E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ח"י אלול - ש"פ כי תבא - תשס"ה
גאולה ומשיח
קץ הגאולה (ג) - משך הזמן של תקופת "בעתה"
הרב איסר זלמן ווייסברג
טורונטו

בגליון תת"ק ביארנו שלשיטת רבינו זמן הקץ האחרון היה בשנת תשנ"א, והוכחנו שזה לא הי' כמו שאר הקיצין שנתגלו לגדולי ישראל במשך הדורות, אלא זה ממש הקץ ב"ה" הידיעה, שהי' סתום וחתום מששת ימי בראשית, וקץ זה (האחרון) אינו מצומצם לשנה מסוימת כ"א למשך זמן של כמה שנים, ונתקשה בזה ידידי הר"נ שטראקס שיחי', ולדבריו הר"ז היפך המקובל והיפוך לשון רבינו ואדה"א וכו'.

והנה אפי' אם הי' איזו ממשות בדבריו, דהיינו שרבינו הי' אומר לשונות כאלו שמשמעותם שקץ של ב"עתה" נאמר על רגע מסוים, אעפ"כ הי' מקום למה שכתבתי, דהרי הקושיא אשר מחמתה הוכחו דבריו היא באמת פלטנה עצומה, דאיך אפשר שרבנו יגיד בוודאות בשנת תשנ"א, שכלו כל הקיצין כפשוטו ממש, ומ"מ עדיין לא באה הגאולה כבר חמש עשרה שנים לאחר מכן! ומחמת קושיא זו, בודאי שהרשות נתונה לבאר הדברים (עכ"פ בדוחק), עפ"י מה שכתבו גדולי ישראל שהקץ דב"עתה" אינו מצומצם לרגע אחד, וכמו שמצינו כמעט בכל דף ודף בש"ס שתוס' והראשונים מוכרחים לדחוק בלשון הש"ס בכדי לבאר קושיות גדולות.

אבל באמת לא ראיתי בכל דבריו אפי' סרך של קושיא, דמה הוא רוצה להוכיח מלשון האדה"א ב'שערי אורה' "בעתה בהגיע עת הגאולה בהכרח אז יגאלו", היש מי שחולק על זה? הרי ודאי ש"אז" נגאלים, אבל עת זו של ב"עתה" אינו רגע אחד כ"א עת של כמה שנים.

וכן הביא את לשון רבנו בש"פ תזו"מ תשנ"ב "קץ הימין הוא התחלת הגאולה" וא"מ מה רוצה להוכיח מזה?

והנה הגר"א והחפץ חיים היו גדולי עולם שעסקו בלהט בעניני הגאולה והיו בקיאים בכל ספרות חז"ל, מדרשים, זהר וכו' ושניהם פירשו דקץ של בעתה היא תקופה מסוימת, ופשוט א"כ דאינו שסתירה לזה בכל ספרות חז"ל. וגם דברי רבינו ברור מללו שבערך הקץ דב"עתה" יה"ר שיהי אחישנה, פשוטו דמוכרח בזה דב"עתה" אינו רגע מסוים דאז לא שייך אחישנה בה"עתה". ומה שרוצה לפרש דב"עתה" היינו עת של קודם הגאולה ותקופת ההכנה לגאולה, פשוט שאינו שהר"ז נגד הש"ס דהן ב"עתה" והן ב"אחישנה" הם זמני גאולה ממש ולא זמני הכנה ולא הבנתי איך אפשר שיהיה אפי צל של הו"א דב"עתה" אין הכוונה לזמן הגאולה ממש, ועכשיו נבוא לברר כמה היא משך זמן זה. דהנה בפירושו של הגר"א לספר 'ספרא דצינעותא' פ"ה מצינו דבר נפלא, ואלה תמצית דבריו, מתחילה מביא מש"כ בספד"צ "שתא אלפין שנין תליין בשתא קדמאי", והיינו דהנהגת הבריאה בששת האלפים שנה מקבילים ומתאימים לששת ימי בראשית1.

וממשיך הגר"א דעפ"י המבואר בסנהדרין לח, ב בראשונה הוצבר כו' נוכל לידע שנת הגאולה במכוון, והיינו דבגמ' שם מדובר מה קרה בכל אחת מהי"ב שמות של יום השישי דמעשה בראשית, וא"כ אם יתברר לאיזה ענין בדיוק מתאים הגאולה נוכל לידע גם שנת הגאולה, ושוב כותב הגר"א בזה"ל "ומשביע אני את הקורא בה' אלקי ישראל שלא יגלה זה2".

והנה לשון הגר"א שנוכל לידע "השנה במכוון"3, צ"ע דהרי בגמ' הנ"ל מבואר רק מה קרא בכל שעה, והרי כל שעה של ששת ימי בראשית מכוון כנגד ארבעים שנה בערך, דכל יום הוא אלף שנה, וא"כ איך נדע השנה במכוון. ומזה משמע, שלדעת הגר"א זמן הקץ האחרון היא תקופה של כארבעים שנה. וכדמצינו בריבוי מקומות בתנ"ך ובחז"ל דארבעים שנה הוא תקופה שלימה4.

והנה בגמ' סנהדרין הנ"ל לח, ב איתא "א"ר יוחנן ב"ר חנינא שתים עשרה שעות הוי היום, שעה ראשונה הוצבר עפרו, שני' נעשה גולם, שלישית נמתחו אבריו, רביעית נזרקה לו נשמה, חמישית עמד על רגליו, שישית קרא שמות, שביעית נזדווגה לו חוה, שמינית עלו למטה שנים וירדו ארבעה כו'.

והנה כבר קדם להגר"א הר"י אברבנאל ובספרו ישועות משיחו יצא לחשוב הקץ עפ"י גמ' זו, אלא שכיון שהשתוקק שהקץ יהי' בזמנו, וכידוע שלרגלי הצרות הצרורות שפקדו את יושבי ספרד, בגזירת הגירוש הנוראה בשנת רנ"ב לאלף החמישי, כתב כו"כ ספרים לעודד בנ"י על הגאולה. ולכן ביאר שאנו חושבים רק שעות היום5, וא"כ י"ב שעות עולה לפ"ג שנה כל שעה בערך. ועפ"ז מתחיל שעה רביעית בשעת ר"נ, ולכן ביאר שענין נזרקה בו נשמה דאדה"ר מקביל ללידת משיח.

אבל מזה שלא התגשם אז הגאולה מוכח שהכוונה היא אחרת, ומסתבר שזהו ג"כ כוונת הגר"א6 והיינו דאנו מחשיבין כל העשרים וארבע שעות, וכל שעה היא בערך ארבעים שנה7.

והנה במדרש שמו"ר טו, לא "העולם הזה ארוסין היו שנאמר וארשיתך לי לעולם (הושע ב, כא) אבל לימות המשיח יהיו נשואין שנאמר (ישעי' נד, ה) כי בעליך עשיך כו'". ופשוט לפ"ז דשעה השביעית שנזדווגה לו חוה היא היא השעה של הגאולה, וזה מתאים בדיוק לשנת תש"נ שאז גם הכריז רבינו שהגיע זמן הקץ.

אלא שכנ"ל שזה נמשך לכל השעה, דהיינו לתקופה של בערך ארבעים שנה, שבתוך תקופה זו קל מאד מאד להביא הגאולה וכמו שהארכנו כבר בהזדמנות הקודמת (גליון תתק"ג).

ועפ"ז נראה לבאר ג"כ הרמז בשעה השמינית ש"עלו למטה שנים וירדו ארבעה", דכבר הכריע רבינו באגרת הידוע על תחיית המתים עפ"י הזהר ח"א קלט, א דתחה"מ היא ארבעים שנה אחרי קבוץ גליות, והרי"ז מקביל ללידת בני אדם וחוה.

גם ענין שישית קרא שמות מבואר בפשטות, דהרי ענין קריאת שמות באדה"ר מבואר בחסידות דהיינו שהי' רואה הכח אלוקי והאותיות שהם המהווים כל נברא ונברא, דזהו ענין השם בלשון הקודש וכמש"כ בשער היחוד והאמונה. והיינו ענין גילוי אלקות בעולם. והרי זה מתאים לנשיאותו של רבינו שהתחיל ארבעים שנה קודם הקץ, ורבינו הוא שגילה שכל ענין בעולם וכל הטכנולגי'ה אינה אלא כדי לגלות אלקות, וכן גילה ע"י שלוחיו שכל מקום בעולם מתאים לגלות אלקות, וכל תנועת הבעלי תשובה היא גילוי הנשמה והאלקות בכל יהודי, וכל זה מרומז בהא דבשישית קרא שמות.

והנה קץ הגאולה נתגלה לדניאל חמשה פעמים. בדניאל ח, יב נאמר "ערב בוקר אלפים ושלש מאות", ופי' רש"י הכוונה שמוסיפים את הגימטרי' של "ערב בוקר" שהיא 574 למספר 2300 ויוצא 2874 והכוונה דמזמן ביאת ישראל למצרים עד שבטל קרבן התמיד (שש שנים קודם חורבן בית שני) הוא 1584 שנה. ואחרי החורבן עד הגאולה יש 1290 שנה, ס"ה 2874.

עוד נאמר שם "קץ של עדן ועדנים ופלג עדן" (ז, כה), ועד"ז "מועד מועדים וחצי (יב, ז)", דשניהם מרמזים לאותו ענין. והכוונה לרש"י הוא ד"מועדים" ר"ל ב' זמנים, הזמן מביאת הארץ עד בנין בית ראשון 480 שנה, והזמן של בית ראשון 410 שנה, ס"ה 890 שנה, ועוד חצי של זמן זה דהיינו 445 שנה, ס"ה 1335 שנה.

ובסוף דניאל (י"ב, יא-יב) נאמר במפורש שני זמנים אלו "ימים אלף מאתים וחמישים", "ימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה".

יוצא דלפי' רש"י החמשה קיצין שנאמר לדניאל הם באמת רק שני קיצין, 1290 ו- 1335. ורש"י פירש (עפ"י מדרש רות ה; ו) שהראשון לתחילת התגלותו של משיח ואח"כ מתכסה, ומתגלה עוה"פ אחרי 45 שנה, ואז תבוא הגאולה. והרמב"ן בספר הגאולה פ"ד פי' דהקץ הראשון הוא לביאת משיח בן יוסף, והוא מולך 40 שנה ואז בא מב"ד ועוסק בקיבוץ גלויות ובמלחמת גוג ומגוג ה' שנה. ולכאורה פירושיהם צ"ע דביאת מב"י אינו גאולה, ואדרבה לפי מדרשי חז"ל יהי' אז צרות צרורות, וכמו שהובא במכתב הידוע של רב האי גאון, וכן לרש"י ביאת משיח בפעם הראשון ג"כ אינו גאולה דאח"כ בזמן ההסתר של משיח, החושך הוא איום ונורא, וא"כ למה נאמר לדניאל קץ זה שאינו גאולה ממש.

ולפי הנ"ל י"ל דשני הקיצין הם התחלת זמן של ב"עתה", וסופה. דלפמש"כ הם תקופה זו היא בערך ארבעים שנה. והחמש שנים הנוספים הם כדפירש הרמב"ן הזמן מתחילת קיבוץ גליות עד סופה.

והנה לפי כל הראשונים הותחל זה הזמן של 1290 או 1335 שנה מזמן חורבן בית שני. וכבר עבר קץ זה יותר משבע מאות שנה, ולכן בהכרח שזמן זה מתחיל ממקום אחר, לא משנת החורבן, ועל זה נדון אי"ה בפעם הבא.


1) ענין זה הביא הרמב"ן בפרשת בראשית, ומאריך לבאר הקשר בין האירועים של כל אחד מששת האלפים שנה ואיך הוא שייך להנבראים שנבראו בהיום המקביל של ששת ימי בראשית, ועד"ז הביא רבינו בחיי, אלא שפי' הקשר באו"א. שניהם לא הביאו המקור לשייכות זו, והאברבנאל כתב שכבר קדמם ר' אברהם בן חייא הנשיא בספרו מגילת המגילה, אבל באמת נרמז בזהר ח"א קיז, א. וע' גם באלשיך שפי' קצת באו"א מהנ"ל.

2) ומה מאד מעניין הדבר שהדברים הנ"ל של הגר"א מצאו את מקומן בתוך שני כרכי כת"י חסידות של רבותינו נשיאינו. ראה בספר מגדל עוז שי"ל ע"י הר"י מונדשיין בשנת תש"מ ע' ת"צ שהביא נוסח הכת"י ומעיר שהסגנון מוכח שלא יצא מקולמוסם של רבוה"ק ובאמת הם דברי הגר"א כמעט בלשונם.

והנה מה שהזהיר הגר"א והשביע את הקורא בשם ה' שלא יגלה הקץ היוצא מדברי הגמ' לכאו' צע"ג, דהרי כבר גילו כו"כ גדולי ישראת את הקץ החל מחכמי המשנה עד הש"ס, הראשונים והאחרונים שקדמו להגר"א, וכולם לא חשו להזהיר הקורא, אדרבה הרי גילו בהדיא שנת הקץ ולא ברמז, והטעם ע"ז כבר הבאנו בגליון הנ"ל מהרמב"ן דהיינו משום שלא הי' זה כ"א בדרך אפשר, אבל מזה שהגר"א חשש כ"כ שלא יתגלה מוכח שנתגלה לו באופן ברור זמן הקץ, והוא פלא.

וי"ל, דהנה במדרש רבה ויחי צ"ח, ב מצינו "ר' יהודה בשם ר' אלעזר בר אבינא שני בני אדם נגלה להם הקץ וחזר ונתכסה מהם, ואלו הם יעקב ודניאל". ומזה מבואר דאין שום בן אדם שנתגלה לו הקץ ונשאר אצלו, ואפי' זה שס"ל לר"י שנתגלה להם הקץ לכאו' אינו מוסכם דבגמ' סנהדרין צט, ב "ר' נתן אמר מקרא זה ניקב ויורד עד תהום ר' עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב (חבקוק ב, ג)". וברש"י "מה תהום אין לו קוץ וסוף כך אין אדם יכול לעמוד על סוף פסוק זה". וכן משמע בכמה מקומות בזהר, ע' ח"א קיח, א. ח"ג רמ"ט, א ברע"מ, ועוד. ועכ"פ אפי' לפי ר"י במדרש שנתגלה ליעקב ולדניאל, הרי שוב נתכסה מהם, וא"כ איך זה שלהגר"א נתגלה ולא נתכסה.

אך בלקו"ש ח"כ פרשת ויחי ביאר רבינו דלפי הנוסח בגמ' פסחים מט, א "ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה", (ולא כלשון המדרש "בא לגלות הקץ ונתכסה ממנו") משמע שלא נתכסה הקץ, אלא דמזה שנסתלק השכינה הבין שלא נכון לגלות הקץ, ומציין שם שכן הוא לפי פי' היפה תואר במדרש שם. דלדבריו יוצא שאיכא מ"ד החולק על ר"י וס"ל שלא נתכסה הקץ מיעקב, כ"א שהבין שאין הקב"ה רוצה שיגלה את זה (וכן פי' בעץ יוסף שם), ולפ"ז נמצא דיעקב אבינו הוא היחיד שנשאר אצלו הקץ.

ובהקדמה לפ' הגר"א לספד"צ כתב הגר"ח מוולאזין שראה בכת"י של הגר"א שנתגלה לו סודות מיעקב אבינו ואולי זהו אחד מהסודות.

3) במהדורת הספר שי"ל לאחרונה ע"י הרב בצלאל נאור (ירוש' תשנ"ח) מביא נוסח אחר "ונוכל לידע בשעה מכוון".

4) וכן לענין ימות המשיח גופא מצינו דתקופה היא מ' שנה ראה סנהדרין צט,א "ימות המשיח ארבעים שנה". ובזהר ח"א דף קלו,ב "זמן גאולתם של ישראל בשנת הארבעים".

5) ראה פי' רד"ל לפרדר"א פ"ז אות נ"ה, שו"ת חת"ס ח"ו סס"א.

6) ופשוט דלא הקפיד הגר"א על גילוי דבריו כ"א כשהי' בריחוק זמן, וכמש"כ הרמב"ן בספר הגאולה דבסמיכות להזמן מותר לגלות, ופשיטא אם הזמן כבר הותחל ממש, וכדלקמן.

7) לפי חשבון זה שנת הקץ של רבינו דהיינו תשנ"א היא התחלת חצות יום שישי "שאז נפרד הקליפה מהקדושה" (האריז"ל פע"ח שער השבת פ"ג).

גאולה ומשיח
מצוות בטילות לע"ל [גליון]
הרב יעקב יוסף קופרמן
ר"מ בישיבת תות"ל - קרית גת, אה"ק

בקשר מ"ש בגליון האחרון הרא"מ שי' שאכתוב באופן יותר מפורש וברור היכן טעה במאמרו בקשר לתשובה בימוה"מ, הנה אף שלדעתי הדברים היו מספיק ברורים גם בדבריי הראשונים, הנה בכ"ז לא אמנע טוב מבעליו ואחזור ואפרש שיחתי:

ראשית כל עלי להעתיק את כל הקטע – הנוגע לנדו"ד – שבמכתבו של הרבי שציינתי אליו בדבריי (ואף שלדעתי אין ענין להעתיק קטעים שלמים מספרים הנמצאים תח"י רובא דרובא של קוראי הקובץ, אבל גם בזה אתן לו את מבוקשו) והוא באג"ק ח"ב עמ' סח-ט,"ובכלליות שלשה זמנים בזה: עולם הזה, ימות המשיח, תחיית המתים. עולם הזה הוא זמן המלחמה בין היש והרוחני, הטוב והרע . . בימות המשיח כשישלימו בני ישראל את המלחמה ויבררו הטוב מן הרע ויופרד הרע מהטוב ויפקון מן גלותא אז יגיעו הם לשלימות האדם כמו שהי' קודם חטא עץ הדעת שלא יהיו ישראל תחת שליטת אילנא דטוב ורע. אבל ישנה עדיין לסטרא אחרא בעולם בערב רב. ומובן שממילא עי"ז יש חסרון גם בשלימות בני ישראל. . ובמשך ימות המשיח עצמם יעלו ע"י עבודתם בסולם השלימות, שלכן ימוה"מ הוא הזמן דהיום לעשותם, ואדרבה אז הוא עיקר דהיום לעשותם ותכלית שלימותו. מוסיף על זה בעולם התחי' שיעביר את רוח הטומאה כליל מן הארץ ואין חטא ומיתה בעולם. . ולכן מצוות בטלות לע"ל בתחיית המתים".

ובשוה"ג שם ישנם שתי הערות הנוגעות מאד לנדו"ד שעל התיבות שימוה"מ הוא הזמן דהיום לעשותם כותב הרבי בהערה 7 "ראה כל הראיות שהובאו ע"ז באגרת הקדש לרבינו הזקן סי' כו.

ודברי הרמב"ן בפי' על התורה (דברים ל, ו) לא זכיתי להבין, גם, לדבריו, לא הי' לאדה"ר שכר על שש מצוות שנצטווה קודם החטא.

ומה שהביא ממרז"ל (שבת קנא, ב), יש לפרשו כפי' רש"י שם (ועיי"ש בהגהות יעבץ). ואולי י"ל בדברי הרמב"ן דלפעמים גם משך זמן דתחה"מ נקרא בשם ימוה"מ, ובזה מדבר, ודוחק".

[ומפני הטעם הנ"ל אעתיק גם את לשון היעבץ (שציין רבינו) על לשון הגמ' "אלו ימי המשיח שאין בהן לא זכות" כתב "יפה פרש"י ומוכרח כי א"א שתבטל חובת קיום התורה בכללה"].

ובהערה 8 על התיבות ואדרבה אז הוא עיקר דהיום לעשותם וכו' כותב הרבי "ראה בזה באריכות בתורה אור ד"ה אוסרי לגפן, ד"ה וככה תרל"ז (תורת שמואל שער רביעי) פרק יז ואילך. וכן משמע גם ברמב"ם הל' תשובה סוף פ"ט וסוף הלכות מלכים, אבל הרמב"ם לשיטתו דאין בין עולם הזה לימוה"מ אלא שיעבוד מלכיות בלבד דפליגא על מרז"ל דשבת שהובא בהערה שלפני זו, ואכמ"ל".

ולאחרי שהעתקתי מלה במלה (כולל ההדגשות שבמקור), נפנה לראות איך שמכאן מבואר באופן הכי ברור איך שכל יסודו של הרא"מ שי' שלדעת אדה"ז אין שייך בימוה"מ לא מצות התשובה ולא זכות וחובה, כלל, הוא מוטעה לגמרי, וגם כל המקורות שהביא ע"ז אינם מקורות,לענין מה שרצה להוכיח מהם.

ואתחיל: 1) בנוגע לרמב"ן שהרא"מ כתב בגליון האחרון "עוד ממשיך וכותב שם הרב הנ"ל שאינו מבין דברי הרמב"ן המפורשים שבימוה"מ לא יהי' ענין הבחירה ובכן הוא החליט שדברי הרמב"ן "אינם כפשוטם" אבל מהו כוונת הרמב"ן ע"ד הרמז וע"ד הסוד, ומהיכן למד דרך זה שאם לעניות דעתו או לרחבות דעתו אינו מבין איזה דבר הוא פוסק "הדברים שלא כפשוטם" וזהו". עכ"ד הרא"מ בנוגע ל"פירושו" ברמב"ן.

והנה כל מי שיסתכל בדבריי בגליון תתקג יוכל לראות שבס"ה העתקתי שם במפורש את דברי רבינו הנ"ל ואין שם כלום מדידי, כך שכל דברי הלעג אינם מופנים כלפיי, שהרי אלו דברי הרבי בלי שום תוספת משלי. [ופתחתי בדוגמא זו, משום שזה מאפיין את כל הצורה "הענינית" שבה נקראו דבריי בכלל וכן גם הדברים שהוא שם בפי שמעולם לא כתבתי או חשבתי לכתוב וכו' וכפי שית' לקמן].

2) עוד כותב הרא"מ "ומה שהוא כותב בלשונות מופלגים שמהגמ' בשבת יש סתירה על מ"ש בתו"א פ' ויחי (או שר"ל התו"א פ' ויחי הוא סתירה על דברינו – כי אנו הבאנו את הגמ' בשבת, ובמח"כ במכוון הוא כותב בלשונות עמומים כך שא"א לדעת מה הוא כותב ומה הוא מתכוון רק לעשות רושם להטעות את הקוראים) הלוא הוא עיין בתו"א ומצטט לשון התו"א והמ"מ בתו"א על אתר.. מובא ע"ז בשם רבינו מדוע אין סתירה בין התו"א לגמ' בשבת (ומובן שאין התו"א שייך לדברינו שהבאנו מהגמ' בשבת)"

הנה שובג יכול כ"א לראות שמה שלועג שאני כותב "בלשונות מופלגים" שמהגמ' בשבת יש סתירה למ"ש בתו"א, הנה כך סבור רבינו במכ' הנ"ל בהערה 7) והדרך היחידה שיש ליישב את הסתירה לפרש כרש"י דמיירי בצדקה אבל אם נפרש כפשוטו דבימוה"מ לא יהיה שום זכות וכו' הרי ודאי שזה לא יכול בשו"א להתיישב עם דברי אדה"ז על ימוה"מ.

ומ"ש הרא"מ שבמ"מ כבר מבואר בשם רבינו איך שאין בין התו"א לגמ' דשבת הרי אין לך הטעי' גדולה מזו, שהרי כ"א יכול להתסכל שם ולראות שכל מה שיש שם זה הפנייה לאגרות הזו שאני מדבר!

3) וכמו"כ מ"ש הרא"מ בנוגע לרמב"ם (אני מתנצל שאינני מעתיק שוב את כל דבריו בזה וכל הרוצה יכול לעיין בעצמו בגליון האחרון) שאין שום בעי' לומר גם ברמב"ם שבתקופה הב' שאז יהי' ביטול מנהגו של עולם יהיה גם לדעת הרמב"ם מצב של "לא זכות ולא חובה" וכו' ולמה לא העתקתי בדיוק מאיפוא אני מדייק זאת ברמב"ם וכו' וכו' הנה גם כאן אפשר להווכח שזה לא דבריי אלא הרבי סובר כן וגם הוא הסתפק בציון להל' תשובה והל' מלכים.

ובאמת אין צורך לצייין לאיזה מלה מסויימת אלא כל מהותם של ימוה"מ לדעת הרמב"ם הם שלימות בקיום המצוות, וגם כל הענין של תקופה הב' לא משנה כאן שהרי לדעת הרמב"ם גם בזמן התחי' הוא עדיין לא הזמן של קבלת שכר המצוות כי לדעתו זה יהי' בעולם נשמות בלי גופים, ואם אז לא יהיה ענין של קיום המצוות וגם לא קבלת שכר, אזי מה יעשו אז? וק"ל.

ובכלל הרי כל הזמן טוען הרא"מ שכולם מדברים על אותו פסוק ואותה גמ' וכו' וממילא שכולם מדברים על אותו זמן וכאן לפתע רוצה לומר שלרמב"ם הפשט בפסוק ובגמ' יהי' שונה מכפי שביאר הרא"מ בדעת שאר המפרשים (כמו המהרי"ל לדוגמא, שברור שמדבר מיד על תחלת התגלות המשיח).

ולהעיר שהענין בימים שאין בהם חפץ הוא לא איזה עוד מיעודי הגאולה שיש להשתדל להעמיסו ברמב"ם בזמן שלרמב"ם דס"ל (כמו בשינוי דמנהגו של עולם) דשמואל פליג על מאמר הגמ' בשבת הנ"ל וכדברי הרבי שם בהערה הנ"ל.

4) וכמו"כ מה שטוען שמדברי אדה"ז בפ' צו רואים ברור כיון שהזכיה לשון הגמ' דשבת מוכח שמדבר על ימות המשיח, אבל מה אעשה שהלשון שם הוא "היום לעשותם שאז הוא דשייך בחי' בחירה כו' בבחינת היום לעשותם דוקא ממשיכים גילוי אור א"ס בה הסוכ"ע כו' משא"כ לעת"ל אין מועיל בחי' תשובה וכמ"ש בגמ' פכ"ג וכו'" וממילא ע"כ שהזמן שבו מדבר אדה"ז הוא על זמן התחי'. אלא שנשתמש בלשון הגמ' שישנו זמן שבו אין חפץ וכו' אף שבפשטות הגמ' מדברת על ימוה"מ אבל, זה כבר נת' לעיל שאם מדברים כפשוטו על ימוה"מ הרי שצריך לפרש כרש"י, אבל כשמדברים על זמן התחי' אז אפשר להשתמש בלשון הגמ' של "ימים שאין בהם לא זכות וכו'" כפשוטו. שאין בכלל ענין של מצוות אבל לאידך זה יתכן רק לאחרי הזמן ד"היום לעשותם" – ימוה"מ.

וענין זה – שברור שכשאדה"ז מדבר על זמן שאין בו שום בחירה וקיום מצוות ברור שכוונתו רק לאחרי התחי' – מלבד שהוא מובן מעצמו, מוכח ג"כ מהאגרת הנ"ל שבהמשך שם ישנה הערה 9) שבה דן בנוגע למ"ש בהפנים שבתחה"מ יהיו המצוות בטלות, מכמה מקומות בדא"ח שבהם משמע לכאו' שאין מצוות בטלות לתחה"מ, עיי"ש, אבל בנוגע לגמ' בשבת לא ראה כלל שיש סתירה לכל מה שביאר שם שהגמ' בשבת צריך לפרש פרש"י, והרמב"ן יש לדחוק שמדבר על זמן התחי', ואילו בלקו"ת פ' צו לפי דעת הרא"מ ישנה סתירה מפורשת לכל זה. ופשוט דזהו משום שבמאמר דפ' צו מובן שמדבר על זמן התחי' וכנ"ל.

5) ועד"ז גם באוה,ת דברים שמביא את הגמ' בשבת ומזה מוכיח הרא"מ שאם יש רק גמ' אחת בשבת הוא פסוק בקהלת יש רק אחד וכו' הרי שאיך מעיז "לבלבל את הקוראים", שכביכול שם לא מדבר על ימוה"מ אלא על זמן התחי'? אבל מה אעשה שבאותו קטע באוה"ת שעליו הוא מדבר, מפורש להדיא כ"פ שמדבר על זמן התחי', ע"ש ותשתומם איך אפשר לסלף דברים המפורשים.

6) ועד"ז מה שממשיך לטעון שהגד"ר ברות שמדבר על כך שאין תשובה בג"ע יכול לשמש מקור לכך שבימוה"מ אין תשובה, ועשה ע"ז "היקש" (ע"ש בגליון האחרון עמ' 18) ואפשר להמשיך את "ההיקש, שגם בימי הזקנה לא יועיל תשובה! כיון שזה נזכר שם בחדא מחתא, ופשוט שאם באמת מדברים על עוה"ב שזה עולם התחי', אז שייך לומר שיש שני פי' בעוה"ב ג"ע ועולם התחי', ואז יש דמיון ביניהם. אבל אילו יצוייר שבאמת אדה"ז היה סובר שאין מועיל תשובה בימוה"מ (אף שאינו נכון כלל, אבל נניח שכן), הרי שאם היינו מחפשים מקור לכך אני המד"ר ברות שמדבר על ג"ע לא היה יכול לשמש וכמקור מכך, שהרי כל מי שהיה חולק וסובר שכן שייך תשובה בימוה"מ היה יכול בהחלט והסתדר עם הגד"ר ולחלק בין בקל בין ג"ע לימוה"מ.

7) וכן על קושייתו על זה שהצ"צ באוה"ת שם את ר"ח ב"א דפליג אשמואל ולא את ר' שמעון בן אלעזר שמובא שם בשבת קנא, ב הנה על אף שהרא"מ כותב עלי ש"אינו כותב דבר וחצי דבר וגם לא ברמז אודות הקושיא על האוה"ת, שבאוה"ת כותב שהגמ' בשבת דקנ"א ע"פ ימים אשר אין בהם חפץ הוא מאמר ר' חייא בר אבא, ובגמ' לפנינו הוא מאמר רשב"א".

הנה כ"א יכול לראות שיש בדבריי תי' מפורש על קושייתו אלא שראית כל יש להעיר שלאחרי כל ריבוי הציטוטים וההעתקות וכו' הנה תולה בצ"צ דבר שמעולם לא נכתב שם, שהרי הצ"מ מעולם לא אמר שבעל המאמר בגמ' שבת הוא רחב"א, אלא הוא כותב שרחב"א הרי פליג על שמואל (וממילא יוצא שהוא מסכים להדרשא דימים אשר אין בהם חפץ, והרי רחב"א אומר שכל הנביאים לא נתנבאו אלא לימוה"מ (וזה דוקא רחב"א אמר לא רשב"א) וא"כ איך אפשר זמן שבו יהיו כל הגילויים הנפלאים, שהם ימים שאין בהם חפץ? (ובטוחני שגם אם יעיין הרא"מ בכל הכתבי יד לא ימצא בשום מקום שיהיה כתוב במקום רחב"א – רשב"א, משום שכל השאלה בנויה על דברי רחב"א, וכנ"ל)

ולסיכום בהתאם לבקשת הרא"מ אפרט את כל הדברים שהשגתי על דבריו:

1) בעצם הענין, לא צריך מאמר של מקורות לדברי אדה"ז שלע"ל – בעולם התחי' – לא יועיל תשוקה, משום שאין בזה כל חידוש מאדה"ז והוא ע"ד שייכתב מאמר שכותרתו תהי' "מקורות למ"ש אדה"ז שבאלול הוא זמן התשובה" או "מקורות למ"ש אדה"ז שבר"ה תוקעים בשופר".

2) לדעת אדה"ז ימוה"מ הם הזמן של "היום לעשותם" ולא שייך לומר שלדעתו אין תשובה (או ענין של קיום המצוות בכלל), דימוה"מ.

3) גם ברמב"ם ל"ש לומר כן כפי שרצה הרא"מ.

4) גם ברש"י אין לומר כן וכפי שרצה הרא"מ.

5) גם הרמב"ם שהביא הרא"מ שלכאו' כן סובר שבימוה"מ לא יהי' בחירה וכו' הרי שרבינו מפרש – על אף הדוחק שבדבר – שכוונתו לזמן התחי'.

6) המהרי"ט לא נתכווין כלל לומר כהרמב"ן ולא נתכווין לגמ' בשבת – כפי שרצה הרא"מ לפרש – ולכן באמת לא הזכיר המהרי"ל את הגמ', ומה שכן נתכוין – כבר ביאר הרבי בשיחת שבת תשובה תשי"ט, (וראה מה שכתבתי בזה בגליון תתקג), ולכן גם מסתבר שיועיל בזה "דחק ונכנס" (כמו שכתב הגראי"ב שי' גערליצקי) בניגוד לעוה"ב – ג"ע או עולם התחי' – שמופקע בעצם מענין של תשובה או קיום מצוות בכלל.

7) לדעת הרבי הגמ' בשבת יכולה להתפרש רק בשני האופנים דלקמן: א) או על ימוה"מ כפשוטם אבל כפי' רש"י שם. ב) או על זמן התחי' ואז שייך לומר גם שאין בהם זכות בכלל. ולא כהרא"מ שהבין שלכו"ע אין תשובה ובחירה בימות המשיח על יסוד הגמ' הנ"ל.

8) המד"ר ברות שמדבר על ג"ע אין לו שום שייכות לימוה"מ ולא כהרא"מ שמביאו כמקור לזה שאין תשובה בימוה"מ.

9) הצ"צ היה מוכרח להזכיר דוקא את דעת רחב"א כדי שלאול שאלתו בניגוד לדעת הרא"מ שהיה צריך להביא את דברי רשב"א.

10) כל הנ"ל היה בנוגע לדבריו הראשונים, אבל בנוגע לדבריו האחרונים יש רשימה ארוכה של דברים שהרא"מ שם בפי או במחשבותיי שאין להם כל זכר בדבריי אפילו לא ברמז קלוש, וכל מי שיחזיק את שתיח הגליונות האחרונים לפניו, יוכל לראות בעצמו ולהשתומם, ולא אטריח את הקוראים למנות את כל הרשימה.

והנה אם ירצה הרא"מ להמשיך בגישתו שכתב שישנם בדבריי עוד איזה נקודות . . אבל רואה אני שזה לא ברמה להתעסק בזה", הרי יהי לו אשר לו, אבל אם יש בו איזה טיפת יושר הרי שיודה על האמת שאם בלא המכתב הנ"ל של הרבי היה מקום לטעותו, הרי לאחרי שרואים את המכתב רואים בבהירות את כל הענין. . ובאותה הזדמנות לא תזיק גם התנצלות על כל ההתקפות וההאשמות שחסרות כל יסוד, שהאשימני על לא עוול בכפיי, ובא לציון גואל.

גאולה ומשיח
"אשה שמתה וקמה בתחיית המתים ובעלה חי" [גליון]
חיים יצחק עזרא דריזין
תושב השכונה

בגליון העבר עמ' 6 כתב הר' אי"ב שי' גערליצקי בענין "אשה שמתה וקמה בתחיית המתים ובעלה חי".

ויש להעיר מהתוועדות כ' מנחם אב תשכ"א (בלתי מוגה) וזלה"ק: וקשור גם עם הלכה בנגלה דתורה: "האשה... קונה את עצמה בשתי דרכים. . בגט ובמיתת הבעל וידועה השקו"ט בנוגע למיתת הבעל, אם זהו כמו גט (שהרי גט ומיתת הבעל הם "שתי הדרכים" שבהם קונה את עצמה), דכשם שהגט כורת את הקשר שהי' בין האשה לבעלה, כך גם המיתה כורתת את הקשר שהי' על האשה, או שמיתת הבעל אינה פועלת שום שינוי בהאשה, אלא שחסרה מציאותו של הבעל". עכ"ל ובאתי רק להעיר.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות