E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ש"פ פקודי - שבת חזק - תשס"ג
שיחות
תענית חתן ביום חופתו בפורים קטן
הרב גבריאל ציננער
רב ומו"צ בבארא פארק, ומחבר ספרי 'נטעי גבריאל'

ראיתי בתורת מנחם ח"ב (עמ' 252), ובכפר חב"ד (גליון 1033 עמ' 28) שמפלפל בשיטת כ"ק אדמו"ר זי"ע אי חתן מתענה בפורים קטן. ולא זכיתי להבין, שהרי מבואר בשו"ע סי' תרצו שאסור להתענות בפורים קטן מדינא דגמרא, כמבואר במגילה (ו, ב). וכ"כ הרמב"ם הל' מגילה פ"ב הי"ג: "ושני הימים אסורים בהפסד ותענית, באדר הראשון ובאדר השני". וכ"כ סמ"ג עשין ד"ס אות ד.

וכן מבואר ברמב"ם בפירוש המשניות מגילה צ, ב ומאירי שם וז"ל: "שיעור זאת המשנה כך: אין בין ארבעה עשר וחמשה עשר ימים של אדר ראשון לאדר שני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים, אבל אלו ואלו אסורים בהספד ותענית". וכן פסקו הריא"ז וה'שלטי הגיבורים' מגילה שם. ומבואר בכוונת המשנה, שפורים קטן אסור מדין המשנה להתענות. וראה גם במג"א סי' תקסח סק"כ.

ועוד, שהרי המג"א סי' תקעג סק"א פסק שאין חתן מתענה בט"ו בשבט ובט"ו אב, כיון שמוזכר בגמרא, וכ"ש זה. ואין לומר דא"צ להחתן להתענות, אבל אם רצה רשאי להתענות, דעי' בשו"ע הרב סי' תכט סי"ז שכתב גבי תענית חתן באסרו חג המצות, "ואיסור זה אינו אלא מנהג, אבל מעיקר הדין אין איסור כלל להתענות בו, אלא שהמונע ה"ז משובח". עכ"ל. וכל זה באסרו חג המצות, שאיסור התענית הוא רק מטעם מנהג שאינו מדינא דגמ', אבל בפורים קטן שיסודו בגמרא, אסור לחתן להתענות. ואבקש מהקוראים לעיין בזה.

שיחות
חתימת הרמב"ם בתשובותיו
הרב ברוך אבערלאנדער
שליח כ"ק אדמו"ר זי"ע - בודאפשט, הונגריה

בשיחת פורים תשי"ט סנ"ד (י"ל ע"י ועד הנחות בלה"ק לש"פ פקודי, עמ' מז), אומר כ"ק אדמו"ר זי"ע: דברי הראשונים הם בשורות ספורות, ומיד לאחר השאלה באה התשובה שהפס"ד הוא כך וכך, וחותם שמו: "אני משה", וכיו"ב.

ברור שהכוונה להרמב"ם. והיה כדאי לצטט את לשון חתימת הרמב"ם בדיוק: "וכתב משה", ראה תשובות הרמב"ם (בלאו) ח"ד עמ' 23, 24 (פעמיים).

שיחות
ב' דרגות במצוות ב"נ
הרב אליהו זילבערשטיין
שליח כ"ק אדמו"ר - איטקא, ניו יורק

בתורת מנחם תשמ"ז ע' 228 מבאר דבז' מצוות ב"נ יש ב' סוגים: א) מצוות שנצטוו ב"נ, שקיומן צ"ל "מפני שצוה בהן הקב"ה וכו', ולא מפני הכרע הדעת. ב) חיובים שאינם בגדר מצוה, אלא חיובם מפני הכרע הדעת - ששכל אנושי מחייב להתנהג באופן המתאים לישובו של עולם, אף שאינם בגדר מצווה.

ועפי"ז מבאר מאחז"ל: "מאי דכתיב מלפנו (מלמדנו) מבהמות הארץ (איוב לה, יא), אלמלא ניתנה תורה, למדנו צניעות מחתול וגזל מנמלה, שנתן בהם חכמה להורות לנו (עירובין)".

אשר לכאורה אינו מובן, למאי נפק"מ מה הי' "אלמלא ניתנה תורה"? ועפ"י הנ"ל מובן, דגם לאחרי מ"ת ישנם ענינים שאף שאינם בכלל מצוות שנצטוו ב"נ, מ"מ יש חיוב ללמדם מבהמות הארץ ועוף השמים שנתן בהם חכמה להורות לנו. (ועיי"ש שהאריך שישנם חיובים לבני ישראל שהם ג"כ בגדר חיובים שכליים, אשר קיומם מוכרח מצד הכרח השכל, אף שאינם נכללים בחיוב התורה ומביא דוגמאות לזה).

ועל יסוד זה מסביר שם בהשיחה - דבנוגע לנדרים, דהגם דב"נ אינם בכלל המצוה דבל יחל, מ"מ מחוייבים לקיים דיבורם מצד הכרח השכל המחייב הנהגה ישרה (לא לרמות בדיבורו וכו').

והנה בתוס' ד"ה "מניין למחוסר איבר" בע"ז ה, ב, הקשו שם על דברי הש"ס שם, דב"נ אסור להקריב קרבן המחוסר אבר, דאמאי לא קחשיב בכלל מצוות ב"נ. ותי', דבאמת אין איסור בעצם ההקרבה, אלא דכיון דב"נ יכול להקדיש קרבן (כדילפי' מאיש איש), הרי כשהקריב מחוסר אבר, הרי"ז כאילו לא קיים נדרו, ואומרים לו הבא אחר במקומו, וממילא הרי"ז מצוה בקום ועשה, וקום ועשה לא קחשיב בז' מצוות שלהם, עיי"ש.

אך לפימ"ש בהשיחה, היו יכולים לתרץ בפשיטות, דב"נ מחוייבים לקיים נדרם מצד הכרח השכל, ולכן לאחר דילפי' מכל החי דמחוסר אבר פסול לב"נ, ממילא ידעי' דמחוייב להביא אחר מצד הכרח שכלי (לא בתורת בל יחל), ולכן פשוט למה חיוב זה לא נכלל במצוות ב"נ*.

וב'גליון הש"ס שם', וכן ב'משנה למלך' ה' מלכים פ"י הקשו באמת על התוס', דמשמע מדבריהם דב"נ מחוייב להביא קרבן ולקיים נדרו מצד ציווי דבל יחל, והקשו דמֵאַיִן להתוס' דב"נ מחוייב בבל יחל (ובמ"ל הביא מתוס' נזיר סב, דמפורש דליתייהו בבל יחל, וכן מבואר מכ"מ). אך באם נאמר דהחיוב הוא מצד הכרח שכלי ולא מצד בל יחל, סרה קושייתם.

ובשו"ת 'אבני נזר' יו"ד ח"ב סי' שו כתב בדומה לדברי השיחה, ותמצית דבריו דמי שמחייב עצמו לאחר (דהיינו שנשבע לו וכו), מחוייב לקיים מצד הכרח השכל, אך כשמישהוא מתחייב בינו לבין עצמו (כגון נשבע שלא לאכול וכו'), ע"ז אין סברא שיהא מחויב לקיים, וע"ז צריך קרא דבל יחל.

ועפי"ז מתרץ שם באנ"ז קושיית המ"ל, אמה דמצינו לפני מ"ת ענין השבועה, כמו שבועת משה רבינו ליתרו, או שבועת יוסף לפרעה וכו', ולכאורה מאין החיוב לקיים השבועה לפני מ"ת. וע"ז מתרץ באבנ"ז דזה מצד הכרח שכלי. אך דעת כ"ק אדמו"ר בהשיחה שם נראה - דאין לחלק בין שבועה לאחר או בינו לבין עצמו, עיי"ש.

אך לעיין בכללות הענין שישנם חיובים מצד הכרח שכלי, והרי אין לנו אלא התורה הזאת והיכן מצינו חלות חיוב בלי קשר לציווי התורה? וצ"ל דזה גופא הוא עפ"י תורה, ויסודו מפסוק דאיוב ("מלפני מבהמות הארץ") ומסורת חז"ל (דאלמלא ניתנה תורה), דהיינו שרצון הקב"ה הוא שנתנהג באופן אנושי והמדות והנהגות עדינות, ולא להיות גרוע מבהמה וכו'.

ועי' ב'שערי ישר' ח"ב בהתחלה, שכל הדין דבעלות אינו תוצאה מאיסור לא תגזול, אלא הוא ענין משפטי ושכלי, ואיסור לא תגזול הוא תוצאה מהמציאות המשפטית דבעלות, עיי"ש בארוכה.

וצ"ל דזה גופא הוא דין תורה, ויסודו מדין ד"ושפטתם צדק", דבי"ד צריך לדון לפי ראות עיני שכלם (כמבואר ברמב"ם ה' סנהדרין). ואולי זהו יסוד דיני מיגו וחזקה, שהם דינים הגיוניים (עי' שו"ת חת"ס אב"ע סי' 33).

אך עדיין יש לעיין במה דפריך הש"ס בכ"מ בדין המוציא מחבירו עליו הראי', דלמה לי קרא ע"ז, והרי סברא היא (כתובות כב, א ועוד), דלכאורה אין לדמות דין שהוא מיוסד על פסוק מפורש, לדין שהוא תוצאה מהכרח שכלו. וכמו בחיובי ב"נ, הרי ברור שיש הבדל בין חיובים שהם בגדר מצוות שלהם, לחיובים שכליים. דחיובים שכליים הגם שהם בכללות לפי רצון ה', הרי אין על החיובים פרטיים תוקף של מצוה וכו', אלא שרצון ה' הוא שיתנהגו בכללות בדרך הצדק והיושר. וא"כ ה"ה בדין הממע"ה, הרי יש הבדל באם הוא מיוסד על סברא שכלית, או שיש ע"ז פסוק מיוחד.


*) ראה לקו"ש חל"ח פ' נשא-ב בארוכה. המערכת.

שיחות
יו"ט שני בפורים
הרב משה מרקוביץ
ברוקלין, ניו יורק

בשיחת פורים תשי"ט שי"ל לאחרונה בהוצאה חדשה, דן רבינו בטעם הדבר שלא קבעו יו"ט שני לפורים, ומסיק ע"פ חסידות, שזהו מחמת דמיונו ליום כיפור.

אך כששקיל וטרי בצד ההלכה שבדבר, מביא כמה ביאורים ודוחה אותם, והדברים אינם מחוורים, וכך כתוב ברשימת ההנחה שקטע זה אינו ברור.

ולכאורה יש מקום לדון בפרטי הדברים מכמה צדדים: קודם כל יש כאן שני דיונים: (א) אודות פורים בזמן שהיו מקדשים ע"פ הראי', אם עשו אז מספק שני ימים במקומות שלא הגיעו שם שלוחי בית דין. (ב) אפילו אם עשו אז פורים ב' ימים, מ"מ לאחר ביטול קידוש ע"פ הראי', ואנן בקיאין בקביעות החדשים ע"פ החשבון, השאלה היא מדוע לא קבעו חכמים גם בזמן הזה יום טוב שני של גליות (משום מנהג אבותינו בידינו, או משום חשש שמא ישתכח החשבון).

ומשום מה בשיחה (כפי שנדפסה) לא ברור במה היא השאלה. ומזה שלמסקנא מביא דוגמא מיום כיפור אין לפתור זאת, כי גם ביום כיפור מצינו (כמובא באנציק' שנסמן בשיחה) שאלה מה עשו בזמן שהיו מקדשין על פי הראי', וכן יש שאלה (להשיטה שנהגו ב' ימים מספק) מדוע לא קבעו ב' ימים בזמן הזה.

ועיקר הקושי היא במה שהביא שם טעם האומרים שאין עושין יו"ט שני בחנוכה ופורים משום שימים טובים אלה הם מדרבנן, והם אמרו והם אמרו, ומקשה על זה, דבזמן תקנת פורים לא הי' שייך שיאמרו חכמים שלא לעשות יום טוב שני, כי לא הי' אז צורך ביום טוב שני.

ומלבד הקושי בעצם הענין (מדוע בזמן תקנת פורים לא הי' שום מקום בעולם שלא הי' בו ענין של ספק בקביעותא דירחא), משמע מלשון ההנחה כאילו "הם אמרו והם אמרו" מוכרח להיות בשעת התקנה הראשונה, שבשעה שתיקנו היו"ט דפורים אז "הם אמרו" שלא לעשות יו"ט שני. והרי אפשר לומר בפשטות להיפך, שכאשר תיקנו חכמים ענין יו"ט שני בזמן הזה שיודעים את המועדות ע"פ החשבון, הי' בכוחם לקבוע שתקנה זו לא חלה על מועדים דרבנן. ולכאורה בגדרי "הם אמרו והם אמרו" (כנסמן באנציק' בערכו) אין הכרח לומר שבשעת התקנה הראשונה של מצוה דרבנן קבעו בה תנאי שלא תחול בה חומרה מסויימת, אלא יש לומר גם להיפך, שכאשר קבעו חומרה מסויימת, יש בכח חכמים לומר שלא חלה חומרה זו על מצוות דרבנן. ועצ"ע בכל זה.

שיחות
שירת הים
הת' מרדכי לייב זאנדהויז
שליח בישיבה גדולה, מיאמי רבתי

בשיחת מוצש"ק פ' בשלח י"א שבט תשח"י חלק ג בסל"ח (תרגום מלקו"ש ח"א עמ' 143 ואילך, כמצויין שם בהערה) איתא:

"ובזה יובן ג"כ מ"ש במדרש על הפסוק "ותען להם מרים" -דלכאורה אינו מובן לשון "להם", שהוא לשון זכר, והרי לנשים הי' לו לומר "להן"?

על כך מספר המדרש, שכאשר בנ"י עברו בים ואמרו שירה, רצו גם המלאכים לומר שירה. אמר הקב"ה למלאכים: תחלה יאמרו ישראל שירה, ורק לאח"ז תאמרו אתם שירה.

- ועפ"ז מבאר המדרש הלשון "ישיר משה", לא "שר" לשון עבר, אלא "ישיר" לשון ציווי, כיון שהי' זה ציווי מהקב"ה: "ישיר משה ובני ישראל", ולאח"ז המלאכים. -

לאחרי כן, כאשר מרים והנשים אמרו שירה, טענו שוב המלאכים: עבור משה ובני ישראל פינינו את הדרך, אבל עתה, נאמר אנו שירה לפני הנשים. לדעה אחת במדרש, הניחו למלאכים להקדים השירה, אבל לדעה אחרת, מסיים המדרש, גם שירת הנשים קדמה לשירת המלאכים.

אבל, גם לפי ה"סלקא דעתך" במדרש, שהמלאכים לא המתינו לשירת הנשים - לא יכלו המלאכים לומר שירה עד שמרים נתנה להם רשות. וזהו "ותען להם מרים", "להם" לשון זכר - שמרים נתנה רשות להמלאכים לומר שירה". עכ"ל.

והנה בדרך כלל, באם ישנו מכתב של כ"ק אדמו"ר בענין המדובר בההתוועדויות, נוהגים המהדירים של השיחות בלה"ק לציין למכתבים אלו בסדרת האגרות-קודש, והפעם, הנה כנראה נעלם מהם (כי אינו במפתח הענינים של האג"ק עמ' שפג) מכתב כ"ק אדמו"ר מי"ד שבט תשי"ח (ג' ימים לאחרי ההתוועדות!), וזלה"ק:

"וכמדובר גם בהתועדות דמוצש"ק העבר במ"ש ותען להם מרים, להם ל' זכר (ולא ל' נקבה שלכאורה צ"ל ע"פ דקדוק), ובתנחומא כיון שעלו ישראל מן הים באו ישראל ומה"ש לאמר שירה אמר הקב"ה למה"ש הניחו לישראל תחלה כו' (לאח"ז) נמצאו הנשים ומלה"ש עומדים מי יקלס תחלה, ואמר ר' חייא שבתחלה המלאכים ואח"כ הנשים (וזהו להם ל' זכר להמלאכים, אבל) אמר לוי השמים (בשבועה) לא אקבל הדבר הזה אלא הנשים קלסו תחלה, ואפילו לדיעה ראשונה, נזקקו מה"ש לקבל רשיון מהנשים כו'".

(ויש לעיין בהלשון שבלקו"ש וקונטרס הנ"ל "גם לפי הסלקא דעתך במדרש", דלכאורה אין זה "סלקא דעתך" אלא ב' דיעות, וכבמכתב הנ"ל: "ואפילו לדיעה ראשונה").

ולא באתי אלא להעיר.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות