E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ר"ח כסלו - ש"פ חיי שרה - תשס"ג
פשוטו של מקרא
קבלת המתנות מפרעה ולא ממלך סדום
ר' יוסף וולדמאן
תושב השכונה

בפירש"י לך לך (יב, יג) ד"ה "למען ייטב לי בעבורך", כותב רש"י "יתנו לי מתנות". ובפרש"י ד"ה "ולא תאמר וגו'" (יד, כג) כותב: "שהקדוש ברוך הוא הבטיחני לעשרני שנאמר ואברכך וגו'".

מפרשי רש"י נתקשו בהבנת סירובו של אברהם להשיג רכוש ממלך סדום עד קצה האחרון בשבועה - "הרימותי ידי . . אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח...". מול רצונו לקבל מתנות במצרים מפרעה.

האם זה שהבטיח ה' להעשירו שולל היות רכושו של מלך סדום הסיבה שעל ידו תתקיים ההבטחה כמו שהייתה הסיבה לזה קודם לכן - ירידתו למצרים ולקיחת שרה לבית פרעה?

וכסגנון קושית הגו"א (לך, יד, כג) וא"ת ומה בכך שהקב"ה הבטיח אותו לעשרו, שמא זהו העושר שיתן אליו הקב"ה, דאל"כ הרי קבל מתנות מפרעה ולא אמר כי הקב"ה הבטיח אותו לעשרו, דע"כ זהו העושר שהקב"ה הבטיחו לעשרו, וא"כ למה לא רצה לקבל אותו ממלך סדום? ע"כ.

(ראה בזה לקו"ש חלק כ (לך לך א), שמבואר שם שאצל אברהם הי' ברור - שזה שה' סיבב לו הכרח לצאת מא"י אחרי שנאמר לו "לך לך", קשור (ג"כ) בזה שתתקיים עי"ז הבטחתו של הקב"ה של ואברכך "בממון" שנפעל ע"י, ה"לך לך").

במפרשי רש"י נמצאים תירוצים בכמה אופנים ואעתיק תמצית דבריהם:

ב'גור אריה' (לך לך יב, יג): קושיא זאת יש לתרץ, שמלך סדום נתן לו בשביל שהציל אותו, ואין זה בכלל "ואברכך". אבל גבי פרעה שנתן מדעתו לכבודו, זה הוה שפיר בכלל "ואברכך". (וכעין זה ביאר על דברי רש"י (לך יד, כג): "שהקדוש ברוך הוא הבטיחני...").

בשפתי חכמים (לך לך יב, יג): ונ"ל דמתנה מועטת רצה, ע"ד כל הרוצה ליהנות יהנה כאלישע . . ועוד י"ל דהנשים חומדות ממון, ולכך אמר לה "אמרי נא . . למען ייטב לי...". כדי לפייסה, אבל לא הי' בדעתו לקחת. (לכאורה כוונתו בשביל עצמו).

במשכיל לדוד (לך יב, יג): הבטחת ה' לאברהם ואברכך "בממון" זהו דוקא בא"י, ולכך התם במלחמה לא רצה ליטול כלום, לפי שהי' בוטח על מה שהבטיחו הקב"ה. אבל בחו"ל "הי' מוצא עצמו בידים ריקניות" אם לא הי' מקבל מתנות.

אמנם לפי תירוצים ע"ד הנ"ל, מתעוררת שאלתו הידועה של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו בנוגע לפרש"י עה"ת:

האם נאמר שרש"י מתעלם מקושי שעולה בהשקפה ראשונה מפירושו אחד - לשני, ובפרט באותו ענין ובאותו פרשה, והניח הדבר לדורות שלאחריו שיפתרוהו?

ואולי יש למצוא פשר הדבר במה שמפרש רש"י גבי אנשי סדום בד"ה "לה' מאד" (לך יג, יג): "יודעים רבונם ומתכוונים למרוד בו". שתוכנו הוא מרידה בבעלות ומרות של ה' על ברואיו, היפך עצם ענינו של אברהם להודיע לבאי עולם שהעשירות וכו', מאת ה' באים לו. (וע"ד פירש"י לקמן (וירא כא, לג) ד"ה "ויקרא שם וגו'").

ואפשר שבשביל זה הוסיף אברהם בשבועתו לפני מלך סדום "קונה שמים וארץ" להתואר "א-ל עליון" - (וגם לפני כן מלכי-צדק משתמש בתיאור הנ"ל בצירוף ל"א-ל עליון" - כנראה בנוכחות מלך סדום) להדגיש למלך סדום הנתינת טעם על דבריו: "...ואם אקח מכל אשר לך, ולא תאמר אני העשרתי את אברם".

ועפ"ז אחרי שכבר הקדים בכתוב ובפרש"י טיבם של אנשי סדום, יש להבין בפשטות - בלי צורך תוספת ביאור בפרש"י, - ההבדל בין הרכוש שרכש אברהם במצרים בקבלתו מתנות מפרעה, ובין סירובו עד קצה האחרון לקבל ממלך סדום, שעלול לנצל הענקת הרכוש לאברהם (המייצג את בעלותו ומרותו של ה' בעולמו) - לכיוון המרידה בא-ל עליון קונה שמים וארץ.

פשוטו של מקרא
פירש"י "ברכוש גדול" - "בממון גדול"
הרב וו. ראזענבלום
תושב השכונה

בגליון שסה [שיצא לאור לש"פ לך לך תשמ"ז] הבאתי פירש"י ד"ה "ברכוש גדול" (טו, יד): "בממון גדול, כמו שנאמר וינצלו את מצרים", עכ"ל.

ושאלתי שם:

א) רש"י בא כאן לכאורה לפרש תיבת רכוש, שפירושה ממון. אבל אינו מובן מה מכריח רש"י לפרש כן. ובכלל, מה אינו מובן בפסוק עצמו שצריכים לפירש"י.

ב) לעיל בפסוק (יד, יב) גם כן נאמר "ויקחו את לוט ואת רכושו וגו'". וכן (שם, טז): "וישב את כל הרכוש וגו'". וכן שם (כא): "והרכוש קח לך". וכן (יב, ה) "כל רכושם אשר רכשו". ושם אין רש"י מפרש שהפירוש של רכוש הוא ממון. ומובן למה, שאדרבה, מפשטות הכתובים שם משמע שרכוש הוא לאו דוקא ממון, אלא כל חפצי לוט.

ג) רש"י מביא ראי' לפירושו ממה שנאמר: "וינצלו את מצרים" (בא יב, לו). והנה לכאורה משם ראי' להיפוך, שרכוש הוא לאו דוקא ממון, שהרי נאמר (שם, לה): "וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות". ועל זה ממשיך הפסוק שאחר זה: "וישאלום וינצלו את מצרים".

ד) למה מעתיק רש"י תיבת "גדול" מן הפסוק. ואח"כ בפירושו מביא עוד פעם תיבת "גדול". ולכאורה בנוגע לממון אין מתאים כל כך הלשון "גדול", אלא "הרבה". והו"ל לרש"י לפרש (מתאים לפירושו שפירוש של רכוש הוא ממון) שהפירוש של "גדול" כאן הוא "הרבה" וכדומה.

לאחרונה ראיתי שכמה מפרשי רש"י עמדו על פירש"י זה: ה'מזרחי' כתב, וז"ל: "לא כשאר רכוש שבמקרא המורה על קנין, כי זה הממון שהשאילום וינצלו אינו מקניינם", עכ"ל. ולא הבנתי פירושו, ולכאורה רוב השאלות דלעיל במקומם עומדות. וזה שכתב כי "זה הממון שהשאילום" צריך עיון, שהרי לא נאמר בכתוב (בא יב, לה) שהשאילום ממון, אלא "כלי כסף וכלי זהב ושמלת".

הגור ארי' כתב, וז"ל: "פירוש, אינו כמו שאר רכוש במקרא, דפירוש שהרויחו על ידי משא ומתן, וכאן לא היה משא ומתן, אלא פירוש "בממון גדול", עכ"ל. הנה פירושו קרוב לפירוש המזרחי, וגם כן אינו מובן לי.

ה'נחלת יעקב' כתב, וז"ל: "לא כשאר רכוש שבמקרא שכולל ממון ובהמות וכל המטלטלין כמו "תן לי הנפש והרכוש קח לך", וכן "ואת כל רכושו אשר רכשו", וכן בקרח "ואת כל הרכוש", וכאן הוא ממון לבד, ולכן הביא ראייה וינצלו את מצרים, דהא אין לומר וינצלו הוא ראייה שקיים הבטחתו, דמאי אולמיה דקרא דוינצלו מזה המקרא ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. והרא"ם כתב, ולא כשאר רכוש המורה על הקנין, ואינו נראה ופשוט הוא", עכ"ל.

הנה מה שכתב "וכאן הוא ממון לבד ולכן הביא ראיה וינצלו את מצרים", תמוה מאד לכאורה, שהרי כנ"ל לא הזכיר הכתוב שם ממון כלל רק כלי כסף וכלי זהב ושמלת.

ה'באר בשדה' כתב, וז"ל: "אע"ג שכבר נזכרה מילה זאת כמה פעמים לעיל, הוצרך רבינו לפרש כאן ממון, משום דק"ל דהול"ל ברכוש רב, לכן פירש ממון גדול בחשיבות יקר הערך כלי כסף וזהב", עכ"ל. הנה גם פירושו אינו פשוט כל כך, ומה שכתב דהול"ל ברכוש "רב" תמורת רכוש "גדול", צריך עיון, דלכאורה מתאים גם הלשון "גדול" על רכוש. ולאידך גיסא הלשון "גדול" על ממון אינו מתאים.

ומה שכתב "ופירוש ממון גדול, ר"ל גדול בחשיבות יקר הערך כלי כסף וזהב", צריך עיון, שהרי הכתוב בפרשת בא הזכיר גם "שמלות". ועיין שם בפירש"י ד"ה "ושמלת": "אף הן היו חשובות להם מן הכסף ומן הזהב, והמאוחר בפסוק חשוב". עכ"ל.

ולפי דבריו נמצא, שהכתוב בפרשת לך לך אינו מדבר כלל בנוגע להשמלות שהוציאו בנ"י ממצרים, אף שהם היו חשובים יותר מן הכל. ולכאורה שאלה זה היא גם על שאר מפרשי רש"י דלעיל.

פשוטו של מקרא
רש"י ד"ה "לא יכלה"
הרב מנחם מענדל פעלער
שליח כ"ק אדמו"ר - טווין סיטיז, מינסוטא

פר' חיי שרה כג, ו מעתיק רש"י "לא יכלה", ומפרש: "לא ימנע, כמו לא תכלא רחמיך (תהלים מ, יב), וכמו ויכלא הגשם (לעיל ח, ב)". ע"כ.

ולכאו' צריך להבין למה רש"י מביא תחילה הפסוק מתהלים ולא הפסוק שכבר למד הבן חמש לפני"ז בפרשת נח?! וע"פ הכלל שרש"י מביא הפסוקים כסדרם במקרא, אלא אם כן הפסוק המאוחר (ואף מנביאים וכתובים) מתאים יותר לפרש התיבה, - צלה"ב איך מתאים הפסוק בתהלים יותר מהפסוק בפרשת נח.

והנה בפרשת נח (שם) מעתיק רש"י תיבת "ויכלא" ומפרש: "וימנע, כמו לא תכלא רחמיך, לא יכלה ממך", ע"כ. ולכאו' גם שם צריך להבין, למה מביא רש"י הפסוק מתהלים לפני זה שמהמקרא, ומוכרח לומר שהפסוק בתהלים מתאים יותר לפרש הפסוק בשני המקומות (פ' נח ופ' חיי שרה).

ואולי אפשר לומר ע"פ הידוע בכמה מקומות בכתבי רבותינו נשיאינו, שלומדים תחילה פירוש המלות של התפלה אפילו לפני לימוד המקרא (או עכ"פ בהתחלת הלימודים), ופסוק זה ("לא תכלא רחמיך") הרי אומרים ב"הודו" בתחלת התפלה, ופסוק זה ידוע עוד יותר מהפסוק בפרשת נח.

ועוד - הרי התיבה (מלה) בפרשת נח נכתבה עם אות אל"ף בסופה (ולא אות ה"א), וכן נכתב בתהלים, ובאם כן מתאים יותר להביא התיבה ממקום שנכתבה באותו מטבע, ורק אח"כ מביא המלה עם אותו פירוש שנכתבה בצורה אחרת (עם אות ה"א).

והנה שני התיבות ויכלא, תכלא הם לשון 'נפעל'* בעבר, והתיבה יכלה היא לשון 'יתפעל' בעתיד (פעולה שיעשה מישהו). והענין ד"לא תכלא רחמיך" הוא ענין תמידי ע"י השי"ת, והענין ד"ויכלא המים" קרה פעם אחת.

ולא באתי אלא להעיר.


*) לכאו' לא תכלא הוא לשון "פועל-קל" עתיד ולא נפעל, דא"כ הול"ל "יֵיכָּלוּ", וגם לא יכלה הוא לשון "פועל-קל" עתיד, רק שתכלא הוא לשון נוכח - "אתה", ויכלה הוא לשון נסתר "הוא". המערכת.

פשוטו של מקרא
"חסד ואמת"
הרב דוד שרגא פאלטער
דעטראיט, מישיגן

פרשתנו [חיי שרה] (כד, מט): "ועתה אם ישכם עושים חסד ואמת את אדוני הגידו לי, ואם לא הגידו לי ואפנה על ימין או על שמאל". וכן בפסוק כז: "ויאמר ברוך ד' אלוקי אדני אברהם אשר לא עזב חסדו ואמתו מעם אדוני, אנכי בדרך נחני ד' בית אחי אדוני".

וכן מצינו בפרשת ויחי (מז, כט): "ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי, ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים".

רש"י על אתר (מז, כט) מפרש בד"ה "חסד ואמת" וז"ל: "חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול". ע"כ פירושו*.

ובשפ"ח (אות ו') מפרש: "לאו דווקא נקט רש"י חסד שעושין עם המתים, אלא ר"ל כל היכא דאינו מצפה לתשלום גמול, אע"ג שהוא חי, שייך בו חסד ואמת.

והנה אליעזר א"ל שיתנו לו רבקה בחנם, ואל יצפו לתשלום גמול לא ממנו שיתן להם מתנות, וכ"ש שאברהם לא יתן להם מתנות כיון שהוא רחוק מהם". ע"כ פירושו.

והנה צ"ע בפירושו, שהרי מפורש בכתוב פר' חיי שרה (כד, נג): "ויוצא העבד כלי כסף וכלי זה ובגדים ויתן לרבקה, ומגדנות נתן לאחי' ולאמה". ובנוסף לזה מפורש ברש"י (כד, י) בד"ה "וכל טוב אדוניו בידו": "שטר מתנה כתב ליצחק על כל אשר לו, כדי שיקבלו לשלוח לו בתם".

ועוד כתוב (כד, כט): "ולרבקה אח ושמו לבן וירץ לבן אל האיש החוצה אל העין". ורש"י על אתר מפרש בד"ה "וירץ": "למה רץ ועל מה רץ, [אלא] ויהיה כראות את הנזם, אמר עשיר הוא זה, ונתן עיניו בממון"

הרי ברור מכ"ז, שציפו והבטיחו וגם נתנו מתנות לא רק לרבקה אלא גם לאחי' ולאמה, וא"כ צריך להבין למה משתמש הכתוב בלשון "חסד ואמת" במאורע זה של שידוך יצחק ורבקה, ובמה מתבטא ה"חסד ואמת"?


*) ממה שרש"י מפרש בפ' ויחי (מז, כט) ואינו מפרש כאן (כד, כז ומט), נראה לומר, שיש הבדל בפי' המלות "חסד ואמת" כאן בפ' חיי שרה - שפירושם שהם ב' דברים חסד ואמת. ובין פי' המלות שם חסד ואמת שפי' שם היינו חסד של אמת. ובהקדים: בפ' וישלח (לב, יא) על מ"ש "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת", מפרש רש"י בד"ה "ומכל האמת": "אמיתת דבריך ששמרת לי כל הבטחות שהבטחתני", ע"כ רואים מזה, שאמת הוא קיום ההבטחות, וחסד הוא מה שעושים לטובתו אף שלא הבטיחו ע"ז.

ולכן כאן בפ' חיי שרה כשהעבד מברך את ה' שלא עזב חסדו ואמתו וגו', מובן כפשוטו שזה חסד מה' וגם אמת, וכדברי אברהם (ח"ש כד, ז): "ה' אלקי השמים אשר לקחני . . הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני משם", שזה שמצא את רבקה, בזה נתאמתה הבטחת וברכת ה' לאברהם, וכן זה הי' חסד, מאחר שבא בלי מניעות וכו', ע"צ היותר טוב ותיכף ומיד. שבזה לא היתה ברכה והבטחה.

וכן מ"ש (פסוק מט) "אם ישכם עושים חסד ואמת את אדני", שלדעת אליעזר זהו האמת שרבקה צריכה להתחתן עם יצחק, וכמו שאמר (כד, יד) "אתה הוכחת לעבדך ליצחק", שזהו (כמו) הבטחה, ולכן זה אמת וגם חסד מצד לבן ובתואל וכו'.

משא"כ בפ' ויחי כשיעקב בקש חסד ואמת "אל נא תקברני במצרים נשאלת השאלה (שע"ז עומד רש"י בד"ה חסד ואמת) איזה אמת יש כאן שיוסף לא יקבור את יעקב במצרים הרי זה רק חסד.

ולכן מפרש"י שכאן (בפ' ויחי) הפי' חסד ואמת, הוא לא כבכל מקום שהם ב' דברים נפרדים, אלא שכאן הפי' הוא חסד של אמת, מאחר שאין מצפים לתשלום גמול. המערכת.

פשוטו של מקרא
"בעבור הרעימה"
הרב אלחנן יעקובוביץ
נחלת הר חב"ד, אה"ק

שמואל-א, א, ו: "וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה, כי סגר ה' בעד רחמה". הנה בפסוק שלפני זה (פסוק ה') כתוב "ולחנה יתן מנה אחת אפים כי את חנה אהב וה' סגר רחמה".

והנה בפשטות הכוונה (וסמיכות הפסוקים) בזה היא, שכיון שנתן לחנה מנה אחת אפים, "חולק חד בחיר הראוי להתקבל בסבר פנים יפות" - רש"י (מהתרגום). ובמצו"ד, "מיוחדת ביופי כו'", ולכן זה גרם שצרתה (פנינה) תכעיס את חנה - מקנאה שראתה שאוהב את חנה יותר ממנה.

אלא שלפי"ז יוקשה סיום פסוק ה' "וה' סגר רחמה", שלכאורה הי' צריך להגמר ב"כי את חנה אהב", ומיד אח"כ הפסוק שלאחריו (שבגלל זה) "וכעסתה צרתה גם כעס גו'".

ובפשטות י"ל הפי' בפסוק, שלמה נתן לה מנה אחת אפים, כי את חנה אהב ודוקא היא הנה וה' סגר רחמה, הנה מזה נצטער אלקנה עוד יותר, שלכן נתן לה - לפייסה - מנה אחת אפים, ובגלל זה שנתן לה כו', קנאה פנינה והיתה מכעיסה אותה.

אך גם אם נאמר שכאן (בפסוק ה') מובנים תיבות "סגר ה' את רחמה" וכנ"ל. אבל יוקשה למה הוכפל שוב בפסוק ו' "וכעסתה צרתה גו' כי סגר ה' בער רחמה", והרי א) כבר נזכר זה. ב) הרי זה לא יכול להיות טעם למה וכעסתה גו' כי סגר ה' בעד רחמה, והרי אדרבא זו סיבה שחנה תכעיס את פנינה, ולא שפנינה תכעיס את חנה (בגלל שאין לה ילדים).

ובמצו"ד מפרש פשש"מ, שמפני שסגר ה' בעד רחמה, לכן יותר קל להכעיסו, "וכדרז"ל שאמרה (פנינה) לה בדרך לעג, כלום קנית מעפורת לבנך הגדול או חלוק לבנך הקטן".

אבל בפשטות התיבות (מבלי להוסיף את פי' המצו"ד), אין כ"כ קשר בין "וכעסתה בעבור הרעימה" לבין "כי סגר ה' בעד רחמה", שכנ"ל אין שום סיבה שפנינת תכעיס את הנה בגלל זה. ועפ"י דרז"ל בב"ב (טז, א) שפנינה לש"ש נתכוונה, שזהו הפירוש בפסוק ו' בעבור הרעימה (כמובא ברש"י), שכוונת פנינה בזה שהכעיסה אותה, היתה כדי שתתפלל לילדים, לכאורה אתי שפיר יותר הקשר שבין (כל) הפסוקים (גם בפשש"מ - עפ"י דרשת רז"ל).

שמסמיך וכעסתה גו' אחרי סגר את רחמה, בגלל שזאת היתה הסיבה למה היתה מכעיסה, מפני שה' סגר גו', ורצתה שהתפלל, ולכן וכעסתה גו', שזה הפי' לפי מארז"ל "בעבור הרעימה".

ויש להוסיף בדרך אפשר הקשר בין הפסוקים, "ולחנה יתן מנה אחת אפים וה' סגר גו'" "וכעסתה גו'", שבגלל ש"וה' סגר רחמה" ובגלל זה נתן לה אלקנה מנה אחת אפים, כדי להפיג צערה, וחששה פנינה שתסתפק בזה, וכמו שאמר לה אלקנה בעצמו להלן פסוק ה' הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים, לכן וכעסתה צרתה גם כעס, בעבור הרעימה. שבזה מובן הקשר לפסוק ה' שמסיים וה' סגר את רחמה, שלפי חז"ל זו היתה הסיבה שוכעסתה גו', כדי שיהי' "הרעימה" שתתפלל לבנים, ולא תסתפק בזה שאלקנה נותן לה מנה אחת אפים ומפייסה כו'.

שעפי"ז יובן - בדא"פ - כפל פסוק ו' שחוזר ומסיים (אחרי בעבור הרעימה) שוב כי סגר ה' בעד רחמה, שבזה (בנוסף לפי המצו"ד כנ"ל) מדגיש הפסוק (פעם ב') שזו היתה הסיבה שוכעסתה צרתה גו', מפני שוה' סגר בעד רחמה ורצתה שתתפלל לילדים.

ועפי"ז - י"ל בדא"פ - יומתק מה שכתוב בפסוק ז' "וכן יעשה שנה בשנה מדי עלותה . . כן תכעיסנה גו'", ומפרש רש"י בד"ה "שנה בשנה": "נותן לה חלק מובחר להראותה שמחבבה, וצרתה לפי חיבה שבעלה מראה לה כן תרבה גם היא להכעיסה". שלכאורה אם זה ש"וכעסתה צרתה גו'" הי' מפני קנאתה, הרי בודאי במשך השנה היו לה הרבה הזדמנויות להכעיסה, ולא היתה צריכה לחכות עד שנה הבאה כשתעלה לבית ה'.

ואף שהסיבה הפשוטה זה מפני שאז נתן לה מנה אחת אפים, וכדפירש"י הנ"ל, הנה בודאי גם במשך השנה היו הזדמנויות שהי' מראה לו חיבה יתירה. ובדרך אפשר יש לומר, שבמשך השנה הי' נזהר לבלי לגלות חיבה יתירה באופן שהביא לידי קנאה וכו', שבודאי הי' נזהר אלקנה שלא לצער את פנינה. משא"כ במועד כשהי' בא להקריב קרבנות, וכולם הסבו יחד לאכול מבשר הקדש שהי' לזה חשיבות מיוחדת, ואז הודגש יותר שלחנה אין ילדים, שלכן אז נתן לה מנה אחת אפיים - מובחר וכו', וזה עורר קנאה מיוחדת. אבל לכאורה דוחק הוא.

ועפ"י הנ"ל - עפ"י דברי חז"ל שכוונתה לש"ש - י"ל דכל האהבות כו' שהיו במשך השנה (וכנ"ל שבטח נזהר שלא להראות עדיפות כו'), לא הי' לה בהן כדי להתפייס כ"כ עד שלא תתפלל לבנים, ולכן גם לא ראתה פנינה צורך להכעיסה כדי שתתפלל.

משא"כ כשהיו עולים למשכן שילה במועד, והסבו כולם לאכול מהחגיגה ושלמי שמחה ונדרים ונדבות של שלמים, וחלק לכולם ואז נתן לה מנה אחת אפים לעיני כולם, כדי לפייסה, זה הגדיל את חשיבותה בעיני עצמה ובעיני כולם, ושהיא אהובה במיוחד אצל בעלה, ודוקא כאן יש חשש שתסתפק בזה.

וכנ"ל מזה שאלקנה עצמו אמר לה (שמואל-א, א, ח) "ולמה ירע לבבך הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים". ובפרט עפ"י תרגום יונתן - מובא במצו"ד - שפירש (ל' מצו"ד): "הלא רצוני אליך ואהבתי לך טובה היא לך מאילו ילדת עשרה בנים, וזה אמר (גם) דוקא שם בשילה. וכנ"ל ששם נתגלה חיבתה ביותר. ולכן דוקא אז הכעיסה אותה פנינה שלא תסתפק בזה ותתפלל אל ה' לבנים.

ויש להוסיף, שכוונת פנינה היתה, שכיון שנמצאים במקום קדוש, הנה התפילה היא מקובלת יותר, ולכן דוקא אז הכעיסה אותה כדי שתתפלל שם. וכן הי' שנפקדה ע"י תפלתה וברכת עלי הכהן.

וזה נעשה אולי כי היתה צריכה לעשות בענין שלא תפגע בה כ"כ קשה, שהרי הכתוב העיד (א, ז) "(כן תכעיסנה) ותבכה ולא תאכל", ולעיל בפסוק ו' "וכעסתה צרתה גם כעס גו'", ומפרש רש"י: "כעס אחר כעס תמיד לכך נאמר גם כעס כו'", וזה גם פירוש הפסוק של "בעבור הרעימה", בעבור שתצטער ותתרגז, שדברי' בגלוי היו קשים ביותר.

ואולי היתה צריכה לשום נפשה בכפה ולהתפלל מעומק הלב עבור חנה שתפקד בזרע אנשים וה' הי' שומע תפלתה.

ולהעיר, שלא נזכר במפורש במקרא שנענשה, רק חנה רמזה זאת בתפלתה (בשירתה) (ב, ח): "עד עקרה ילדה שבעה ורבה בנים אומללה". שי"ל שכיון שכוונתה לש"ש, אין ראוי שיכתב עונשה בגלוי.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות