E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

ר"ח כסלו - ש"פ חיי שרה - תשס"ג
שונות
בענין חלוקת ספר התניא
הרב דוד פלדמן
עורך ראשי ב'ועד הנחות בלה"ק'

בנוגע לחלוקת ספר התניא לימי השנה, מצינו חלוקה מיוחדת לשנה פשוטה וחלוקה מיוחדת לשנה מעוברת.

ויש להעיר, שחלוקה זו שונה מהחלוקה דפרשיות התורה בשנה פשוטה ושנה מעוברת (למרות ההשוואה ביניהם, שהרי ספר התניא הוא תורה-שבכתב דתורת החסידות, ויש בו ג"ן פרקים כנגד ג"ן פרשיות התורה):

בפרשיות התורה - השינוי בין שנה פשוטה לשנה מעוברת הוא רק באותם פרשיות שבשנה פשוטה הם מחוברות ובשנה מעוברת הם נפרדות, ששינוי זה הוא בעיקר מפרשת ויקהל-פקודי עד לפרשת בהר-בחוקותי (אף שלפעמים הרי זה נוגע גם לפרשת מטות-מסעי), ואילו במשך רוב השנה משתווה חלוקת הפרשיות דשנה פשוטה ושנה מעוברת.

ואילו בספר התניא - החילוק בין שנה פשוטה לשנה מעוברת משתרע לאורך כל השנה כולה (אף שהי' אפשר לחלק באופן שרק בתקופה מסויימת יהיו השיעורים דשנה פשוטה גדולים יותר מהשיעורים דשנה מעוברת, ואילו ברוב השנה יהיו השיעורים שוים).

והתמיהה שבדבר גדולה יותר:

למרות שבמשך רוב השנה יש שינוי בין החלוקה דשנה פשוטה לשנה מעוברת, מ"מ, במשך השנה ישנם ח"י ימים שבהם לומדים אותם השיעורים הן בשנה פשוטה והן בשנה מעוברת:

הפעם הראשונה שמשתווים השיעורים דשנה פשוטה ושנה מעוברת היא - ביום ז' סיון (יום ב' דחג השבועות), שבו מתחילים ללמוד שער היחוד והאמונה (שבו נזכר "פי' הבעש"ט ז"ל" - בעל יום ההילולא), אבל, גם ביום זה יש שינוי בין שנה פשוטה לשנה מעוברת, שבשנה מעוברת לומדים כל פרק א', ואילו בשנה פשוטה לומדים רק חציו (ולהעיר, שזהו היפך הסברא הפשוטה שהשיעור דשנה פשוטה צריך להיות גדול יותר מהשיעור דשנה מעוברת!); והפכו בפרק ב' - שבשנה פשוטה לומדים כל הפרק ביום ט' סיון, ובשנה מעוברת חציו ביום ח' סיון וחציו ביום ט' סיון. ורק ביום יו"ד סיון - שוים ממש השיעורים דשנה פשוטה ושנה מעוברת (ומיום י"א סיון ואילך חוזרים ונחלקים השיעורים דשנה פשוטה ושנה מעוברת).

ואח"כ משתווים השיעורים מיום כ"ה תשרי עד יום ג' חשון (שבהם לומדים אגה"ק סי' כה) - במשך ט' ימים (ואח"כ משתנה חלוקת השיעורים).

ואח"כ משתווים השיעורים מיום י"א כסלו (קו"א קנח, ב) עד יום י"ח כסלו (שבו מסיימים ספר התניא) - במשך ח' ימים האחרונים.

[ולהעיר משיחת י"ט כסלו תש"ד (סה"ש תש"ד עמ' 48), שכיון שי"ט כסלו הוא ר"ה לחסידות, והרי אי אפשר שיהי' ר"ה אא"כ יש לפנ"ז ערב ר"ה, ולפנ"ז ימי הסליחות, ולפנ"ז חודש אלול ובפרט י"ב הימים שלפני ר"ה שכנגד י"ב חדשי השנה, ומזכיר את י"ב השיעורים בלימוד התניא (ובהערה 4: מתחיל מן "ובר מן דין" (קנז, סע"א) - שזהו לפי החלוקה דשנה מעוברת).

ועפ"ז אולי י"ל שיש ענין מיוחד בח' הימים שלפני י"ט כסלו - ע"ד ימי הסליחות, שמספרם היותר גדול הוא ח' ימים.

אבל אין בזה משום "ביאור" להשוואת השיעורים בימים אלו - בה בשעה שהשיעור די"ט כסלו (ר"ה) עצמו הוא באופן שיש בו חילוק בין שנה פשוטה לשנה מעוברת].

ודעת לנבון נקל שחלוקה כזו - שבמשך רוב השנה ככולה חלוקים השיעורים דשנה פשוטה ושנה מעוברת, ולפתע, מתאחדים השיעורים ליום אחד, ושוב חוזרים ונחלקים, ואח"כ חוזרים ומתאחדים למשך ט' ימים, וחוזרים ונחלקים, ולקראת סיום ספר התניא חוזרים ומתאחדים למשך ח' ימים - אומרת דרשני!

ואף שאין לנו עסק בנסתרות, מ"מ, מעניין לדעת האם נמצאת באיזהו מקומן איזו הערה בענין זה.

שונות
כללי ההלכה בנוגע לחכמת הדקדוק?
הרב ברוך אבערלאנדער
שליח כ"ק אדמו"ר זי"ע - בודאפשט, הונגריה

בשו"ע או"ח סי' לב וסי' לו מובאים ריבוי הלכות ופרטי הלכות בנוגע לכתיבת סת"ם1, כדי שיהיה "כתיבה תמה ושלימה בתמונת האותיות שלמדוה מדברי התלמוד ומדרשים וקבלה מהראשונים"2, ואילו בנוגע לקריאת שמע, שהוא דאורייתא3, ישנם מעט מאד הלכות בסי' סא סעיפים טו-כא. רוב ההלכות דנים במלים שונות שע"י קריאה מהירה וכיו"ב תתכן משמעות אחרת למילים, ואילו בנוגע לדקדוק ישנו רק הלכה אחת (סכ"ג): "צריך לדקדק שלא ירפה החזק ולא יחזק הרפה, ולא יניח הנד ולא יניד הנח"4, ולא נכנס לפרט בזה לא כללים ולא פרטים. אין צריך לומר שנשארו הרבה מחלוקות בין המדקדקים שבנוגע אליהם אין הכרעה בשו"ע, ולדוגמא אזכיר הדעות השונות בנוגע לקריאת חַ בסוף המלה, האם צריכים לקרוא אותו עם אל"ף (אַח) וכנהוג אצלנו, או עם יו"ד (יַח), וכהנה רבות. וצריך ביאור, למה אין הכרעה בשאלות חשובות אלו שנוגעים לקיום מצות עשה מן התורה?

דיוק לשון אדה"ז בשו"ע

ויש להעיר על דיוק מעניין ששמתי לב בדברי אדה"ז, וז"ל בסי' סא סכ"ב: "צריך ליזהר שלא ידגיש הרפה ולא ירפה הדגש, ולא יניח שו"א הנע ולא יניע שו"א הנח. ואיזה שו"א נע ואיזה שוא נח ידוע להמדקדקים...".

והנה מקור דברי אדה"ז הם דברי השו"ע סכ"ג שהועתקו לעיל. והמג"א בסקי"ג מוסיף על דברי השו"ע ומבאר כמה כללים בסיסיים בנוגע לניקוד השבא. ודברי המג"א הועתקו במפרשי השו"ע האחרונים, 'ערוך השלחן' ס"ט, ו'משנה ברורה' סקל"ו. ולמרות שבדרך כלל מעתיק אדה"ז את דברי המג"א לתוך שלחנו, הנה הפעם שלא כדרכו הוא קיצר וכותב: "ידוע להמדקדקים". הרי לנו שלא רצה לכנס ולקבוע מסמרות בעניני דקדוק בספרו ההלכתי5.

ויתרה מזו כתב רבי יהודה ליב, בעל ה'שארית יהודה', ב'הסכמתו' לסידורו של אחיו אדה"ז: "דרש במשפט המלות להעמיד עפ"י דקדוק אמת. כי אף שאינו שוה לכל נפש, ולמי שלא הורגל מנעוריו מבלבל כוונתו בתפלה, ובדיעבד יצא אפילו לא דקדק באותיות ק"ש כידוע, מ"מ לכתחלה ודאי טוב להרגיל מנעוריו או שלא בשעת התפלה . . ולא פנה אל רהבים, המדקדקים האחרונים שתקעו עצמן יותר מדאי בדקדוק המלות לקלקל הקריאה, וכמעט שממשיך לבטל הכוונה . . ומחמת זה גורמים להשכיח ענין עיקר התפלה שצריכה להיות בכוונה (לכן הקפיד להרגיל הנערים להתפלל בסדור שנדפס עפ"י כללי הדקדוק...) . . כוונת רבינו נ"ע להרגיל דוקא לנערים משא"כ לגדולים".

מכל הנ"ל רואים שאדה"ז לא החשיב כ"כ את הקריאה בדקדוק, רק באם אפשר בקלות כגון לנערים שעכשיו מתרגלים לקרוא, אבל "לגדולים" עדיף שיתפללו עם הכוונה, ולא יתעסקו עם הדקדוק, ובאם רוצים מאד אז הוא נתן עצה: שיתרגל שלא בשעת התפלה.

וצ"ע למה לא החשיבו את חכמת הדקדוק כדבר של חובה, והרי גדר המצוה הוא הקריאה, וא"כ ודאי שרק הקריאה ע"פ דקדוק הוא הקריאה הנכונה6?!

קריאה לא נכונה של הש"ץ או בברכת כהנים

והנה במגילה (כד, ב) נאמר: "תניא נמי הכי, אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן ולא אנשי בית חיפה ולא אנשי טבעונין, מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין", ונפסק להלכה בשו"ע או"ח סי' נג סי"ב לגבי שליח ציבור ובסי' קכח סל"ג לגבי ברכת כהנים.

וז"ל אדה"ז סי' נג סט"ז: "אין ממנין לעגי שפה שאינן יודעין לחתך האותיות, כגון אלו שקורין לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן, וה"ה למי שקורא לחתי"ן ההי"ן. ואם כולם מדברים כך מותר להיות שם ש"ץ, ואין צריך להביא להם ש"ץ ממקום אחר".

ובסי' קכח סמ"ח כותב: "מי שאינו יודע לחתוך האותיות, כגון שאומר לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן, שאף שאין עיי"ן בברכת כהנים מ"מ כשאומר יאר ה' מחזי כאומר יער שעיי"ן ואל"ף שוין אצלו, וכן מי שקורא לסבולת שבולת ולשבולת סבולת7 וכן מי שקורא לחתי"ן ההי"ן וכן כל כיוצא בזה, לא ישא את כפיו. אלא א"כ כל בני עירו קוראין כך, כגון במדינות אלו שרובם ככולם אינם יודעים להבחין בין עיי"ן לאל"ף, לפיכך לא שייך פסול זה בינינו . . הפסול מחמת שאין יכול לומר האות כראוי . . שהפסול הוא מפני שמשתנה משמעות לשון הברכה, ואין היתר אלא במקומות שרובם ככולם קורין כך, שאצלם משמעות הברכה כך היא"8.

בכל האמור נזכר רק האפשרות של קריאה לא נכונה בציבור, באם "כל בני עירו קוראין כך", או לפחות לדעת הי"א, באם "רגילים בשינוי זה", ולא נתפרש דינו של יחיד שקורא לעצמו קריאה לא נכונה.

מהו הקריאה הנכונה בשאר הלשונות?

ה'חתם סופר' בשו"ת ח"ה השמטות סי' קצג כותב להגאון אפרים זלמן מרגליות: "גם מה דפשיטא לי' למר ניהו רבה דהמתפלל . . או בשום לשון שנשתבש מלשונות האומות לא יי"ח תפלה, ולא ידענא מאי אולמייהו דשבעים לשונות9. לענין תפלה בכל לשון שהוא שומע ומבין יוצא ובתנאי שמדברים כן בחצרות המלכים באותה המדינה, דאלת"ה לא ירצה משום הקריבהו נא לפחתיך10 וכעין שאמרו בענין מלבושי' ועטופים בשעת תפלה יעיי' בש"ע סי' צ"א סעי' ה'11, אבל אם הלשון צח ונקי לפי ההסכמה באותו זמן ובאותו המקום ואיננו לשון עלגים לא ידעתי מהיכי פשיטא לי' למר למיפסל טפי משארי לשונות".

ויל"ע בחידושו של ה'חתם סופר' שהמבחן ל"לשון צח ונקי" הוא באם "מדברים כן בחצרות המלכים באותה המדינה", שהרי לכאורה לגבי שפות מצינו גדר אחר, וכפי שהועתק לעיל מהשו"ע: "כל בני עירו קוראין כך". ועד"ז מצינו ברמב"ם הל' נדרים פ"א הט"ז12: "יש מקומות שאנשיהם עלגים ומפסידין את הלשון ומכנין על דבר בדבר אחר הולכין שם אחר הכנוי . . וכן כל כיוצא בזה הולכין אחר לשון כלל העם באותו מקום ובאותו זמן".

ה'חתם סופר' מציב עוד תנאי לשפה שאפשר להתפלל בו: "ואיננו לשון עלגים", ומשמע דס"ל דאפילו יחיד המתפלל אינו יוצא י"ח באם קורא קריאה לא נכונה. אמנם לכאורה אפשר להוכיח אחרת, וכפי שיבואר לקמן.

קריאה לא נכונה של היחיד

והנה דברי אדה"ז הנ"ל מקורם ב'מגן אברהם' בסי' נג סקט"ו, שמציין המקורות לזה: "רדב"ז ח"ב סי' מ"ה ורי"ט חלק א' סי' י"ו", ובסי' קכח סקמ"ו ציין ג"כ: "רדב"ז חלק א' סי' מ"ה ורי"ט חלק ה' סי' י"ו"13.

הרדב"ז שם דן רק בנוגע לברכת כהנים, וע"ז הוא כותב כנ"ל שתלוי באם זה "במקומם". אבל המהרי"ט דן גם בנוגע ל"אחד שבא לחלוץ והיה ערל שפתים כי לא יכול לדבר . . ולא יבין לדבר מבטא האותיות כתקנם ובחתוכם", וע"ז כותב המהרי"ט: "נראה דמאחר שיודעים אנו שכך מנהגו לבטא אותם אותיות בשבוש זה היא אמירתו, דהא דדרשינן ככה לעכובא היינו שאינן נאמרים בכל לשון אלא בלשון הקדש, ומאחר שדרכו להחליף המבטא כגון ה"א בחי"ת או אלף בעין כך הוא לשונו, ומכירין אנו ממנהגו מה שהוא אומר..."14.

וממשיך לחלק בין תפילת היחיד לציבור: "והא דאמרי' בפ' הקורא עומד . . מאנשי חיפה ומאנשי בית שאן לא ישא את כפיו, התם משום דבעי' שהברכה שמברכי' בה את יש' שתהא ברורה מפיהם של כהנים15, דומיא דש"צ שמוציא את הרבים י"ח . . וכי תעלה על דעתך שאנשי חיפה ואנשי בית שאן לא היו מברכים ברכת כהנים לעולם, אלא ודאי דמברכים בעיר' שדבריהם ומלולן במקומן ניכרים וידועים הם אבל שלא במקומ' אינו ניכר, וזה כבר ניכר באותיו' שהוא משבשן"16.

הקריאה הרגילה זוהי הקריאה הנכונה!

ביאור הדברים י"ל שגדר הקריאה הנכונה ע"פ הלכה עיקרו אך ורק החיוב לבטא בלה"ק את כל המלים והאותיות באופן שיתאימו למובנם האמיתי17. ובאם מבליע את המלים ואת האותיות בקריאתו הרי אין קריאתו שלימה. אבל אדם שמבטא את מה שקורא כמיטב יכולתו ובצורה שלדעתו מתאים למובן, הרי זה קריאה תמה. תנאי הקריאה הם שיהיו עקביים, כלומר שהאותיות והניקוד יבוטאו תמיד באותו צורה18, אחרת הרי זה כ"מזויף מתוכו"19. ועל כן אומרת ההלכה שהקריאה חייבת שתתאים לכללי הדקדוק, אבל אין היא קובעת מהו השיטה הנכונה, כי מבחינת ההלכה כל שיטה נכונה, ברגע שאדם רגיל לקרוא ב"שפה" זו20. ודברי המהרי"ט ברור מללו שקריאה מסוג הזה נחשבת כקריאה בלשון הקודש, ועל כן גם יבם שהוא "נלעג לשון וערל שפתים" יכול לחלוץ, למרות שחליצה הוא מהדברים "שאינן נאמרים בכל לשון אלא בלשון הקדש"21.

כ"ז בנוגע לתפילת היחיד, אבל ש"ץ וברכת כהנים שנאמרים בשביל הציבור שאני, "משום דבעי' שהברכה שמברכי' בה את יש' שתהא ברורה מפיהם של כהנים, דומיא דש"צ שמוציא את הרבים י"ח". וי"ל שאין כוונתו שזה דין בברכת כהנים, אלא כוונתו דכיון שזה נאמר בציבור אין זה מספיק באם זה קריאה נכונה בשביל הכהן המברך, אלא צריך שיהיה מובן בשפתם של הקהל, אחרת אין זה נחשב לקריאה נכונה22, וע"כ אין אנשי חיפה ובית שאן נושאים את כפיהם רק "במקומם".

ועפ"ז מובן גם למה לא מצינו בשו"ע דינם של אנשי בית שאן ואנשי בית חיפה לגבי מצות ק"ש וכיו"ב. והביאור פשוט, שכיון שכ"ה דרך קריאתם ודאי שיוצאים י"ח, ולית כאן בית מיחוש.

ויסוד הדברים מצאתי גם ב'ערוך השלחן' סי' סב ס"א: "ופשוט הוא דמי שהוא נלעג לשון, כמו שיש בני אדם שאין יכולין להטעים הרי"ש כראוי או שאין יכולין לומר שי"ן ימנית או שאומרים גימ"ל כדלי"ת וכיוצא בזה, יצא כיון שמדבר לפי דיבורו. ויותר מזה איתא במדרש חזית23 על פסוק ודגלו עלי אהבה, א"ר אחא עם הארץ שקורא לאהבה איבה, כגון ואהבת ואייבת, אמר הקב"ה ולגלוגו24 עלי אהבה".

וממשיך בס"ב: "ומזה הטעם אני אומר, דלפי מבטא שלנו שאין הפרש בין אל"ף לעי"ן ובין חי"ת לכ"ף ובין סמ"ך לתי"ו רפויה ובין טי"ת לתי"ו דגושה יצאו ידי חובתן כיון שלשונם כן הוא . . כיון דמבטא שלנו כן הוא אין חשש בדבר ורחמנא ליבא בעי...".

וב'אשל אברהם' (בוטשאטש) סי' סא סכ"ג כותב: "וי"ל שגם שנוי ההברה ממש25 הוא בכלל מה שאמרו חז"ל ודלוגו עלי אהבה".

ע"פ כל הנ"ל מובן למה אין בשו"ע פירוט של כללי הדקדוק, וההלכה אינו מכריע כשיטה מסוימת בדקדוק. וא"א להשתמש ב'כללי הפסיקה' להכריע בין השיטות השונות. ומובן גם למה קיצר אדה"ז בדבריו וכתב שזה "ידוע להמדקדקים", כיון שבספר הלכתי אין מקום להכריע בדברים אלו. אבל כשערך את הסידור הכריע בניקוד ובנוסח כפי כללי הדקדוק שאותם אימץ לעצמו, כדי שהצעירים המתחילים ללמוד להתפלל יתרגלו נכונה.

נהרא נהרא ופשטיה

והנה יסוד הדברים הנ"ל נמצא בשו"ת 'אגרות משה' או"ח ח"ג סי' ה: "ומה שנחשב שתי ההברות כל אחת מהן לשון הקדש אף שרק אחת מהן היא אמיתית, הוא מטעם שאם יש קהל גדול שקורין אותן האותיות והתיבות בנקודות שבלשה"ק בהברה קבועה נחשב זה ג"כ לה"ק, אף שהוא שינוי מהברה שהן דברו ושניתנה התורה. והוא מוכרח דהא הברות משונות במקצת איכא גם בהברה אשכנזית גופא בין מדינות שונות . . שאין לומר כלל שגם מתחלה היו בהברות מיוחדות אלא שיש איזה שבושים במקום אחד שנעשה ברוב הימים מצד הברת אנשי המדינה בלשונם שנמשך ממילא גם על הברה של לה"ק. ומ"מ ודאי שהחליצות דכל המדינות כשרים לכולם, אף שיש שינוי גדול בקריאת תיבות ככה יעשה ועוד, אף שודאי רק של אחד הוא קריאה האמתית, אלא ודאי הוא מטעם דנחשב גם הברה שאינה כפי שדברו אבותינו כיון שיש קהל גדול שקורין כן האותיות והתיבות בנקודות שבלה"ק, בחשיבות לה"ק שכשרים לדברים שנאמרים בלה"ק שיש אצלינו חליצה וברכת כהנים". אמנם כבר הוכחנו לעיל על יסוד המבואר במהרי"ט שאפילו באם רק היחיד קורא כן כהרגלו הרי זה נחשב כלה"ק.

שוב מצאתי תמיהתו של הר"מ שטרנבוך ב'תשובות והנהגות' ח"ד בשוה"ג לסי' א: "בסידור תהלת ה' (נוסח חב"ד) המדפיסים החליטו להוסיף ולציין שוא נע, ודבריהם כפי הר"ז הענ(י)א זצ"ל, ולא כדעת רוב הפוסקים כולל רבינו הגר"א זצוק"ל . . ולא ידעתי למה בחרו בסידור תהל(ו)ת ה' בשיטת הר"ז הענ(י)א זצ"ל שאין כן דעת רבותינו האחרונים, ובראשם מרנא הגר"א זצ"ל (והמתקדמים גם כן מעדיפים שיטת הרז"ה) והמחלוקת נוגע בק"ש לבד לכעשרים אותיות...".

ואינני מבין מה מקום לתמיהתו, וכי בשביל שהגר"א חולק בזה על דעת הרז"ה חייבים אנו ללכת אחריו, ואיפה הוא מצא דבריהם של "רוב הפוסקים" [לא המדקדקים] שמכריעים נגד שיטת הרז"ה, והרי הוא בעצמו ציין בספרו במק"א26 שגם סידור הנפוץ 'אוצר התפילות' הולך בשיטת הרז"ה.

"הבעש"ט והאריז"ל היו משתבשים בלשונם"

וכדאי להעתיק בענין זה הנאמר ב'מאמרי אדה"ז' תק"ע עמ' נג27: "ענין לשון הקודש אשר נשתבש שאין שום אדם שיוכל לדבר בו כמו שהוא בכל האותיות ודקדוקיהם כו', וחלוקיהם בזה שמדינה זו מדברת אותיות אלו בטוב ואותיות אלו הם משתבשים ומדינה אחרת להפוך, אמנם שיהי' בתכלית השלימות אין שום מדינה, כי גם הבעש"ט והאריז"ל לא היו יכולים28 כל הלשון כמו שהוא כ"א היו משתבשים בלשונם. וא"כ לכאורה אינו מובן האיך היו הבעש"ט או האריז"ל מתפלל בשיבוש ח"ו.

אך הענין הוא להיות כי למעלה אינם אותיות גשמיים ח"ו כ"א רוחניי' מאד נעלה מתהווים ונוצצים בכוונתם בתפלה, בודאי היו האותיות למעלה כתקונם (כי לא הפה והלשון הוא העושה האותיות וד"ל), כ"א כשבא למטה בבחינת גופים משתבשים בכאו"א לפי הכלי שלו...".

ושם עמ' רמט נאמר עוד: "ונשמע מאדמו"ר נ"ע אשר חכמת הדקדוק לא נשפע מלמעלה בשלימותה".

והנה מש"כ: "שמדינה זו מדברת אותיות אלו בטוב ואותיות אלו הם משתבשים ומדינה אחרת להפוך, אמנם שיהי' בתכלית השלימות אין שום מדינה" כנראה הכוונה לחילוקי המבטא שבין האשכנזים לספרדים וחסרונן, ולדעת אדה"ז לכל אחד מהם יש מעלה שאין בשני: אי-הבדלה בין פתח וקמץ במנהג הספרדים, ואת אי-ביטוי האותיות הגרוניות (הבדלה בין א-ע, כ-ח) במנהג האשכנזים.

וכבר האריכו בענין זה, והביאו את מש"כ המהר"ל מפראג בספרו 'תפארת ישראל' פרק סו, שמוכיח בראיות, שההברה האשכנזית היא האמיתית, בכן אם אנחנו האשכנזים משנים עכשיו ההברה שלנו, הרי מוציאים אנו לעז על רבותינו הראשונים, שכביכול נעלם מהם, מה שגלוי לנו, וחוששין ללעז וכו'. ובסידור בית יעקב (מהגאון היעב"ץ ז"ל בסולם בית אל אות א'): "אכן בתנועות אשרנו וטוב חלקנו, לא כספרדים שאינם מבדילים בין קמץ לפתח, בזה הם עושים קודש חול ולהיפך כקש נחשבו תותח, וע"ז תמהתי מימי, אחרי זמן רב מצאתי להרב המקובל הבחיי (ריש פ' וירא) שהתנגד לזה ג"כ, והוא ז"ל הי' מהם, והעיד עליהם, והזהיר ע"ז מאד . . מלבד מה שמגרעים מספר הנקודות הקדושות שנתנו בסיני ומבטלין מקצתן, כי אין להם לא פתח ניכר, והחולם לגמרי בטל אצלם ונעכר, נמצאת בריאת הבדלת חולם שלנו נעדר מעיקרו, לחנם המציאו הטבע, ובמוצאים הוקבע, וכה עשו בסגו"ל וציר"י, שהשוו הברתם, ואין למחלת לשונם צרי, וכן בניגוני הטעמים יפה כחנו מהם". ואכמ"ל29.

ומש"כ: "כי גם הבעש"ט והאריז"ל לא היו יכולים כל הלשון כמו שהוא כ"א היו משתבשים בלשונם", יש לפרשו שאינו כפשוטו, וכוונתו לומר שגם הבעש"ט והאריז"ל השתמשו או במבטא הספרדי או באשכנזי שבשניהם יש חסרון, וא"כ "היו משתבשים בלשונם". ולהעיר מהנאמר שאדה"ז היה מבטא חילוק באותיות הגרוניות.


1) כמבואר בשו"ע יו"ד סי' רעד ס"ו (ס"ת) וסי' רפח ס"ז וש"ך סק"ה (מזוזה).

2) שו"ע אדה"ז סי' לו ס"א. ומעניין להשוות את זה ללשון הרמ"א שם: "יכתוב בכתיבה תמה כמבואר בטור ובשאר פוסקים, והוא ידוע אצל הסופרים".

3) ו"אף בפסוקי דזמרה ובתפלה צריך לדקדק בכך" (שם סכ"ב).

4) ומקורו במשנה ברכות (טו, א): "קרא ולא דקדק באותיותיה רבי יוסי אומר יצא", ובגמ' (שם ב) מפרט: "שיתן ריוח בין הדבקים (תיבות המדובקות זו בזו. רש"י) . . כגון על לבבך, על לבבכם...", והרמב"ם בפיה"מ שם מוסיף ומפרש: "דקדוק אותיות הוא הדיוק בקריאה, שלא יניח הנד ולא יניד הנח, ויאריך תנועות שצריך להאריך בהן . . ויבטא האותיות כתקונן, ולא יבליע אות בחברתה...", וכ"כ בהל' ק"ש פ"ב ה"ט. אמנם הראב"ד בהשגות שם חולק על הרמב"ם, ושואל: "לא ידעתי נוד הנח מה הפסד יש בו...", וראה ב'מגדל עז' ובנו"כ שם.

5) ויש להוסיף ולפרט: אדה"ז לא רצה לפסוק ולהכריע בדינו של ניקוד השבא, בין שיטת הרז"ה והחולקים אחריו, וע"כ כתב "ידוע להמדקדקים".

6) הביאור בזה ע"פ פנימיות הענינים הוא כיון שלדעת אדה"ז "חכמת הדקדוק לא נשפע מלמעלה בשלימותה", ראה לקמן בסוף המאמר מתוך 'ספר המאמרים תק"ע'.

7) ראה המסופר עד"ז בקרא, ספר שופטים יב, ו.

8) אדה"ז שם מביא גם דעה שניה: "ויש מי שאומר שאף במקומות שמצויים הרבה אנשים מאד שאין מבחינים בין שבולת לסבולת נושאים כפיהם (לפי שאין הפסול . . אלא מפני שמביא את העם לידי היסח הדעת שהם תמהים עליו כשמשנה קריאת האותיות, ובמקומות שהן רגילים בשינוי זה אין חוששין לו ואין מסיחים דעתם מן הברכה. ולפ"ז אין לחוש אם קורא לעייני"ן אלפי"ן אפילו אם כל אנשי המקום קורים כראוי שכיון שאין עיי"ן בברכת כהנים אין לחוש להיסח הדעת", ומסיים: "ועיקר כסברא ראשונה".

9) ראה עד"ז בארוכה ב'אשל אברהם' (בוטשאטש) סי' סא סכ"ג.

10) "סיפא דקרא [מלאכי א, ח] הירצך או הישא פניך" (רש"י סוטה יד, ב ד"ה הקריבהו).

11) שם מבואר: "לא יעמוד באפונדתו . . ולא בראש מגולה ולא ברגלים מגולים, אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו לפני הגדולים אלא בבתי רגלים".

12) ע"פ המשנה נדרים י, א.

13) במהדורת מכון ירושלים תיקנו נכונה, וציינו: שו"ת רדב"ז חלק א' סי' שצד. והציון לשו"ת מהרי"ט יש לתקן: חלק ב' אה"ע סי' טז. ואינני יודע למה בסי' נג תיקנו במהדורת מכון ירושלים לסי' יז (ולא תיקנו כן בסי' קכח), והרי סי' טז הרי הוא סי' יו. במראי מקומות למהדורה החדשה של שו"ע אדה"ז (הוצאת קה"ת) נמשכו אחרי המג"א במהדורת מכון ירושלים וציינו בסי' נג ציון קי-קיא: רדב"ז ח"ב סי' מה. מהרי"ט ח"ב סי' יז. ובסי' קכח ציון תנד ציינו: רדב"ז ח"א סי' שצד. מהרי"ט אה"ע סי' טז. וצריך תיקון.

14) ועד"ז כתב ב'ספר חסידים' סי' יח (ציין אליו המג"א בסי' נג שם): "אם יפלא בעיניך על אותן המגמגמין בלשון וקורין לחי"ת ה"א ולשי"ן סמ"ך ולקו"ף טי"ת ולרי"ש דלי"ת איך מתפללים או איך קוראים בתורה ואומרים דבר שבקדושה, כשמגיעים לנפשנו חכתה [לה'] נמצאו מחרפים ומגדפים. אל תתמה על החפץ כי בוראינו אשר הוא בוחן לבות אינו שואל כי אם לב האדם אשר יהיה תמים עמו, ואחרי שאינו יודע לדבר כענין מעלה עליו כאילו אומר יפה".

העתקתיו כאן ע"פ 'ספר חסידים' מהדורת מרגליות, וב'אליה רבה' סי' רלב סק"א הוא בשינויים.

15) בנוגע לדינו המיוחד של תפילת הציבור יש להעיר גם משו"ת 'חתם סופר' ח"ו ליקוטים סי' פו:

"שאם התירו להתפלל בכל לשון באקראי ליחידי' שבציבור או אפי' ליחיד ממש, אבל לקבוע בקביע' תמידית להעמיד ש"ץ ולהשכיח לה"ק לגמרי א"א בשום אופן, דא"כ הי' אנשי כנה"ג מתקנים התפלה בלשון המובן להעם אז דהיינו תרגום ארמית". וראה שם סי' פד ובח"ה השמטות סי' קצב.

16) פסקו זה של המהרי"ט בנוגע לחליצה הובא ב'בית שמואל' אה"ע סי' קסט סקכ"ח. וראה עוד מה שהעיר על דבריו בשו"ת 'חלקת יואב' אה"ע סי' יז ו'שרידי אש' ח"א סי' ו ס"ה.

17) וכנפסק באו"ח סי' קמב בנוגע לקריאת התורה בציבור: "קרא וטעה אפילו בדקדוק אות אחת - מחזירין אותו", ומוסיף הרמ"א: "ודוקא בשינוי שמשתנה על ידי זה העניין. אבל אם טעה בנגינת הטעם או בניקוד אין מחזירין אותו, אבל גוערין בו". ובמג"א שם סק"א מבהיר: "ובנקוד נמי, כשמשתנה הענין . . בודאי מחזירין אותו".

18) ובזה יובן מש"כ כ"ק אדמו"ר זי"ע: "בנוגע לההברה אין נ"מ כ"כ (בלבד שלא לערבב בתפילה שתי ההברות)".

19) ע"פ הלשון סנהדרין כח, ב, שו"ע חו"מ סי' נא ס"ז.

20) יש להוסיף הסבר קצת למבואר בפנים: לא יהיה כל שיטת דקדוק יותר גרוע מאשר קריאת שמע בשפה אחרת, והרי גם שמה אין הוא מתאים לשיטת הדקדוק של לשון-הקודש. ויש לדון בחידושו של ר"מ שטרנבוך ב'תשובות והנהגות' ח"ב סי' מד, שלפי מש"כ ה'משנה ברורה' ב'ביאור הלכה' לסי' סב ס"ב הרי שאין להתפלל אלא בביהכ"נ שמתפללים בו במבטא דומה. אמנם ראה שו"ת 'אגרות משה' או"ח ח"ד סי' כג: "אבל אסור לשנות מהברת הקהל שנמצא וקורא לפניהם, דלא גרע משינוי כל מנהג שאסור. אבל במה שמתפלל לעצמו יאמר בהברת אבותיו".

21) משנה סוטה לב, א. שו"ע אה"ע סי' קסט סכ"ט.

22) גם ב'שערי אפרים' (שער ג ס"א) ישנו הדגשה על השפה שרגילים בה הציבור: "ויש קצת קור[א]ים נקדנין שמדקדקים בקריאתם הרבה יותר מהצורך ומרחיבין פה ומאריכין לשון עד אשר יצא מאפם והיה לזרא בעיני ההמון, עד שנדמה להם כהברה אחרת לגמרי, ואלו אין רוח חכמים נוחה מהם. וכל המשנה ממה שהציבור רגילין בדבור או במעשה ידו על התחתונה". ולדברינו בפנים הרי זה לא רק הוראה פרקטית, אלא חלק מגדר הקריאה שבאם אין הציבור מבינים אותו אין זה קריאה נכונה. ועד"ז מתפרש הנאמר ב'נוהג כצאן יוסף' (עמ' סח): "ולענין הנקודות אע"פ שהספרדים קוראים אותם בקריאה נכונה, מ"מ אין לנו (האשכנזים) לקרות אלא כמנהגינו, לפי שהורגלו בני עמינו בקריאה זו, ואם ירצה הקורא לשנות ולקרותם כדין, ישתמע לפנים אחרות, כי השומע יחשוב על הקמץ שהוא פתח, וישתנה פירוש התיבה לפי מבטא הקריאה ההיא".

23) 'שיר השירים רבה' ד"ה א [ד] הביאני, עה"פ שיר השירים ב, ד.

24) צ"ל (ע"פ המדרש): ודילוגו.

25) "עד שאינו אומר המלות כראוי ואינו אומר הנקודות המצטרכות רק נקודות אחרות שיש בהם שנוי משמעות ודקדוקים שאמרו חז"ל" ('אשל אברהם' שם).

26) ח"א סי' נח: "ובסידור הגרש"ז הוסיפו סדר אחר לשוא [נע] ונח וכסידור 'אוצר התפילות', ושונה בהרבה מקומות בק"ש ממנהג הגר"א".

27) העירני לזה הרב נחום גרינוואלד.

28) תרגום מילולי מאידיש: האבען ניט געקענט.

29) ואציין בזה דבר תמוה: בשו"ת 'יביע אומר' ח"ו או"ח סי' יא הוא דן בענין זה, ובס"א הוא כותב: "לכאורה במבטא האותיות אין ספק שהנכון לבטאת בהברה ספרדית, שהיא נכונה ואמתית, כי הספרדים מבדילים בין חי"ת לכ"ף רפויה, ובין קו"ף לכ"ף דגושה, ובין סמ"ך לתיו רפויה, וכן בין אלפין לעיינין, משא"כ אצל האשכנזים". בעוד שבדבר שיש מעלה במבטא הספרדי הוא קובע את עליונותו באופו ברור, כשמגיע לביטוי הנקודות קשה לו ההכרעה, והוא משאיר את זה למנהג המקום, וכך הוא כותב בס"ה שם: "אולם בענין ביטוי הנקודות אין אתנו יודע עד מה להכריע בין האשכנזים והספרדים, ובדרך כלל כל עדה תופסת מנהג אבותיה"! עוד אציין לאריכות בענין זה ובנוגע למבטא הישראלי דהיום ב'שרידי אש' ח"א סי' ו, ואחד ממחברי זמנינו בשו"ת 'ושב ורפא' או"ח סי' ד העתיק כמעט את כל דבריו, ולא נודע כי באו אל קרבנה.

שונות
חתונת כ"ק אדמו"ר הרש"ב
הרב חיים דלפין
ברוקלין, ניו יורק

ידוע ומפורסם שכ"ק אדמו"ר מהר"ש לא השתתף בחתונת בנו כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב. ובספר 'נישואי הנשיאים' (ע' 71) כתוב: "מפני סיבות שונות ובעיקר מסיבת חולשת בריאותו, נבצר מאבי החתן, המהר"ש, להשתתף בחתונת בנו". והתעניינתי אצל הרב הרצל שי' המחבר דנישואי הנשיאים, ואמר לי שדבריו מיוסדים על דברי ספר התולדות אדמו"ר מוהרש"ב (עמ' 18). ושאלתי במקומה עומדת על דברי ספר התולדות. והיות שדברי ימי ישראל ובפרט של נשיאינו צריכים להיות מדוייקים, ובפרט שהיום כל ה-Historians בקולדז'ס וכו'.. לוקחים מספרינו ובונים ע"ז שיטות וכו'.. וברור שצריכים להזהר ולדייק עוד יותר, וד"ל.

ובעמ' 15 - "ידוע שמהר"ש רצה שהחתונה תהא דוקא בליובאוויטש . . טעם נוסף . . שכעת הגילוי הוא מבחינת 'מוחין דאימא' ולא 'מוחין דאבא', ולכן לא השתתף האב".

וצ"ע, מי אמר שעיקר הטעם שלא השתתף הי' מפני חולשת בריאותו? הא אדמו"ר מהר"ש נסע מחוץ לליובאוויטש, ואמר ל"ב מאמרים עם גאנצן שטורם, כבר שבוע לפני החתונה! ועיקר שאלתי, אם המחבר ד'נישואי הנשיאים' יש לו ראי' או מ"מ שעיקר הטעם הוא חלישות הבריאות דאדמו"ר מהר"ש, א"כ הי' צריך להביא הראי' או מ"מ? ולפענ"ד זה אינו הטעם העיקרי. ורק עפ"י מעשה כלי ראשון, ודברי אדמו"ר מהוריי"ץ בעצמו בהקריאה והקדושה אפשר להוכיח האמת.

בספר 'המשפיע' - על חיי הרה"ג הרה"ח ר' זלמן הבלין - עמ' קכח מעשה #20 כתוב: "זה שמעתי בתרס"ב בחורף ברייודנא, שמעתי מר' אברהם אשכנזי ז"ל שהי' מ"ץ ברייודנא והוא הי' זקן מופלג קרוב לתשעים, וספר לי שהי' בן בית אצל אדמו"ר הצ"צ, ולמד ביחד עם אדמו"ר מהר"ש, ובעת שבנו של הצ"צ הרה"צ ר' יוסף [נשא את אשתו] התחיל חותנו הגה"צ ר' יעקב ישראל [לדחוק בו] שיהי' רבי באוורוטש, הצ"צ נ"ע לא הסכים ע"ז ולא רצה מאד...

"וסיפר לי (היינו ר' זלמן הבלין מעיד בעצמו) הר"ר אברהם הנ"ל בזה הלשון, ולא יכולתי לעצור . . ושאלתי את הרבי מה הרעש כ"כ אם יהי' רבי, וכי הוא לא יכול להיות רבי כמו כל הרביים בפולניה, וגם הוא עוד ידבר חסידות. והשיב לו הצ"צ, אם הי' מדבר חסידות אז הי' טוב אבל הוא לא ידבר מפני שהם אינם יכולים לקבל...". מזה רואים ברור שהצ"צ התנגד מאוד שבנו ר' יוסף יצחק יהי' רבי באופן דפולין.

וכן נראה ממש"כ ב'הקריאה והקדושה' גליון 1 מספר 3 ערב ר"ח כסלו תש"א עמוד ד' וזה לשונו: "י"ח כסלו: הילולא דהוד כ"ק אדמו"ר . . יוסף יצחק בן הצ"צ . . כשהי' בן שלשים ושש שנה, בשנת תרי"ט, הכריחו כ"ק חותנו . . ר' יעקב ישראל מטשערקאס לקבל עליו הנשיאות בהנהגת ובהצרכת מקושריו היושבים בוואהלין, וישב מושבו בעיר אוורוטש...".

רואים ברור בדברי אדמו"ר מוהריי"צ, שהמעשה דר' זלמן הבלין אמת. [וידוע שהרבי הריי"ץ ביחד עם הרבי נשיא דורנו כתבו והגיהו את 'הקריאה והקדושה', ובפרט הימי יארצייט'ס וכו'. על פי' הרה"ח ר' מיכאל שי' זליגסאן שהרבי הורה לו פעם לגבי ענין בהקדמה להיום יום, לברר איך כתוב בהקריאה והקדושה].

ועפ"ז יותר נראה לומר, שאדמו"ר מהר"ש לא השתתף בהחתונה היות שידע ההתנגדות מאביו הצ"צ לחותנו של אדמו"ר הרש"ב! ואעפ"י שהצ"צ עשה השידוך, אין זה סתירה, וצ"ל, ואולי י"ל שזה מה שאדמו"ר מהר"ש אמר "שעכשיו זמן דמוחין דאימא ולא אבא", שהפי' הוא אימא - אדמו"ר ריי"ץ, הוורושטער מוחין, דאבא - הצ"צ, וד"ל.

ואולי י"ל בדרך אפשר, שלכן המהר"ש אמר לאדמו"ר רש"ב לא ללבוש שטריימל בעת החתונה באוורוטש, ורק בליובאוויטש, וכנראה שכן עשה. ולפי הנ"ל י"ל, שה"שטריימל" באוורוטש זה "פוילישע שטריימל", ובזה לא רצה. משא"כ "שטריימל בליובאוויטש" זה ליובאוויטשער שרטיימל, היינו באופן דחב"ד וכו'. ולזה לא הי' לו התנגדות ואדרבה.

ומענין לענין באותו ענין: ב'הקריאה והקדושה' הנ"ל קורא להוורוטשער: "הנשיא הרביעי דנשיאי חסידי טשערנאביל". ושאלתי כמה חסידי סקווריא מה מקובל אצלם, וענו, שההמשך לר' יעקב ישראל הוא ההורנסטופלר, ואין לנו אלא דברי רבותינו נשיאינו!

כתבתי כ"ז בעיקר לשאול הקוראים לבירור בכל הנ"ל, ובפרט אם יש עוד מקומות הנדפסים או בכי"ק על היחס דהוורוטשער לחב"ד, בבקשה לפרסם.

דרך אגב ראה ב'מגדל עז' עמ' רכא מעשה #קסא, שפעם אמר הצ"צ חתן וכלה על הרש"ב ורביצי'ן שטרנא, והוורוטשער אמר "אולי לכשיגדל לא יהי' ראוי לה", וענה הצ"צ "זה הקטן יגדל ממך". "אדמו"ר מהר"ש התרעם על דברי אחיו וכנראה . . שזה א' הטעמים שרצה שחתונת רש"ב תהי' בליובאוויטש ולא אורוטש".

ול"נ שה"כנראה" הזה, הוא מדברי ר' זליג סלונים, וראי' למה שכתבתי.

שונות
"מורא מאש"
הת' שמואל לובעצקי
שליח בישיבה גדולה - מיאמי רבתי

ב'היום יום' ט"ז מנחם אב, כותב כ"ק אדמו"ר: "...פנימיות התורה נקרא אש און פאר פייער האט מען מורא. דערפאר דארף דער משפיע גיין צום מקבל און זאגען איהם: האב קיין מורא ניט ווייל ה' אלקיך אש אוכלה הוא".

ומקורו של פתגם זה הוא בסה"ש ה'ת"ש (עמ' 83), אולם לכאורה אינה מובנת טענת המשפיע, אשר אינו צריך לירא, היות כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא, דאדרבה, זהו סיבה לירא?

והנה פתגם זה נאמר בשבוע דפ' עקב, ועפ"ז י"ל ע"פ מ"ש רש"י בפרשת עקב עה"פ "ולדבקה בו" (יא, כב): "אפשר לומר כן? והלא אש אוכלה הוא, אלא הדבק בתלמידים ובחכמים, ומעלה אני עליך כאילו נדבקת בו".

ועפ"ז י"ל שזוהי כוונת כ"ק אדמו"ר בכותבו פתגם זה דוקא בשבוע דפ' עקב, לרמז שאמת היא שפנימיות התורה נק' אש, ובמילא יש לירא, אולם הדבק בת"ח, ואז נחשב זה כאילו נדבקת בה' אלקיך אש אוכלה. ובמילא האב קיין מורא ניט.

שונות
תיקון טעות באג"ק
הת' שמואל לובעצקי
שליח בישיבה גדולה - מיאמי רבתי

באג"ק חי"ט עמ' רעז מופיע מכתב כ"ק אדמו"ר מתאריך כ"ח ניסן ה'תש"כ, והנה ע"פ הנדפס מוכח שזהו טעות דפוס, וכפי הנראה צ"ל כ"ח אייר וכיו"ב ולא כנדפס.

דהנה בסוף המכתב כותב כ"ק אדמו"ר "אשר ז"ע נתק' מכתבו מער"ח זיו, או שסוף המכתב נכתב לאחרי זמן, ועפ"ז הי' צריך לציין בשולי הגליון.

שונות
"אונזערע" זכות אבות
הת' מרדכי ישראל הכהן דינערמאן
תלמיד בישיבה

בסה"ש תש"ה (עמ' 4), בהמשך אודות הזכות אבות שבחברון, כתוב וז"ל: "אונזערע הזכרת זכות אבות זיינען: ליאדי, ליאזנע, ניעזשין, ליובאוויטש און ראסטאוו". עכ"ל.

וקשה לי, למה השמיט האדיץ מקום מ"כ של רבינו הזקן. (ואי משום שלא היה מקום מגוריו, הרי מנה ניעזשין).

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות