E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ו' תשרי - ש"פ האזינו - שבת שובה - יום הכיפורים - תשס"ג
חסידות
ישוב לקושיות רח"א ביחובסקי בתניא פל"ב
הרב ישכר דוד קלויזנר
נחלת הר חב"ד, אה"ק

בס' כתבי רח"א הכהן ביחובסקי ז"ל, הקשה ב"לשון רבינו הגדול בספר הקדוש תניא פל"ב והן לא לא הפסיד שכר מצות אהבת ריעים, דלכאו' אחרי שמצוה לשנאותו לפ"ד הסמ"ד [במ"ע ט "דוקא לרעך שהוא רעך בתורה ומצות [ישנו המצוה של ואהבת לרעך כמוך], אבל אדם רשע ואינו מקבל תוכחה מצוה לשנאותו וכו'". עכ"ל]. א"כ איזה מצות ריעים נקיים בזה"?

וכתב ליישב: "ע"פ מ"ש הרמב"ם הל' גניבה פ"ב הט"ו, לרעהו ולא להקדש, ולרעהו ולא לעכו"ם, היינו שהקדש הוא למעלה מגדר רעהו, ועכו"ם הוא פחות מגדר רעהו.

ועפי"ז נפרש לרעך כמוך, דלרעך צ"ל האהבה שוה לך, אבל להקדש צ"ל האהבה יותר מכמוך, וכמ"ש בכל נפשך, אפילו נוטל את נפשך, ולעכו"ם ולמי שאינו כשר, שאינו רעך, אז אולי דאפשר לאהוב אותו, אבל לא כמוך".

"..ולפי מה שביארנו דרק אימעט מענין אהבה שאין עמה שנאה שהיא דוגמת כמוך, אבל מאהבה שיש עמה גם שנאה מזה לא אימעט, וזהו שכר מצות אהבת ריעים סתם שאינם כמוך". עכ"ל. [וכ"ה ב'יגדיל תורה' - ירושלים קובץ ג' (תמוז תשל"ז) ע' 37].

ולע"ד זה תמוה מאד לומר בכוונת רבינו, שהרי מ"ש שם אדה"ז: "והן לא לא הפסיד שכר מצות אהבת רעים", קאי על "מי שאינו חבירו ואינו מקורב אצלו, הנה ע"ז אמר הלל הזקן הוי מתלמידיו של אהרן אהוב שלום וכו' אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" - (ולפנ"ז כתב): "ומ"ש בגמ' שמי שרואה בחבירו שחטא מצוה לשנאותו וגם לומר לרבו שישנאהו, היינו בחבירו בתורה ומצות וכבר קיים בו מצות הוכיח תוכיח את עמיתך...". עכלה"ק. מבואר, דאלו שאינם חבירים בתורה ומצות אין לשנאתם כלל (אפי' מצד הרע שבהם) וכמ"ש בהדיא בקונטרס "אהבת ישראל" (ע' 25) מכ"ק אדמו"ר זי"ע: "משמע אבל גבי עם הארץ גם מצד הרע אינו צריך לעורר שנאה אצלו", עכ"ל. וע"ש ע' 40 הע' 91.

ולפי"ז איך אפשר לבאר דכאן "אימעט מענין אהבה שאין עמה שנאה שהיא דוגמת כמוך", והכוונה ל"שכר מצות אהבת ריעים סתם שאינם כמוך"? הלא בכאן דן רבינו לגבי אלו שאין לשנאותם כלל - וממילא מעיקרא לק"מ מהסמ"ג, כיון שלדעת רבינו המצוה דלשנאותו איכא רק לגבי חבירו בתורה ומצות בלבד - וא"כ שפיר צ"ל אצלם "אהבה שוה לך" - כמוך.

ובלא"ה לק"מ מהסמ"ג, כיון שגם לגבי חבירו בתורה ומצות כתב בהדיא רבינו שם: "וגם המקורבים אליו והוכיחם ולא שבו מעונותיהם שמצוה לשנאותם מצוה לאהבם ג"כ", עכ"ל. - ולפי"ז מיותר לגמרי לחדש "דאפשר לאהוב אותו אבל לא כמוך". [ויתירה מזו: דבר זה אינו, (א) כיון שגם לעצמו אם חטא, צריך לשנוא את הרע שבו, א"כ שוב הוי "כמוך". (ב) לפי מה שכתב רבינו הזקן להלן: "והרחמנות מבטלת השנאה" שוב הוי "כמוך" ממש (אפילו לשיטתיה)]. ומבאר שם אדה"ז: "ושתיהן הן אמת, שנאה מצד הרע שבהם, ואהבה מצד בחי' הטוב הגנוז שבהם שהוא ניצוץ אלקות שבתוכם, המחיה נפשם האלקית, וגם לעורר רחמים רבים עלי' . . והרחמנות מבטלת השנאה ומעוררת האהבה". עכ"ל. ועי' בביאור כ"ז בקונטרס "אהבת ישראל" (ע' 25) בארוכה מכ"ק אדמו"ר זי"ע. וע"ש (ע' 26) מ"ש מלקוטי הגהות לס' התניא בקשר ל"מצות אהבת ריעים".

חסידות
נפש האלוקית, נפש הבהמית ויצר הרע
הרב שלמה שמואל פליישמן
נחלת הר חב"ד, אה"ק ת"ו

בתניא פ"א, מביא את דברי הרח"ו ז"ל בשער הקדושה: "דלכל איש ישראל אחד צדיק ואחד רשע יש שתי נשמות . . נפש אחת...". ובפ"ב: "ונפש השנית...". ואינו מסיים וקוראם בשמם וזהו נפש הבהמית וזהו נפש האלוקית, אלא הדברים מובנים מאליהן מהתוכן.

בפעם הראשונה שמופיעה לנשמה שמה "נפש האלוקית", הוא כבדרך אגב בפ"ג: "...מיסוד האש שבנפש האלוקית...". וכן ממשיך אח"כ בשם זה בתחילת פ"ד: "ועוד יש לכל נפש אלוקית...". בפ"ב עדיין הנשמה נקראת בשם "נפש רוח ונשמה" שמזכיר שם זה כו"כ פעמים או "נשמה" לבד.

וכן לגבי נפש הבהמית בפ"ו שמזכיר את כל פרטיה, כחותיה ולבושיה לא קוראה בשמה, אלא: "הנפש דסטרא אחרא". רק בפ"ז כשמדבר על קליפת נוגה הרי בדרך אגב מזכיר "אך הנפש החיונית הבהמית"; "לא עדיפי מעשה דבור ומחשבות אלו מנפש החיונית הבהמית בעצמה". בהמשך הפרק משמיט את "החיונית", "אך מי שהוא בזוללי בשר וסובאי יין למלאת תאות גופו ונפשו הבהמית". וכן בתחילת פ"ט "והנה מקום משכן נפש הבהמית...". מ"מ בפרק זה חוזר לכנותו ג"כ חיונית [בדף יד, א]: "כך שתי הנפשות האלוקית והחיונית הבהמית...". ובסוף הפרק דף יד, ב: חוזר לכינויו המקורי רק בהמית: "אך נפש הבהמית שמהקליפה...". וכך בכל משך הפרקים לעיתים מכנהו ג"כ חיונית ולעיתים רק בהמית. וצ"ל שינויי השמות, ובעיקר מדוע לא קובע שמותם אלא רק כבדרך אגב תוך כדי המשך הביאור.

בפרק ח בתחילתו, מוסיף עוד שם ופרט בנפש הבהמית והוא - "היצר הרע". (אע"פ שגם קודם הזכיר יצה"ר ויצ"ט. אבל רק בציטוט מחז"ל אבל לא משתמש בזה בלשונו הוא), ומובן שהיצה"ר הוא לא הנפש הבהמית כולו, אלא הרע שבו וכח המתאוה כמו שמזכיר כאן, שהרי גם צדיק יש לו נפש הבהמית כמ"ש הרח"ו: "דלכל איש ישראל אחד צדיק ואחד רשע יש שתי נשמות...". ומ"מ יצר הרע אין לו שהרגו בתענית. וכן כל עבודת הבירורים וקיום המדות הוא ע"י זה שמקיימן ע"י נפש הבהמית.

וכמ"ש בפרק לה דף מה, א: "גם כח נפש החיונית שבגופו ממש שמקליפת נוגה נתהפך מרע לטוב . . שהוא הוא הפועל ועושה מעשה המצוה שבלעדו לא היתה נפש האלוקית פועלת בגוף כלל...". וכן בפרק לז: "וכן כח נפש החיונית הבהמית שבאברי גוף האדם המקיים המצוה הוא מתלבש ג"כ בעשיה זו . . כי אי אפשר לנפש האלוקית לבטא בשפתיים ופה ולשון ושיניים הגשמיים, כי אם ע"י נפש החיונית הבהמית...".

הרי שגם לצדיק יש נפש בהמית, וזה מובן וגם פשוט, שהרי לנה"ב יש תפקיד להחיות הגוף, כמ"ש: "כי הדם הוא הנפש", וכמ"ש בפרק א, ואדרבה תפקיד זה מופיע ראשון, ורק אח"כ מופיע ש"ממנה באות כל המדות רעות מארבע יסודות רעים שבה...".

וצ"ל, מדוע גם כאן לא קורא וקובע את השם יצה"ר של חלק זה של הנפש הבהמית, הרי זה חסר להבנת כל הענין, רק לפעמים מופיע השם יצה"ר במקום נה"ב ואין חלוקה ברורה.

בפרקים ט-י הנלחמות הן האלוקית והבהמית, בפ"ט: "כך שתי הנפשות האלוקית והחיונית הבהמית שמהקליפה נלחמות זו עם זו על הגוף...". וכן בפרק י בתחילתו: "והנה כשהאדם מגביר נפשו האלוקית ונלחם כל כך עם הבהמית...".

ובפרק יג הנלחמות הן היצ"ט והיצה"ר: "...כך היצה"ר אומר דעתו בחלל השמאלי שבלב . . ומיד חולק עליו השופט השני שהוא הנפש האלוקית שבמוח המתפשט בחלל הימני שבלב מקום משכן היצר הטוב...". מלשון זה נראה ברור החלוקה בין הנפש האלוקית כולה - שמשכנה במוח, ליצר הטוב שבנפש האלוקית - שמשכנה בלב.

מ"מ צ"ל כנ"ל, הרי יש כאן ביאור ופירוט כל חלקי הנפשות תפקידם וכו', מדוע אינו קובע שמם בכלל וכן את פרטי החלקים שבנפשות, אלא משתמש לפעמים בשם זה ולפעמים בשם זה. בפי"ג דף יח, ב: "שנפש האלוקית מתאמצת ומתגברת על נפש הבהמית...". ובפט"ו: "שהיא המלחמה עם היצה"ר"; "אינו עושה שום מלחמה עם היצר לנצחו"; "אין יצרו עומד לנגדו כלל"; ואח"כ לקראת סוף הפרק: "לשלוט על הטבע . . הנפש הבהמית...".

חסידות
בטעם שנקרא בשם "בן" (ולא נ"ב)
הרב מנחם מענדל רייצס
קרית גת, אה"ק

באגרות קודש לכ"ק אדמו"ר (ח"א עמ' קעט) שקו"ט בטעם "מה שבשמות עב סג מה מספר המרובה קודם, מה שאין כן בשם בן" [היינו, מדוע נקרא בשם "בן" ולא "נב"]. ומבאר מה שאפ"ל בזה, שיש שייכות תוכנית בין המילה "בן" לתוכן הענין. עיי"ש.

ולכאורה יש להעיר מהמבואר במאמר אדה"ז (סה"מ תקס"ב ח"ב ע' תקלו), הסבר מובן לענין זה, וז"ל: "והנה ענין רו"ש הנ"ל נקרא בלשון המקובלים בשם מ"ה וב"ן . . הרצוא שהוא העדר התפיסה והשגה ונקרא מ"ה, כמ"ש מה פשפשת מה ידעת, והיינו כשאלקות אצלו בבחינה שלמעלה מן ההשגה . . וכשיש לו השגה באלקות הוא מבחינת ב"ן, לשון התבוננות דבר מה בגדולת ה' והתפשטותו כו'". ופשוט.

חסידות
"לגרמייהו עבדין"
הרב שלום דובער חזן
ברוקלין, ניו יורק

ידועים דברי כ"ק אדה"ז בלקוטי אמרים ספ"א: "וכל טיבו דעבדין האומות [ע"פ לוח התיקון, הושמטו כאן תיבות "עובדי גילולים"] לגרמייהו עבדין, וכדאיתא בגמרא ע"פ וחסד לאומים חטאת שכל צדקה וחסד שאומות העולם [ע"ש] עושין אינן אלא להתייהר כו'".

והוא, בבארו החילוק בין נפשות בנ"י לבין - להבדיל - נפשות אוה"ע, שבישראל גם "נפש זו דקליפה היא מקליפ' נוגה", ולכן "גם מדות טובות שבטבע כל ישראל בתולדותם . . באות" מנפש זו דקליפה. "משא"כ נפשות אומות העולם הן משאר קליפות טמאות שאין בהן טוב כלל".

והנה, ישנם שלוחים ואחרים הלומדים תניא עם יהודים שעדיין לא למדו ריבוי תורה וכו', ומתקשים בהסברת וביאור ענין זה. שהרי, טוענים הם או תלמידיהם, כ"ק אדה"ז מזלזל בערכם של אומות העולם - באמרו שאין ביכלתם לגמול טוב וחסד באמיתיות, ורק לאינטרסים שלהם עצמם. והרי כל "גוי טוב" ישמח לעשות טובה עבור בן אדם אחר.

האמת היא, וזה ברור ופשוט, שאין אדה"ז "מזלזל" כאן באף אחד, ולא מוריד את ערכם של אוה"ע - והר"ז רק אי-הבנה בפירוש הדברים, כדלהלן.

ראשית כל, יש לציין לדברי כ"ק אדמו"ר (הובאו ב"לקוטי ביאורים בספר התניא" להר"י קארף, ועוד) שמביא משער חהמ"צ בסידור, ולקוטי בי' להר"ה מפאריטש, ש"יוצאים מכלל זה אותם הנקראים חסידי אוה"ע, ששייך אצלם מדות טובות כו' ולא לגרמייהו מפני שנלקחים מנוגה כו'". אך הרי עדיין אין זה מיישב את ה"תמיהה" הנ"ל.

ובכדי לבאר זאת, יש להקדים ולהביא את דברי כ"ק אדה"ז באגה"ק סי"א (אגרת "להשכילך בינה" הידועה), שם מבאר את ענין האמונה איך היא לאמיתתה, וזלה"ק: "אבל המאמין לא יחוש משום יסורין בעולם ובכל עניני העולם הן ולאו שוין אצלו בהשוואה גמורה, ומי שאין שוין לו מראה בעצמו שהוא מערב רב דלגרמייהו עבדין...". עכלה"ק.

יראה הרואה ויווכח, שאותו תואר ממש שנתן כ"ק אדה"ז לגויים בספ"א - באותם מלים ממש הוא מתאר את האיש הישראלי שאין אמונתו שלימה. (אגב, "לגרמייהו עבדין" הר"ז ציטוט מדברי ה"תיקוני זהר"). והרי בזה מיישבים כבר את ה"דאגות" על "השפלת ערכם" של אומות העולם - שהרי אותו הדבר נאמר על יהודים.

ועתה - לביאור הענין עצמו: הקב"ה הרי ברא את העולם שיהי' מדוד ומוגבל להגבלותיו ולא ייצא מהם. שהרי אם לאו, אין זה טבע אלא למע' מדרך הטבע, ואין זו הכוונה (בדרך כלל, כפשוט).

אחד הטבעיים שהטביע הקב"ה בעולמו הוא, שכל נברא דואג לטובת עצמו. ורואים את זה במוחש: במין הצומח, רואים איך שכל צמח מנסה לקבל לעצמו את המים הנצרכים לו, ואת אור השמש הנצרך לו, וכו'. וכן במין החי, כפשוט וכנראה בחוש. וכן הוא גם במין המדבר - הנתונים גם הם תחת דיני הטבע הזה שהטביע הקב"ה בעולמו. בן-אדם רוצה בטובת עצמו, ולכן גם בטובת אשתו ובניו, בפרנסתו ובפרנסתם וכו' וכו'.

זהו טבעו, וזה נורמלי, ולא נדרש ממנו לבקוע ולצאת ממדידותיו והגבלותיו אלו, ואדרבה. וזהו מה שאמר כ"ק אדה"ז על אוה"ע, שעושין "לגרמייהו" וכו' - ואין בזה שום זלזול והשפלה וכו', רק תיאור הענין כמות שהוא.

הרי אף גוי נורמלי לא ייעלב אם יאמרו לו שכל שור או חמור, נמצא בדרגא ש"לגרמייהו עבדין". למה? כי זהו מצבו וזהו עניינו, ואין בזה שום דבר רע או שלילי. ועד"ז בעניננו.

אך מאיש הישראלי נדרש שישאוף1 להגיע לדרגא שלמעלה מן הטבע, ואכן, שייצא ממדידותיו והגבלותיו, שלא לפי טבע הבריאה. נדרש ממנו שלא יאהוב את עצמו כלל, עד כדי "הן ולאו שוין אצלו". והר"ז אכן "לא נורמלי", אך זה מה שדורשים מיהודי - שלא יהי' כמו בן-אדם נורמלי. כמובן מדבריו הברורים של כ"ק אדה"ז ב"להשכילך בינה"2, ע"ש וק"ל.


1) עיין באגה"ק שם, "אף שאינו יכול...". ואכ"מ.

2) הביאור הזה, בכללות, ראיתי אחרי כתבי ב"פניני התניא", אך בלי הציון ל"להשכילך בינה". לביאור מורחב על כל הענין, עיין ב"שיעורי הרנ"ג" להר"נ גולדשמידט ז"ל.

ויש להוסיף דיוק בזה בד"א - שבספ"א הרי הוא מוסיף ומביא גם את דברי הגמרא ש"אינן עושין אלא להתייהר" - שבפשטות הר"ז עוד יותר מאשר רק "לגרמייהו". משא"כ בדברו על בנ"י אינו אומר עד כדי כד, ורק "לגרמייהו עבדין...".

חסידות
התהוות חומר וגוף האותיות
הרב שלום דובער חזן
ברוקלין, ניו יורק

באגה"ק סימן ה' דף קז, ב כתב כ"ק אדה"ז אודות התהוות האותיות: אבל בחינת החומר וגוף התהוותן [בניגוד ל"צורתן" המבואר לעיל] . . הוא ההבל היוצא מהלב שממנו מתהוה קול פשוט היוצא מהגרון ואח"כ נחלק לכ"ב הברות וביטוי כ"ב אותיות בה' מוצאות הידועות . . ומבטא ההבל הוא אות ה' . . והוא מקור החומר וגוף האותיות טרם התחלקותן לכ"ב...". עכלה"ק.

והנני מקשה קלאץ קשיא: לכאו' מוצאות הפה היוצאות מאות ה"א אינם אלא כ"א, שהרי אחת המוצאות היא אות ה' גופהּ. ואבקש מקוראי הגליון יחיו להאיר עיניי בזה.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות