E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

י"ט טבת - ש"פ שמות - תשס"ו
לקוטי שיחות
קים להו לרבנן בצל הסכך
הרב אפרים פישל אסטער
ר"מ בישיבה

בלקו"ש חכ"ו עמ' 105 מבאר הרבי את דברי הגמ' ביומא פ, ב לגבי שיעור ככותבת "קים להו לרבנן דבהכי מיתבא דעתי' בציר מהכי לא מיתבא דעתי'. מיהו כולי עלמא טובא ועוג מלך הבשן פורתא", דשיעור זה אינו נמדד לפי גודל הגוף כיון שאינו שייך להחיות הפרטי דהאדם אלא להחיות הכללי דאין חילוק בין א' לשני, עיי"ש.

ויש להעיר מתוס' בסוכה ב, ב לגבי סוכה שלמע' מכ' דאמרינן בגמ' דאם יש בה (בהסוכה) יותר מד' אמות אפי' למע' מכ', כשירה, והקשו בתוס' ד"ה 'יש', "ותימה וכי נכשיר ברחבה משהו יתר מד"א אם היתה גבוהה מכ' אפי' טובא הא ודאי אין כאן צל סוכה", ובתי' הב' כתבו, ד"קים להו לרבנן דאפי' בגובה אלף אי אפשר שלא יהא כאן צל סכך פורתא אם היתה רחבה יותר מד' אמות כדאשכחן בפרק יוה"כ גבי כותבת הגסה דמיתבא דעתי' דאמרינן כו"ע טובא ועוג מלך הבשן פורתא". ע"כ.

ולכאו' לפי דברי השיחה דשיעור ככותבת השייך לכולם בשוה קשור להענין דחיות כללי דהגוף, אין לזה שייכות בכלל לצל פורתא דסכך הגבוה אלף אמה. וא"כ צ"ל בפשטות דמה שמביא התוס' כאן הענין דשיעור ככותבת הוא רק דוגמא לענין ד"קים להו לרבנן" שיעור זה, אבל צע"ק בזה מדוע הוצרכו התוס' להביא דוגמא לזה, הרי בהרבה מקומות מצינו ענין קים להו לרבנן בשיעורים.

ואולי י"ל בזה, דהנה קיימינן הכא בדעת רבי זירא דילפינן (לעיל ב,א) מ"וסוכה תהי' לצל יומם" דלמע' מכ' פסולה כיון שאינו יושב אלא בצל דפנות, ועיי"ש ברש"י ד"ה וסוכה תהי' לצל: "משמע אין סכך אלא העשוי לצל", ומבואר מדבריו דהחידוש דר"ז הוא דבנוסף להדין לגבי הגברא היושב בתוכה דכדי לצאת י"ח צ"ל צלתה מרובה מחמתה, יש דין לגבי חפצת הסכך שצ"ל "עשוי לצל".

וא"כ י"ל דמה שכתבו התוס' דקים להו לרבנן דאיכא צל פורתא הוא דקים להו דזה סגי לחפצת הסכך שיהא עשוי לצל, אבל אין הכי נמי לגבי הצלתה מרובה מחמתה המגיע להגברא היושב בסוכה יש חילוק בין רחב ד' לרחב הרבה יותר, וזהו הכוונה במה שכתבו דהוי ע"ד השיעור דככותבת, דודאי לגבי החיות פרטי דכאו"א יש חילוק בה"מיתבא דעתי'", אבל לגבי נקודת החיות, קים להו לרבנן דזה שוה בכל אחד.

לקוטי שיחות
"וחדלת מעזוב לו" בפנימיות הענינים
הרב משה מרקוביץ
ברוקלין, ניו יורק

בלקוטי שיחות חכ"א עמ' 130 ואילך מבואר הטעם ע"פ יינה של תורה שבחר רש"י להביא רק ב' אופנים שבהם קאי הכתוב "וחדלת מעזוב לו" (דליכא החובה ד"עזוב תעזוב עמו"), א. חמור של גוי ומשא של ישראל ב. זקן ואינו לפי כבודו, ולא הביא את האופן שבמכילתא ד"כהן בבית הקברות".

ומביא שם, דענין עזוב תעזוב עמו בעבודת האדם משמעו לעזור לחומר הגוף, שזהו איסור התעניות ושבירת הגוף המבואר בכ"מ, וענין "וחדלת מעזוב לו" משמעו שלפעמים ענין התעניות יש לו מקום, והוא בב' האופנים, א. דבהמתו של נכרי ומשא של ישראל, שזהו ענין תעניות של תשובה, וב. דזקן ואינו לפי כבודו, שמשמעו מי שהוא זקן שקנה חכמה ובירור וזיכוך הגוף הוא למעלה מכבודו, ולכן מתאים לו ענין התעניות למרק נפשו.

וממשיך שם בעמ' 131, שלכן לא הביא רש"י האופן דכהן בבית הקברות, משום שזהו אותו ענין ברוחניות של בהמת נכרי ומשא של ישראל.

ואח"כ ממשיך: "און רש"י קלייבט אויס דעם פאל פון זקן ואינו לפי כבודו דוקא -ווייל אין רוחניות איז ניטא די מציאות פון אמת'ן "הי' בין הקברות" וכו'. [וממשיך לבאר ההפרש הרוחני בין "בהמת נכרי ומשאו של ישראל" לבין "כהן בבית הקברות"].

ולכאורה צ"ב מדוע נקט כאן ש"רש"י בוחר את האופן של "זקן ואינו לפי כבודו", ולא נקט השלילה, שרש"י אינו מביא כהן בבית הקברות, דהרי זה שרש"י הביא "זקן ואינו לפי כבודו" כבר נתבאר קודם. [ובדוחק י"ל, דהכוונה היא שרש"י בחר להביא מן המכילתא ענין זקן ואינו לפי כבודו במקום כהן בבית הקברות].

ויש להעיר, שבס' "ביאורים לפירוש רש"י", שם נעתקה שיחה זו בקיצור, (בעמ' 188), אכן איתא "ורש"י משמיט "הי' בין הקברות" (ראה לעיל)", במקום "ורש"י בוחר זקן ואינו לפי כבודו וכו'".

לקוטי שיחות
איך יעקב נשא ב' אחיות [גליון]
הרב לוי יצחק גרליק
תושב השכונה

בגליונות שעברו היו כמה שרצו לתרץ מה ששאלתי בנוגע להשיחה בחלק ה' (ויצא שיחה ב'), ששם מוסבר באריכות איך הי' מותר ליעקב לקחת ב' (ד') אחיות, כי יעקב הבטיח לרחל שישאנה ואם יעקב לא הי' מתחתן איתה הי' עובר על האיסור של רמי', עיי"ש בארוכה.

ושאלתי, מהו המקור לזה ש"יעקב האט פריער צוגעזאגט חתונה צו האבן מיט רחל'ען (און האט איר אפילו געגעבן סימנים בשייכות דערמיט)". איפה מצינו "הבטחה" זו בפסוקים או במדרשים וכו'.

והנה כל התירוצים שרצו לתרץ בגליונות הנ"ל בענין זה הם בגדר של "השערות", "משמעות" וכו' (וכדלקמן), ומובן שלא לזה התכוונתי בשאלתי.

כוונתי היתה שאני מחפש מקור ברור איפה (והאם) כתוב שיעקב הבטיח לרחל שיישאנה, שזהו כל היסוד של הבנין. כי אחרת הי' צ"ל הלשון בלקו"ש שם: 'עס איז געווען זיכער אז יעקב וועט חתונה האבן וכו' או 'עס איז געווען באוואוסט אז יעקב וכו', אבל לא שהוא הבטיח לה, שלע"ע לא מצאתי מקורו.

והנה, א' רצה לתרץ שהיות ויעקב עבד ז' שנה וכו' וכו' אז "לא יימלט" שיעקב הבטיח וכו'. הרי זה ע"ד האימרה הידועה מניין מן התורה שצריך ללכת עם יארמולקע (כיפה)? מהפסוק ויצא יעקב - האם יעלה על הדעת שיעקב יצא בלי יארמולקע? ח"ו... עד"ז כאן - "בל יימלט" שיעקב הבטיח...

[דרך אגב: מה שא' מפלפל שם בהטעם איך ולמה לבן רימה את יעקב וכו', הוא שלא ע"פ פשש"מ ולכאו' היפך מהכתוב מפורש במדרשים על אתר, ואכ"מ.]

ולהוסיף: ידועה השיחה אודות "בראשית א, א" שלכל ענין, אפילו הכי פשוט, צ"ל מראי מקום. ובנדו"ד - בלקו"ש שם מובאים ב' פרטים: הבטחת יעקב ונתינת הסימנים, ונימנו בחדא מחתא. ולכאו' אינו מובן: על הפרט הראשון (הבטחת יעקב לרחל) שזהו יסוד כל הבנין, אין שום מ"מ, ועל הפרט השני (נתינת הסימנים) שכל בן ה' יודע עד"ז, ישנו מ"מ. ועוד חזון למועד.

ותיתי לי' לידידי הרה"ת ר' גבריאל שי' לוין שהעיר לי מלשון הרמב"ן בפ' ויחי עה"פ ואני בבואי מפדן (ויחי מח, ז) שכותב וז"ל: "אבל הכוונה ליעקב שלא הוליך אותה [את רחל] למערה כדי שלא יקבור שם שתי אחיות כי יבוש מאבותיו ולאה היא הנשאת לו ראשונה בהיתר ורחל באהבתו אותה בנדר אשר נדר לה לקחה". עכ"ל. [ועדיין יל"ע מקורו וגם איך לתווך את זה עם שיטת רש"י וכו', ואכ"מ]. ולהעיר שבלקו"ש ח"ל עמ' 239 הערה 33 מציין לרמב"ן זה בנוגע להשקו"ט איך ייתכן לקרוא לרחל "אשתו הראשונה" של יעקב הרי לפועל קידש את לאה ראשונה, ואכ"מ.

ואיידי דאייתינן להכי ברצוני להעיר שבהערה 33 שם נדפס "כמ"ש בחדא"ג שם לפנ"ז (יט, ב ד"ה בעלי) ד"רחל נתקדשה מן הדין בשכר שבע שנים וכו'"". ואוצ"ל "(יט, ב ד"ה מלוה)".

לקוטי שיחות
שיטת ר"ש ור"י אם כמות או איכות עדיף [גליון]
הרב בנימין אפרים ביטון
שליח כ"ק אדמו"ר - וונקובר ב.ק. קנדה

בגליון תתקי (עמ' 20) הקשנו איך לתווך המבואר בלקו"ש חי"א עמ' 65 בביאור שיטת ר"ש ור"י; דלר"ש ריבוי הכמות מכריע ולר"י גודל האיכות מכריע, עם המבואר בכ"מ בביאור יסוד פלוגתת ר"ש ור"י בדין חמץ שעבר עליו הפסח, דפליגי בגדר מהות איסור חמץ, דר"י ס"ל דהאיסור חל על "חומר" החמץ ור"ש ס"ל דהאיסור חל על חומר וצורת החמץ עיי"ש.

ובגליון העבר (עמ' 24) תירץ הרב מ.מ.ר. שעצם ההשוואה והקושיא מוטעית מעיקרא. דבחי"א שם מדובר על מקום שבו יש סתירה בין הכמות ובין האיכות, היינו שא"א לתפוס שניהם ביחד, והשאלה היא מה להעדיף, או זה או זה, ועל זה אומר ר"ש שיש להעדיף את ריבוי הכמות על פני האיכות, ור"י סובר שיש להעדיף את האיכות.

ואילו בפלוגתתם לענין תשביתו, הרי אין סתירה בין הכמות ובין האיכות כלל, אלא שמדובר בב' "רבדים" ששניהם נכונים, לא באופן של "זה כנגד זה" אלא "זה בתוך זה" שיש את הרובד החיצוני של החמץ שהוא הצורה, ויש את הרובד הפנימי יותר שהוא עצם החומר, ובזה נחלקו ר"ש ור"י עד להיכן חודר איסור החמץ, דלר"ש הוא חודר רק לרובד החיצוני ואילו לר"י הוא חודר עד הרובד הפנימי וכפשוט שאין שום סברא לומר שרק החומר של החמץ יהי' אסור ואילו הצורה שלו תהי' מותרת, עכת"ד.

ולא הבנתי את תירוצו, דהרי מעולם לא כתבנו לדמות פלוגתת ר"ש ור"י בגדר ומהות איסור חמץ לפלוגתא במקום שיש סתירה בין הכמות ובין האיכות [ע"ד הפלוגתות שבחי"א שם], אלא שמפלוגתתם בגדר ומהות איסור חמץ, 'נובעת' פלוגתא אם ריבוי הכמות מכריע את גודל האיכות (אפי' במקום שיש סתירה בין כמות ובין האיכות).

כלומר: פלוגתת ר"ש ור"י בגדר ומהות איסור החמץ תלויה בשאלה הכללית בכו"כ ענינים מהו עיקר הדבר, חומר וגדר הדבר או צורת הדבר ותוכן הדבר, (ויעויין היטב במפענח צפונות פ"א בארוכה) דאם העיקר הוא החומר וגשם הדבר מסתבר שהאיסור חל (לא רק על הצורה אלא גם על) החומר, החמץ, (דפשיטא "שאין שום סברא לומר שרק החומר של החמץ יהי' אסור, ואילו הצורה מותרת", אמנם הא מיהא דמכיון שהעיקר הוא החומר, חודר האיסור עד חומר החמץ), אבל אם נאמר דהעיקר הוא צורת ותוכן הדבר מסתבר שהאיסור חל (רק) על צורת החמץ. ונמצאנו למדים, דלר"י עיקר הדבר הוא החומר והגשם (ולכן ס"ל דהאיסור חל עד החומר), משא"כ לר"ש עיקר הדבר הוא הצורה (ולכן ס"ל דהאיסור חל רק על הצורה).

והנה בלקו"ש חכ"ד עמ' 98 (שהבאנו כבר בגליון הנ"ל) כותב וזלה"ק: "תוכן השאלה הנ"ל - צי ריבוי הכמות איז מכריע אדער האיכות - איז עולה בקנה אחד, אדער עכ"פ מעין פון דער שאלה בכמה ענינים, (ווי דער ראגאטשאווער איז מאריך בכ"מ [ומציין למפענח צפונות פ"א, פי"א, המעתיק]) וואס איז דער עיקר הדבר חומר (וגשם) הדבר, אדער זיין "צורה" ותוכן, אויב מען רעכנט זיך בעיקר מיט חומר, דעמאלט האט ריבוי הכמות מער חשיבות וי איכות, אויב אבער דער עיקר איז צורת (ותוכן) הדבר, איז איכות מכריע כמות" עכלה"ק.

ומעתה יוצא דלשיטת ר"י בגדר ומהות איסור חמץ, "האט ריבוי הכמות מער חשיבות ווי איכות". ובמילים אחרות, משיטתו באיסור חמץ יוצא, דס"ל בכ"מ דעיקר הדבר הוא החומר, ומזה נובע לכאורה דכמות מכריע האיכות. (אפי' במקום שיש סתירה ביניהם).

ואילו לשיטת ר"ש בגדר ומהות איסור חמץ, "איכות מכריע כמות" ובמילים אחרות: משיטתו באיסור חמץ יוצא, דס"ל בכ"מ דעיקר הדבר הוא הצורה, ומזה נובע לכאורה דאיכות מכריע (אפי' במקום שיש סתירה בין האיכות ובין) הכמות ויל"ע.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות