E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ח"י אלול - ש"פ כי תבא - תשס"ה
פשוטו של מקרא
"פן ימות במלחמה"
הרב אפרים פיקרסקי
תושב השכונה

בפרשת שופטים פרק כ' פסוק ז, מפרש רש"י בד"ה 'פן ימות במלחמה' וז"ל: "ישוב פן ימות שאם לא ישמע לדברי הכהן כדאי הוא שימות" עכ"ל. ושאלני ידידי הרב יוסף שי' וולדמן הלא מלים אלה עצמן "פן ימות במלחמה" כבר כתובים בב' הפסוקים שלפני"ז הן בפסוק ה' בנוגע לבנה בית ולא חנכו, והן בפסוק ו' בנוגע לנטע כרם ולא חללו ואין רש"י מפרש שם כלום, ורק בפסוק זה המדבר בנוגע לארש אשה ולא לקחה ראה רש"י לנכון לפרש כאן, ע"כ השאלה.

(להעיר שכמה ממפרשי רש"י [עי' שפ"ח] מביאים שבדפוסים שונים פירש"י זה הוא להלן בפסוק ח' אחר ד"ה "הירא ורך הלבב", עיי"ש בדבריהם וכו')

והנראה לומר בזה בדרך אפשר, דהנה צ"ל מה שהתורה אומרת בנוגע לבנה בית ונטע כרם וארש אשה שבאם לא חנכו או חללו או לקחה, הנה ישוב לביתו מטעם 'פן ימות במלחמה', וכפי שרש"י מפרש שבאם איש אחר יחנכנו (וכו') אז יהי' "(ו)דבר של עגמת נפש וכו'", והלא גם באם לא ימות במלחמה יהי' לו ג"כ עגמת נפש ממה שצריך לדחות החניכה או החילול או הלקיחה. אלא שזה גופא מה שהתורה בא ללמדנו שדחי' לזמן אינה סיבה מספקת שישוב לביתו מאחר שיכול לחנך הבית או לחלל הכרם לאחר זמן כשישוב מן המלחמה.

אבל כשבאים לארש אשה ולא לקחה והתורה אומרת שהטעם שצריך לשוב לביתו הוא "פן ימות במלחמה וגו'", הנה מתעוררת קושיא בפשש"מ, למה צריך לטעם הנ"ל, הלא גם אם לא ימות במלחמה, הי' צריך לשוב לביתו לקחת את אשתו, ולא לדחות הנישואין אפי' לזמן קצר, והוא מפני ב' טעמים: א) כפי שלמדנו כבר בפרש"י נח (ט, ז) בד"ה "ואתם פרו ורבו", וז"ל: "להקיש מי שאינו עוסק בפרי' ורבי' לשופך דמים" ע"כ, וא"כ פשיטא דצריך לשוב לביתו, ב') הרי פה זה שונה לגמרי מבנה בית ונטע כרם, שהרי יש פה אשה שהיא מחכה לו, ומדוע יעזוב אותה כאלמנה חי' וכו', אשר מכהנ"ל אינו מובן מדוע צריך הטעם של "פן ימות במלחמה", הלא פשוט שישוב לביתו גם בלי החשש של פן ימות.

וזוהי כוונת רש"י במה שמביא מלים אלה (בפסוק ז' דוקא), שמלים אלה "פן ימות במלחמה" (בנוגע לארש אשה ולא לקחה) הם (לכאורה) מיותרים! שהרי בלא חשש זה ג"כ ישוב לביתו כנ"ל.

וע"ז מפרש רש"י שבפסוק זה, התורה מלמדת אותנו במלים אלה (פן ימות במלחמה), דבר אחר לגמרי שבאם לא ישמע לדברי הכהן (וירצה להשאר ולוותר על לקיחת האשה) כדאי הוא שימות, משא"כ בפסוקים הקודמים במקרים של בנה בית ונטע כרם, שא"א ללמוד לימוד זה, כי שם זהו נצרך לגופא, שכל הטעם שצריך לשוב הוא רק פן ימות במלחמה, ולולא הטעם של פן ימות לא ישוב כי הדחי' לזמן בדברים הנ"ל לחנך בית ולחלל כרם אין בהם סיבה מספקת לשוב מן המלחמה.

פשוטו של מקרא
ותכל תלונותם
הרב אלחנן יעקובוביץ
נחלת הר חב"ד, אה"ק

במדבר יד, כה, ברש"י ד"ה "ותכל תלונותם, כמו ותכלה תלונותם", בפשטות בא רש"י לפרש (בדברים אלה) תיבת ותכל, שלא נחשוב שזה מלשון ציווי (עתיד) לזכר (כמו ותכתוב – שאתה תכתוב), - ולהעיר שהרשב"ם מפרש כן "... ותכלה את תלונתם של ישראל כמון מן צו צוה" – אלא זה מלשון ותכלה, (ותגמר) שאז הוא בלשון נקבה נסתרת, שהיא תגמר (כמו ותכתוב – והיא תכתוב).

ואח"כ ממשיך רש"י לשון זה שם מפעל יחיד ל' נקבה כמו תלונתם כו'", ולכאורה כוונת רש"י לבאר שלא נחשוב לפרש "תלונותם" בל' רבים, שבאמת יש לזה משמעות של לשון רבים, שהרי ביחיד שייך (לכאורה) לשון תלונתם, וע"ז אומר רש"י שזה "שם מפעל יחיד",

ואם זה (תלונתם) שם מפעל יחיד וגם תלונתם שם מפעל יחיד, א"כ מהו ההבדל ביניהם, הנה ע"ז מבאר רש"י שיש חילוק בין תלונותם לתלונתם, תלונתם תלונה אחת (שכולם מתלוננים על ענין אחד מסוים), ואינו שם דבר אלא מתייחס על הפעולה שלהם, ותלונותם הוא "שם דבר בלשון יחיד", כיון שאינו מתיחס לדבר המסוים שע"ז מתלוננים, אלא מדובר על עצם ההתלוננות, (כמו שהוא שם דבר) וההתלוננות יכולה להיות על הרבה דברים, אבל תיבה א איננה מתיחסת לדברים שעליהם מתלוננים (דוקא) אלא על הפעולה של ההתלוננות, ולכן מכנה רש"י תיבה א בלשון "שם דבר", "ואפי' הם תלונות הרבה" אינו יוצא א "שם דבר" שהרי אין מתייחסים לדברים שהם מתלוננים עליהם, אלא "לעצם ההתלוננות, וכנ"ל, וכן אינו יוצא מ"בלי יחיד" (אפי' שכתוב תלונותם), שכנ"ל אינו מתייחס (כ"כ) על האנשים המתלוננים אלא על התלונה בעצמה, משא"כ אם הי' כאחד תלונותיהם, הרי שקאי על אנשים הרבה ואז הוא בל' רבים

והנה בתחילת הדיבור אומר רש"י (לשון זה שם מפעל יחיד לשון נקבה כמו תלונתם כו'", והנה מפשטות הלשון ("כמו תלונתם") משמע שהכוונה "לשון זה" היינו (שזה קאי על תיבת תלונתם, שכנ"ל יש לזה משמעות (כמו) לשון רבים, וע"ז אומר שזה ל' יחיד, שזה כמו תלונתם (בלי ו' אחרי הנ'), שזה יותר פשוט שזה לשון יחיד, שבפשטות הפירוש תלונה אחת שלהם.

ומה שרש"י אומר "שם מפעל יחיד" ולא "לשון יחיד" הנה לכאורה זה מפני שאי אפשר לומר על "תלונתם" לשון יחיד, שבודאי תלונותם הוא לשון רבים שהרי מדובר כאן על הרבה אנשים שמתלוננים, אבל הכוונה על ההתלוננות ולא על האנשים המתלוננים, שעל זה אומר שם מפעל יחיד" שההתלוננות היא מפעל יחיד וזה לשון נקבה.

והנה רש"י מוסיף (אחר "שם מפעל יחיד") ל' נקבה ובפשטות צריך לומר שזה בא בהמשך ל"שם מפעל יחיד" שזה קאי על תלונותם, כנ"ל, שעל זה מוסיף שזה לשון נקבה, ומביא (גם על זה ראי' כמו תלונתם" ולכאורה אין צורך להביא ראי' על תיבת תלונתם שזה לשון נקבה, שהרי המקור הוא תלונה, ותלונה היא לשון נקבה, ואולי מפני שבלשון רבים אי אפשר כ"כ לדעת אם זה לשון זכר או נקבה, שלכן אמר "כמו תלונתם" ש"תלונתם" הוא לשון יחיד, ושם אפשר מיד לדעת.

וזה קצת דוחק לומר שבא להוכיח שזה לשון נקבה מ"ראו תלונתם" ש"תלונתם" עצמה צריך להפכה ללשון יחיד ורק אז נוכחים לדעת שזה לשון נקבה, ואין דרך רש"י להביא הוכחה באופן זה וגם בהמשך דברי רש"י שמבאר ההבדל בין תלונותם לתלונתם אינו מדבר על ענין לזכר ונקבה אלא על לשון יחיד או לשון שם דבר.

שע"פ הנ"ל הי' מסתבר לומר שמה שרש"י אומר "לשון זה שם מפעל יחיד ל' נקבה" קאי על "ותכל", וכנ"ל שיש גם פירוש אחר ב"ותכל" שזה לשון נוכח בלשון זכר שקאי על מרע"ה שאתה תכלה את המריבות כו", כמו שאומרים מן צו צוה, כך מה שאמר ותכל הוא כמו ותכלה (שכך פירש הרשב"ם – כנ"ל).

אבל אז אין מובן ההמשך, כמו תלונתם" בפתח ב"ותכל" וסיים ב"תלונתם", וא"כ, צריך לחזור לתלונתם.

וע"פ הכללים של כ"ק אדמו"ר זיע"א הנה לכאורה הי' צ"ל שדיבור המתחיל (של רש"י) בפסוק זה יהי' "ותכל" וע"ז יבאר רש"י "כמו ותכלה" (שבזה מבאר שאין זה לשון נוכח, וכנ"ל באריכות) ואח"כ דיבור המתחיל "תלונותם" וע"ז מפרש רש"י "לשון זה שם מפעל יחיד לשון נקבה וכו'

אלא שכנ"ל צ"ע תיבת "ל' נקבה" שלכאורה אינו מוסיף כלום (להסבר התיבה (תלונתם) וכמדומה שישנם מפרשים שרוצים להגיה ברש"י על דרך זה (בערך אבל, כנ"ל גם לאחרי ההגה"ה והתיקון אינו חלק לגמרי), ומה טוב הי' אם אפשר הי' לומר שרש"י מתכוון לשתי המלים גם יחד, וכאילו שתיבה אחת מוכיחה על חברתה, שמתוך שתיהן נבנה "לשון זה שם מפעל יחיד לשון נקבה שעפ"ז תהיינה מובנות שתי המלים "ותכל תלונתותם", שעפ"ז גם יומתק למה רש"י העתיק בדיבור המתחיל שתי תיבות אלו ביחד (ודוקא כך), ואין צורך להגיה.

פשוטו של מקרא
המודה בעבודת כוכבים כופר בכל התורה [גליון]
הרב וו. ראזענבלום
תושב השכונה

בקובץ הערות וביאורים לפרשת ראה תשמ"ו [שנג] הבאתי פירש"י ד"ה 'מן הפרק אשר אנכי מצוה אתכם ללכת וגו' (א, כח): "הא למדת שכל העובד עבודת כוכבים הרי הוא סר מכל הדרך שנצטוו ישראל, מכאן אמרו המודה בעבודת כוכבים ככופר בכל התורה כולה", עכ"ל.

ושאלתי שם, הרי רש"י כבר פירש בפרשת שלח בד"ה "את כל אשר צוה וגו'" (טו, כג): "מגיד שכל המודה בעבודת כוכבים ככופר בכל התורה כולה".ע"כ. ומשם כבר אנו יודעים זה, ולמה אמר רש"י בפרשת ראה, "מכאן".

לאחרונה ראיתי שעמדו על זה כמה מפרשי רש"י:

הבאר בשדה כתב, וז"ל: "אע"ג דכבר למדנו זה מדכתב בפרשת שלח וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות וכתב שם רש"י מגיד שכל המודה בע"ז ככופר בכל התורה כולה, יש לומר דהתם למדנו שכל כך חמורה ע"ז דנחשב לו כאלו כופר בכל התורה אף ע"ג שעדיין לא כפר. והכא מלמדנו קרא דכל העובד ע"ז יהי' סר מן הדרך במעשה, שכיון שכפר בעיקר ועבד ע"ז אין ספק שעתיד לסור מכל הדרך שהיא התורה", עכ"ל.

וצריך עיון בתירוצו לכאורה: שהרי גם בפרשת ראה מסיים רש"י [לאחר שכותב: "הא למדת שכל העובד ע"ז וכו'"]: "מכאן אמרו המודה בעבודת כוכבים ככופר בכל התורה כולה". והרי זה כבר יודעים מפרשת שלח כמו שפירש"י שם.

ועוד הרי נקודת תירוצו הוא שמחלק שבפרשת שלח מדובר בנוגע למודה בע"ז, וכאן מדובר בנוגע לעובד ע"ז וא"כ לפי דבריו, למה מסיים רש"י גם כאן בנוגע למודה בע"ז.

המשכיל לדוד כתב לתרץ וז"ל: "דיוקו דרש"י מדלא כתיב וסרתם וכו' והלכתם אחרי וכו' וכדכתיב בפרשת עקב (יא, טז) וסרתם ועבדתם וכו' לכך פירש דה"ק קרא וסרתם מן הדרך וכו' כיצד וסרתם ללכת וכו' שבזה לבד הוא סר מכל הדרך.

ומה שכתב רבינו אח"כ מכאן אמרו המודה וכו' לכאורה נראה שפת יתר שזה עצמו מה שכבר אמר הא למדת כל העובד וכו'. אלא נראה דדייק רבינו תו אמאי כתיב בלשון הליכה ולא כתיב בלשון עבודה לעבוד אלקים אחרים וכדכתיב דאפילו לא עבד ע"ז רק שמודה בלבו ואסיק אדעתי' שיש בה ממש ככופר בכל התורה וזהו משמעות ללכת וכו' שלבו הולך אחריהם.

והשתא אתי שפיר דכתיבי תרי קראי ללימוד זה חד הכא ואידך בפרשת שלח וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות וכו' וכמ"ש רש"י שם דתרווייהו צריכי חד למעשה ואידך דאפילו במחשבה לחוד הוי ככופר וכו'. ואי לא כתיב אלא חד הוה מוקמינן לי' דוקא בעובד דדיוקא דללכת אינו מוכרח כל כך דהא מצינו וילכו אחרי הגולם והיינו עבודה ממש. אבל השתא דאיכא תרי קראי ואידך מיירי ודאי במעשה כדכתב ולא תעשו ממילא מוקמינן הך דללכת למחשבה.

ובזה אתי שפיר נמי דדייק רש"י בלישני' ובתחלה כתב הא למדת ולבסוף קאמר מכאן אמרו כלומר שלימוד הראשון הא למדת כלומר כבר למדת גם כן ממקום אחר אבל מכאן אמרו כל המודה וכו' שזה נלמד דוקא מכאן מכח יתורא דקרא", עכ"ל המשכיל לדוד.

אבל גם תירוצו לא הבנתי, שהרי גם בפרשת שלח כותב רש"י: "מגיד שכל המודה בע"ז ככופר בכל התורה כולה", והרי כתב: "ואידך מיירי ודאי במעשה כדכתיב ולא תעשו", והפירוש של "ואידך" הוא בפרשת שלח. ועוד, לפי דבריו קשה לכאורה, למה באמת כתב שם רש"י "שכל המודה", ולא "שכל העובד".

ויש להעיר בכלל, שתירוצם של המשכיל לדוד והבאר בשדה הם הפכיים זה מזה לגמרי. שלתירוץ המשכיל לדוד בפרשת שלח מדובר בנוגע למעשה, ובפרשת ראה מדובר בנוגע למחשבה (והמודה). ולתירוץ הבאר בשדה, בפרשת שלח מדובר בנוגע למחשבה, ובפרשת ראה מדובר בנוגע למעשה.

וישנו עוד חילוק בין המשכיל לדוד והבאר בשדה בהבנת דברי רש"י: "שכל העובד עבודת כוכבים הרי הוא סר מכל הדרך שנצטוו ישראל". שמלשון המשכיל לדוד: " . . שבזה לבד הוא סר מכל הדרך", משמע לכאורה שעל ידי שעובד ע"ז זה נחשב לו כאילו סר מכל הדרך, אפילו קודם שעשה עבירות אחרות. משא"כ הבאר בשדה כתב: "... שע"י שעבד ע"ז יהי' סר מן הדרך במעשה... אין ספק שעתיד לסור מכל הדרך שהיא התורה".

ואולי אפשר לומר שיש סברא לכאן ולכאן:

שמזה שרש"י לא כתב "יהי' סר" או "סופו לסור" וכדומה משמע כדברי המשכיל לדוד. ולאידך גיסא, מזה שרש"י כתב "הרי הוא סר", ולא "שכל העובד ע"ז כסר מכל הדרך", על דרך שכתב: "המודה בע"ז ככופר בכל התורה", ולא כתב "הרי הוא כופר", משמע כדברי הבאר בשדה.

לאחר שכתבתי זה ראיתי בספר ביאורים לפירוש רש"י, מלוקטים משיחות מכ"ק אדמו"ר, וז"ל: יש לשאול: הרי בפרשת שלח (טו, כב) אומר רש"י "מגיד שכל המודה בעבודת אלילים ככופר בכל התורה כולה", ואיך אומר כאן "מכאן אמרו"?

ויש לומר: דבפרשת שלח שם מדובר על "המודה בעבודת אלילים, שזהו ככופר בכל התורה כולה" (היפך האמונה בכל התורה), ואילו כאן הכוונה היא לכך שעבודה זרה גורמת שיסור מקיום המצוות בפועל (ראה גם באר בשדה). ומדוייק הוא לשון הרי הוא סר מכל הדרך שנצטוו ישראל.

ואף שרש"י מסיים כל המודה בעבודת אלילים ככופר בכל התורה כולה – יש לומר, שמכאן למדו שגם העובד עבודה זרה (אף שאינו מאמין ומודה בה במחשבתו ולבו) נכלל בחומרה זו ד"כל המודה בעבודת אלילים וכו'" ועיין בליקוטי שיחות חכ"ח עמ' 95. וראה מפרשי רש"י (צידה לדרך, דברי דוד, משכיל לדוד) באופן אחר. ועדיין צריך עיון, עכ"ל.

אבל באמת גם תירוץ זה לא הבנתי, שאיך יתאים זה עם לשונו של רש"י "שכל המודה וכו'".

בסוף ספר הנ"ל מובא רשימת המקורות מהשיחות הנדפסים בהספר. וחשבתי שאולי כשאעיין בהשיחה כמו שנדפס במקורו אולי יתוסף לי בהבנה בהתירוץ. והנה שם מצויין המקור: שלח תש"נ הערה 23. אבל לא מצאתי שם בנוגע להנ"ל.

פשוטו של מקרא
הסדר דד"ה ברש"י [גליון]
הרב וו. ראזענבלום
תושב השכונה

בקובץ הערות וביאורים לפרשת ראה תשמ"ז [תה] שאלתי על פירש"י (יג, יג) שתחלה מפרש רש"י תיבות "לשבת שם" הכתובים בסוף הפסוק, ורק אח"כ מפרש "כי תשמע וגו' לאמר", והרי תיבות "כי תשמע" כתובים בפסוק קודם תיבות "לשבת שם", ולמה מהפך רש"י הסדר.

וראיתי בספר הזכרון על פירש"י וז"ל: "כבר ידעת שהרב בכל מקום מפרש לאמר, לאמר לאחרים. ולפי שבכאן לא שייך לפרש הכי אמר שפירושה "אומרים כן", כלומר אומרים יצאו אנשים, והמקרא נקשר עם הבא אחריו.

ואין לשאול למה פירש כי תשמע אחר לשבת, כי בכאן אינו מפרש כי תשמע רק הביאה לפרש לאמר, שבלתי כי תשמע לא תתבאר כוונתו היטב בפירוש לאמר, עכ"ל.

פשוטו של מקרא
אלו הביכורים [גליון]
הרב וו. ראזענבלום
תושב השכונה

בקובץ הערות וביאורים לפרשת ראה תשמ"ח [תנה] הבאתי פירש"י ד"ה תרומת ידכם (יב, ו): "אלו הבכורים וכו'". ופירש"י ד"ה ותרומת ידך (שם, יז): "אלו הבכורים". ושאלתי למה צריך רש"י לחזור ולפרש דבר שפירש רק כמה פסוקים לפני זה.

וראיתי עכשיו שהגור ארי' (יב, יז) עמד על שאלה זו, וז"ל: ומה שהוצרך (רש"י) לחזור ולפרש פה אלו בכורים, מפני שהוה אמינא דדוקא דלעיל (פסוק ו) כתוב ותרומת ידכם אצל מעשרותיכם, דהוא מין פירות (להלן יד, כב), אבל כאן כתב ותרומת ידך אצל נדרים ונדבות, ומשמע דגם תרומת ידך דומה לו, ולאו ביכורים הם, הוצרך לפרש דגם כן כאן איירי בבכורים", עכ"ל.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות