E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

ש"פ ויחי - שבת חזק - תשס"ד
רמב"ם
המשך בדין משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות
הרב משה בנימין פערלשטיין
מנהל מתיבתא ליובאוויטש ד'שיקאגא

בקובץ שעבר (תתעב – עמ' 46) הבאנו דברי הרמב"ם בפ"א מהל' ק"ש הל' ז' ודבריו בהל' תפלה פ"א ה"ה, ודקדקנו בדבריו בהל' תפלה - במ"ש "ונוסח כל הברכות עזרא ובית דינו תקנום ואין לשנותם ולא להוסיף על אחת מהם ולא לגרוע ממנה וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות אינו אלא טועה וכו'" – כמה דיוקים:

א. מהו הלשון "ואין לשנותם", הלא כותב אח"כ "ולא להוסיף על אחת מהם ולא לגרוע ממנה" ומה מוסיף במילים "ואין לשנותם". ב. גם יש לעיין מה שהחליף הלשון "ולא לפחות מהם" (שכתב בהל' ק"ש) להלשון "ואין לגרוע ממנה" שכתב בהל' תפילה, ועיי"ש.

ואפ"ל דהרמב"ם כותב כאן ב' ענינים נפרדים: א. ואין לשנותם. ב. ואין להוסיף על אחת מהם ואין לגרוע ממנה. והיינו, דואין לשנותם ר"ל דאין לשנות נוסח הברכה עצמה באמצעיתה (כמ"ש הכס"מ), ובהלשון ואין להוסיף ואין לגרוע בא לומר דאין לחדש ברכה חדשה לגמרי, ואין לגרוע היינו להוציא ברכות מהברכות שחייבו חכמים. ולמשל כשאוכל פרי וחייב לברך עליו בורא פרי העץ, הנה לבד ברכה זו אין להוסיף ברכה מעצמו, דע"ז כתב הרמב"ם "ולא להוסיף על אחת מהם". ובמקום שמחוייב לברך ב' ברכות - כגון ברכת המילה – כתב "לא לגרוע ממנה", ומשו"ה גם שינה הלשון מ"לא יפחות" ל"לא יגרע" כדי להשוות הדין כאן ללשון התורה "בל תוסיף ובל תגרע", דזהו הרי מעין זה, שמוסיף ברכה חדשה וגורע מהברכות.

ומה שנשאר לבאר הוא, מדוע הוצרך הרמב"ם לכתוב דינים אלו, הלא ק"ו הוא, דאם אין לשנות הברכה בודאי אין לחדש ברכה מעצמו.

והנה בקובץ שם חקרנו, איך מתייחסים לשינוי ממטבע שטבעו חכמים במקום שאינו מעכב; אם נימא דהשנוי הוא כאינו, דכיון שעיקר הברכה קיים ורק הטפל בהברכה אינו, אזי לא מעכב, או דנימא דשינוי במקום שאינו מעכב הוא שינוי ממטבע שטבעו חכמים למטבע דילי', והמטבע של חכמים אינו מעכב רק בתחילת וסוף הברכה, ובאמצע הברכה אינו מעכב מטבע שלו.

והנה ביארנו שם דלשון הרמב"ם "ה"ז טועה" מורה כצד השני הנ"ל, ועיי"ש. ולפ"ז יש לפרש דברי הרמב"ם הנ"ל, דהא דהוצרך הרמב"ם לכתוב דאין להוסיף ולגרוע על הברכות אעפ"י דכבר כתב דאין לשנות הברכה, הוא משום דהי' אפ"ל דהא דאין לשנות הברכה זהו מפני הטעם דמאחר שכבר יש מטבע שטבעו חכמים שוב אין לשנותו, אבל אם בא לחדש ברכה שאין בה מטבע אולי בזה אין בעיה אפילו אם משנה תחילה וסוף הברכה, ומשו"ה הוצרך הרמב"ם לומר דאין להוסיף ולא לגרוע.

ונמצא דהא דאין לשנות ממטבע שטבעו חכמים הוא גם על כללות הברכות, דאין להוסיף ברכה חדשה, שזה הוא שינוי ממטבע הכללית של הברכה. ואתי שפיר לשונות הרמב"ם הנ"ל.

ב. בב"י סימן קח כתב, וז"ל: "כתוב בארחות חיים מהא דאמרינן אם הבדיל בשתיהן יצא, דקדק ה"ר יונה דכל הטועה ומזכיר מאורע שאר ימים בתפלה שלא בזמנה לא הוי הפסקה". ובשו"ע סימן קח סעי' יב כתב "הטועה ומזכיר מאורע שאר ימים בתפלה שלא בזמנה לא הוי הפסקה. והרמ"א הוסיף "מיהו אם נזכר שטעה פוסק אפילו באמצע הברכה" ע"כ. הרי דהרמ"א ג"כ מסכים עם פסק המחבר, רק דמוסיף דבאמצע הברכה צריך להפסיק.

והנה מקור דין זה הוא כמו שהביא הב"י והביאו במחבר סעיף ו דמי שלא התפלל מנחה בשבת ומתפלל תפלת תשלומין במעריב הדין הוא דצריך להבדיל בתפלה הראשונה שהיא תפלת ערבית ולא בשני', ואם הבדיל בשני' ולא בראשונה צריך לחזור ולהתפלל עוד תפלה לתשלומין, ומסיים המחבר "ואם הבדיל בשתיהן או לא הבדיל בשתיהן יצא", וטעם הדבר הוא משום ענין תשלומין ואכ"מ.

ומ"מ מהלכה זו למדין, דאם הבדיל בתפילת שמו"ע השני' הבאה לתשלומין אחר שהבדיל בשמו"ע הראשונה הבאה בשביל ערבית, יצא, ולא איכפת לן בזה שהפסיק באמצע ברכת "אתה חונן" עם מאורע שאינו לצורך, דהרי כבר הבדיל, ומזה למד ה"ר יונה וההולכים אחריו דה"ה בכל שמו"ע, אם מזכיר מאורע שאינו לצורך יצא ולא הוי הפסק.

והנה רבו החולקים על דין זה של המחבר והרמ"א. ואדה"ז הביא ב' הדעות ומסיק דמספק יחזור ויתפלל, ואין כאן שאלה של ספק ברכות להקל מצד הדין של תפלת נדבה, וע"ש.

ובין החולקים יש סברות שונות בחילוק דין הבדלה בסעיף י ודין זה דסעיף יב. והט"ז בס"ק יב כתב, וז"ל: "ואיני מבין ראי' זו לדין זה דהתם ודאי זמן הבדלה היא בעת ההיא, רק שזה האיש שהבדיל שנית והוא שלא לצורך כיון שכבר הבדיל בתפלה ראשונה על כן לא הוה הפסקה שהרי לא הפסיק במידי, ואלו לא התפלל תחלה הי' זה חיוב עליו, משא"כ במידי שאין לו שייכות בזמן ההוא ודאי הוה הפסק. ותו, דהבדלה שייכא כל השנה דהא בשעת הבדלה אנו אומרים אפילו מה שלא שייך לעת הבדלה של אותה שעה . . ה"נ הוא מונה באתה חוננתנו ממה שחנן הוא יתברך את עמו, וזו ג"כ מן החנינה שחלק להם בינה להבדיל בין דבר לדבר, אלא שתקנו להזכיר זו בזמן הבדלה וכו', משא"כ באומר בימות החול מה ששייך לפסח אין לך הפסקה גדולה מזו". ע"כ.

הרי דהט"ז הביא ב' סברות לחלק בין הבדלה לשאר הזכרת מאורע; א. משום דמוצ"ש הוא זמן הבדלה, ורק דהגברא כבר פטר עצמו באמירת הבדלה, אך בעצם שייכת עדיין הבדלה להשמו"ע וממילא לא נקרא הפסק. ב. דעצם תפילת הבדלה שייכת לכל שמו"ע רק דקבעוה במוצ"ש בתפלת שמו"ע הראשונה, אבל תוכן הענין של הבדלה שייך לכל השנה.

ומצינו סברא שלישית - הובא בפר"ח ובברכי יוסף - דדין המחבר נאמר רק בתפלת תשלומין כיון דתפלת תשלומין קילא ומשו"ה לא הוי הפסקה, אבל בתפלה העיקרית אם הזכיר מאורע שלא בזמנה הויא הפסקה, והברכ"י למד זה מלשון המחבר עצמו דכתב "הטועה ומזכיר מאורע שאר ימים בתפלה שלא בזמנה", ודקדק הברכ"י למה כתב המחבר "שלא בזמנה", (כוונתו דמאחר שכבר כתב מאורע שאר ימים הרי המאורע כבר ידעינן שהוא שלא בזמנה), ופירוש שה"שלא בזמנה" קאי על התפלה ור"ל תפלת תשלומין.

ובזה אתי שפיר מדוע הלכה זו דהזכרת מאורע בשאר ימים נמצא כאן בסימן קח המדבר אודות תפלת תשלומין, דבפשטות מאי שייך ענין טעות בתפלה לתפלת תשלומין, ולפי ביאור הברכ"י אתי שפיר דכל דין זה הוא רק בתפלת תשלומין. ולדעות האחרות צריך לומר דמשו"ה מובא הלכה זו כאן משום דמקור ההלכה הוא מהדין בסעיף י, ודו"ק.

ואחר כ"ז עדיין צ"ע, דהרי הבאנו לעיל וגם בקובץ שעבר דדין המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות הוא רק בתחילת וסוף הברכה, ובאמצע הברכה לא מעכב אם שינה ממטבעות הברכה, וא"כ מאי איכפת לן אם הזכיר מאורע שאר ימים בתפלה, הרי לכל הדעות לא יהא זה גרוע ממשנה המטבע ממה שטבעו חכמים באמצע הברכה דאינו מעכב.

והנה בין להצד שהבאנו לעיל דהמשנה ממטבע שטבעו חכמים הפירוש הוא דמה שמשנה כאילו אינו, ובין להצד דחל על השינוי שלו שם מטבע, יש לתרץ קושיא זו, וכדלהלן:

דלצד הא' הנ"ל י"ל, דמה שאמרינן דאם משנה המטבע באמצע הברכה הויא כאילו לא אמר כלום והמילים שאמר כמי שאינו, שייך זה לומר רק כשמה ששינה אינו מטבע שטבעו חכמים, דאז שייך לומר כמי שאינו, אבל כשהשינוי הוא בנוסח שטבעו חכמים כגון זה שהזכיר מאורע שאר ימים, הנה לא שייך לומר דזה כמי שאינו.

ולצד הב' הנ"ל דכשמשנה המטבע חל עליו שם מטבע שלו, דכ"א יכול לחדש מטבע בהברכה, ג"כ אפ"ל דדוקא על מטבע חדש שייך לחול עליו שם מטבע השייך לברכה זו, אבל אם אמר חלק ממטבע אחר השייך לזמן אחר א"א לחול עליו מטבע של ברכה בשאר ימים, ורק על מטבע חדש שייך לחול שם מטבע, ודו"ק.

והנה לא פירש המחבר באיזה מאורע שאר ימים מדובר, ואדה"ז פירשו וכתב "כגון יעלה ויבא שלא בראש חדש וחולו של מועד, או של שבת ויו"ט בחול", וע"ז קאמר הרמ"א לפי פירוש רוב הפוסקים מלבד הברכ"י והפר"ח דלא הוי הפסקה, ולכאורה צ"ע, דבסימן תרצג הביא הב"י בשם הארחות חיים "אין אומרים תחינה . . בשני הימים (היינו בפורים ובשושן פורים) אבל לקרות בתורה ולהזכיר על הניסים אסור כי אם בארבעה עשר" (ר"ל דבשושן פורים אסור להזכיר על הניסים). עכ"ל. וכתב הב"י ע"ז "ואיני יודע מה איסור יש בהזכרת על הניסים", והרמ"א שם בדרכי משה כתב "ואיני מבינו דמאחר דאין צריך לאמרו אם אמרו הוה הפסק בתפילה ובברכת המזון ואין לך איסור גדול מזה". עכ"ל.

ולכאורה שיטת הב"י היא לשיטתי' כאן בסימן קח דאם הזכיר מאורע שאר ימים לא הוי הפסקה, אבל דברי הרמ"א סותרים לכאו' את זה את זה, דבסימן קח הסכים עם הב"י וכאן כתב דהוי הפסקה.

ואולי י"ל דשאני על הניסים מיעלה ויבא; דנוסח על הניסים כל עיקרו הוא אודות נס מפורט שנעשה בזמן ההוא, כלשון "בימי מתתיהו" ו"בימי מרדכי ואסתר" – דהנוסח הוא ספור מה שקרה, וא"כ אינו שייך ליום אחר בשנה כלל כ"א רק ביום ההוא שנתקן לאומרו, משא"כ יעלה ויבא, הנה אע"פ שמזכיר ר"ח מ"מ עצם התפילה של יעלה ויבא שייך לאמרו בשאר ימות השנה, ודו"ק.

ולפ"ז נמצא דיש ג' דרגות בתפלה: א. הבדלה, ששייך בעצם לכל השנה כולה (לצד הב' של הט"ז). ב. יעלה ויבא, דעיקר התפלה שייך לכל השנה כולה. ג. על הניסים, דמיוחד ליום שנתקן (לדעת הרמ"א) והנ"מ ביניהן היא כמ"ש לעיל.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות