E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ש"פ פקודי - שבת חזק - תשס"ג
לקוטי שיחות
איסור הדלקה בשבת גם בזה"ז
הרב מרדכי מנשה לאופר
שליח כ"ק אדמו"ר - אשדוד, אה"ק

בלקוטי שיחות כרך כא עמ' 500-502 נדפס מכתב ארוך מכ"ק אדמו"ר במענה להשאלה "מה יענה על הטענה שיש אומרים שמותר להדליק אש בשבת . . [מכיון ש]אופן הדלקת אור בזמננו, אינו קשור בכל טרחה".

ובמענה "מצד השכל" - איתא (שם עמ' 501): "שמירת שבת על פי פשוטו של מקרא הוא, על שם ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת, ופשוט לכל בעל שכל אשר לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו, וממעשה מלאכה ששת ימי בראשית מאופן מלאכה זו, זאת-אומרת שאינה קשורה בטרחה כלל, שבת ביום השביעי, ובדוגמא זו נצטוו גם בני ישראל".

ועד"ז ב'לקוטי שיחות' כרך יא עמ' 351: "הקושיא דעתה בקל להבעיר אש, ולמה תאסר בש"ק וכו' - ההסברה פשוטה, ד"עשה ה' וגו'" היתה קלה עוד יותר (אמירה, ה' שהוא אין-סוף) ומזה "שבת וינפש"".

ויש לציין שדברי כ"ק תואמים להפליא את דברי האוה"ח הק' עה"פ (יתרו כ, יא): "וינח ביום השביעי": "כאן נתחכם ה' לאסור מלאכות אשר מנו חכמים מ' מלאכות חסר אחת, שיש בהם מלאכות שאין בהם שום טורח כלל בעשייתה, כמו שתאמר המוציא כלי מרה"י לרה"ר או להפך . . ויאמר אדם מה טורח יש בדבר זה להתחייב, לזה אמר הכתוב כי ששת ימים וגו' וינח וגו', פירוש ודוק והשכיל בטעם, ותדע שאין הדבר לצד הטורח לבד, והרי מי שנאמר בו לא ייעף ולא ייגע ובו לא יוצדק לומר מנוחה, אלא הכוונה הוא לצד הפעולה היוצאת אנו דנים, הגם שלא תהיה בה יגיעה וטורח. ולזה כל ששם מלאכה עליה הגם כי יעשנה אדם בלא הרגשת דבר, הרי זה חייב עליה". עכ"ל. וראה מדחז"ל שנסמנו בתו"ש עה"פ (עמ' פג ס"ק רעז).

לקוטי שיחות
צער בע"ח מדאורייתא או מדרבנן
הת' שאול רייצס
מכון לסמיכה - תות"ל מאריסטאון, ניו דזשערזי

בדין צער בעלי חיים ידועה המחלוקת בגמ' (ב"מ לב, ב) - האם הוא דאורייתא או דרבנן: ריה"ג סובר דצער בע"ח לאו דאורייתא. ורבנן סברי דהוא דאורייתא, וכן הוא להלכה, שהרבה מן הדיעות ס"ל שלמסקנא צער בע"ח דאורייתא (ראה הדיעות שהובאו בשד"ח כללים מע' הצד"י, וכן ג"כ פסק אדמוה"ז בשו"ע או"ח סש"ה סכ"ו, חו"מ הל' עוברי דרכים וצער בע"ח ס"ד).

והנה בשיטת רש"י בפי' על הש"ס נר' שג"כ סובר כן, וכמ"ש בפירושו לשבת (קכח, ב ד"ה "צער בע"ח דאורייתא"): "שנאמר עזוב תעזוב עמו, ואיכא מאן דדריש טעמא דקרא משום צער בע"ח באלו מציאות".

אבל בפירושו של רש"י על התורה משמע דס"ל דע"פ פשוש"מ - צער בע"ח לאו דאורייתא: וכהוכחת כ"ק אדמו"ר (בלקו"ש חכ"א ע' 125 ואילך) דמהא שהביא רש"י בפי' על הפסוק "כי תראה חמור שונאך . . וחדלת מעזוב לו וגו'" - "פעמים שאתה חדל . . חמור של גוי ומשאו של ישראל, וחדלת", מוכח דס"ל צער בע"ח לאו דאורייתא, כי מצד צער בע"ח אין נפק"מ למי שייכת הבהמה, וכ"ה באמת בגמ' (ב"מ שם) דברייתא זו ד"בהמת נכרי וחדלת" אתיא כריה"ג שס"ל לאו דאורייתא.

ועיי"ש בהשיחה הביאור בשיטת רש"י, ועייג"כ במיוחד הע' 24.

ולכאו' יש להקשות קושיא הכי פשוטה: איך אפ"ל שעפ"י פשוש"מ צער בע"ח לאו דאורייתא, הרי מקרא מלא דיבר הכתוב (במדבר כב, לב) "ויאמר אליו מלאך ה' על מה הכית את אתנך", כלומר - למה ציערת אותה, ומוכח בפשטות דצער בע"ח דאורייתא.

והנה, בהשקפה ראשונה התי' הפשוט (והרגיל בכגון דא) הוא, דאין שום הכרח בפשוטו של מקרא דהמדובר כאן הוא אודות צער בע"ח וכדלקמן.

וצריך ביאור: נוסף על הצורך בהסברה מדוע באמת אי"ז פשוטו, הנה הרמב"ם - בדין זה האם הוא דאורייתא או דרבנן (ושקו"ט גדולה בדבריו) - כתב בפי' שהמקור לכך שצער בע"ח דאורייתא הוא מפסוק זה!

וכך כותב כ"ק אדמו"ר (אג"ק ח"ג ע' ריד): "בענין צער בע"ח שהוא מדאורייתא - ראיתי מציינים בירור דעת הרמב"ם בזה ומקורו - ממ"ש במו"נ ח"ג פי"ז שהוא דאורייתא מאמרו (במדבר כב, לב) על מה הכית את אתנך. וכ"ה במדרש הגדול עפ"ז בשם ר' יוחנן. ועיין בארעא דרבנן ועפרא דרבנן בזה". עכ"ל.

וז"ל הרמב"ם במו"נ שם: "ואמנם אומרים צער בע"ח דאורייתא, מאמרו על מה הכית את אתנך וגו', הוא ע"ד ההשלמה לנו, שלא נלמד מדת האכזריות ולא נכאיב לבטלה ללא תועלת . . ואפי' באיזה בע"ח שיזדמן...". וזה"ל במדרש הגדול: "אמר ר' יוחנן צער דאורייתא דכתיב על מה הכית את אתנך". ונראה מכאן שהרמב"ם לומד במו"נ בפשטות (ולא בדרך דרש וכיו"ב) שהוא דאורייתא - מפסוק זה. וא"כ צ"ב, דלפי פשוטו ש"מ ודאי שכן הוא. ומדוע פי' רש"י דעפ"י פשוטו הוא לאו דאורייתא.

וע"כ צ"ל כנ"ל שאין ע"ז שום הכרח; וי"ל הביאור בזה: הנה, בפשטות דברי המלאך באים בהמשך להמעשה שארע לבלעם זה עתה, מה שלחצה רגלו כו', והנס דפתיחת פה האתון, ובהגלות המלאך אליו אומר לו "על מה הכית את אתנך". היינו שהיה עליך להבין שבכל המאורעות הללו יד ה' בדבר, והיא מפריעה לך בהליכתך שלוש פעמים, ודבר זה כלל לא היה רגיל אצלה (וכמו שהודה בלעם על מה שאמרה "ההסכן הסכנתי"), ואעפ"כ לא תפס בלעם בזה. וע"ז אמר לו "למה הכית" ולא קישרת שהקב"ה מנסה בכך למנוע אותך ממעשיך. ובמילא מובן דלפי ביאור זה אין לזה קשר עם צער בע"ח בכלל.

והנה, יסוד זה שיש בכלל סדר ענינים שבו הקב"ה מנסה להציל את בריותיו מחטאים, נתבאר באריכות, ועפ"י פשוטו של מקרא בשיחת ש"פ בלק תשל"ג (בלתי מוגה), ועפי"ז ביאר שם מדוע הוצרך לנס דפתיחת פה האתון, ולא נגלה אליו הקב"ה מיד, וגם מדוע לא אמרה מיד האתון ע"ד גילוי המלאך - עיי"ש בשיחה על רש"י.

ולאחרי אריכות הביאור, (ביחד עם הביאור בכמה פסוקים שבפרשה) מבאר ההוראה שבדבר, וזלה"ק: "ומכאן הוראה נוספת בנוגע לצער בע"ח, דלכאו' מהי העוולה הגדולה מה שבלעם הכה את האתון, עד כדי כך שהדבר הראשון שהמלאך אמר לבלעם הוא על מה הכית את אתנך, ועושים מזה א "גאנצע פרשה", ולכאו' מהי העוולה שהכה את האתון שלוש פעמים? רק שמכאן נלמדת ההוראה עד כמה צריך להיות זהיר בצער בע"ח, ואם זהו בנוגע לבע"ח, אזי אעכו"כ כשהמדובר הוא אודות יהודי, וכ"ש שלא להכות יהודי...". ע"כ בהנוגע לעניננו.

ומורם מזה, שאף שכנ"ל אי"ז ממש ראיה והוכחה דצער בע"ח דאורייתא, אעפ"כ לומד הרבי את פשט הכתוב שהמלאך בא לבלעם בטענה - על מה ציערת, על ענין דצער בע"ח, ומוסיף (נוסף על הפשט) שמכך שהוא הטענה הראשונה וכו' מוכח עד כמה צריך להיות זהיר כו'. [שוב העירוני מדין צער בע"ח לגוי - עיין שו"ע יו"ד סי' ה, ולבוש שם. ואולי לכך מכיון שאינו להם מדאורייתא, אי"ז ראיה והוכחה. אבל לפי"ז צ"ע בראיית הרמב"ם מפסוק זה, ואולי אי"ז ראיה רק בדרך הפשט. ועצ"ע].

שוב העירני הרה"ג וכו' רא"ב גערליצקי, שבהתוועדות אחש"פ תשמ"ז הוזכר מש"כ במו"נ דצער בע"ח דאורייתא, והקשה מדוע בס' היד לא כתב כן הרמב"ם בהדיא.

ובהעו"ב בגליון שפז, העיר ע"ז הרב גערליצקי מספר 'מנחת סלת', שכתב דאף שדעת הרמב"ם בכלל הוא שצער בע"ח דאורייתא, מ"מ בפריקה ליכא חיוב זה, דאינו מחוייב לצער עצמו כדי לבטל מהבהמה הצער, עיי"ש. אבל כנר' שיטת כ"ק אדמו"ר (עכ"פ בפשש"מ) - דמהא שבבהמת גוי ומשא ישראל אינו פורק מוכח דצער בע"ח לאו דאורייתא, ולפי"ד אין זה מוכח.

עוד העירני מהמובא ב'ספר חסידים' סי' תרסו: "כל מעשה גרמות שאדם גורם צער לחבירו נענש, ואף אם יעשה צער על חנם לבהמה, כגון שמשים עליה משאוי יותר מאשר יכולה לשאת, ואינה יכולה ללכת ומכה אותה, עתיד ליתן את הדין, שהרי צער בע"ח דאורייתא - כתיב בענין בלעם על מה הכית אתנך, כנגד שאמר לה לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך, לכן נהרג בחרב". ואלה הדברים הם ממש כדברי המו"נ, שמכאן ראיה שצער בע"ח דאורייתא. וממשיך ומוסיף שם: "ואנה הוזהר, שהרי בבני נח לא מצינו ורדו, לאדם שלא הותר לו בשר תאוה - נתנה לו רדיה, אבל לבני נח שהתיר להם בשר תאוה - לא נתנה לו רדיה כו'". ומובן מזה, שעצם הענין דצער בע"ח דאורייתא, הוא מהפסוק דבלעם, רק שהטעם לזה שבגלל שהכה את אתונו לכן נהרג בחרב, לזה צריך אזהרה "ואנה הוזהר בזה" - ומפרש שזהו ממה שהתיר להם בשר תאוה ולא נתנה לו רדיה. [עיין בענין זה בלקו"ש ח"כ עמ' 11, וש"נ באו"א קצת עפ"י פשוטו ש"מ]. אבל סו"ס עדיין צ"ע, האם עפ"י פשוטו של מקרא מוכח דצער בע"ח דאורייתא.

לקוטי שיחות
האם כורש הי' יהודי [גליון]
הרב אליהו זילבערשטיין
שליח כ"ק אדמו"ר - איטקא, ניו יורק

בנוגע למה שהערתי בגליון תתנד (עמ' 25), בהמובא בכמה מקומות בשיחות כ"ק אדמו"ר דכורש הי' גוי', דלכאורה הרי הי' בן אסתר, עיי"ש.

- העירני ח"א, דענין זה שנוי במחלוקת באסתר רבה פ"ח, ועי' רש"י ריש ספר עזרא וריש ספר חגי, בשם ויקרא רבה, שהי' בן אסתר. ועי' 'יערות דבש' דרוש יז שהי' לו דין ישראל, אך הי' ממזר (כי אסתר לא נתגרשה ממרדכי, עי' תוס' מגילה טז, א). ועי' ב'עץ חיים' שער מט פ"ו "שהי' בן אסתר ממש" אך "הי' גוי", ומפשטות סוגיית הגמ' בר"ה דף ד, א ג"כ משמע שהי' לו דין גוי, עיי"ש.

ויש לעיין במ"ש הת' יגאל רויזמאן בגליון האחרון - תתנה (עמ' 20), דמ"ש בשיחה (ח"ט ע' 67) קאי רק על כורש הראשון, ומוכיח זה מהערה 53 שם, שמציין לעזרא א, א, ועזרא ו, ד. והנה בעזרא ו, ד מדבר בכורש השני (שהי' בן אסתר, שמצא מגילה מכורש הראשון על התחייבותו בהשתתפות בהבנין). והוא זה שהשתתף בבנין, משא"כ כורש הראשון (שהי' לפני אחשוורוש) לא השתתף בפועל ואדרבה ביטל המלאכה.

ועי' מגילה יב, א: "דרש רב נחמן בר רב חסדא: מאי דכתיב כה אמר ה' למשיחו לכורש וכו', א"ל הקב"ה למשיח: קובל אני לך על כורש, אני אמרתי הוא יבנה ביתי ויקבץ גליותי, והוא אמר מי בכם מכל עמו ויעל". ע"כ. וברש"י שם: "והוא עצמו לא נשתדל בדבר", עיי"ש. ובמהרש"א שם מבואר שנבואת כה אמר ה' למשיחו לכורש, נתקיימה בכורש השני (בן אסתר), עיי"ש.

והנה בהערה 52 (בשיחה שם) מציין לביאור דהרה"צ ר"ה מפאריטש, דחסידי או"ה הם מק"נ, וממשיך להעיר מפירש"י בר"ה (ג, ב) דכורש שהחמיץ נעשה רשע. ומבאר בהערה שם, דאין מזה ראי' שנשתנה שורש נפשו עי"ז, עיי"ש.

והנה פירש"י זה סובר על כורש השני (כמפורש ברש"י שם לפני"ז), וכן כל סוגיית הגמ' שם סובר על כורש השני, אשר זה מוכיח דהכוונה בשיחה שם היא (גם) לכורש השני.

ובאמת מכל הסוגיא שם בר"ה משמע שכורש השני (עליו סובב כל השו"ט) הי' בגדר גוי. דהרי בגמרא שם טרח לתרץ אמאי חשבינן שנה חדשה למלכות כורש (השני) מניסן, והרי במלכי האומות מנינן להו מתשרי, עיי"ש. ובגמ' דף ד, א: כאן בישראל וכאן בעכו"ם, ועי' רש"י ד"ה "כולם".

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות