי" בלבד. רק אצלו ההתמודדות היא הכרה מול הכרה ותשוקה אלוקית [יצ"ט] ה"מתווכחת" עם תשוקה-בהמית [יצה"ר] בכוחות שקולים.

סיכום

ב"מדריגת-הבינוני": המנצח את המערכה הוא ה"אדם", שהצליח לפתח את היצה"ט (כלומר האהבה לאלוקות) ולהציג "שופט" שמקביל בעוצמת-הבעתו ל"שופט" האחר, היצה"ר והקב"ה אינו אלא המסייע בדחיפה קלה אל ההכרעה. "ואלמלא הקב"ה עוזרו (רק) אין יכול לו" - אבל יש כאן מאן דאמר.

מה שאין כן במידת-הבינוני" (מידת כל אדם", אפילו רשע וטוב לו), ה"אדם" שפוט כולו רק ע"י "יצר הרע שופטן", אין בו יצר ותשוקה של כמיהה לרוחניות, אלא, שפעמים בהתעוררות נקודת היהדות שבו, אזי "הנפש האלוקית" מושלו, מפחד חשש-ההיתנקות, (ובפרט שב"בינוני" הנפש האלוקית איננה "האדם עצמו", הרי שכח שמחוץ ל"אני" שלו, מושל בו - וכהל' בפי"ש שם: "וכאילו הוא דבר שאי אפשר כלל לכפור בהוי' אחד לבי כל טענה ומענה") . . ופעמים, כש"אין הקב"ה עוזרו" והבהמית גוברת, אזי יצה"ר מושלו ואין (היצ"ט) כאן מאן דאמר בכלל . . ושפיר איקרי "זה וזה מושלים בו" ותו לא!

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות