E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

חג השבועות - תשס"ד
אגרות קודש
טבעת הקידושין דמתן תורה
הרב יעקב יוסף קופרמן
ר"מ בישיבת תות"ל - קרית גת, אה"ק

ב"היום יום" דכ"ח תשרי ישנו פתגם בקשר למ"ת: "אם בחוקותי תלכו גו' ונתתי גשמיכם בעתם - לימוד התורה וקיום המצוות הם טבעת הקידושין שבהם קידש הקב"ה את ישראל להתחייב לזון אותם ולפרנסם".

ובהשקפה ראשונה נראה מהלשון כאן, דמצד זה שהקב"ה קידש את ישראל הנה בזה "נתחייב לזון אותם ולפרנסם" מדין מזונות האשה שהוא א' מחיובי הבעל לאשתו. וע"ז העירני ח"א דלכאו' חיוב המזונות הוא לא משעת הקידושין אלא רק משעת הנישואין (וכמבואר בפרטיות בכתובות פרק חמישי, ובכ"מ), וא"כ למה הוא תולה כאן בפתגם את החיוב לזון ולפרנס בכך שהקב"ה קידש את ישראל? (ופשוט שהמבואר בכתובות שם בענין הגיע זמן ולא נישאו - כשהבעל מעכב - שאוכלות משלו, אינו שייך לנדו"ד, וק"ל).

ומתחילה רציתי ליישב ע"פ לשון הגמ' בקידושין (יח, ב) "הכא בקידושין דעלמא קאי וה"ק כיון שמסרה אביה למי שנתחייב בשארה כסותה ועונתה שוב אין יכול למוכרה" (ע"ש בפרטיות). ומבואר שם בגמ' שאפשר לפרש לשון הברייתא "כיון שפירש טליתו עליה" לענין אב שמסר את בתו לקידושין, שע"י זה מתחייב הבעל בשאר כסות ועונה, והיינו דאף שבפועל אין מתחייב הבעל בחיובים אלו עד שתכנס לחופה, אבל היות שהבעל "קידשה לאישות" (רש"י שם בד"ה "כיון שמסרה"), היינו שזהו תכלית הקידושין, א"ש הלשון "מסרה למי שנתחייב בשארה כסותה ועונתה" גם בקשר לקידושין. ועפ"ז לכאו' אפשר לפרש עד"ז גם בקידושין שהקב"ה קידש את ישראל, דהרי סו"ס היה במ"ת גם ענין של נישואין (וכמפורש בחז"ל "ביום חתונתו - זה מתן תורה" ואין זה סתירה להמבואר דאמיתית ענין הנישואין יהי' לע"ל, ואכמ"ל), אלא שיסוד החיוב לזון ולפרנס את ישראל הוא מצד הקידושין.

אלא שבאמת לא זו היא הכוונה בהפתגם הנ"ל, דבכו"כ מקומות נמצא הפתגם הנ"ל בשינוי קצת מכפי שהובא בהיום יום, ובכל המקומות מבואר להדיא דמה שהקב"ה זן ומפרנס את בנ"י הוא לא כתוצאה מזה שקידשם ועי"ז נתחייב לפרנסם, אלא שזהו גופא הטבעת קידושין.

וכלשון רבינו באג"ק (חט"ו ע' קפו): "וידוע המבואר בחסידות שטבעת הקידושין שנתן הקב"ה לישראל בעת שקידש אותם במעמד הר סיני הם הענינים הגשמיים שיהי' טוב בגשמיות בבני חיי ומזוני רויחא", ועד"ז הוא גם בכמה שיחות, ראה ב'תורת מנחם' בשיחת שבועות תשי"ג ותשט"ו, ועוד, וכ"ה גם בשיחות כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע (ראה בהנסמן בתו"מ חי"ד ע' 127).

ולכאורה הוא פשוט שזהו גם הכוונה בהיום יום, ואין זה פתגם אחר.

אלא שצע"ק הלשון; דבכל המקומות הנ"ל לא מוזכר על "התחייבות לזון ולפרנס" אלא על נתינת ענינים הגשמיים, וזה מתאים לנתינת טבעת הקידושין ליד האשה, אבל מהלשון בהיום יום יוצא שמהי הנתינה שנתן הקב"ה לישראל בתור טבעת קידושין היא "התחייבות לזון ולפרנס" לעוסקים בתו"מ, וזה לכאו' לא שייך באיש ואשה למטה לקדש ע"י שמתחייב לתת לה משהו בעתיד. ולהעיר מביאור הרגצ'ובי הידוע ע"ז שמקדשים בטבעת ולא בכסף כדי שתוכל להנות מיד, ואילו כאן דוקא הטבעת קידושין מתפרשת כהתחייבות על להבא).

ולכאו' צריך לחלק, דאצל הקב"ה דדיבורו חשיב מעשה הרי שגם התחייבות לזון ולפרנס נחשב כאילו כבר התקבלנו כל הענינים הגשמיים הנצרכים, משא"כ בקידושין של בשר ודם שצריך נתינה בפועל. ולא באתי אלא להעיר.

אגרות קודש
חיוב ת"ת לעצמו ולבנו
הרב בן ציון חיים אסטער
ר"מ בישיבת "אור אלחנן" חב"ד, ל.א.

באג"ק כ"ק אדמו"ר שליט"א חלק ז ע' שנז [נדפס ג"כ בלקו"ש ח"ד ע' 1249] וזלה"ק: "נוסף במצות ת"ת, שלא לבד ששיכות לקטנים, וכשאר כל המצות, אלא שהתורה חייבה (את האב והחכם ובקום ועשה) שילמדו הקטנים תורה, ולא עוד אלא שחיוב ת"ת בכללותו קשור בזה. וכמארז"ל (קידושין כט, ב) כל שאחרים מצווין ללמדו מצוה ללמד את עצמו (ויל"פ שאין זה סימן, אלא טעם או סיבה, ועל פי זה - ת"ת בכלל לא רק קשור אלא גם תלוי בולמדתם אותם את בניכם)." עכלה"ק.

והיינו שההיקש לגבי חיוב לימוד התורה אינו היקש רגיל - דהוא כמו סימן על ב' ענינים שקשורים זל"ז, אלא שא' תלוי בשני כי החיוב ללמוד בעצמו תלוי בהחיוב ללמד לבנו.

ואואפ"ל עפ"י זה החילוק דמצינו בין ההיקש לגבי חיוב פדיון הבן (קידושין כט, א) שמינה ילפינן שהאם פטורה מלפדות בנה ושהיא אינה מצווה לפדות את עצמה.

דהנה לגבי פדיון הבן ההיקש הוא מהתיבה "תפדה" וקרינן בי' תיפדה (פ"א קמוצה) וההיקש הוא מ"תיפדה תפדה" ומ"תפדה תיפדה", עיי"ש בגמ', אמנם ההיקש לגבי חיוב ת"ת, שניהם [בין הלימוד שהאם פטורה ובין הלימוד שהיא אינה צריכה ללמוד בעצמה] ילפינן מ"ולימדתם ולמדתם (וא"ו שרוקה)" - ראה בהגהות חו"י על הרי"ף - אע"ג שההיקש כאן הוא ע"ד ההיקש שם.

ועיין בר"ן שכ' דההיקש הוא לא ע"ד קרי וכתיב אלא דקרינן בי' ולמדתם עפ"י סברא דאם חייב ללמד בודאי צריך ללמוד בעצמו, וי"ל עפ"י הנ"ל שההיקש גופא הוא שא' תלוי בהשני כנ"ל מהאג"ק.

ויש עוד להאריך בזה עפ"י מש"כ הצ"צ בפס"ד שלו [בתחילת חי' על הרמב"ם] הידועים בענין חיוב ת"ת לקטנים, אמנם בהאגרת שם אינו מביאו.

עוד יש להעיר דמובן ביותר מש"כ באג"ק ח"ח ע' צד שכ' שם אמש"כ אדה"ז בהל' ת"ת פ"א סעיף ז' "כי מאחר שבלימוד בנו גם הוא מקיים מצוה של תורה כמו בלימוד לעצמו" דישנה שם ט"ס וצ"ל "מצוה של תלמוד תורה".

Download PDF
תוכן הענינים
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות