E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ש"פ כי תשא - תשס"ד
הלכה ומנהג
עוסק במצוה פטור מן המצוה
הרב אלימלך יוסף הכהן סילבערבערג
רב ושליח כ"ק אדמו"ר - וועסט בלומפילד, מישיגן

שו"ע או"ח סי' לח סעי' ח': "כותבי תפילין ומזוזות הם ותגריהם ותגרי תגריהם וכל העוסקים במלאכת שמים פטורים מהנחת תפילין כל היום זולת בשעת ק"ש ותפלה. הגה: ואם היו צריכים לעשות מלאכתן בשעת ק"ש ותפלה אז פטורין מק"ש ותפלה ומתפילין?? דכל העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת אם צריך לטרוח אחר האחרת אבל אם יכול לעשות שתיהן כאחת בלא טורח יעשה שתיהן". ע"כ.

ועיין בשו"ע רבינו סל"ח סעי' ז': "כותבי סת"ם בשעה שעוסקין במלאכתן וכן תגריהם ותגרי תגריהם שהם לוקחין כדי להמציאן למוכרן למי שצריך להם ואין כוונתם כדי להשתכר וכן כל העוסקים במלאכת שמים פטורין מהנחת תפילין כל היום זולת בשעת קריאת שמע ותפלה כדי לקבל [עליו] עול מלכות שמים שלימה וגם שלא יעידו עדות שקר בעצמם". ע"כ.

והנה מקור דברי רבינו שאם כוונתו להשתכר אינו פטור הוא המ"א ס"ק ח' שמביא פירש"י "הלוקחים כדי להמציא למכור למי שצריך להם". ועיין בסוף דברי המ"א שמקשה מנדרים נג, א דמשמע משם שמחזיר אבידה נקרא עוסק במצוה אע"פ שנוטל שכר, ותירץ המ"א דהתם אינו נוטל אלא שכר בטלתו, א"נ התם עיקר כוונתו להשיב אבידה אבל הכא עיקר כוונתו להשתכר.

אבל עיין בביאור הלכה ד"ה הם ותגריהם שכותב, דאם כוונתו לשניהם בשוה מקרי עוסק במצוה, וכענין מה שפסק הא"ר בסי' תקפט ס"ק ח' דאם תקע בשופר להתלמד וגם לצאת בו ידי מצוה יצא ידי חובתו. ודע עוד, דלענין כתיבת סת"ם גופא כמו שמצוי שהכותב כוונתו להשתכר מסתפיקנא לומר דאפ"ה מקרי בכלל עוסק במצוה כו', דלענין כתיבה גופא דהיא בוודאי עצם המצוה כדכתיב וכתבתם כו' הוא תמיד בכלל עוסק במצוה כו', ומה שפרש"י הלוקחין כדי להמציאן כו' הלא רק על "ותגריהם" פירש, וכוונתו דשם הלא המסחר בעניני תפילין לא נזכר בשום מקרא כו'". עכ"ל.

והנה לדעת המ"ב אם כוונתו להשתכר הוא בשוה לכוונתו להמצוה, וכן אם עוסק ממש במצוה כמו כתיבת ס"ת, אז אפילו אם עיקר כוונתו הוא להשתכר נקרא עוסק במצוה שפטור ממצוה אחרת, ודלא כמ"ש רבינו "אין כוונתם להשתכר", דמשמע דאם כוונתו להשתכר באיזה אופן שהוא (היינו אפילו אם יש לו שתי כוונות) מ"מ אינו פטור מתפילה.

המ"א אינו מדבר באופן שכוונתו לשניהם בשוה, ובזה סובר רבינו דלא נקרא עוסק במצוה שפטור ממצוה אחרת, דהנה הא דאמרינן עוסק במצוה פטור ממצוה אחרת עיין בב"י ד"ה וכותבי ספרים שדעת התוס' והרא"ש ורי"ו שאינו פטור, כי אם אי אפשר לעשות שניהם. אבל דעת השו"ע היא כהרמב"ם והר"ן דפטור אפילו יכול לקיים שניהם. ובטעם הדבר כתב הר"ן (סוכה כו, א) שכל שעוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצוה אחרת אע"פ שאפשר לו.

דעת רבינו היא דגם אם נניח שהשו"ע נקט כהר"ן, עדיין אין לו בו אלא חידושו ולא יותר; ז.א. כיון דלהר"ן הפטור מעשות מצוה אחרת הוא משום דכיון שכבר מטריח את עצמו עבור מצוה אחת לא הטריחתו התורה לעשות מצוה אחרת, א"כ בזה גופא במה דברים אמורים כשעיקר כוונתו בהטירחא הוא לקיים מצות ה', אבל אם מטריח גם עבור עצמו (ועל פי פשטות אם כוונתו לשניהם בשוה הי' מתעסק בזה אפילו בלי המצוה) מהיכא תיתי לומר שפטרתו תורה אם יכול לעשות שניהם.

- דבשלמא לפי שיטת הרא"ש ותוס' שלא פטרתו התורה אלא אם הוא כבר עסוק בהמצוה ואי אפשר לו לעשות המצוה האחרת, אז אמרינן כיון שהוא כבר עסוק במלאכת שמים (אע"פ שהוא מכוון גם לשכר) ואי אפשר לעשות שניהם כאחד, פטור מלעשות מצוה השני'. אבל לפי דעת הר"ן אי אפשר לומר זה. וכן כל הראיות שמביא הר"ן במס' סוכה הם באופן שכוונתו הוא רק להמצוה, עיין שם.

ומה שמביא המ"ב מהתוקע בשופר להתלמד וגם לצאת בו ידי מצוה דיצא, לכאורה אינו ענין לעניננו. דאע"פ שהוא יוצא י"ח המצוה מ"מ מהיכא תיתי לומר שזה יפטור אותו ממצוה אחרת אם יכול לעשות שניהם. וכן מה שכתוב בביאור הלכה לענין סופר שפטור לעשות מצוה אחרת אפילו אם עיקר כוונתו הוא כדי להשתכר, דעת רבינו לכאורה אינו כן, דמהיכא תיתי לומר שהוא פטור ממצוה אחרת אם יכול לעשות שניהם וכנ"ל. ועל פי זה אתי שפיר דברי רבינו שכותב סתם "אם אין כוונתו להשתכר". ופשוט.

ועיין שם בהביאור הלכה שהקשה מב"מ דף פב, ב, גבי מלוה מעות על המשכון והמלוה צריך למשכון לפסוק עליו להיות פוחת מן החוב והולך, דרבי עקיבא סבר אפילו הכי איכא מצוה. וע"כ הקשה המ"ב "הרי דס"ל לרבי עקיבא דהלכה כמותו, דאפילו היכא שהוא מכוין להנאתו ג"כ מקרי עוסק במצוה ופטור מלמיתב ריפתא לעניא דעל ידי זה הוה שומר שכר, ואולי דכוונת הגמרא במ"ש מר סבר מצוה קעביד שהלוהו היינו שמסתמא מכוון בזה לקיים מצות בוראו ומכוין להנאתו ג"כ כו'".

והנראה לומר שסוגיא זו (ב"מ פב, ב) לא שייכת להענין של כוונתו לשניהם בשוה; דהנה במקום שאדם מבקש מרעהו הלוואה והוא נותן לו תמורתו משכון כדי להבטיח שהמלוה לא יפסיד, וא"כ מהיכא תיתי לומר שכוונת המלוה הוא כדי להשתכר, הרי עיקר כוונתו לעשות המצוה, וא"כ לא שייך כלל לעניננו.

הלכה ומנהג
תפלת הדרך בעמידה
הרב משה אהרן צבי ווייס
שליח כ"ק אדמו"ר - שערמאן אוקס, קאליפורניא

ראיתי מנהג הת' ואנ"ש בנסיעות דמהדרין לעצור המכונית ולעמוד בעת אמירת תפלת הדרך, וכן באוירון. ויש לעיין בזה.

דהרי איתא במס' ברכות דף ל' ע"א בסוגיית תפלת הדרך: "והיכי מצלי לה, רב חסדא אמר מעומד רב ששת אמר אפי' מהלך. רב חסדא ורב ששת הוו קאזלי באורחא, קם רב חסדא וקא מצלי א"ל רב ששת לשמעי' (ופרש"י "מאור עיניים הוה". ע"כ) מאי קא עביד רב חסדא? אמר לי' קאי ומצלי, א"ל אוקמן נמי לדידי ומצלי מהיות טוב אל תקרא רע". ע"כ. ופרש"י ד"ה מהיות "הואיל ואני יכול להתפלל מעומד שהרי חבורתי עומדת לא אקרא רע להתפלל מהלך ואע"פ שמותר". ע"כ.

ואף שפשטות מילת מעומד בכ"מ הוא (כדלקמן) בעמידה (לאפוקי מביושב) הרי מוכח דפשטות הסוגי' כאן מיירי במחלוקת רב חסדא ורב ששת הוא אי צריכין לעצור או לא, דרב חסדא ס"ל דצריך לעצור (מעומד) ורב ששת ס"ל אפי' מהלך.

וכדמוכח ג"כ בהסיפור שמובא בגמ' אח"כ דהוו קאזלי באורחא, דבפשטות מיירי שהיו הולכין ברגל, ועפ"ז הפי' "קם רב חסדא" אינו כבכ"מ דעמד אלא דעצר.

וכן מובן ממה שנפסק בשו"ע או"ח סי' קי סעי' י', וז"ל: "ואם אפשר יעמוד מלילך כשיאמרנה ואם הי' רוכב א"צ לירד". ע"כ.

ובט"ז שם סק"ד מביא דמקור המחבר הוא מפרש"י שהבאנו לעיל.

ובתוס' ברכות שם ד"ה והיכי מצלי לה מביא דקי"ל כרב ששת, אבל דרב חסדא עדיפא לי' טפי. וכן פסק הרא"ש דכרב חסדא עדיף טפי, דרב ששת קאי ומצלי, וכדפי' בתהר"י דלא עבד רב ששת כוותי' משום דסבר דהלכתא הכי אלא משום מהיות טוב אל תקרא רע אבל מן הדין סגי במהלך.

וכל זה מיירי לא בעמידה ממש אלא בעצירה לעמוד מללכת.

וכן מצאתי בשל"ה הק' חלק תושבע"פ (כלל לשונות סוגיות אות ב') על מאמר רב ששת בברכות דלעיל דאמר מהיות טוב אל תקרא רע, דהכוונה היא דמאחר שיש לאל ידך לעשות בתכלית הטוב, דהיינו מצוה מן המובחר, למה תהי' נקרא לאיש רע. ע"כ.

ובב"י סי' קי ד"ה כתב ה"ר יונה, מביא מחלוקת אם רוכב צריך לירד או לא; די"א דבתפלת הדרך שאינה צריכה כוונה כל כך צריך לירד, ומסיק דסברא ראשונה דאי"צ לירד עיקר.

ומשמע, דהא שצריך לירד הוא לא מטעם שצריך לעמוד אלא דע"י ירידה מהסוס (וכדו') יכול לכוון יותר טוב על הארץ, ויש חשש (כיון שהוא בדרך ומפחד) שלא יוכל לכוון טוב על הארץ, וכמו שאמרו בתפלת י"ח דלא ירד, אבל בתפלת הדרך שהיא תפלה קצרה הי' מקום לומר דצריך לירד, אעפ"כ פסק הר' יונה דאין צריך לרדת.

וכן הוא באלי' רבה סק"ג וז"ל: "מעומד כו' משום שהוא קצרה ואפשר לכוין בה". ע"כ.

מוכח דאי"ז מדין עמידה אלא מדין כוונה.

וכן נפסק להלכה בשו"ע אדה"ז סי' קי סעי' ד' וזלה"ק: "ומן הדין יכול לומר תפלת הדרך אפי' כשהוא מהלך וכו' ומ"מ אי"צ לעמוד אלא מלילך אבל אם הי' רכוב א"צ לירד אלא יעמיד הבהמה מלילך אם אפשר לו שאם ירכוב הרי הוא כמהלך (וה"ה לישב בעגלה שא"צ לירד, אלא להעמיד הסוסים אם אפשר לו)". עכלה"ק.

ולכאו' יש להבין, דמאי שנא תפלת הדרך מהא דמבואר בשו"ע אדה"ז סי' ח' סעי' ג' וזלה"ק: "כל ברכת המצוות צריך להיות מעומד וכו'" (וע"ש), ואדה"ז מדגיש כאן שאין צריך לעמוד אלא מלילך ואי"צ לירד, ומשמע שאין צורך כלל לעמידה.

ובפשטות נראה לבאר, דתפלת הדרך אינו נכנס בגדר ברכה אלא בגדר תפלה, וכמבואר בגמ' ברכות כט ע"ב "אמר אביי לעולם לישתף אינש נפשי' בהדי ציבורא" ופרש"י "אל יתפלל תפלה קצרה בלשון יחיד אלא בלשון רבים שמתוך כך תפלתו נשמעת". ע"כ. משמע שזה גדר תפלה.

והכי איתא מפורש בטור על אתר, וז"ל: "ומה שאינה פותחת בברוך פי' ר"י לפי שאינה אלא תפלה בעלמא וכו' ואינה לא כברכות הנהנין ולא כברכה שתיקנו על שם המאורע אלא בקשת רחמים". ע"כ.

נמצא מבואר שתפלת הדרך גדר תפלה יש לה, ומשו"ה אי"צ לעמוד (מלשון עמידה) כמו שאר ברכות, אלא העמידה דכאן היא לצורך כוונה, וכמו בפסוק ראשון דק"ש וכדו' שלא ילך אנא ואנא.

ורק בתפילות מיוחדות כמו ברוך שאמר וכדו' התקינו שיאמרם בעמידה.

אלא דצ"ע בזה, דהרי אדה"ז כן מדמה תפלת הדרך לדין ברכת הנהנין והוא בסי' קי סעי' ה' בענין מי שדעתו ללון בעיר ואח"כ נמלך ויצא ממנה לעבור חוצה לה או לשוב לביתו צריך לחזור ולהתפלל אותה פעם אחרת וכו' (שכן הוא בכל הברכות שכשהוא נמלך צריך לחזור ולברך כמ"ש בסי' רו')". עכלה"ק.

חזינן דאדה"ז לכאו' חולק בזה על הטור, וכן מדמהו לדין ברכה (אבל הדמיון הוא לברכת הנהנין, אף שלכאו' אם לדמות תפלת הדרך לאיזה ברכה הי' צריך לדמותו או לברכת המצוות או לברכת השבח).

ואולי תרוויהו איתנהו בי', ברכה דתפלה. אבל לכאו' לא מצינו דין נמלך בברכה דתפלה, וצ"ע.

והנה מהמבואר משו"ע אדה"ז מפורש דאין צריך לעמוד בשעת תפלת הדרך אלא יעמוד מלכת, אולם בסידור כתב וזלה"ק: "וטוב לומר מעומד אם אפשר בקל". עכלה"ק.

והי' אפשר לדחוק ולומר, דכוונתו (כמו שמבאר בשו"ע) במלת מעומד הוא לא עמידה אלא לעצור מללכת, אבל כמובן זה דוחק גדול, ובפשטות כוונתו - כמו בכל שאר המקומות בסידור (ראה למשל בתפלת ערבית לשבת קודם ויכולו "ביחד בקול רם ומעומד" או בסדר לבישת טלית גדול "העטיפה צריך להיות מעומד") - שפירושו כפשוטו – בעמידה וכן תרגמו גם בסידור "תהלת ה'" (הוצאת קה"ת) באנגלית .

יוצא שבסידור כן פסק אדה"ז (דלא כמו שמאריך בשו"ע שאי"צ לעמוד אלא מלילך) דתפלת הדרך צ"ל בעמידה, ויל"ע במקור אדה"ז דיש ענין בעמידה בתפלת הדרך.

ומענין דבפסקי הסידור להגרא"ח נאה, וכן בשעה"כ, לא מעירים ע"ז כלום.

ויש להעיר שראיתי דבר תימא בהוצאה חדשה דשו"ע אדה"ז: דבההוספת לח"א ע' תרכד מעתיק פסקי הסידור ועל המילים "וטוב לומר מעומד אם אפשר בקל" מביא בהערה שנ"ג וז"ל: "וכ"ה בשוע"ר שם ס"ד". ע"כ.

וכפי המבואר לא דק; דבשו"ע אדה"ז בפירוש שולל עמידה ברגליו ומפרש דאי"צ לעמוד אלא מלילך, וכמו שבארנו בארוכה.

והנה בספר המנהגים ע' 23 מובא דכ"ק אדמו"ר נ"ע בקרון (עגלה) הי' מתפלל תפלת הדרך בישיבה ובמרכבת בעמידה. ע"כ.

ובס' "נאות דשא" ע' 47 (תיאור הנסיעה לקעמפ בתשי"ז) שעצרו בתחנת דלק, וכ"ק אדמו"ר יצא מהמכונית ורחץ את ידיו הק' והחל אומר תפלת הדרך, את התפלה אמר מתוך סידורו כשהוא עומד ופניו הק' לצד מזרח. ע"כ. וכ"ה בעמוד 84 (נסיעה תש"כ). - ולהעיר שכ"ק אדמו"ר לא טעם מאומה לפנ"ז כדי להסמיך עוד ברכה באמרו "מען דארף נישט". עכלה"ק. ואכ"מ.

ובחפשי בספרים ראיתי בערוך השלחן (סי' קי סעי' יא) כתב, וז"ל: "וטוב לאמרה בעמידה מבישיבה". ע"כ. ובכף החיים (שם ס"ק מג) מביא מהרוקח וא"ר "יושב ומיהו למצוה מעומד", ע"כ.

ז.א. דאף דלהלכה אי"צ לעמוד, אולם מצד מצוה מן המובחר נכון לעמוד, ובפרט לפי המבואר בסידור וממעשה רב.

הלכה ומנהג
בענין סעודת פורים
הרב בן ציון ריבקין
ס. לואיס, מיזורי

בגמ' מגילה (ז, ב): "אמר רבא סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו, מ"ט ימי משתה ושמחה כתיב". וכן נפסק להלכה בסי' תרצה סעיף א'.

ויש להעיר, דהא תנן במתני' (לקמן כ, ב) "כל היום כשר לקראת המגילה וכו'". ובגמ' שם: "מנלן - דאמר קרא והימים האלה נזכרים ונעשים". ע"כ.

והנה בסי' תרצה בס"ד הביא הרמ"א בשם הרא"ש דברי הגמ' בפ"ק דמגילה "ויש לשלוח מנות ביום ולא בלילה", ובמג"א שם ס"ק יג כתב דה"ה מתנות לאביונים, ולא הביאו מקור לזה. אך בפשטות יל"פ דילפי' ג"כ מפסוק זה "והימים האלה נזכרים ונעשים" וכדפרש"י שם בד"ה נזכרים – "בקריאת מגילה", ובד"ה ונעשים – "משתה ושמחה ויום טוב לתת מנות ומתנות". ע"כ. כן נראה לפרש*.

ולפ"ז יש להבין מדוע בגמ' מגילה (ז, ב) בעי ילפותא מיוחדת ד"ימי משתה ושמחה" למילף דסעודת פורים שעשאה בלילה לא יצא ידי חובתו. וה' יאיר עיני.


*) לכאורה י"ל ד"ימי משתה ושמחה"כולל גם משלוח מנות ומתנות לאביונים. וראה לקו"ש חט"ז ע' 36 והלאה . המערכת.

הלכה ומנהג
ציון מ"מ לשו"ע רבינו
הרב אהרן חיטריק
חבר מערכת 'אוצר החסידים'

בשו"ע אדה"ז או"ח סי' קסה סעי' א, בדין העושה צרכיו ורוצה לאכול יטול ב' פעמים, על הראשונה מברך אשר יצר ועל נטילה השני ענט"י, ומאריך בהלכה זו, ואח"כ כותב "ואם נטל נטילה אחת כשרה ושכח לברך עד ששפך מים שניים או ששפך רביעית בבת אחת יברך ענט"י ואח"כ אשר יצר".

דין זה מובא ב'תהלה לדוד' סי' קסה סוף אות א', ומוסיף שכוונת אדה"ז "היינו בנתכוין שתעלה לו".

ויש להוסיף ציון זה למ"מ לשו"ע.

גם צ"ע הטעם לכך דאדה"ז אינו מביא דברי השל"ה המובא במג"א דכל אדם יבדוק עצמו קודם נטילת ידים [דבר זה מוזכר גם במשנה ברורה בשם השל"ה ואלי' רבה].

הלכה ומנהג
בדיקת חמץ למתפלל ערבית ביחידות
הרב מרדכי פרקש
שליח כ"ק אדמו"ר - בעלוויו, וואשינגטאן

בלקוטי שיחות חלק י"ז ע' 434 כותב רבינו:"שואל למנהג אנ"ש בהנוגע לזמן בדיקת חמץ, כשמתפללים ערבית ביחידות, ראיתי מנהג כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע שהי' בודק בין מנחה למעריב ומתפלל ערבית לאחרי הבדיקה". עכ"ל. והו"ד בשערי הלכה ומנהג ח"ב ע' פ"ב.

וכתב לי אאמו"ר שיחי' דלכאו' צ"ע בזה, כי בשו"ע הובא דין זה רק לגבי הרגיל להתפלל ביחידות; דבשוע"ר סי' תלא - בהמשך למש"כ לפני זה שיבדוק מיד בצאת הכוכבים - כותב בסעיף ז': "במה דברים אמורים במי שרגיל להתפלל ק"ש ותפלה של ערבית כל השנה בתוך ביתו, אבל מי שרגיל להתפלל כל השנה עם הציבור מבעוד יום ועכשיו לא התפלל עמהם יקרא קריאת שמע ויתפלל מיד בצאת הכוכבים ואח"כ יבדוק, דכיון שאינו רגיל כל השנה להתפלל ערבית בביתו, יש לחוש שמא ע"י טרדתו והשתדלותו בבדיקת החמץ ישכח על ק"ש ותפלה".

הרי מפורש, שרק מי שדרכו להתפלל כל השנה ביחידות בודק לפני תפילת ערבית, אבל מי שאין דרכו כל השנה להתפלל ערבית ביחידות, אינו בודק קודם התפלה אלא מתפלל ערבית ואח"כ בודק.

והנה אודות הנהגת אדמו"ר מוהריי"צ אין קושיא, דאולי בזמנים שמדובר בהם הי' דרכו כן כל השנה להתפלל ערבית ביחידות [מחמת בריאות וכיו"ב], אבל הדרוש עיון הוא מענה רבינו לסגנון השאלה "כשמתפללים ערבית ביחידות" שהוא לשון הכולל אף למי שמקרה נהג כן, ולא רק במי שכן דרכו כל השנה. וצ"ב.

[ובשבח המועדים ראיתי שמביא ההלכה שיבדוק לפני מעריב לגבי הרגיל להתפלל ביחידות, ומציין לשוע"ר הנ"ל ומכ' זה בלקו"ש. הרי למד שהוא דוקא באופן שרגיל. אבל לשון המכתב הוא סתום "כשמתפללים"].

ואוי"ל בדוחק עכ"פ: מקור דברי אדה"ז הוא בב"ח סי' תלא שכתב "פסק, ומי שלא התפלל תפילת ערבית עם הצבור בליל י"ג מצאתי בהגה"ה דיבדוק תחילה, וכ"כ במחזורים, מיהו נראה לי דיתפלל תחלה ואח"כ יבדוק. דבתפלה שהיא קבועה וסדורה ליכא למיחש שמא יטרד וכו', מיהו דוקא במי שרגיל להתפלל עם הצבור אלא שעתה אירע שלא התפלל עמהם, אבל מי שרגיל להתפלל בביתו כל לילה יבדוק תחלה ולא חיישינן ברגיל שמא ישכח מלהתפלל". והעתיקו ה'מגן אברהם' סק"ה.

אבל אדה"ז כותב: "אבל מי שרגיל להתפלל כל השנה עם הצבור מבעוד יום ועכשיו לא התפלל עמהם יקרא ק"ש ויתפלל מיד בצאת הכוכבים ואח"כ יבדוק". ובס"ח כותב "אבל אם יש עשרה שמתפללים ערבית בזמנו דהיינו צאת הכוכבים, ע"ש.

ואוי"ל, דבהוספת המילים "מבעוד יום" לומדים דאה"נ: אדם שרגיל להתפלל ערבית בציבור מבעוד יום כפי שנהגו להתפלל מיד אחר מנחה (ראה סי' רסז קו"א ס"ק א' "ההמון שמתפללים מבעוד יום כל השבוע") וקרה שמתפלל ביחידות בביתו, עליו אמרו שיתפלל מעריב לפני הבדיקה דשמא ישכח על ק"ש ותפילה, דהרי רגיל הוא להתפלל מבעוד יום, וכעת בסיום הבדיקה כבר ערב למשך זמן, ולא יזכור להתפלל מעריב כי אינו רגיל בכך.

אבל באדם שמתפלל ערבית בציבור בערב, דהיינו מתפלל מנחה ואח"כ חוזר לתפילת ערבית בערב (ראה שו"ת אדה"ז סוף סי' ז' "ובדורות שלפנינו נהגו אבות אבותנו כדעת המקילים, ובדורות הללו רבו כמו רבו הנוהגים להחמיר כמו חדש ותפילת ערבית בזמנה") אף שמתפלל ביחידות, נפסוק שיבדוק תחלה, כיון דסוכ"ס רגיל הוא להתפלל בערב, לא חששו כ"כ שישכח לקרוא ק"ש ותפלה – ויבדוק חמץ קודם מעריב כיון שהיא מצוה עוברת ועובר על תקנת חכמים, וכפי שביאר אדה"ז בס"ו שם.

אף שהוא דוחק, כי בטעם הדבר שיבדוק לאחרי מעריב כתב אדה"ז ד"יש לחוש שמא ע"י טרדתו בהשתדלותו בבדיקת חמץ ישכח על ק"ש ותפילה", ואם טעמא משום טרדא מאי שנא אם רגיל להתפלל ערבית מבעוד יום או בערב. אבל י"ל דעיקר החשש הוא מה שכתב לפנ"ז "דכיון שאינו רגיל כל השנה להתפלל ערבית בביתו יש לחוש וכו", והיינו דרק שמא יטרד בבדיקת חמץ לא חיישינן ואדרבה "צריך להקדים הבדיקה לפני ק"ש ותפילה", כדמבואר בסעי' ו, רק "כיון שאינו רגיל כל השנה להתפלל ערבית בביתו", דהיינו בפרט בשעת הערב - דהרי כנ"ל הוא נוהג כל יום להתפלל מבעוד יום - לכן יש לחוש, אבל אה"נ הרגיל להתפלל מעריב בציבור בערב ובליל בדיקת חמץ יתפלל ביחידות יבדק חמץ תחילה כי לא חששו שישכח מעריב, וכנ"ל.

ואף שהוא דוחק, אבל אולי יש בזה לישב מכתב רבינו דלעיל, ועדיין צ"ע.

הלכה ומנהג
בדין שהיית צלי מע"ש
הרב בנימין אפרים ביטון
'כולל מנחם' שע"י מזכירות כ"ק אדמו"ר

בסי' רנג ס"א – ב, נחלקו המחבר והרמ"א (בפלוגתת הרמב"ם והרש"י בסוגיא דשבת דף יח, ב – הובאו דבריהם בב"י בארוכה יעוי"ש) בדין שהיית צלי סמוך לחשיכה, ונתבארה מחלוקתם בדברי האחרונים שם בארוכה, ולהלן תמצית מחלוקתם (ע"פ דברי הפמ"ג במש"ז סק"א):

א. אם פי התנור מכוסה:

א. אם הוא "אצל האש": "בבשר עז" תלוי, אם הוא טוח בטיט מותר, ואם אינו טוח בטיט אסור (ואם הגיע למאב"ד תלוי בפלוגתת הרמב"ם והרש"י בסי' רנג ס"א, דלהרמב"ם אסור ולרש"י מותר אף אם אינו טוח בטיט).

ב. ואם הוא "על האש" ממש: להמחבר והרמב"ם בין ב"בשר עז" בין "בבשר גדי", בין אם הוא טוח בטיט בין אם לא, תלוי אם הוא פחות מכמאב"ד אסור, ואם הגיע למאב"ד מותר. ולהרמ"א ורש"י דינו כ"אצל האש", דלדעתם אין שום חילוק בין על האש לאצל האש.

ב. ואם פי התנור מגולה:

אם הוא "אצל האש": להמחבר והרמב"ם "בבשר עז" אסור (אפי' הגיע למאב"ד – לשיטת הרמב"ם בסי' רנג ס"א), ו"בבשר גדי" מותר (אפי' פחות מכמאב"ד).

ולהרמ"א ורש"י, אם הוא פחות מכמאב"ד אסור, ואם הגיע למאב"ד מותר (דאין חילוק בין "בשר גדי" ל"בשר עז".

אם הוא "על האש" ממש: לכו"ע תלוי, אם הוא פחות מכמאב"ד דאסור, ואם הגיע למאב"ד מותר (ואין חילוק בין "בשר גדי" ל"בשר עז").

ויעויין בסוגיא דשבת שם ובב"י שם ובדברי האחרונים (פמ"ג מש"ז שם ובמחה"ש סק"א), בביאור יסוד וטעם פלוגתתם, שנחלקו בפירוש הסוגיא שם. וסמכנו על המעיין שם.

והנה יעויין בדברי הט"ז שם סק"א שהביא את מש"כ הרמ"א "ויש מחמירין"; והיא דעת רש"י (והטור), דלדעתם יש חומרא שאם פי התנור מגולה "אצל האש" ופחות ממאב"ד, אף "בשר גדי" אסור (אא"כ הגיע למאב"ד כדלהלן), משא"כ לדעת הרמב"ם אם הוא בשר גדי אף פחות מכמאב"ד מותר.

והקשה הט"ז "והא יש ג"כ קולא לענין אחר מאב"ד", והיינו, אם פי התנור מגולה "אצל האש" ד"בבשר עז" לדעת הרמב"ם אף אם הגיע למאב"ד אסור, ולדעת רש"י משהגיע למאב"ד מותר.

ועי' בפמ"ג מש"ז שם שהביא עוד ג' קולות לדעת הרמ"א ורש"י: א. אם מהני טוח בטיט בקדירה, דלדעת הרמ"א ורש"י מהני וכמ"ש המג"א סק"ה, משא"כ לדעת המחבר והרמב"ם. ב. בתנור שפיו מכוסה וטוח בטיט והבשר נמצא "על האש" ממש בפחות מכמאב"ד, דלדעת הרמ"א ורש"י מותר ולדעת המחבר והרמב"ם אסור, וכמ"ש המג"א סק"ט. ג. ביורה סי' רנב במג"א סק"א (יעויין שם היטב, ואכמ"ל).

וכתב הפמ"ג: "א"כ ודאי קשה טובא איך כתב [הרמ"א] ויש מחמירין הלא רוב קולות הם, והט"ז ז"ל נקיט רק קולא זו דכמאב"ד "אצל" האש לדיעה א' כאן [המחבר והרמב"ם] אסור, ולהרב כמאב"ד "אצל" האש שרי בצלי, דשאר קולות אין מוכרחים כל כך". ע"כ.

ויתכן להעיר ולהוסיף בזה, דהא ד"הט"ז ז"ל נקיט רק קולא זו" אינו רק משום "דשאר קולות אין מוכרחים כ"כ", אלא גם משום דקולא זו מחזקת את הקושיא.

והיינו משום שקולא זו היא באותו מקרה גופא שכתב הרמ"א "ויש מחמירין", וממקום שהביא הרמ"א להחמיר מביא הט"ז להקל [ולפ"ז מתחזקת הקושיא דאי"ז סתם קולא שמצינו במק"א אלא שבמקרה זה גופא שכותב הרמ"א שמחמירין, מביא הט"ז שמקילין].

דכמו שיש חומרא במקרה ש"פי התנור מגולה והבשר נמצאת אצל האש" בפחות מכמאב"ד בבשר גדי, הנה באותו מקרה גופא – ש"פי התנור מגולה והבשר נמצאת אצל האש" – יש קולא בבשר עז אחר מאב"ד.

משא"כ שאר הקולות הם במקרים אחרים לגמרי [לא מבעיא הני תרי קולות דקדירה ויורה, אלא אפי' הקולא הג' היא במקרה ש"פי התנור מכוסה וטוח בטיט והבשר נמצאת על האש"].

וי"ל דזהו כוונת הט"ז במש"כ "והא יש ג"כ קולא לענין אחר מאב"ד"; כלומר, דכמו שבמקרה זה יש חומרא לפני שהגיע למאב"ד, הנה יש ג"כ קולא לאחר מאב"ד, דאין כוונת הט"ז להקשות איך כתב הרמ"א "ויש מחמירין" הרי "יוצא" קולא לדעה זו, אלא יתירה מכך כוונתו להקשות: איך כותב הרמ"א "ויש מחמירין", הרי במקרה זה גופא "מקילים" – ובמה נחשבת דיעה זו "מחמירין" טפי ממקילין, וק"ל.

[וראה גם בפמ"ג א"א סק"ו שכתב לתרץ הא דלא הזכיר הרמ"א הך קולא דגבי קדרה כי "זה אין ענינו בסימן זה". ועד"ז י"ל בביאור דברי הט"ז וכמש"נ].

הלכה ומנהג
צ"ע בפשט ההלכה
הת' חנניה זהר
תות"ל - 770

בשו"ע סי' תמח ס"ח כותב אדה"ז וז"ל: "...וכן אם נזכר לאחר שהגיעה שעה ששית שאז אינו יכול להקנותו לנכרי כמ"ש בסי' תמג א"צ לפדותו מהנכרי ולבערו מן העולם, ואע"פ שי"א שהנכרי אינו קונה מטלטלין בכסף בלבד אלא במשיכה . . וזה שלא משך את החמץ מרשות הישראל לא קנהו כלל אע"פ שנתן לו כל דמיו והרי הוא חמצו של ישראל מכל מקום . . כיון שהחמץ לאחר שהגיע זמן ביעורו אף אם לא היה מוכרו לנכרי לא היה ברשותו של הישראל ולא נקרא שלו כלל שהרי אין רשאי ליהנות ממנו אלא שהתורה העמידה את החמץ ברשותו להיות שמו נקרא עליו שיעבור עליו בב"י וב"י אם לא הוציאו מרשותו קודם שהגיע זמן הביעור ולא ביערו מן העולם לאחר שהגיע זמן הביעור לפיכך בגילוי דעת בלבד שהוא מגלה דעתו קודם שהגיע זמן הביעור שאין רצונו כלל שיהיה החמץ שלו די בזה להפקיע מעליו איסור ב"י וב"י וגילוי דעת זה הוא מה שמקנה אותו לנכרי אע"פ שאינו קנין גמור המועיל מדין תורה שלא יוכל אחד מהן לחזור בו ולבטל המקח".

ולכאורה צ"ב הכוונה, די"ל בב' אופנים: א. שהגילוי דעת "פועל" מכירה, והיינו כיון שבלאו הכי אינו שלו כ"כ, ע"כ יותר קל להוציאו מרשותו ולפעול מכירה להגוי. ב. אין כאן מכירה כלל, אלא שבזה גופא שרוצה למכור הרי זהו גילוי דעת (ביטול), וע"כ לא עובר בב"י וב"י. וכד דייקת בל' אדה"ז תמצא שאפ"ל כב' האופנים.

הראיות לכאן ולכאן: לצד הא' - הנה מקור הדברים הוא ב'משאת בנימין' הובא במג"א (סי תמח סק"ד) ושם משמע1 להקל בחמץ טפי מבשאר מכירה, "והאי כיון דמכר קודם זמן איסורו גלי בדעתיה דלא ניחא ליה למהוי ליה זכותא בגווי' הלכך בקנין כל דהו נפיק מרשותי'".

לצד הב': הצ"צ (שו"ת חאו"ח סי' מד ואילך – הובא בשו"ע ע' טו [תרסח] - מביא שי' המ"ב הנ"ל וכלל לא הזכיר בזה שי' האדה"ז.

עוד ועיקר בזה, דברי המ"ב הובאו במג"א כנ"ל - והביאם גם הצ"צ שם בענין האם מעכב מסירת מפתח לנכרי במכירה או לא שתליא במח' הב"ח והט"ז להמג"א, וס"ל למג"א שהוי מכירה (טעם שני שם), וע"פ דברי המ"ב הנ"ל שאפשר להקל במכירה. אבל האדה"ז בתא"ח סי"ג פוסק בזה דלא כהמ"ב, עיי"ש.

עוד ראי' לצד הב' מל' אדה"ז שם (ס"ח) "די בזה להפקיע מעליו איסור ב"י וב"י", דמשמע שכל המכירה כאן הוא רק לגבי הפקעת האיסור (ולא לגבי מכירה). (ולהעיר ג"כ מלקו"ש חט"ז ע' 130 הערה 10).

כהנ"ל יוצר גם נפק"מ בהבנת גדר הביטול לשי' אדה"ז; דבסי' תלד ס"ז כתב "ועיקר הביטול הוא בלב שישים בלבו כל חמץ שברשותו ה"ה כאילו אינו ואינו חשוב כלום והרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל", ובהמשך שם "מסיח דעתו ומבטל בלבו ומחשבו כעפר", דמכ"ז משמע שהביטול הוא חיובי - "פעולת" ביטול, ולא איזה גילוי דעת בעלמא (שי' הר"ן ריש פסחים ועי' רמב"ן שם). אבל בסי' תמח ס"ח כותב שהוא גילוי דעת, ומשמע לאו דוקא חיובי אלא עצם זה שרוצה למכור הוי גילוי דעת, ודלא כמ"ש בתלד ס"ז. דאם נאמר כאופן הא' הנ"ל לא יקשה כלל, דבסי' תמח מדבר דין בהל' מכירה, ובסי' תלד דן בדיני ביטול, אבל אם נאמר כאופן ב', צ"ב2.

ובספר מכירת חמץ בערב קבלן (ע' קכו וקכז) נראה שהדין כאופן הא', ועפ"ז הוכיח שם שאי"צ קנין המועיל במכירת חמץ. ועפכהנ"ל צ"ע, ואבקש חוו"ד הקוראים בזה.


1) ולפי זה קצת משמע שהמכירה היא מצד המוכר (ולא מצד הקונה), וכידוע חקירות האחרונים בזה, ואכ"מ.

2) ולכאורה יש להקשות כן גם מסי' תלד סט"ו, עיי"ש. וכן מסי' תלו סק"ד, ואכ"מ.

הלכה ומנהג
בענין בדיקת הציצית מידי יום [גליון]
הרב פנחס קארף
משפיע בישיבה

בגליון תתעה (ע' 61) מקשה הת' ש.ב. על מ"ש בשו"ע אדה"ז סי' ח סעי' טו "דכיון שהוא יודע שאתמול היו הציציות שלימות מעמידין אותן בחזקתן", ומקשה ע"ז מסעי' יג שם כתוב: "ואע"פ שבדק הציצית אתמול צריך לחזור ולבדקם למחר, ואין אומרים העמידם על חזקת הכשרות של אתמול". ואיני יודע קושיא זו מהי, שהרי בסעי' יג הנ"ל בעצמו כותב שם "ואין אומרים העמידן על חזקתן שהם עכשיו כמו תמול שלשום משום דאם לא יבדקם בשעת הברכה לא יבדקם לעולם", הרי שבעצם היו צריכים להעמידם על חזקתם, אלא מפני ש"אם לא יבדקם בשעת הברכה לא יבדקם לעולם", לכן תקנו שצריכים לבדקם בשעת הברכה, ולכן כשנשתהה לבוא לביהכנ"ס "מעמידין אותם בחזקתם" כמו מצד עיקר הדין.

ובמילא החקירה שחוקר אח"כ אם טרחא דציבורא חשוב יותר מהחשש דברכה לבטלה אינו נוגע כלל לכאן, כי מעיקר הדין אין כאן שום חשש.

ומה שמקשה ממה שאדה"ז אינו מקבל דברי תשובת 'בית יעקב' שכ' ש"אם הוא בדרך ואין לו טלית אחרת מותר להעלים עיניו ולברך בלא בדיקה", ואדה"ז מפריך זה כי אינו מרויח כלום במה שמעלים עיניו - דממ"נ, אם הטלית פסולה הרי בירך ברכה לבטלה - וע"ז מקשה הת' הנ"ל, דא"כ למה כשיש טרחא דציבור יכול להעלים עיניו?

הנה אין זו קושיא כלל, כי בטרחא דציבורא אינו מעלים עיניו מפני שחושש שמא ימצא טלית פסולה, אלא מפני שאין לו זמן, משא"כ כשהוא בדרך הליכה שהוא מעלים עיניו מפני שחושש שמא ימצא טלית פסולה, וע"ז מקשה אדה"ז כי מה מרויח.

הלכה ומנהג
יו"ט שני של גלויות [גליון]
הרב ישראל יוסף הכהן הענדל
שליח כ"ק אדמו"ר לאה"ק ורב קהילת חב"ד - מגדל העמק

ראיתי מ"ש הרב א. אלטיין שי' בגליון תתעב (ע' 130) בענין יו"ט של גליות. ובענין זה כבר דשו בו רבים, ומהם בקונטרס יו"ט שני של גלויות, שהו"ל הרלוי"צ רסקין שי' מלונדון וכן בקובץ אגרות קודש, ובקובץ 'מקדש מלך' שיו"ל במגדל העמק, ועוד, ולפלא שאינו מתייחס לכ"ז.

ובאתי להעיר:

א. במ"ש לחלק בין מכתבי ושיחות כ"ק אדמו"ר כדעת הרדב"ז בין אם מגיע לחזור מיד או שחוזר לאחר זמן, נראה דא"א לחלק כך, כי הרי אדה"ז בסי' תרח פוסק כהפר"ח שחולק על הרדב"ז וסובר שאין חילוק בין אם מגיע לחזור מיד או שחוזר לאחר זמן.

ב. אין להביא ראי' מתשובת כ"ק אדמו"ר בנוגע לכינוס צא"ח בחוה"מ, כי בכינוסים אלו מזמינים - וגם באים - מחוגים אחרים שלא מאנ"ש והם כן נוהגים יו"ט שני, וכן כאלו שהגיעו לבד לאה"ק שאז צריכים לעשות יו"ט שני.

ג. בקובץ 'מקדש מלך' ד' כתבתי לבאר את ההבדלים במכתבי ושיחות כ"ק אדמו"ר שאין כאן משנה ראשונה ואחרונה, אלא ההבדל הוא, אם הגיע לבד או עם אשתו, שאם הגיע לבד אז הייתה התשובה שיעשה כמקום שממנו בא, ואם הגיע עם ב"ב עושה כהמקום שהגיע לשם. ומי שמגיע לחצרות כ"ק אדמו"ר ע"ד כ"ק אדמו"ר יכול לעשות יו"ט שני אעפ"י שהוא לבד, עיי"ש באריכות.

ד. ולפי"ז יוצא שתלמידים מא"י שיוצאים לחגים למדינות העולם לפעילות, צריכים לעשות רק יום א', ולא לעשות מלאכה ביו"ט שני. וד"ל.

הלכה ומנהג
בענין היכר ציר [גליון]
הרב ישראל יוסף הכהן הענדל
שליח כ"ק אדמו"ר לאה"ק ורב קהילת חב"ד - מגדל העמק

ראיתי מ"ש הרב י.ח לאזאר שי' בגליון תתעד (ע' 146) בענין היכר ציר, שבתחילה כתב שמ"ש הרז"ש ז"ל אינו נמצא בקש"ע, ואחרי שמצא אותו בא למסקנא שרז"ש ז"ל אינו מתכוין כפשוטו וכו'.

כנראה שאינו מבין מ"ש הרז"ש ז"ל, וכדלהלן:

א. הנה ברור הדבר שהרז"ש מתכוין כפשוטו, כי הרי אף א' אינו חולק על הגמ' שהמזוזה צ"ל בימין הכניסה, אבל בדלתות פנימיות שיש להם גם כניסה מצד אחר מתעוררת השאלה איזה צד הוא ימין הכניסה, ובזה סובר הב"י שהולכין לפי היכר ציר.

והחידוש של רבותינו נשיאנו שכתב הרז"ש ואח"כ אישר לו זאת כ"ק אדמו"ר, שאפי' אם הכניסה האחרת אינה אלא חלון או מרפסת בקומה עליונה הנה זהו נק' ג"כ כניסה, כי הרי יכולים ליכנס דרך החלון או ע"י סולם, והולכין לפי היכר ציר. משא"כ אם החדר סתום שאין בו חלון וכו' הולכין לפי ימין הכניסה, וזה ברור.

ב. בנוגע לכניסה צדדית ישנה תשובה ברורה מכ"ק אדמו"ר "שיש להתחשב בהיכר ציר", ובפשטות הכוונה היא [כפשוטו] שיש ללכת ע"פ היכר ציר, כיון שכניסה זו אינה עשוי' לצאת בה לרחוב אלא לחצר, אעפ"י שאפשר לצאת בה גם לרחוב ויש שיוצאים בה לרחוב, והשטח הזה שבין שני הבתים הוא שטח פרטי שמתחלק בחציו לשני הבתים ודינו כרה"י, אף שלענין טלטול בשבת צריכים לעשות עירובי חצרות.

אבל לגבי דיני מזוזה אין נפק"מ אם עשו עירוב או לא עשו עירוב, וד"ל.

הלכה ומנהג
טיבולו במשקה בתפוח בדבש [גליון]
הרב לוי יצחק ראסקין
דומ"צ קהלת ליובאוויטש, לונדון

בגליון תתעו האריך הר' י.ד.ק. בטוב טעם להוכיח שדין נטילת ידים לטיבולו במשקה שייך רק במאכלים שהדרך הוא להטבילן, משא"כ בטיבול התפוח בדבש בליל הושענא רבה, שלדעתו אין לחשוש לזה.

ברם כמדומה שחידושו זה אינו תואם עם דברי כ"ק אדמו"ר זי"ע, במכתבו המפורסם אודות אמירת ה'יהי רצון' בליל ראש השנה לפני אכילת התפוח (אגרות קודש ח"ג ע' רט, שערי הלכה ומנהג ח"ב ע' קצח ואילך), וזה לשונו שם:

אכילת התפוח (גם לולא הטיבול בדבש) כיון שאין נפקא מינה, טוב יותר שתהי' אחר נטילת ידים..

כמדומה שבהסוגריים מרמז טעם פשוט לאכילת התפוח לאחר נטילת ידים דוקא, מכיון שהוא מטובל במשקה וצריך נטילת ידים.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות