E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

ש"פ מסעי - שבת חזק - תשס"ה
נגלה
אביי ורבא "סיני ועוקר הרים"
הרב בנימין אפרים ביטון
שליח כ"ק אדמו"ר - וונקובר ב.ק. קנדה

מקור התוארים "סיני" ו"עוקר הרים" הוא בגמ' סוף הוריות יד, א. "אמר ר"י פליגי בה רשב"ג ורבנן ח"א סיני עדיף [מי ששנה משנה וברייתא סדורין לו כנתינתן מהר סיני – רש"י] וח"א עוקר הרים עדיף [דחריף ומפולפל בתורה אע"פ שאין משנה וברייתא סדורין לו כ"כ – רש"י], רב יוסף סיני רבה עוקר הרים, שלחו לתמן איזה מהם קודם שלחו להו סיני עדיף כו' אביי ורבא ורבי זירא ורבה בר מתנה הווי יתבי והוו צריכי רישא אמרי כל דאמר מלתא ולא מפריך ליהוי רישא, דכולהו מיפריך דאביי לא מיפריך חזיי' רבה [רבא] לאביי דגבה רישא א"ל נחמני פתח ואימא, איבעיא להו רבי זירא ורבה בר מתנה הי מינייהו עדיף רבי זירא חריף ומקשה ורבה בר מתנה מתין ומסיק מאי תיקו".

והנה מצינו דיעות חלוקות בנוגע לאביי ורבא, איזה מהם הוא בבחי' "סיני" ואיזה מהם הוא בבחי' "עוקר הרים", ולהלן נביא דברי האחרונים בזה ומה שיש להעיר ע"ז בעה"י.

דהנה בכ"מ בש"ס מובא מאמר אביי "הריני כבן עזאי בשוק טבריא": א) קידושין כ, א. ב) סוטה מה, א. ג) ערכין ל, ב. אמנם בעירובין כט, א. מובא מאמר זה בשם רבא.

והנה בפרש"י לקידושין שם פירש "אמר אביי כו' כי הוה בדיחא דעתי' הוה רגיל למימר הכי הריני פתוח ומוכן להשיב לשואלי דבר תורה כבן עזאי שהי' דר בטבריא שהי' חריף ודרשן כו'", ועד"ז פרש"י בסוטה שם "... בעומק ובחריפות כבן עזאי שהי' חריף ודורש כו'".

אמנם בערכין שם פרש"י "...שאני דרשן ובקי כבן עזאי".

ובעירובין שם פרש"י "הריני כבן עזאי כו' יומא בדיחא הוה לי' לרבא . . והריני מזומן להשיב בחריפות לכל מי שיאלני כבן עזאי שהי' דורש בשוקי טבריא ולא הי' בימיו עוקר הרים כמותו כו'".

ובס' 'באר שבע'1 כתב דמסוגיא דסוף הוריות שם משמע דאביי הוה "סיני" ובקי ורבא הוה "עוקר הרים" וחריף, ולכך מימנוהו לאביי ברישא ד"סיני" עדיף, ועפ"ז רצה לבאר ולדייק בפרש"י, דגבי רבא בעירובין שם פירש "בחריפות", אכן גבי אביי בערכין שם פירש "ובקי"2, והיינו משום "דעל כל אחד ואחד פירש כפי מעלתו".

אמנם כבר הקשה עליו בשו"ת חוט השני סימן כ"א3 דאישתמיט מיני' ב' גמרות ערוכות הנ"ל בקדושין שם ובסוטה שם גביי אביי דפרש"י "שהי' חריף" "ובחריפות" (וכמ"ש בעירובין שם גבי רבא). וא"כ א"א לפרש כמ"ש ה'באר שבע'.

עוד הקשה עליו במצפ"מ שם "דא"כ דאביי הוה גדול מרבא בבקיאות אמאי קי"ל בכולא תלמודא הילכתא כוותי' דרבא נגד אביי לבד מיע"ל קג"ם הא סיני עדיף" עיי"ש.

והנה ב'שער יוסף' להוריות שם4 הביא ב' דעיות אם אביי הי' בבחי' "סיני" או "עוקר הרים" ויל"ע שם.

ויעויין במבוא להס' 'מפענח צפונות' (להגאון הרוגצ'ובי ז"ל) מאת הרב מ. כשר 'דרך לימודו'. שנוטה כהדיעה דאביי הי' בבחי' "עוקר הרים", דכן משמע מסוטה שם5, וכן מבואר (לדבריו) בהוריות שם, ואזיל לשיטתי' בגיטין ו, ב. שהשיב לר"י שיתכן להיות גברא רבה אם הוא בעל סברא אפי' לא ידע ברייתא מסויימת [ור"י לשיטתי' שהי' בבחי' "סיני" כמבואר בהוריות שם]. וכן משמע גם מסגנון הגמ' ביומא לג, א. "אמר אביי גמרא גמירנא סברא לא ידענא" מכאן שאביי בתור עוקר הרים מדגיש חשיבות ה"סברא", ואביי תלמידו דרבה הוה, ולפי המבואר בהוריות שם הי' רבה בבחי' "עוקר הרים",

אכן רבא הי' בבחי' "סיני", דרבא תלמידו דרב יוסף הוה, ולפי המבואר בהוריות שם הי' רב יוסף בבחי' "סיני", ולהעיר גם מהא דאמר רבא בע"ז יט, א. "לעולם ליגריס איניש ואע"ג דמשכח ואע"ג דלא ידע מאי קאמר, ובב"ב כא, א. "ואמר רבא הני תרי מקרי דרדקי חד גריס ולא דייק [לומד הרבה ולא דייק בלימוד – רש"י] וחד דייק ולא גריס, מותבינן ההוא דגריס ולא דייק", ולכן הלכה כרבא ה"סיני" 5* נגד אביי החריף6, וע"ד מש"כ התוס' בעירובין מ, א. ד"ה מדעתה דהלכה כרב ששת נגד רב חסדא דסיני עדיף7.

אמנם לאידך גיסא מצינו בכ"מ דאביי הי' בקי ("סיני") וכהך דערכין שם8, ועד"ז מצינו בכ"מ דרבא הי' חריף ("עוקר הרים") וכהך דעירובין שם9, ועיי"ש שמאריך בכ"ז, ומציין לכו"כ מארז"ל בגמ' ומדברי הראשונים בענין זה.

ולכן מסיק ומוכיח שהיו הרבה סוגים בדרכי הלימוד של חריפות ובקיאות: א) בקיאות גרידא. ב) חריפות גרידא, ג) בקיאות וחריפות ביחד אלא שההצטיינות היא בבקיאות, ד) בקיאות וחריפות ביחד אלא שההצטיינות היא בחריפות, ה) בקיאות וחריפות במדה שוה, ועוד.

ומבאר דאביי הי' מסוג הרביעי שהצטיין בחריפות10, ורבא הי' מסוג השלישי שהצטיין בבקיאות. עיי"ש בארוכה.

ואם נקטינן כהדיעה דאביי הי' בבחי' "עוקר הרים" ורבא הי' בבחי' "סיני" וכמוש"נ, יתכן לומר דאזלי לשיטתייהו בזה במס' סוטה בכ"מ.

דהנה יעויין בסוטה ז, ב. מהא דתנן לעיל מהא דתנן לעיל במתני' "אם אמרה טעמה מני שוברת כתובתה ויוצאת" קאמר בגמ' ד"שמעת מינה כותבין שובר, אמר אביי תני מקרעת, א"ל רבא והא שוברת קתני, אלא אמר רבא במקום שאין כותבין כתובה עסקינן".

ועד"ז נחלקו שם ח, ב. מהא דתנן לעיל במתני' "וכל הרוצה לראות בא לראות חוץ מעבדי' ושפחותי' ס"ו וכל הנשים מותרות לראותה שנאמר כו'" והקשו בגמ' "הא גופא קשיא אמרת כל הרוצה לראות בה רואה אלמא לא שנא גברי ולא שנא נשי והדר תני כל הנשים מותרות לראותה נשים אין אנשים לא, אמר אביי תרגמה [פרש לרישא דקתני כל הרוצה] אנשים, א"ל רבא והא כל הרוצה לראות בה רואה קתני, אלא אמר רבא כל הרוצה לראות בה רואה לא שנא גברי ולא שנא נשי ונשים חייבות לראותה שנאמר וכו'".

ועד"ז נחלקו שם יא, א. מהא דתנן לעיל במתני' "וכן לענין הטובה מרים המתינה למשה שעה אחת שנאמר כו' לפיכך נתעכבו לה ישראל ז' ימים במדבר שנאמר כו'" והקשו בגמ' "מי דמי התם חדא שעתא הכא שבעה יומי, אמר אביי אימא ולענין הטובה אינו כן, א"ל רבא הא וכן לענין הטובה קתני, אלא אמר רבא הכי קתני וכן לענין הטובה דבאותה מדה, ולעולם מדה טובה מרובה ממדת פורענות".

והמתבאר מכל הנ"ל דנחלקו אביי ורבא בדרך לימוד ופירוש המשניות, דרבא מפרש את תיבות ולשון המשנה כדכתני בדיוק, אכל לאביי לא איכפת לי' [מחמת איזו קושיא וכו'] לשנות את תיבות ולשון המשנה [כהא דדף ז, ב. ודף יא, א] או לפרש ולתרגם את תיבות ולשון המשנה שלא בדיוק כ"כ [כהא דדף ח, ב].

ויש להוסיף ממה שמצינו עוד עד"ז בשיטת רבא, והוא בסוטה ד, ב. מהא דדרש רב עירא "כל האוכל לחם בלא נט"י כאילו בא על אשה זונה שנאמר "כי בעד אשה זונה עד ככר לחם" (משלי ו, כו), אמר רבא האי 'בעד אשה זונה עד ככר לחם' 'בעד ככר לחם עד אשה זונה' מיבעי לי', אלא אמר רבא כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש ככר לחם".

ועד"ז מצינו להלן שם בגמ' אמר ר"ח בר אבא אר"י כל אדם שיש לו גסות הרוח לבסוף נכשל באשת איש שנאמר "ואשת איש נפש יקרה תצוד" (שם), אמר רבא האי 'נפש יקרה' 'נפש גבוהה' מיבעי לי' ועוד 'היא תצוד' מיבעי לי'. אלא אמר רבא כל הבא על א"א אפילו למד תורה דכתיב בה "יקרה היא מפנינים" (שם ג, טו) כו' היא תצודנו לדינה של גיהנם".

וחזינן דרבא מפרש התיבות שבפסוק בדיוק, וכהני ב' דרשות דלעיל, וי"ל דאזיל בזה לשיטתי' לפרש את תיבות ולשון המשנה כדקתני בדיוק וכנ"ל, ועד"ז י"ל דס"ל בפיורש הכתובים לפרש את תיבות הפסוק בדיוק.

ואולי יתכן לקשר פלוגתא הנ"ל דאביי ורבא בדרך לימוד ופירוש המשניות [ועד"ז יסוד שיטת רבא בדרך לימוד הכתובים] עם דעתם ודרך למודם בכלל, ע"פ מה שהבאנו לעיל דדרך לימודו של אביי הי' בבחי' "עוקר הרים" וחריפות, ודרך לימוד לש רבא הי' בבחי' "סיני" ובקיאות.

דהנה יעויין בלקו"ש חט"ז ע' 2 ואילך שנתבאר בארוכה יסוד וטעם פלוגתתם דבר ושמואל בכ"מ בדרך לימוד הכתובים, דרב מפרש התיבות בדיוק, הגם אם לפ"ז יש לדחוק בתוכן הענין והמשך הכתובים, אכן שמאול מפרש את תוכן העינן והמשך הכתובים, הגם אם לפ"ז יש לדחוק בפירוש התיבות עיי"ש. וראה בהערה 14 שם דעד"ז יש לפרש כו"כ פלוגתות דרב ושמואל "גם בפלוגתא ממש וגם אלו שאינם רק בפירוש הכתובים".

ויעויין בהערה 12 שכתב לקשר את יסוד וטעם פלוגתתם הנ"ל עם דעתם ודרך למודם בכלל, שיטת לימוד רב היא בבחי' "סיני", והיינו שגדולתו בתורה היא בבקיאות אף שאינו עומק כ"כ על עמקי טעמי ההלכות ופלפולן, ולכן לשיטתו פירוש התיבות בדיוק מכריע, אכן שיטת לימוד שמולא היא בבחי' "עוקר הרים", והיינו שגדולתו בתורה היא בחריפות אף שאינו בקי כ"כ ב"סיני", ולכן לשיטתי' תוכן הענין מכריע, עיי"ש.

ועד"ז י"ל ולקשר יסוד פלוגתתם דאביי ורבא הנ"ל בדרך לימוד המשניות וכו' עם דרך למודם בכלל: שיטת לימוד אביי היא בבחי' "עוקר הרים" וחריפות, ולכן לשיטתו תוכן הענין מכריע, הגם אם לפ"ז יש לדחוק בפירוש התיבוק או לשנות התיבות ולשון המשנה, וע"ד שיטת שמואל הנ"ל11.

אכן שיטת לימוד רבא היא בבחי' "סיני" ובקיאות, ולכן לשיטתו פירוש התיבות [שבכתובים ובמשניות] בדיוק מכריע, וע"ד שיטת רב הנ"ל12.


1) אין הס' תח"י, והובאו דבריו במצפ"א להוריות שם, מהר"ץ חיות לעירובין שם, 'סדר הדורות' ערך אביי ס"ג.

2) במהרי"ץ חיות שם כתב "עי' באר שבע סוף הוריות דהתעורר דלמה בקדושין (כד, א) פירש"י הנני משבח שאני דרשן ובקי משום דשם בקידושין אמר אביי להך מילתא והוא הי' בקי טפי מרבא כו'", וכנראה יש כאן ט,ס וצ"ל בערכין (ל, ב)" במקום בקדושין.

3) אין הס' תח"י, והובאו דבריו במהר"ץ חיות שם וב'סדר הדורות' שם.

4) אין הס' תח"י, והובאו דבריו במבוא להס' 'מפענח צפונות' (דלהלן בפנים) ע' 20

5) במבוא שם כתב "עיין עירובין כט, סוטה מה ועוד, ומכאן ראי' שהי' אביי עוקר הרים", וצ"ע על מה שציין לעירובין שם, דהרי שם פרש"י כן גבי רבא, והול"ל מקידושין או מערכין שם. וכנראה יש כאן ט,ס.

5*) ולהעיר גם מלקו"ש ע' 124 הערה 23 וזלה"ק: "עפ"ז (שרשב"ג הוא סיני) יומתק מה שאמרו חז"ל (גיטין לח, א. וש"נ) "כל מקום ששנה רשב"ג במשנתו הלכה כמותו חוץ וכו'" – כי הרי המסקנא היא "סיני עדיף", וראה בהנערה שבסה"מ תש"ח, שאף שלא קבלו הא דשלחו סיני עדיף, ולכן איבעיא להו אח"כ, מ"מ מוכח ממקומות אחרים שסיני עדיף", עכלה"ק.

6) ומתורץ לפ"ז קושית המצפ"א שם הנ"ל בפנים, אמנם יצויין במצפ"א שם שהקשה עוד "מהא דקי"ל בכולא גמרא הלכתא כוותי' דרבה כנגד רב יוסף כדאמר בפרק יש נוחלין (דף קיד) הא ר"י סיני הוה והוא עדיף", ולהעיר משו"ת חות יאיר סי' צ"ד בקטע המתחיל "הלכה כרבה נגד ר"י כו'" עי"ש.

והנה ב'מבוא' שם הביא הא דאיתא בהוריות שם דסיני עדיף, והעיר מתוס' עירובין מ, א. ד"ה מדעתא דהלכה כר"ש נגד ר"ח דסיני עדיף, ובהמשך לזה שכן הלכה כרבא ה"סיני" נגד אביי החרים, ובתוכ"ד כתב "והלכתא כרבה החריף נגד ה"סיני" רב יוסף כו'", וצ"ע כוונתו.

7) ולהעיר משו"ת חות יאיר שם קטע המתחיל "רב ששת ורב חסדא כו'" עיי"ש.

8) וכן מצינו בעירובין נג, א. "אמר אביי אנן כי סוכתא בגודא לגמרא [כיתד שנועצין אותו בכותל בנקר צר ונכנס בוחק, כך אין יכולין אנו להבין מה שאנו שומעין כי אם מעט ובקושי – רש"י] – 'מבוא' הנ"ל שם.

9) וכן מצינו בחולין עז, א. "זיל קמי' דרבא דחריפא סכיני'"ופרש"י "לב פתוח לו בסברא", ברכות ו, ב. מאמרו של רבא "אגרא דשמעתא סברא" ע"ז יט, א. "ואמר רבא לעולם ילמוד אדם תורה [מרבו עד שתהא גירסת הלמוד ופירושו שגורה לו בפיו – רש"י] ואח"כ יהגה" [יעיין בתלמודו לדמות מילתא למילתא להקשות ולתרץ – רש"י], עירובין נג, א. "אמר רבא ואנן כי מצבעתא בקירא לסברא" [כשעוה קשה שאין המצבע יכול ליכנס בתוכה אלא מדבק מטע – רש"י] – כ"ז ב'מבוא' הנ"ל שם.

10) ועפ"ז מובן היטב מה שמצינו שבב' מקומות (א. בקדושין שם, ב. בסוטה שם) גבי אביי פרש"י דהי' חריף, ובמקום א' (בערכין שם) פרש"י דהי' בקי, דדרך לימודו הי' גם חריפות וגם בקיאות ביחד, אלא שהצטיין בחריפות וק"ל.

11) וראה בירחון 'התמים' גלינוות כו-ל שביארנו ע"פ יסוד הערה זו דאזלי לשיטתייהו בכ"מ בש"ס א. בפירוש הכתובים. ב. בפירוש המשניות, ג. "בפלוגתא ממש". ואכ"מ.

12) אמנם יש להעיר ממש"כ בס' 'זוטו של ים' [ואינו תח"י כעת] לבאר דשיטת אביי נוטה בכלל לשיטת רב, ושיטת רבא נוטה בכלל לשיטת שמואל [ואגב אורחא, יש להעיר עד"ז מעירובן צה, א. "לימא אביי ורבא בפלוגתא דרב ושמואל קמיפלגי, לימא אביי כרב ורבא כשמואל", ולהעיר גם מפסחים קטז, א. "מאי בגנות רב אמר תחלה כו' ושמואל אמר עבדים היינו", ולפי גירסא אחרת [הובא באבודרהם] "אביי אמר מתחלה כו' ורבא אמר עבדים היינו", אמנם יש עוד כמה גרסאות – ראה בהגדש"פ של הרבי קטע 'עבדים היינו' ובהנסמן שם (ד"ס לפסחים שם ועוד ואמכ"ל)

ולפש"כ בפנים יוצא להיפך דאביי נוטה לשיטת שמואל ורבא נוטה לשיטת רב, ושבעים פנים לתורה.

נגלה
אתנן במחובר
הרב אלכסנדר הפנהיימר
תושב השכונה

איתא בגמ׳ (ע״ז מה:): ״אמר רבא, ק״ו: ומה אתנן שמותר בתלוש להדיוט אסור במחובר לגבוה, דכתיב (דברים כג, יט) ׳לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב׳ - לא שנא תלוש ולא שנא במחובר; נעבד שאסור בתלוש להדיוט, אינו דין שאסור במחובר לגבוה? א״ל רב הונא ברי׳ דרב יהושע לרבא, או חילוף: ומה נעבד שאסור בתלוש אצל הדיוט מותר במחובר לגבוה, שנא׳ (שם יב, ב) ׳אלהיהם על ההרים׳ - ולא ההרים אלהיהם, לא שנא להדיוט ולא שנא לגבוה; אתנן שמותר בתלוש להדיוט, אינו דין שמותר במחובר לגבוה? ואי משום ׳בית ה׳ אלהיך׳, מיבעי ליה לכדתניא: ׳״בית ה׳ אלהיך״ - פרט לפרה שאינה באה לבית, דברי ר״א; וחכ״א, לרבות את הריקועים׳. א״ל: אנא קאמינא לחומרא ואת אמרת לקולא; קולא וחומרא, לחומרא פרכינן״.

ולכאורה יש להעיר בזה, דלמה לא אמרינן דאימעיט מחובר מ״לא תביא״ - מי שאינו מחוסר אלא הבאה, יצא זה שהוא מחוסר קציצה והבאה (וכמו שמצינו בכ״מ בש״ס, כגון גבי גט שפסול במחובר)? והרי למסקנא דסוגיא לא ילפינן מ״בית״ דמחובר אסור, דהא איצטריכא למעט פרה או לרבות את הריקועים; וגם רבא בעצמו הוצרך לתרץ דלחומרא פרכינן, ולא קאמר דילפינן דמחובר אסור משום ״בית״.

והי׳ אפשר לומר דלכן לא דרשינן ״לא תביא״ כה״ג, משום דקציצת המחובר הוי שינוי, וכבר אימעיט מסיפא דקרא ״גם שניהם״, דמינה ילפינן (ב״ק סה:, הובא בתוס׳ כאן ד״ה יש שינוי) ״הם ולא שינוייהן״, ולכן א״צ דרשה שנית למעוטי מי שהוא מחוסר קציצה והבאה. אלא דזה אינו, שהרי גבי גזילה מצינו (ב״ק צו.) דקציצת המחובר (כגון שגזל דקל וקצצו) לא מיקרי שינוי, ולא קנה עי״ז; וכבר כ׳ במנחת חינוך (מצוה תקעא אות ב) דכל שאינו שינוי גבי גזילה אינו שינוי גבי אתנן.

ויש לתרץ בפשטות דאין בלשון ״תביא״ משמעות שצ״ל כבר תלוש, ואדרבה מצינו גבי ביכורים דכתיב (שמות כג, יט) ״ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה׳ אלקיך״, ותנן (ביכורים פ״ג מ״א) ״יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה כו׳ [ועדיין היא מחוברת לאילן] - קושרו בגמי ואומר: הרי אלו ביכורים״.

(לחידודי דמילתא י״ל דאע״פ שאין ראי׳ לדבר יש זכר לדבר דאתנן שייכא במחובר, דכתיב (הושע ב, יד) ״והשימותי גפנה ותאנתה אשר אמרה אֶתְנָה המה לי״).

נגלה
לפנים משורת הדין
הרב שניאור זלמן סגל
כולל 'צמח צדק' ירושלים תובב"א

בב"מ כד, ב. "כי הא דאבוה דשמואל אשכח הנך חמרי במדברא ואהדרינהו למרייהו לבתר תריסר ירחי שתא לפנים משורת הדין".

ופירשו שם התוס' (ד"ה לפנים) דהא דלא מייתי קרא (שמות יח, כ) "והודעת להם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון", דלמדו מזה בגמ' (שם ל, ב) "תני רב יוסף "והודעת להם" – זה בית חייהם, "את הדרך" – זו גמילות חסדים, "אשר יכלו" – זה ביקור חולים, "בה" – זו קבורה, "ואת המעשה" – זה הדין "אשר יעשון" – זו לפנים משורת הדין".

הוא מפני שהכא "הדרינהו בתר תריסר ירחא שתא כולה עלמא פטורים" מהשבת אבידה, ולא מייתי קרא דאשר יעשון, אלא במקום שאחרים חייבים והוא פטור", כמו הזקן ואינו לפי כבודו.

וכן בסוף פרק האומנים (פג, א) ברבה בר בר חזקי תברו ליה בהנהו שקולאי חביתא דחמרא, שקל לגלימייהו, אתי אמר לרב, אמר ליה הב להו גלימייהו, אמר ליה דינא הכי, אמר ליה אין "למען תלך בדרך טובים" (משלי ב, כ), יהיב להו גלימייהו, אמר ליה עניי אנן וטרחינן כולא יומא, וכפינן ולית לן מידי, אמר ליה זיל הב אגרייהו, א"ל דינא הכי, אמר ליה אין דכתיב (שם) "וארחות צדיקים נשמור". דלא הביא הלימוד מ"אשר יעשון" כי מדובר בפועלים שגרמו הפסד גדול לרבה בר בר חנן גם מצד לפנים משורת הדין שנלמד מ"אשר יעשון" לא היה לנו להפסידו כל כך, שישלם להם שכרם, ולכך מייתי קרא "למען תלך בדרך טובים".

נמצא א"כ שישנם ג' דרגות בלפנים משורת הדין. א) כשהמוציא פטור מן הדין, ואחרים חייבים בזקן ואינו לפי כבודו, שמובא בדף ל, ב. שעליו להתנהג לפנים משורת הדין. למד מ"אשר יעשון".

וכשהמוצא פטור, וגם אחרים פטורים מן הדין, ובכ"ז מחזירים מלפנים משורת הדין כי הא דאביה דשמואל, שמבוא בדף כד, ב. שלא הוזכר בגמ' דרשה מיוחדת להנהגה זו, אלא מובאת בדרך פשיטות.

כשאחרים הזיקו לו, ולא זו בלבד שאינם משלמים לו, אלא הוא משלם להם, כב"הנהו שקולאי" דדרשו "מלמען תלך בדך טובים" וגו' בדף פג, א.

וצריך ביאור א) מדוע בהדרגא השניה שהוא פטור ואחרים אינם חייבים בהשבת אבידה. בגמ' לא מובא אחת מהדרשות שצריך להחזיר מלפנים משורת הדין, אלא בגמ' מובא זה בפשטות שהדברים ק"ו, אם כשהיא פטור מן הדין, אחרים חייבים, מצאו חכמים דרשה לחייבו לפנים משורת הדין, כש"כ וק"ו במקרא שהוא פטור ואחרים פטורים מן הדין בהשבת אבידה, שיצטרכו לימוד מיוחד לחייבו בלפנים משורת הדין? (כפי שכתבו הרא"ש בס"ז, והמאירי על הסוגיא, את הדרשה אשר יעשון).

ב) לכאורה לפי סדר הדרגות בלפנים משורת הדין, היה לגמ' להביא קודם את הדין של זקן ואינו לפי כבודו, שהוא פטור ואחרים חייבים, ואעפ"כ עליו לנהוג בלפנים משורת הדין, ולאח"ז להביא דרגא נעלית יותר שאפי' שכאחרים ג"כ פטורים מהשבת אבידה "כי הא דאביה דשמואל" וכו' בכ"ז עדיף שיתנהג המוצא בלפנים משורת הדין ויחזיר. ולמה הגמ' מביאה את הדרגה השניה כדרגא ראשונה?

ג) תוס' כתבו שהמקרא של רבב"ח לא יכלנו לחיבו בלפנים משורת הדין ממ"ש "אשר יעשון", כי משם לא מוכח שצריך להתנהג כן גם כשהוא מפסיד ממון, ולכן דרשו חז"ל במקרא שם את הפסוק "למען תלך בדרך טובים", וצריך ביאור: מהו היתרון שראו תוס' בפסוק "למען" וגו' מהפסוק "אשר יעשון"?

ועל כן צריך לומר, שהדרגא הזו שהוא לאחרים פטורים מהשבת אבידה מן הדין והשבתה הוא מלפנים משורת הדין היא היסוד של כל הדרגות שבאות לאח"ז בגמ', כדלקמן.

והביאור בזה והגדר של לפנים משורת הדין, אינו חיוב נוסף כמו כל חיובי ודיני התורה שנתבארו בדרשות חז"ל, גמ', ראשונים, פוסקים, אחרונים וכו', בשיעור מסוים כמ"ש (ואתחנן ו, יח) "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" שדרשו חז"ל (ב"מ קח, א) דין דבר מצרא, והובא להלכה (רמב"ם הל' שכנים פי"ב, ה"ה, טור ושו"ע חו"מ ס' קעה, ס"ו) מתי חל בר מצרא ע"י המוכר ומתי לא כו' עד שבהגהות מימונית (לס' קנין סט"ו) כתב שהוא קרוב למצות עשה.

הענין של לפנים משורת הדין, אינו עוד שיעור וגדר מסוים שחז"ל קבעו, יסודו הוא הרגש טוב הבא בסיבת לב טוב, שיש לאדם רצון טוב להטיב לחברו, לפנים משורת הדין. ואח"כ חז"ל הסמיכו ענין זה עה"פ "אשר יעשון וכו'".

וכפי שביאר בעל ה'שדה חמד' (מערכת ל, כלל כט, ובמערכת כ', כלל טז) דמה שאמרו "כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט" היינו במצוות שבין אדם למקום, שהעושה יותר ממה שציוהו אותו, נקרא הדיוט, אבל במצוות שבין אדם לחבירו, אדרבה מצווה עליו לעשות 'לפנים משורת הדין'.

וראה בגנזי חיים שהביא השד"ח שם שזהו ע"ד שיש הידור מצוה, במצוות שבין אדם למקום עד"ז הוא במצוות שבין אדם לחבירו להתנהג 'לפנים משורת הדין'.

וכיון שהיסוד הוא כנ"ל הרגש טוב להתנהג 'לפנים משורת הדין'; לכן אין הגמ' מביאה בתחילה כשמזכירה את הדין הזה לראשונה, את הפסוק שעליו הסמיכו חז"ל את ענין זה. כי השעה שישנה הסמכתא או פסוק וכדומה, ההרגש הטוב אינו נעשה רק מצד ההרגש הטוב כשלעצמו אלא כציווי לקיים את דברי חז"ל.

ומהאי טעמא הובא המעשה דאבוה דשמואל ראשון בסוגיא, אע"פ שלכאורה הוא בסדר הדרגות הנ"ל, בדרגא השניה כי מדובר על דרגא כזו ב'לפנים משורת הדין'. שתלויה רק בהרגש הלב, ומן הדין לא ניתן לחייבו בהשבת אבידה כלל. דעברו על האבידה יב' חודש, ולפרש"י (ד"ה בתר) המוצא כלל לא היה מחויב להחזירה.

ולהתוס' (ד"ה לבתר) המוצא היה יכול להחזיר רק את שווי האבידה, ולא את האבידה עצמה. ואעפ"כ אבוה דשמואל החזיר את האבידה לא מפני איזה פסוק ודרשת חז"ל, אלא מפני שחשב שאם אינו נחסר בממונו, למה לא להשיב את האבידה למאבד. זהו הרגש טוב של 'לפנים משורת הדין' בשלימות, (שבין חמש עשרה לגמרא (אבות פ"ה, כה) לומד בתחילת לימודו).

משא"כ בב' הדוגמאות הנוספות של 'זקן ואינו לפי כבודו' ו'הנהו שקלואי . . דתברו ליה חביתא'. אינו מתבטא בשלימות היסוד של 'לפנים משורת הדין'.

לא מיבעי ב'זקן ואינו לפי כבודו ולאו הדין חל על החפצא של האבידה גדר השבה אלא שהפטור הוא בגברא 'זקן ואינו לפי כבודו', שע"ז דרשו חז"ל "אשר יעשון", שאעפ"כ צריך המוצא להתנהג 'לפנים משורת הדין'.

אלא אפילו ב'הנהו דתברו ליה . . חביתא דחמרא' שרבב"ח ניזוק בממונו משבירת החבית, ורצה לכסות את הפסדו, ע"י שיקח מהפועלים את גלימתם, או לכל הפחות שלא יפסיד יותר, ולא יצטרך לשלם להם עבור עבודתם, שגרמה לו הפסד.

לא מתבטא היסוד של 'לפנים משורת הדין' בשלימות. כדמשמע מהדין ודברים של רב עם רבב"ח "...הבי לון גלימיהו . . עניי אנן וטרחינן כולא יומא ולית לן מידי...", שכשלא ישלמו להם, פשוט לא יהיה להם מה לאכול, וכש"כ כשיקחו את מלבושם לא יהיה להם מה ללבוש.

שזה אינו ענין השייך כל כך ל'לפנים משורת הדין'. אלא זהו בגדר צדקה. כפי שרב אמר לרבב"ח "זיל הב להו אגריהו דכתיב וארחות צדיקים תשמור". צדיקים מלשון צדקה, כפי שפירש ה'ענץ יוסף' בה'עין יעקב' שם "אורחות צדיקים – הוא הצדקדות".

רבי אמר לרבב"ח אפילו אם אתה סובר שאין אתה מחוייב לתת להם שכרם מדין פועלים שעשו מלאכתם. לכה"פ אתה מחויב לשלם להם מדין צדקה, דהא לא גרועים יותר מעני שמבקש צדקה להחיות נפשו ונפש בני ביתו, שחיובים לתת לו צדקה (רמב"ם הל' מתנות עניים. רפ"ז). נותן להם שכרם מדין "וארחות צדיקים תשמור".

וזה שכתבו התוס' "אבל בסוף האומנין בהנהו שקלואי ששברו לו את החבית, ועשו הפסד גדול משום לפנים משורת הדין אין לו להפסיד, לכן מייתי קרא למען תלך בדרך טובים".

ולפי כ"ז אולי אפשר לומר ענין נוסף: בגמ' שם (בדף כד, ב) הובא בהמשך למעשה דאבוה דשמואל, רבא הוה שקיל ואזיל בתריה דר"נ בשוקא דגלדאי, ואמרי לה בשוקא דרבנן, א"ל מצא כאן ארנקי מהו, א"ל הרי אלו שלו, בא ישראל ונתן בה סימן מהו, אמר ליה הרי אלו שלו" וכו'.

דלכאורה אע"פ שהוי 'מעשה רב' שקרא עם ב' אמוריים, ר"י ורבא ועל כן הוצרכה הגמ' להביא את שניהם, בכ"ז הגמ' היה צריך להביא קודם את המעשה של רבא שפסק לו ר"נ ש'הרי אלו שלו' ולאח"ז להביא את המעשה של ר"י וכו' שאע"פ ש'הרי אלו שלו' צריך האדם להתנהג 'לפנים משורת הדין' כאבוה דשמואל, ולמה הגמ' מביאה קודם את המעשה דר"י וכו'?

בכל הנ"ל ניתן לומר שבכך מלמדת אותנו הגמ' שאע"פ שמן הדין המוצא בשוק שהרבים מצויים בו, הרי אלו שלו, אעפ"כ צריך האדם לדעת שראשית כל צריך להתנהג 'לפנים משורת הדין', שאף הוא יכול להגיע למסקנה שמעיקר הדין המציאה היא שלו. וד"ל.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות
היום יום