E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

חג השבועות - תשס"ד
חסידות
דיוקים בלשון אדמו"ר הצ"צ בלקו"ת
הרב אלי' מטוסוב
חבר מערכת "אוצר החסידים

בלקו"ת פ' אמור במאמר ד"ה והניף הכהן (לז, ב) מביא בענין צמר הכבשים ששרשם גבוה מאד, ומציין בהגהת אדמו"ר הצ"צ שם כמה מקורות על זה. ואחרי זה מוסיף: "ועמ"ש במ"א ע"פ שערך כעדר העזים שגלשו כו'".

ציון זה קאי על ד"ה משמח חתן וכלה, שנאמר ע"י אדה"ז בשנת תקע"ב (מאמר זה הי' בכת"י, ונדפס רק עתה בס' מאמרי אדה"ז על מארז"ל ע' תצה), דשם מבאר ע"פ "שערך כעדר העזים שגלשו מהר הגלע", שהוא התגלות בחי' לובן העליון שלמעלה מהשתלשלות והוא תוס' הארה חדשה מהמאציל ב"ה שלמעלה משערות וצמצומים דקו המדה כו', ע"ש באריכות. [ויש מזה באריכות יותר בכמה מקומות המקבילים בס' מאמרי אדהאמ"צ דרושי חתונה ח"ב].

אמנם קיים עוד מאמר ד"ה שערך כעדר העזים בלקו"ת שה"ש (לו, ג), והוא שם המשך למאמר ד"ה הסבי עיניך מנגדי (המתחיל שם בדף לו, א, ואחרי זה בא בפיסקא בפ"ע ביאור סיום הפסוק: שערך כעדר העזים), אבל שם בלקו"ת ליתא מענין המדובר כאן במעלת צמר הכבשים. וע"כ ניכר דכאן כוונתו למאמר ד"ה משמח חו"כ הנ"ל.

עוד ציון למאמר "שערך כעדר העזים"

ועי' לעיל בלקו"ת בפ' זו (אמור) בד"ה ונקדשתי (דף לב, א) שמציין ג"כ אדמו"ר הצ"צ: "וכמ"ש במ"א ע"פ זה דהסבי עיניך כו' שערך כעדר". אולם ציון זה קאי על לקו"ת שה"ש סוף ד"ה הסבי, כי שם אכן מבואר הענין המובא כאן במאמר ונקדשתי.

אבל במאמר והניף כאן כוונתו לד"ה משמח חו"כ מתקע"ב כנ"ל.

ציונים ל"דיבור המתחיל", ו"על פסוק"

והנה בשני ציונים אלו (בד"ה ונקדשתי דל"ב ע"א, ובד"ה והניף הכהן דל"ז ע"ב), בשניהם נקט אדמו"ר הצ"צ לשון "עיין במקום אחר ע"פ שערך כעדר העזים". וע"פ רוב לשון הצ"צ בציוניו הוא: עיין בד"ה כו'. [וגם כאשר מציין לאמצע מאמר הוא כותב לדוגמא: עיין בד"ה הסבי עיניך בענין שערך כעדר כו']. אולם כאן הלשון: "במקום אחר על פסוק".

בציון השני מובן הלשון "במקום אחר על פסוק", כי מציין למאמר מתקע"ב שלא נדפס, וזהו לשון הרגיל בציוני אדמו"ר הצ"צ כאשר מציין למאמר שלא נדפס.

אבל במאמר ונקדשתי הלא מציין למאמר הנדפס בלקו"ת שה"ש (ד"ה שערך כעדר), ובכל זאת כותב לשון "במקום אחר על פסוק". ולא "בדיבור המתחיל" כו'.

תקופת כתיבת ההגהות ע"י אדמו"ר הצ"צ

אך כבר כתבנו להוכיח במק"א (ראה "עיונים בעריכת ס' לקו"ת" בכרם חב"ד גליון א'), אשר בתחילה ובמהדו"ק לא הי' בכוונתו הק' של כ"ק אדמו"ר הצ"צ להשים בלקו"ת חלק מיוחד לדרושי שה"ש. (ורק דרושים אחדים שעל פסוקי שה"ש סודרו בין פרשיות התורה במקומות שאליהם הם שייכים), ואח"כ סמוך יותר להדפסה הוחלט על עריכת חלק מיוחד על שה"ש.

וע"כ אפשר כי כאשר רשם הצ"צ ציונים אלו על הדרוש ונקדשתי שבפ' אמור, עדיין לא הי' מסודר להדפיס מאמר "הסבי גו' שערך כעדר" בתוך הלקו"ת, ולכן מציין אליו רק "במ"א ע"פ שערך כעדר" כי לא הי' עדיין חלק מהלקו"ת.

ובאמת כמדומה גם שבציונים רבים שכתב אדמו"ר הצ"צ בשנים הראשונות, הי' מציין למאמרים שנדפסו בתו"א ובלקו"ת ג"כ בלשון זה "במ"א על פסוק" (ולא כמו שרגיל לציין אח"כ "עיין בדיבור המתחיל"). וי"ל שציונים אלו לד"ה ונקדשתי נכתבו בתקופה קדומה יותר.

ובכל אופן גם מסגנון הציונים של אדמו"ר הצ"צ, אפשר לפעמים ללמוד על תקופת רישום הציונים ע"י אדמו"ר הצ"צ באיזה שנים זה הי' (ולפעמים יש ללמוד גם לגבי איזו היא משנה קדומה ואיזו משנה בתרא ואכ"מ).

מים רבים דפ' נח, ומים רבים דפ' תולדות

בלקו"ת פ' אמור שם בד"ה והניף הכהן, באותו דף (לז, ב) נרשם עוד ציון שיש בו דיוק לשון.

וז"ל: "ועיין במ"ש פ' תולדות בביאור ע"פ מים רבים שבשה"ש בענין דעת עליון ובד"ה שיניך כעדר".

ולהלן במאמר זה (לז, ד) מציין בענין אחר (תוקף האורות דתוהו): "וכמ"ש במ"א בביאור ע"פ מים רבים כו' מי נח".

הלא בפעם הא' נקט "ע"פ מים רבים שבשה"ש", ואח"כ נקט "ע"פ מים מים כו' מי נח".

וזהו מטעם כי יש שני דרושים שהתחלתם "מים רבים", א' נדפס בתו"א פ' תולדות, והשני בפ' נח. וע"כ כל פעם שמציינים למאמר "מים רבים", הרי צריך להוסיף אם זהו הנדפס בתו"א פ' נח או הנדפס בתו"א פ' תולדות. אך לפעמים יש אצל אדמו"ר הצ"צ אופן נוסף איך להבדיל בין שני הדרושים (בפרט בציונים שנכתבו עוד מקודם להדפסת התו"א בשנת תקצ"ז), כי לזה שבפ' נח הוא "מים רבים דמי נח" (שמדובר בו על מים רבים של המבול וטרדות הפרנסה כו'), וזה שבפ' תולדות הוא מים רבים דשה"ש (שמדובר בו על כל מים ואינו קשור למים מסויימים דמי נח דוקא).

ומובן הלשונות כאן בשתי ההגהות.

תיקוני טעויות דפוס בלקו"ת

בלקו"ת פ' אמור שם (דף לז, א) יש עוד ציון מהצ"צ (בענין יניקת קליפת ישמעאל מבחי' אברהם): "ועמ"ש בפ' וירא ע"פ אנכי מגן לך".

ומובן שצריך לתקן "בפ' לך לך".

באמת יש תיקונים רבים שצריך לתקן בספרים כו'. אבל בתיקון זה יש בו משום חידוש.

כי הלא ס' הלקו"ת נדפס בפעם ראשונה ע"י אדמו"ר הצ"צ בשנת תר"ח, ומיד לאחרי זה בשנת תרי"א נדפס (ג"כ ע"י אדמו"ר הצ"צ) קונטרס הוספות ללקו"ת, שכלל גם רשימת תיקוני טעויות. ותיקונים אלו תוקנו אח"כ בהוצאה השני' של הלקו"ת בשנת תרכ"ו.

וכיובל שנים אחרי זה בשנת תרס"ד, הוגה כל הלקו"ת עוה"פ בפקודת כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, ונדפס אז מחדש בהגה"ה מדוקדקת (עי' אגרות קודש כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע ח"ד לא וע' מח ועוד, ועי' לשון המודעה רבה מהוצאת תרס"ד שנדפסה גם בהוספות בלקו"ת החדשים). ההגהה נעשתה חלק ע"י כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב בעצמו וחלק ע"י המעתיק הר"ש סופר (וכמדומה גם ע"י הרה"ח ר' אשר ז"ל גראסמאן שו"ב מניקאלייעב. ולא בדקתי כעת במקורות).

ושוב בשנת תשד"מ נדפסה בהוראת רבינו הוצאה חדשה של הלקו"ת עם הוספות ותיקונים (וציווה אז רבינו לערוך התוועדות מיוחדת לרגל הדפסת הוצאה זו).

ואח"ז בשנת תשנ"ו נדפס הלקו"ת מחדש באותיות גדולות מרובעות כו', וע"פ הגהה עם כתבי-יד ודפוסים ראשונים.

ואחרי כל תיקונים אלו הנה עד היום הזה חזר ונדפס כאן: "בפ' וירא ע"פ אנכי מגן לך".

ועי' מ"ש רבינו באגרות קודש (כרך ח' ע' רמט): "והנה מי שעסק פעם בהעתקה כו' וידוע לי זה ע"י שמגיה אני חלק חשוב של המאמרים וספרים הנדפסים ע"י הוצאתנו, הרי גם במעתיק טוב, לכל הפחות 5 אחוז של השורות יש בהם טעיות אחרי העתקה הראשונה ומגיהים פעם שני' ושלישית, וכנ"ל זהו במעתיק היותר טוב". ע"כ. ומסיימים בטוב.

חסידות
בטעם העונש על חילול שבת ויו"ט
הרב נתן גורארי'
באפאלא, ניו יארק

בתניא קדישא סוף פ' מו איתא: "ובזה יובן חומר עונש איסור מלאכה בשבתות וחמץ בפסח השוה לכל נפש לפי שאף בנפש בור ועם הארץ גמור מאיר אור קדושת שבת ויו"ט ונידון בנפשו בכרת וסקילה על חילול קדושה זו. עיי"ש.

ומבואר מכאן דבר חידוש, שבשבת ויו"ט או חמץ בפסח (שגם אכילת חמץ ר"ל הוא מטעם חילול קדושת יו"ט דפסח שמאיר בנפשו) העונש הוא מצד שמאיר בגילוי בשבת ויו"ט אור א"ס בנפשו והוא מחלל קדושה זו".

ולכאורה ביאור זה - דהעונש הוא מפני שהוא מחלל הקדושה שבנפש - הוא בדיוק בשבת ויו"ט ולא בשארי עונשים.

ואולי בזה יובן גם מש"כ בתניא בפרק כד בענין פקו"נ ש"דוחה שאר עבירות וגם יעבור ואל יהרג היינו כפי' חז"ל אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה ולא משו' קלות העבירות וחומרן . . אלא דגזירת הכתוב הוא". דצ"ע בזה האם ענין "חלל שבת אחת" הוא רק בשבת, או שהפירוש בזה הוא בכל המצוות, שזה לא מצד פקו"נ אלא מצד הריבוי מצוות שיקיים אם יחי'. היינו המצוות הרבות שיקיים כשיחי' דוחים העבירה שיעבור פ"א.

ועוד צ"ל במה שמסיים "אלא שזה גזה"כ", מה צריך הביאור מצד חלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה*.

ואפשר לומר שהיות שבחילול שבת (ויו"ט) ה"ה מחלל אור קדושת שבת שמאיר בנפשו, וזהו גדר חילול ה' (ר"ל), הנה איך מתירים פקו"נ לחלל, דהרי ענין חילול ה' הוא מהמצות דיהרג ואל יעבור.

וע"ז מבאר שבמיוחד בשבת אין זה נק' חילול ה' מצד שישמור שבתות הרבה.

וענין זה הוא מיוחד בשבת, שבפרט א' חמור הוא משאר מצוות ה' - מצד ענין החילול, שבשבת מאיר בגילוי אור קדושת השבת - אור א"ס. ולאידך דוקא בשבת ויו"ט אומרים שזהו מצד קדושת השבת שיאיר הרבה פעמים ככה**.

וזה שהגמ' מביא טעם "חלל שבת אחת כו'" הוא שמצד פקו"נ בלבד לא היינו יכולים לדחות חילול שבת, וצריכים דוקא להסבר דחלל שבת א'. אבל זה הוא רק בשבת ויו"ט ובשאר המצוות הוא גזה"כ. וצ"ע.

ובהמשך להנ"ל: הנה מבואר בדא"ח איך מותרים אנו בכלל לעבוד בששת ימי המעשה, הלא הר"ז כ"מאן דמחוג קמי מלכא" ונחשב מרידה ח"ו. והביאור הוא, שהיות שבימי השבוע גילוי אלקות בהעלם אין זה נק' מרידה, משא"כ בשבת, היות שאלקות מאיר אז בגילוי בעולם, וכבפרק מ"ו בגילוי בנפשו, אסור במלאכה שנחשב כביכול למרידה. ולפי"ז מובן, דבלי הטעם דחלל עליו כדי שישמור שבתות הרבה, ענין פקו"נ לבד לא הי' בכוחו להתיר, שהרי חילול שבת (ויו"ט) הוא מרידה במלכותו כנ"ל. וכ"ז הוא דוקא בשבת ויו"ט, אבל בשערי מצוות אין אומרים שזה אסור מצד מרידה כביכול, ולכן אז אומרים שפקו"נ דוחה כל המצוות.


*) ראה מ"מ הגהות והערות קצרות פכ"ד שם. המערכת.

**) ראה לקו"ש חכ"ז פ' אחרי ג' סעי' ז והלאה. המערכת.

חסידות
מקשה דסיפה למאי איתא
הרב גולן אליהו
מאנסי, ניו יארק

בד"ה וזה מעשה המנורה ה'תש"ל מביא כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו מה שכותב אדה"ז בלקו"ת סוד"ה עד ירכה עד פרחה (בהעלתך לג, א) - אחר שמבאר הענין ד"עד ירכה עד פרחה" - וז"ל: "אך העיקר שצריך להיות אחדות גמור(ה) זה עם זה שלא יביט ברעת חבירו . . והיינו שידע שיש למעלה מנורה מקשה, שהעליון י(ו)רד למטה והתחתון עולה למעלה (עד שנעשה בהעשת של הככר זהב בהקשת הקורנס) . . והטוב שלו שמא הוא מאחר, שעלה למעלה, ורעת אחרים שמא הוא שלו, שירד למטה, ואז יהי' באמת אחד, הירך עם הפרחים, שכל אחד יחזיק עצמו לבחי' ירך ולחבירו בחי' פרך...".

ואומר הרבי שבביאור זה בא אדה"ז לבאר כפל הלשון "מקשה" שבפסוק ("מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא"), שע"ז מבאר אדה"ז שהכתוב בא ללמד בזה ענין נוסף, וכלשון חז"ל (מנחות כח, א) "מקשה דסיפא למאי אתא", והיינו שכל ישראל צריכים להיות באחדות גמורה לא רק מצד זה שיש מעלה ברגל ("ירכה") על הראש ("פרחה"), אלא עוד זאת שגם לא יביט כלל ברעת חבירו יען שכל ישראל הם "מקשה אחת" ממש, כלשון הכתוב גבי מנורה בפ' ויקהל, ולא רק מצד שרשם למעלה כי אם גם למטה הרי הם מציאות אחת עד שיכול להיות שאין רע בחבירו כלל, ורעתו הוא באמת רעתך, וטוב שלך הוא באמת מטוב שלו. עד כאן תוכן דברי הרבי בנוגע לעניננו.

והנה כנ"ל שילב הרבי בדבריו דברי הגמ' במנחות (כח, א) "מקשה דסיפא למאי אתא".

ויש להעיר טובא שגם תירוץ הגמ' שם מתאים מאוד עם כל הדברים הנ"ל:

דהנה הגמ' מתרצת שמקשה דסיפא אתא: "למעוטי חצוצרות, דתניא . . עשאם (להחצוצרות) מן הגרוטאות (של כסף) כשרים . . (ד)מיעט רחמנא גבי מנורה מקשה היא - היא ולא חצוצרות" (ולהעיר גם שרק במנורה כתיב "מקשה אחת" משא"כ בחצוצרות). שע"פ כהנ"ל יש לפרש ש"מקשה דסיפא" אתא להזהיר על האחדות הגמורה דהמנורה (המסמלת את כל בית ישראל כמבואר בהמאמר) שיהיו מאוחדים ממש גם למטה, ו"למעוטי חצוצרות", פי' שלא יהיו דבחי' "(שתי) חצאי צורה" כי אם לפיו "מקשה אחת", "מקשה היא ולא חצוצרות" - כידוע פי' הרב המגיד באור תורה פ' בהעלותך עה"פ "עשה לך שתי חצוצרות כסף מקשה תעשה אותם".

ואולי י"ל ע"ד הרמז שזהו גם הפי' בדברי רש"י בפר' תרומה (כה, א), ע"פ הגמ' במנחות (כט, א) ועוד, ש"נתקשה משה במעשה המנורה וכו'", והיינו שמשה רבינו "נתקשה" ונתאחד עם בנ"י (המנורה כנ"ל) עד שנעשה אתם "מקשה אחת" ממש, ודו"ק.

[גם י"ל ע"ד הרמז בהענין דגווני הקשת המראים על אחדות, כמבואר בזהר (ח"א עא, ב) ועוד, שזה קשור גם עם תיבת "קשת" המורה על "מקשה אחת". ויש להוסיף בזה עוד שאותן הדורות שלא הוצרכו לאות הקשת "לפי שצדיקים גמורים היו כמו דורו של חזקי' מלך יהודה ודורו של רבי שמעון בן יוחאי" כפירש"י בפר' נח (ט, יב) מבראשית רבה [ושם בב"ר מובאת דעת ר' יודן שכן הי' בדורן של אנשי כנסת הגדולה, ויעויין כתובות עז, ב, שכן הי' גם בדורו של ר' יהושע בן לוי] - הנה יש לומר בזה שכל הצדיקים הגמורים האלו ענינם הוא לאחד את בנ"י כמרומז בשמם ועבודתם, ולכן לא הוצרכו לאות גווני הקשת המורה על אחדות כנ"ל, דהנה "חזקי'" מורה על "חוזק" ו"מקשה" ואחדות ו"אנשי כנסת הגדולה" מורה על "כינוס" ואחדות, ור' יהושע בן לוי מורה על חיבור ואחדות, כפירש"י עה"פ (ויצא כט, לד) "עתה הפעם ילוה אשי אלי . . על כן קרא שמו לוי" (וזהו שהי' "בן לוי" ודו"ק), ורשב"י הרי ענינו הי' חיבור ואחדות וכדיוק לשון הרע"א הידוע בפ' נשא (זח"ג קכד, ב) "בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזהר וכו'"].

וטרם צאתי ברצוני להעיר עוד, דלפי פירוש הרבי הנ"ל שמה שמסיים אדה"ז בד"ה הנ"ל הוא ביאור ל"מקשה" השני הבא אחר ובהמשך להתיבות "עד ירכה עד פרחה", הנה מוכרחים לכאו' לומר שמה שמפרש אדה"ז אח"כ בד"ה "ראיתי והנה מנורת זהב כולה" (לג, ג) דהענין ד"עד ירכה עד פרחה מקשה היא" הוא ע"ד המעלה שיש ברגל ובירך שאינו בראש (ועי' גם בהגהת הצ"צ שם), הוא באופן אחר מכפי שמדייק כאן: דכאן מבאר שלב נוסף (א גרעסערן אויפטו) בענין האחדות דבנ"י (גם למטה) ואומר שזוהי הכוונה דה"מקשה" השני הבא בהפסוק ד"עד ירכה עד פרחה מקשה היא".

חסידות
מדת החסד של אאע"ה
הרב בנימין אפרים ביטון
'כולל מנחם' שע"י מזכירות כ"ק אדמו"ר

בדרך מצוותך "איסור אכילת גיד הנשה" (יב, ב) מבאר שיש ג' מדריגות במדת החסד: א. מוחין שבחסד: והיינו מדת החסד הבאה מצד האהבה שאוהב את זולתו, ויש טעם למציאות החסד והיא האהבה הבאה מאיזו טענה שכלית. ב. חסד שבחסד: היינו מהות מדת החסד, אע"פ שאין לו אהבה לזולתו, אעפ"כ ישפיע מצד מהות טבעיות חסדו לוותר מצד הטבע שלו, ומביא שזהו ע"ד מה שמצינו באאע"ה שנתן ממון ורב טוב לערביים הגם שבודאי לא הי' אוהב אותם כלל. ג. נצח שבחסד: והיינו חסד הבא בדרך נצחון, שמנצח עצמו ועומד על נפשו להשפיע הגם שאין בלבו כ"כ, והוא בדרך נצוח ואתכפיא שאין לו שום תענוג בזה, משא"כ בב' מדריגות הנ"ל יש לו תענוג, אם מצד האהבה לזולתו [מדריגה הא'], או מצד וותרנות טבעית [מדריגה הב']. ע"כ תוכן הדברים, וכ"כ גם עד"ז להלן ב"מצות זכירת ומחיית עמלק" (צז, ב).

אמנם לעיל ב"מצות מילה" (יא, א) ביאר ג"כ הני ג' מדריגות שבמדת החסד, אלא ששם הביא מהא דאאע"ה הי' נותן לאכול לערביים בדוגמא למדריגה הג' שבמדת החסד - נצח שבחסד, וצ"ב.

ואבקש מקוראי הגליון להעיר בזה.

חסידות
במשל המלך ושפל אנשים [גליון]
הרב שלום דובער הלוי וויינבערג
שליח כ"ק אדמו"ר - קנזס

בגליון הקודם (תתפ, ע' 28) כותב הרה"ח ר' פנחס שי' קארף: "בתניא פרק מו מביא משל המלך ואיש השפל: "ויורד אליו ממקום כבודו עם כל שריו יחדיו ומקימו ומרימו מאשפתו.

"בפשטות מפרשים כאן הכוונה שהמלך בא לאיש השפל עם כל שריו. ולכאו' מה צריך השרים לכך, והרי לא בא לתת לו כבוד (כי הרי הוא שפל אנשים), אלא שבא להראות לו אהבתו, וכמו שכותב בתניא מפורש, וא"כ מהו הענין שבא יחד עם השרים. ב'משכיל לאיתן' מפרש שבאים לעזור לו, ואינו מובן, וכי למה צריך עזר לכך, כי הלא לא הודגש שהוא איש כבד. ועוד והוא העיקר שלא הוזכר שום דבר מזה בהנמשל.

"ולולי דמספינא הייתי מפרש דהמילים "עם כל שריו יחדיו" קאי על מה שכ' בסמיכות לזה "ממקום כבודו" - והיינו שבאמת המלך עצמו יורד אליו ממקום כבודו (בו הוא נמצא) עם כל שריו יחדיו, והוא יורד אליו". עכ"ל.

והנה באמת נפלאתי טובא על קס"ד כזה לפרש הפוך מהכוונה בתניא שנראית לכאורה ברורה ופשוטה. דמלבד זאת אשר בס' "שעורים בסה"ת" (שהוגה כולו - כידוע - ע"י כ"ק אדמו"ר) מפרש - וכבפשטות - אשר המלך בא אליו יחד עם כל השרים,

הרי בר מן דין, הרי "כל הדברים האלה וכל החזיון הזה" הוא משל על יצי"מ ו(בעיקר) על תכליתו - מ"ת, אשר אז, כפי שכותב אדמה"ז עצמו (או"ח סי' תצד, ס"ק ד): "...ומפטיר בנביא במרכבה דיחזקאל על שם שנגלה הקב"ה בסיני ברבוא רבבות אלפי שנאן", ובלשון התניא: "ויורד אליו ממקום כבודו עם כל שריו יחדיו". הרי חזינן שבפירוש כן "הוזכר דבר זה בהנמשל".

ובנוגע להטעם למה באמת הי' צריך להיות הירידה דעצמותו ית' בעת מ"ת יחד עם הפמליא דילי', הרי דבר זה מבואר היטב ע"י רבינו בלקו"ש חלק לג, ע' 18 ואילך, עיי"ש. ואותם הדברים חלים גם בנוגע להמשל עצמו בתניא, אשר מחמת חיבת המלך להאיש פשוט וכו', אינו מסתפק המלך בגילוי עצמותו שלו (שקרה באופן נדיר - בעת מ"ת, ולאחר"ז (באופן פחות גלוי) בכל חה"ש וכו'), אלא רוצה שיהא גם עם מרכבה דילי'. עיי"ש היטב בהשיחה, ואכהמ"ל.

חסידות
במשל המלך ושפל אנשים [גליון]
הת' יואל נפרסטק
תלמיד בישיבה

בגליון האחרון (תתפ) שאל הרב פנחס קארף מתניא פרק מו, וז"ל התניא: "ויורד אליו ממקום כבודו עם כל שריו יחדיו ומקימו ומרימו מאשפתו" – שהפירוש הפשוט בזה הוא, שהמלך יורד אל האיש השפל יחד עם השרים, וכך גם מפורש ב"שיעורים בספר התניא" – והקשה, מה הענין שהמלך יורד אליו יחד עם השרים, הרי המלך לא בא לתת לו כבוד (כי הרי הוא שפל שבאנשים), אלא שבא להראות לו אהבתו, וא"כ מה נוגע שהמלך יבוא אם שריו יחדיו, העיקר הוא שהמלך בא ומראה אהבתו אל האדם הזה, ועוד ועיקר לא הוזכר פרט זה בהנמשל.

וי"ל הביאור בזה, דהנה בפרק זה מבאר רבינו הזקן ענין "כמים הפנים לפנים כן לב האדם אל האדם" שהוא "טבע הנהוג במדת כל אדם אף אם שניהם שוים במעלה . . ועל אחת כמה וכמה אם מלך גדול ורב מראה אהבתו הגדולה והעצומה לאיש הדיוט ונבזה ושפל אנשים וכו'", היינו, שהאין ערוך בין שני האנשים מעורר עוד יותר את האהבה של האדם הנמוך ביותר, ומזה מובן שכאשר המלך בא אליו עם שריו יחדיו, זה ממחיש אצלו עוד יותר את גדלות המלך (האין ערוך שלו אל המלך), ובמילא זה מעורר אליו את האהבה אל המלך עוד יותר.

וזה שלא הובא ענין זה בהנמשל, כי בהמשל זה אכן מורה על גדלות המלך, ויש להשרים איזה תפיסת מקום אצל המלך, משא"כ בהנמשל ש"הניח הקב"ה את העליונים ואת התחתונים ולא בחר בכולם כי אם בישראל עמו והוציאם ממצרים . . לא ע"י מלאך ולא ע"י כו' אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו ירד לשם כמ"ש וארד להצילו וגו'", אין תפיסת מקום להשרים והמלאכים אצל הקב"ה, ו"כולם קמי' כלא ממש חשיבי ובטלים במציאות ממש כו'", וזהו גדולתו של הקב"ה, ועל כן אין מקום להביא ענין זה (שהמלך בא עם שריו) בהנמשל.

Download PDF
תוכן הענינים
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות