E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ש"פ בא - יו"ד שבט - תשס"ד
רמב"ם
מצוות המוטלות על הציבור
הרב משה בנימין פערלשטיין
מנהל מתיבתא ליובאוויטש ד'שיקאגא

כתב הרמב"ם בהלכות מלכים פרק ה' הל' ד' "מ"ע להחרים שבעה עממין שנאמר החרם תחרימם וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בל"ת שנאמר לא תחי' כל נשמה וכו'". ובהל' ה' כתב "וכן מ"ע לאבד זכר עמלק שנאמר תמחה את זכר עמלק".

והנה יש להבין האם מצוות עשה אלו הם מצוות ציבוריות (היינו שמוטלות על הציבור) או מצוות המוטלת על כל יחיד ויחיד.

והנה ברמב"ם ספר המצות מצוה קפז כתב "הוא שצונו להרוג שבעה עממין שישבו בארץ כנען ולאבדם שהם שרש ע"ז ויסודם הראשון וכו' שסבת זה כדי שלא נלמוד מכפרתם וכו' ומלחמתם מלחמת מצוה וכו'". ובמצוה קפח כתב "הוא שצונו להכרית זרע עמלק בלבד משאר זרע עשו זכרים ונקבות קטנים וגדולים וכו' ומלחמה זו היא מלחמת מצוה וכו'".

והנה בסוף מנין המ"ע בסהמ"צ כתב הרמב"ם "וכשתסתכל כל אלו המצות שקדם זכרם עתה שנמצא מהם מצות שהם חובה על הצבור לא כל איש ואיש כמו בנין בית הבחירה והקמת מלך והכרתת זרעו של עמלק". ע"כ.

היוצא מפורש מכל הנ"ל, דהרמב"ם בסוף המ"ע כתב דמחיית עמלק היא מ"ע המוטלת על הצבור. וכן בספר המצות מ"ע קפז וקפח כתב דמצות אלו הם מלחמת מצוה, ומשמע דהם מוטלות על הצבור, דמאחר שנקראת מלחמה, ומלחמה הרי מוטלת על הצבור דבעינן מלך וכו' להנהיג מלחמה - ובפרט מלחמת מצוה - א"כ משמע שזהו מצות הצבור.

ומהלכות מלכים משמע שהיא מצוה המולטת על היחיד, דכתב "וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בל"ת", ומשמע דמדבר ליחיד. ואע"פ שמדבר רק במלחמת ז' עממין, הרי כתב בריש הלכה ה' "וכן מ"ע לאבד זכר עמלק" - הרי תלה איבוד עמלק עם מלחמת ז' עממין.

והנה בחינוך מצוה תרד כתב "שנצטוינו למחות זרעו של עמלק וכו' וזאת מן המצות המוטלות על הצבור כולו וכו' ובאמת כי גם על כל יחיד מישראל הזכרים מוטל החיוב להרגם ולאבדם מן העולם אם יש כח בידם בכל מקום ובכל זמן אם אולי ימצא אחד מכל זרעם ועובר ע"ז ובא לידו אחד מזרע עמלק ויש סיפק בידו להורגו ולא הרגו ביטל עשה זה". עכ"ל.

ולכאורה צ"ע מה דהתחיל במצוה המוטלת על הצבור וסיים במצוה המוטלת על היחיד, דלכאורה סותר עצמו מיני' ובי'; דבתחילה כתב "וזאת מן המצות המוטלות על הצבור כולן", הרי דקדק שהיא מצוה ציבורית ולא מצוה על כל יחיד, ומסיים "ובאמת כי גם על כל יחיד מישראל וכו' מוטל החיוב וכו'", וצלה"ב מהו "ובאמת", או שהוא מצוה על היחיד או שהוא מצוה על הצבור, ואיך זכה החינוך שטרא לבי תרי. וצ"ע.

וי"ל דגם הרמב"ם סובר כהחינוך דהיא מצוה בין על הציבור ובין על היחיד, וא"כ גם אליבי' צ"ע, איך שייך שיהא מצוה מיוחדת לצבור (כמ"ש הרמב"ם בסהמ"צ) וגם מצוה על היחיד (כמ"ש בהל' מלכים). וצ"ע.

ולהוסיף דלשון הרמב"ם בסהמ"צ בסוף מנין מ"ע אינו רק דהיא מצוה על הצבור כ"א שהיא "לא כל איש ואיש", היינו שאינה שייכת להיחיד, והא דכפל הרמב"ם לשונו הוא לדייק שאינו שייך להיחיד כלל וכלל.

ולהבין כ"ז יש להקדים מ"ש הרמב"ם בריש הל' בית הבחירה: והוא, דבפרק א' הל' א' כתב "מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבין בו הקרבנות וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבינו והי' לפי שעה שנאמר כי לא באתם עד עתה וכו'".

ובהל' י"ב כתב "והכל חייבים לבנות ולסעד בעצמם אנשים ונשים כמקדש המדבר וכו'". ע"כ.

והנה לעיל הבאנו מ"ש הרמב"ם בסוף מנין מ"ע בסהמ"צ "נמצא מהם מצוות שהם חובה על הצבור כל איש ואיש כמו בנין בית הבחירה וכו'" ע"כ. הרי מבואר דמצות בנין בית הבחירה היא מצוה על הצבור ולא על היחיד.

והנה יוצא לנו דגם לענין מצות בנין בית הבחירה מצינו סתירה בדברי הרמב"ם, דבסהמ"צ כתב דהיא מצוה המוטלת על הצבור, ובהל' בית הבחירה כתב דהיא מצוה המוטלת על כל יחיד ויחיד בין אנשים ונשים. וצ"ע.

ולהעיר דבחינוך מצוה צה שהיא מצות בנין בית הבחירה כתב "ונוהגת מצוה זו בזמן שרוב ישראל על אדמתן וזו מן המצוות שאינן מוטלות על היחיד אלא על הצבור כולן וכו'", הרי דבנוגע לבנין בית הבחירה לא הזכיר החינוך כלל שיש ענין של יחיד אע"פ דבנוגע למצות מחיית עמלק כתב שהיא מצוה על הצבור וגם על היחיד.

והנה בלקו"ש חלק ל' פרשת תולדות ג', ביאר כ"ק אדמו"ר זי"ע שיטת הרמב"ם בנוגע לבנין בית הבחירה וז"ל שם באות ד': "וי"ל שהכל חייבין כו' אין כוונתו של הרמב"ם לומר שזהו חובת גברא אלא שהוא דין בחפצא דהמקדש וכו' עד"ז הוא בהדין דהכל חייבין לבנות ולסעד בעצמם ובממונם אנשים ונשים שאינו חובת גברא לקיים מצות ועשו לי מקדש (שעל הצבור) אלא שהוא חיוב מצד המקדש שגדר בנין המקדש מחייב שבנינו יהי' על ידי הצבור ועשו עשיית כלל ישראל (ולכן שייך זה לכל ישראל, אנשים ונשים)". עכלה"ק.

היוצא מדבריו שבודאי מצות בנין בית הבחירה היא רק מצוה המוטלת על הצבור, וכדיוק לשון הרמב"ם "לא כל איש ואיש", היינו דאינו שייך לכל איש ואיש רק להצבור, אלא דכל זה הוא מצד חיוב הגברא בקיום המצוה, אבל עדיין ישנו ענין חדש בבנין בית הבחירה והוא מה שהחפצא של בית המקדש חייב שיהי' בנוי ע"י כל ישראל, ואין זה ענין של מצוה רק שכן מחייב החפצא של הביהמ"ק. [ועפ"ז מתרץ כ"ק אדמו"ר זי"ע ג"כ מה שהקשו בכמה ספרים איך יחייב הרמב"ם הנשים בזה הרי הויא מ"ע שהזמן גרמא, דהרי אין בנין ביהמ"ק בלילה, ולפי"ז מתורץ דאין זה בגדר חיוב מצוה כ"א דין בהחפצא של הביהמ"ק דמחייב הכל לבנות בו בין אנשים ונשים].

ובדרך אגב יש להעיר, דהנה ידועה הפלוגתא דמוני המצות בנוגע לבנין ביהמ"ק מהו המקור למצוה זו: הרמב"ם ודעימי' הביאו המקור מהפסוק "ועשו לי מקדש", והסמ"ג למדו מהפסוק "והי' במקום אשר ידבר ה' . . לשכן שמו שם וגו'". והנה הרמב"ם - כשהביא המקור לזה שהכל חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונם - כתב "כמקדש המדבר", היינו דכמו שמצינו במקדש המדבר שכתוב שם "ויביאו האנשים על הנשים וגו'" וכן "וכל אשה חכמת לב וגו'", כמו"כ יש חיוב בכל הבתי מקדש שישתתפו "הכל" וגם "אנשים ונשים".

וכ"ז א"ש רק לשיטת הרמב"ם ודעימי' דהמקור של כל המצוות דבנין ביהמ"ק הוא מהפסוק "ועשו לי מקדש", אבל לפי שי' הסמ"ג ודעימי' דהמקור הוא מפסוקים אחרים ולא מהפסוק ועשו לי מקדש, משום שפסוק זה הוא רק על המשכן ולא לדורות, אין להוכיח משאר בתי מקדש שיש דין על "הכל" לבנות ולסעד וגם על הנשים. ודו"ק.

ולפי ביאור הנ"ל בדברי הרמב"ם אולי יש לבאר שיטת החינוך דבאמת מסכים עם הרמב"ם ד"הכל חייבים לבנות ולסעד" והא דלא הביאו הוא משום דהוא רק מונה המצות ואינו ספר הלכות ודין השייך להחפצא דהמצוה אינו מגדר מנין המצות, ומשו"ה הביא רק שהיא מצוה המוטלת על הצבור. אבל עדיין צ"ע למה לא הביאו במשפטי המצוה כדרכו בשאר מקומות, וא"כ עדיין צ"ע.

ועדיין נשאר לן לבאר שיטת הרמב"ם והחינוך בנוגע למחיית עמלק, וגם איזה ביאורים בהלכות בית הבחירה, אבל מפני קוצר הזמן עוד חזון למועד בע"ה.

רמב"ם
המשך לביאור כמה פלוגתות בין הרמב"ם והראב"ד
הרב מנחם מענדל כהן
שליח כ"ק אדמו"ר בסקרמנטא – קליפארניא

בהמשך למה שכתבתי בשבועות הקודמים דכל מחלוקת הרמב"ם והראב"ד נקודתם אחת היא

- מיוסד על לקו"ש חל"ד נצבים ב' – דהרמב"ם ס"ל שהעיקר הוא מה שהאדם פועל לברר ולזכך את העולם ושכלו, והראב"ד סובר שהעיקר הוא מה שנותנים לו מלמעלה. ונמשיך לבאר מחלוקות נוספות עפ"ז:

רמב"ם הלכות יסודי התורה

פ"א ה, ושם בהשגת הראב"ד, כבר ביארו הרבי בלקו"ש חל"ד עמ' 176.

פ"ו הל"ד, נלאו המפרשים להבין השגת הראב"ד כי מעתיק דבר הרמב"ם אות באות, ולא נאריך בזה.

הלכות דעות

בפ"ז ה"ב כתב הרמב"ם: "אבל בעל לשון הרע זה שיושב ואומר כך וכך עשה פלוני וכך וכך היו אבותיו וכך וכך שמעתי עליו ואומר דברים של גנאי על זה הכתוב אומר "יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות".

וכתב ע"ז הראב"ד "לא כי אלא קשה הראשון מן השני, שהראשון הוא תליתאי והורג נפשות, והשני תניין ואינו הורג אלא עצמו, בינה זאת". עכ"ל.

היינו דשיטת הרמב"ם היא דהמדה הגרועה ביותר היא בעל לשון הרע - אדם שקבוע אצלו ומורגל לדבר ברעת רעהו וגם ומתענג בזה, וע"ז משיג הראב"ד דרכילות גרועה יותר מרכילות, כי מרכילות יוצא רעה גדולה יותר.

הראב"ד מפרש דברי הגמ' בערכין דף טו, ב "לישנא תליתאי קטיל תליתאי" דזהו דוקא ברכילות, שמקבל הרכילות שומע מה שחבירו רוצה לעשות לו וקם עליו והורגו, וגואלי הדם הורגים להורג (המקבל) ודורשי דמי שניהם הורגים את מספר הרכילות שגרם מיתת קרוביהם (יעוי' כס"מ), ובמילא סובר הראב"ד שהגם שבעל לשון הרע מתכוון להזיק יותר מרכיל, אבל מכיון שבפועל ממש מגיע היזק חמור יותר מרכילות מאשר לשון הרע, הרי"ז (רכילות) גרוע יותר, דלשון הרע סובר הראב"ד אינו גורם אלא שיהרגו את מספר הרכילות, ובלשונו "אינו הורג אלא עצמו", והרמב"ם - לפי שיטת רוב המפרשים - נחלק בפי' דברי הגמ' בערכין וסובר שמדובר בלשון הרע, דגם בלה"ר אפשר שימותו שלשתן, וראה כס"מ.

וע"פ הנ"ל י"ל, דהרמב"ם סובר שלמרות שמפשטות לשון הגמ' בערכין "לישנא תליתאי" (ולא לשון הרע הורגת שלשה) משמע כפי דברי הראב"ד, (וראה בארוכה כנה"ג בלשונות הרמב"ם), אבל כיון שהרמב"ם מדגיש במיוחד הענין דלתקן דעותיו של האדם, ומכיון שגם את העולם נתן בלבו של האדם, מסתבר להרמב"ם לומר שבעל לשון הרע שהוא אדם רע בעצמותו ונהנה לדבר רעת רעהו תמיד ובקביעות ולא מצד איזה תגמול והנאה שנותנין לו, הנה נוטה הרמב"ם לפרש דברי הגמ' שמאדם רע שכזה יצא יותר רע בעולם, וכלשונו בה"ג "שלשה לשון הרע הורגת".

משא"כ הראב"ד ששם את עיקר הדגש על פעולת המצוה והעבירה, נוטה לפרש דברי הגמ' כפי שמשמע מפשטות לשון הגמרא "לישנא תליתאי", דמרכילות יבואו יותר הריגות בעולם כיון שכך גזר הקב"ה, (וכן משמע בירושלמי דפאה פ"א ה"א).

w

הלכות תלמוד תורה

בפ"ז הי"א כתב הרמב"ם: "תלמיד חכם שנידה עצמו ואפילו נידה עצמו על דעת פלוני ואפילו על דבר שחייב עליו נידוי הרי זה מפר לעצמו". וכתב ע"ז הראב"ד "זה אינו מחוור אם כן יהודה למה לא התיר לעצמו, ועל כל זה קשה לי יעקב למה לא התירו".

והאריכו המפרשים לתרץ השגת הראב"ד, ונחלקו במה היתה טעות יהודה שלא הפר נידוי עצמו ע"י עצמו ואכ"מ, וראה אור החיים על התורה בראשית מג, ט ד"ה וראיתי לראב"ד.

אבל מ"מ נמצא, דהרמב"ם ששם דגש על עבודת המטה סובר דמפר לעצמו, והראב"ד חולק עליו ואומר שאין חבוש מתיר עצמו, ובעינן דוקא מישהו אחר שיתיר את נידויו.

w

ויש להוסיף שכ"ז הוא ע"ד הדרוש והסוד, דהרי ידוע מ"ש הרמב"ם בענין השאלה דידיעה ובחירה (הלכות תשובה ספ"ה) שהתשובה לשאלה זו היא "ארוכה מארץ מדה וכו' ואין בנו כח לידע האיך ידע ה' כל הברואים והמעשים כו' כי לא מחשבותי מחשבותיכם", והשיג עליו הראב"ד "לא נהג זה המחבר מנהג חכמים . . וטוב הי' לו להניח הדבר בתמימות התמימים . . אבל טוב לסמוך קצת תשובה . . היא כידיעת האיצטגנינים". עכ"ל.

וכבר הסביר רבינו המחלוקת עפ"י דרכנו בלקו"ש חל"ד עמ' 176, יעו"ש.

והקשה כ"ק אדמו"ר בחידושים וביאורים בש"ס (ח"ג עמ' כז בהערה), דאם אפשר לתרץ תירוץ שכלי על הקושיא, כידיעת האיצטגנינים, למה הוצרך הרמב"ם לדחוק ולפרש תירוץ "על-שכלי" דלא מחשבותי מחשבותיכם וכו'. ומבאר שם בארוכה שהרמב"ם מדבר ביחודא עילאה, והראב"ד והר"מ אלמושנינו מדברים ביחודא תתאה, יעו"ש בארוכה. אבל היא גופא טעמא בעי, מדוע אכן הרמב"ם מדבר ביחו"ע והראב"ד ביחודא תתאה?

וי"ל בזה עפ"י מה המוסבר בחסידות בענין יוסף הצדיק דנאמר עליו דאחיו לא הכירוהו; דיוסף הצדיק הי' בדרגת יחודא עילאה ולכן לא הפריע לו להיות משנה למלך וגם להיות דבוק בה', אבל השבטים היו רועי צאן דוקא, דהם היו בדרגת יחודא תתאה והיו צריכין להיות בהתבודדות דוקא,

ועפ"ז, הרמב"ם, לפי שבירר שכל האדם, הי' בדרגת יוסף הצדיק, ולכן בהשאלה דידיעה ובחירה מדבר בהענינים כפי שהם באופן דיחודא עילאה וממילא גם מסביר ענינים אלו בתירוץ "על-שכלי".

משא"כ הראב"ד מדבר באופן של יחודא תתאה ולכן גם מתרץ ענין הבחירה באופן שכלי כידיעת האיצטגנינים, דזהו בדוגמת אחי יוסף שהיו בהתבודדות יותר.

וכמו שאחי יוסף לא הכירו את יוסף, כן היו גדולי ישראל האמיתים שלא הכירו גדולת הרמב"ם עד ששרפו ספרו ר"ל, ולבסוף עשו תשובה כאחי יוסף עד שיש אומרים שרבינו יונה חיבר ספרו שערי תשובה בקשר לזה שלא מיחה בכבוד הרמב"ם, ודו"ק כי נכון הוא.

ועפ"ז י"ל ע"ד הדרוש והסוד, דיהודה לא הפר נדרו כיון שהי' מאחי יוסף, ולכן סבר (כמו שגם מתבטא בשיטת הראב"ד) דת"ח אינו מיפר לעצמו.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות