E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ש"פ פקודי - שבת חזק - תשס"ג
פשוטו של מקרא
פירש"י על "ויחזק ה' את לב פרעה"
הרב וו. ראזענבלום
תושב השכונה

בגליון שעו שיצא לאור לשבת פרשת וארא תשמז, הבאתי פירש"י ד"ה "ויחזק לב פרעה" (שמות, ז, כב): "לומר על ידי מכשפות אתם עושים כן, תבן אתם מכניסין לעפריים, עיר שכולה תבן, אף אתם מביאין מכשפות למצרים שכולה כשפים". עכ"ל.

ושאלתי שם, שקודם פסוק זה נאמר גם כן: "ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהם וגו'" (שם, יג), ולמה לא פירש רש"י שם מה שפירש כאן. ומה אינו מובן בפסוק שלנו יותר משם, שדוקא כאן צריך רש"י לפרש מה שפירש.

על שאלה זו תירצה המערכת בגליון הנ"ל, וז"ל: "כאן שזה קצת שונה מלעיל (פסוק יג), שכאן נאמר המלים "ויחזק לב פרעה" בסמיכות למ"ש "ויעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם". משמע שהחזקת לב פרעה תלי באופן ישיר ובאופן חזק לפעולת החרטומים למ"ש ויחזק לב פרעה - אינו מוכרח שתלוי כ"כ זב"ז". עכ"ל.

ואף שלשון המערכת בתירוצה שם קשה קצת להבנה, וכנראה נשמטו איזה תיבות בטעות, אבל כוונתם מובנת. דהיינו שבפסוק (ז, כב) נאמר: "ויחזק לב פרעה" בסמיכות למ"ש: "ויעשו כן חרטומי מצרים". משא"כ בפסוק (ז, יג) ששם נאמר: "ויחזק לב פרעה", ובפסוק (שם, יא) נאמר: "...ויעשו גם הם חרטומי מצרים בלהטיהם כן". ואולי בתירוצם כיונו למה שכתב ה'באר יצחק' על פירש"י זה, וז"ל: "ומורה על זה הסמיכות, שמאמר ויחזק לב פרעה וגו' היה ראוי להיות בפסוק (כא) אחרי שאמר ויהי הדם בכל ארץ מצרים, ומדסמכי' כאן אחרי מאמר ויעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם, ש"מ שזה הי' סבת חזוק הלב, שע"י שעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם נפתה לבו לומר שגם משה ואהרן עשו ע"י מכשפות, ובשביל כך חזקה לבו". עכ"ל.

אבל כל זה מתרץ רק למה לא פירש רש"י בפסוק (יג) כמו שפירש בפסוק (כב), אבל עדיין אינו מובן מה קשה בפסוק (כב) שמכריח רש"י לפרש מה שפירש.

ואם הי' קשה לרש"י למה נתחזק לב פרעה, וכדמשמע מפירוש ה'באר יצחק' הנ"ל, הרי גם בפסוק (יג) הי' לו לפרש זה. ואם הפירוש שכתב בפסוק (כב) אינו מתאים לפרש שם, הי' לו לתרץ באופן אחר על כל פנים.

ואולי אפשר לומר, דהי' קשה לרש"י מה דסמך הכתוב "ויחזק לב פרעה" אחר "ויעשו כן חרטמי מצרים", כמ"ש ה'באר יצחק'. אבל מזה שרש"י לא העתיק רק תיבות ויחזק לב פרעה מן הכתוב - צריך עיון אם זה כוונתו.

וראיתי בפירוש ה'באר היטב' שעמד על פירש"י זה, וז"ל: "אבל במופת המטה דכתיב ויחזק לב פרעה ולא כתב הרב זה, מפני שאף על פי שעשו חרטומי מצרים כן בלהטיהן, מכל מקום כשראו שבלע מטה אהרן את מטותם - נשתוממו כולם, אלא שעם כל זה נתחזק לבו שחשב שהוא מכשף גדול יותר ממכשפיו. אבל במכת דם שעשו גם חרטומי מצרים דם בלהטיהם, אמר להם תבן אתם מכניסין לעפריים כו'.

"עוד יש לומר, שנתחזק לבו באות המטה, לפי שבאותו פעם לא היה שום צער, אבל כאן למה נתחזק לבו, הרי היה לו צער", עכ"ל. וכנראה שכל מה כתב עד "עי"ל" הוא לשונו ממש של הרא"ם.

אבל לכאורה גם תירוץ זה (עד עי"ל) - עדיין אינו מתרץ מהו ההכרח של רש"י לפרש זה כאן.

ומה שכתב בתירוצו השני: "...אבל כאן למה נתחזק לבו, הרי היה לו צער", - צריך עיון בזה, שהרי במכת כינים נאמר גם כן (ח, טו) "...ויחזק לב פרעה וגו'", והרי גם שם היה לו צער, ואם כן גם שם אינו מובן למה נתחזק לבו של פרעה, והוה לי' לרש"י לפרש זה.

ואי אפשר לתרץ שהטעם שרש"י לא פירש שם למה נתחזק לבו של פרעה - הוא מפני שסמך על מה שכבר פירש בפסוק (כב): "לומר על ידי מכשפות אתם עושים כן וכו'", שהרי במכת כינים נאמר (שם): "..אצבע אלקים הוא וגו'", ופירש שם רש"י: "מכה זו אינה על ידי כשפים, מאת המקום היא".

וה'באר בשדה' פירש, וז"ל: "מה שפי' זה הכא ולא במופת המטה, הוא משום דמופת המטה היה סבור באמת שהיה ע"י מכשפות, ומה שהיה אומר תבן אתם מכניסין וכו' פיו ולבו שוין היו, אבל במכת הדם כבר הסכים בלבו שמאת ה' היתה זאת, וכמו שא"ל משה בשם ה' בזאת תדע כי אני ה'. ואע"ג שגם החרטומים הפכו מים לדם, שאני מעט מים שהי' לפניהם. משא"כ משה שהפך כל מימי מצרים לדם, ואפ"ה נחזק לבו לומר בפיו ע"י מכשפות אתם עושים, משא"כ בלבו". עכ"ל.

והנה נוסף לזה שגם לפירושו עדיין אינו מובן לכאורה מהו ההכרח של רש"י לפרש זה כאן, כנ"ל. עוד צריך להבין, שלפי פירושו נמצא שבאמת אמר פרעה גם במופת המטה "תבן אתם מכניסים", אלא ששם אמר זאת בכל לבו, ולא רק בפיו, משא"כ כאן אמר זאת רק בפיו. ואם כן למה לא פירש רש"י בפירוש מה שאמר פרעה במופת המטה.

ועיין גם בפירוש ה'גור אריה' וה'משכיל לדוד' וה'נחלת יעקב', מה שכתבו בענין זה.

פשוטו של מקרא
הטעם למנין השני דבנ"י במדבר
הרב ישראל חיים לאזאר
תושב השכונה

ברש"י בפ' כי תשא בפסוק (ל, טז) בד"ה "ונתת אותו על עבודת אהל מועד" כותב רש"י וז"ל: "וא"ת, וכי אפשר שבשניהם היו ישראל שוים וכו'"? ז"א: איך ייתכן שבשני המניינים שנמנו ישראל, היו שווים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמישים בדיוק, לא חסר ולא יתר אפי' אחד. וע"ז מביא רש"י: "תשובה לדבר, אצל שנות האנשים בשנה אחת נמנו וכו'", עיי"ש כל הענין. ור"ל, שאף אותן שנולדו לפני ר"ה, לא באו לכלל שנה עד ר"ה.

ולא זכיתי להבין את תשובתו של רש"י, דלכאורה הפירוש הוא שאפי' אם היו בני י"ט שנה שהגיעו לכ' שנה בין מינוי ראשון לשני, אין יכולים הם לבא לכלל כ' שנה עד תשרי הבא (עיי' 'שפתי חכמים' שמפרש כך את דברי רש"י). ואפי' אם יום ההולדת האמיתי שלהם הי' קודם תשרי, לא הגיעו הם לכ' שנה עד ר"ה הבא. ואשר ע"כ לא נשתנה מספרם במנין שני, ונשאר בדיוק אותו המספר כפי שהי' במנין הראשון. אבל קשה לפירוש זה, דא"כ למה ציוה ה' לפקוד את בנ"י עוד פעם על לא דבר ובחינם? כי כל בני י"ט נשארו בני י"ט עד ר"ה, א"כ א"א הי' להמנין להשתנות, וכן כל בני נ"ט שנה ג"כ נשארו בני נ"ט עד ר"ה הבא, ומאיזה טעם הטריח אותם להמנות עוד פעם על לא דבר?

וגם אין לתרץ שאפשר הי' המנין להשתנות ע"י מיתה, וא"כ מנה כדי לראות אם מת אחד מהם או לא. דהרי ענין זה יש לו קול, ובקל יכולים לדעת אם מת אחד מהם או לא, ולא הוצרכו בשביל זה למנות את כולם. ולפועל לא מת אפי' אחד, מלבד נדב ואביהוא שמתו בשמיני למילואים. א"כ עדיין נשאר הקושיא, למה הוצרכו להימנות עוד פעם בחינם?

ועוד קשה, דאם רש"י מחדש פה שלמנין שנים לא הולכים בנ"י אחר יום הולדת האמיתי, אלא אחר ר"ה הבא, א"כ למה לא מובא דין זה במשנה ראשונה של ר"ה? "באחד בתשרי ר"ה לשנים ולשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות". ולמה לא אמר ג"כ למנין שנות בנ"י? או למנין שנות האדם וכדומה? ונ"מ לדינא, האומר ערכי עלי או ערך פלוני עלי, שהולכים לפי שנות הנערך.

ועוד קשה הפלא ופלא, איך זה שכ"א חוגג את יום הולדת שלו לפי יום שנולד בו, והרי יום ר"ה הוא יום הולדת הכללי של כולם?

ולתרץ את הקושיא הראשונה, אולי י"ל בדוחק, שבמנין השני הוצרכו בני לוי להמנות מבן חודש ומעלה, וגם הוצרכו הבכורות להמנות, ומכיון שהוצרכו אלו להמנות, אז בדרך אגב נימנו כולם, ז.א. גם שאר שבטים. אבל תירוץ זה הוא דוחק גדול, כי למה להם להמנות בחינם, רק בשביל בני לוי והבכורים, הרי הי' יכול למנות את בני לוי ואת הבכורים לבד, ולא להטריח את כל שאר השבטים?

ויותר הי' נראה לפרש, שבמנין הראשון לא נימנו כל שבט ושבט בפרטות, אלא רק כולם נמנו ביחד. אבל במנין שני נמנו כל שבט ושבט בפרט, למשפחותם ולבית אבותם. וכל או"א התייחס על השבט שלו. כי כך רצה הקב"ה, מתוך חיבתן שכל אחד ואחד נמשל לכוכבים, וכמ"ש רש"י בתחילת "ואלה שמות בני ישראל", עיי"ש. וע"כ הוצרך להיות המנין השני.

אבל קושיא השני' עדיין במקומה עומדת. ודוחק גדול לומר ולתרץ שרש"י סובר שענין זה (לחשוב חשבון שנות האדם מר"ה) הי' רק הוראת שעה ולא לדורות, כי מנין זה לרש"י? ובאמת ה'דעת זקנים' חולק על רש"י, וס"ל שהי' רק מנין אחד, עיי"ש בדבריו.

והנה הרמב"ן השיג על רש"י מטעם כל הקושיות שהקשינו על רש"י, באמרו דלא מצינו שמנין שנות האדם תלוי בר"ה, אלא כל שנותיו נמנין מיום ליום, ומביא הרבה ראיות לזה. וע"כ לקח לו הרמב"ן דרך אחרת בישוב השאלה ששאל רש"י, דהיינו, איך אפשר שבשני הפקודים היו בדיוק מספר שוה לא חסר ולא יתר? הרמב"ן מיישב זה באמרו שהיו הרבה פחות מבן עשרים בפעם הראשונה שנעשו בני עשרים בפעם השני', אלא שנחסרו מהם אותם שמתו בנתיים, והשלימו אלו את אלו עד שנשתוו בשני המנינים.

שוב ראיתי שהרא"ם והגו"א האריכו מאד בענין זה, וגם דחו את דברי הרמב"ן, וה'לבוש האורה' נשאר בתימה גדולה על פירש"י, וגם על פירוש הרמב"ן הוא תמה מאד, באמרו שזה "דבר תימה וחלוש מאד, ואין הדעת סובלתו וכו', ואיך ידבר דברים האלה, דברים שבמקרה ימלאו סך כזה שוה בשוה, באמת בעיני הוא אחת מן הנמנעים, אם לא ע"י הנס וכו'". עכ"ל. עיי"ש מה שכתב ביישוב שאלה זו.

והנה ה' הי' לי בעזרי, בעברי בדברי הרא"ם נפלו עיני על מלים אחדים שכתב - בדרך מעבר לבד - שנמצא במדבר רבה, שאומר בפירוש שמנין שנות המדבר היו מתשרי שהוא ר"ה לבריאתו של אדם הראשון. ותיכף ומיד חפשתי ומצאתי שאכן כך כתוב שם בפירוש במדרש רבה פרשת במדבר פ"א סי' ח. בדיוק כמש"כ רש"י. א"כ, הרי סרו כל התלונות על רש"י, כי הרי מיוסדים הם על דברי חז"ל במדרש רבה. ומתוך דבריהם משמע שזה הסדר הי' רק אצל דור המדבר, והי' בבחי' הוראת שעה.

פשוטו של מקרא
"לא תצא כצאת העבדים"
הרב אלחנן יעקובוביץ
נחלת הר חב"ד, אה"ק

שמות כא, ז רש"י ד"ה: "לא תצא כצאת העבדים" - "כיציאת עבדים כנעניים . . יכול העברי יוצא בראשי אברים, ת"ל העברי או העברי', מקיש עברי לעברי', מה העברי' אינה יוצאה בראשי איברים, אף הוא אינו יוצא בראשי איברים".

לכאורה צ"ע, דבשלמא זה שלומדים עברי' מעברי לענין שש ויובל (שיוצאת בזה), מובן, שבתחילה מדבר מענין עבד עברי, ואח"כ אין צורך לפרט גם אצל עברי', ולומדים מהיקש העברי או העברי' מקיש עברי' לעברי לכל יציאותיו כו'. אבל למה שנצטרך ללמוד עברי מעברי' לענין יציאה בשן ועין, שהרי העברי הוא - בדרך כלל - המקור לעניני יציאה, שהרי שש ויובל כתוב אצלו וממנו למדים לעברי', וא"כ גם שאינו בשן ועין יהי' כתוב אצלו ונלמד עברי' מעברי כשאר כל היציאות.

וי"ל בדא"פ, שהיא הנותנת, שכיון שבעברי מדבר בענין יציאות, והם היציאות שכן מוציאות אותו, אין כאן המקום לדבר במה אינו יוצא. שכן כל הפרשה מדברת באותו ענין, שמיד לאחר שכתב ובשביעית יצא לחפשי חינם, ממשיכה התורה ללמד עוד פרטים בענין יציאה זו, שאם בגפו יבוא בגפו יצא וכל האריכות בענין האשה וילדי', ובענין לא אצא חפשי גו' וענין הרציעה כו'.

משא"כ גבי אמה העברי' מדובר יותר בענין אי יציאה, שהרי התורה ממשיכה לדבר בענין יעוד, שבעצם הי' צריך להיות אשר לו יעדה" - "שהי' לו ליעדה ולהכניסה לו לאשה" - רש"י.

שי"ל בדא"פ, שלכן התחילה התורה בענין זה של לא תצא כצאת העבדים, אעפ"י שעדיין לא למדנו על יציאת עבד ואמה בשן ועין, אבל מכיון שבא לדבר על יעוד - הקדים ענין של אי יציאה.

ולהעיר מפירוש הרשב"ם: "לא תצא כצאת העבדים" - "בשש שנים, אלא יקחנה לו לאשה כמו שמפרש והולך". שלכאורה ההכרח שהכריח לרשב"ם לפרש כאן, הוא כנ"ל, דאי לאו הכי (אלא מדובר ביציאת עבד כנעני בשן ועין), אין טעם להתחיל בענין שעדיין לא למדנו, ובפרט שהמשך הפסוקים אינם קשורים כ"כ אם נפרש על שן ועין. לכן פירש שהכוונה שלכתחילה לא תצא כצאת העבדים עבריים - דהיינו בשש שנים, אבל לא שאם עברו שש, אינה יוצאת. שהרי אדרבה היא יוצאת גם בסימנים לפני שש, ועאכו"כ שם. אלא שהתורה כאן אינה מדברת בענין יציאותי', אלא שאינה רוצה שתצא, כיון שאדוני' צריך ליעדה.

ואף דרש"י אינו לומד כן, כי בדרך כלל רש"י נצמד עד כמה שאפשר - גם בפשש"מ - עפ"י תורה שבע"פ. וכן נתפרש בגמ' (קדושין טז, א).

ואולי גם רש"י אינו שולל את הפי' הפשוט שאפשר ללמוד בתיבות לא תצא כצאת העבדים - כברשב"ם. ועכ"פ (גם לפירש"י) כיון שהמשך הכתובים הם בענין יעוד שרצוי שלא תצא, לכן מתאימה הפתיחה של לא תצא כצאת העבדים. ועפי"ז מובן שכשבאים ללמוד לעבד עברי, שאינו יוצא בשן ועין, המקום הוא אמה העברי'.

פשוטו של מקרא
"נבוב לוחות"
הרב אלחנן יעקובוביץ
נחלת הר חב"ד, אה"ק

שמות לח, ז, רש"י ד"ה: "נבוב לוחות" - "הלוחות של עצי שטים לכל רוח, והחלל באמצע".

הצורך בפירושו מובן, שבפשטות משמע (מלשון נבוב לוחות) שהלוחות בעצמם נבובים, לכן פירש שהלוחות היו של עצי שטים (מלאות), ורק החלל הי' באמצע.

ומה שנכתב נבוב לוחות, י"ל בדא"פ, שכיון שכבר נכתב בתורה בתחילת הפרשה מדת המזבח לארכו ולרחבו וכל כליו ועוד, הרי שהיחס למזבח הוא בכללותו, כלומר לאחר שכבר בנוי, ואז רואים (רק) את עצי השטים (המצופים בנחשת), שעל זה שייך לומר שהבנין הזה של המזבח הוא נבוב (של) לוחות, שבבנין הזה יש בו חלל.

ועפי"ז גם מובן הלשון עשה אותו - בל' יחיד, שקאי על כללות הבניין (ולא על הלוחות עצמם). ואעפי"כ יש צורך לפרש, שמ"מ מפשטות הלשון אפשר לטעות ש(גם) הלוחות עצמם חלולים, לכן פירש"י: "הלוחות . . לכל צד והחלל באמצע".

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות