E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

חג השבועות - תשס"ו
נגלה
בשיטת הרמב"ם בגדרי ההוצאה
הרב חנניה יוסף אייזנבך
ראש ישיבת תות"ל - בני ברק, אה"ק

א. שבת ב, א במשנה: "יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ, כיצד העני עומד בחוץ בעל הבית בפנים כו'" וברש"י: "שתים שהן ארבע לפנים, לאותן העומדים בפנים שתים מן התורה הוצאה והכנסה דבעל הבית", ובפ' הזורק (לקמן צו, ב) "ברישיה, נפקא לן מויצו משה ויעבירו קול במחנה וגו' לא תפיקו מרשות היחיד לרשות הרבים להביא נדבה למחנה לויה, ויום השבת היה כדיליף התם כו'", ובתוד"ה 'יציאות' "הוצאות הוי ליה למתני אלא נקט יציאות לישנא דקרא אל יצא איש ממקומו, ודרשינן מינה הוצאה, אל יצא עם הכלי ללקט המן", ומבואר שיש שני פסוקים להוצאה, האחד מ'אל יצא איש ממקומו', והשני מ'ויצו משה ויעברו קול במחנה'.

ועי' גם בתוד"ה 'פשט': "תימה לר"י אמאי צריך למיתני תרתי דעני ודבעל הבית . . ונראה לר"י דאיצטריך לאשמועינן משום דהוצאה מלאכה גרועה היא . . ותדע מדאיצטריך תרי קראי בהוצאה כדנפקא לן בריש הזורק מויכלא העם מהביא ובספ"ק דעירובין נקפ"ל מקרא אחרינא דדרשינן אל יצא איש ממקומו כו'" ע"כ.

ועי' ב"קרן אורה" שתמה על מה צריך לשני פסוקים, ומש"כ התוס' דחד לעני וחד לעשיר משום ד"אין שום סברא לחלק ביניהם כי ידו בתר גופו גרירא שייך בשניהם", וכתב דמ'אל יוציא' לחוד לא שמעינן אלא לאו לחוד, איצטריך קרא דויכלא העם מהביא ללמד דמקריא מלאכה, אלא דאכתי תקשי איפכא למה לי קרא ד'אל יוציא' כיון דשמעינן מ'ויכלא' דהוי מלאכה אם כן הוא בכלל לא תעשה מלאכה, ועי"ש שכתב דקרא ד'אל יוציא' נאמר בשעת ירידת המן ועדיין לא נאמר להם לא תעשה כל מלאכה עיש"ה, ועדיין צ"ע.

והנה בדעת הרמב"ם נקטו האחרונים ז"ל, דס"ל כמו רש"י שהלימוד דהוצאה מויכלא מהעם מהביא, שכן בפי"ב מהל' שבת ה"ח הביא רק הפסוק ד'ויכלא העם מהביא', והוא כרש"י ור"ח עי"ש, ויש שכתבו שהלך לשיטתו דנפק"ל מ'אל יצא איש ממקומו' לענין תחומין עי' בדבריהם.

ומה שנראה לענ"ד שהרמב"ם ס"ל דיש בהוצאה שני פסוקים, שהרי בפי"ד מהל' שגגות הביא גם הפסוק ד'אל יצא איש ממקומו' עי"ש, ואעפ"כ יש נפק"מ ביניהם, וכמו שיבואר.

ב. והנה זה לשון הרמב"ם בפי"ב מהל' שבת ה"ח: "ההוצאה [והכנסה] מרשות לרשות, מלאכה מאבות מלאכות היא, ואף על פי שדבר זה עם כל גופי תורה מפי משה מסיני נאמרו, הרי הוא אומר בתורה: "איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש, ויכלא העם מהביא", הא למדת שההבאה מלאכה קורא אותה" עכ"ל.

ולכאורה בלתי מובן מה רצה בתחילת דבריו "ואע"פ שדבר זה עם כל גופי תורה מפי משה מסיני נאמרו", מה ענין "כל גופי תורה" לכאן, ומהי כוונתו ב"מפי משה מסיני נאמרו" שלכאורה דוחק לפרש שנתכוין שהם הלמ"מ, שהרי הרמב"ם בכגון דא אומר "מפי השמועה" וכיו"ב. גם שאם לכך מתכוין היה צריך להקדים ולומר זאת בתחילת המלאכות ולא במוציא מרשות לרשות דוקא וצ"ע.

ונראה דהנה ז"ל המשנה בהוריות ג, ב: "הורו בית דין לעקור את כל הגוף, אמרו אין נדה בתורה אין שבת בתורה אין ע"ז בתורה הרי אלו פטורין, הורו לבטל מקצת ולקיים מקצת הרי אלו חייבין, כיצד: אמרו יש נדה בתורה אבל על שומרת יום כנגד יום פטור, יש שבת בתורה אבל המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים פטור כו' חייבין, שנאמר: ונעלם דבר ולא כל הגוף", ובגמ' ד, א: "א"ר יהודא אמר שמואל: אין בית דין חייבין עד שיורו בדבר שאין הצדוקים מודים בו אבל בדבר שהצדוקים מודים בו פטורין, מאי טעמא, זיל קרי ביה רב הוא. תנן יש כו' תנן יש שבת בתורה אבל המוציא מרשות לרשות פטור, ומאי הוצאה הא כתיבא לא תוציאו משא מבתיכם [נ"א אל יצא איש ממקומו] דאמרי הוצאה היא דאסירא מושיט וזורק (לא כתיבא בהדיא, -רש"י) שרי. בעי רב יוסף: אין חרישה בשבת מהו, כיון דקא מודו בכולהו (שאר מלאכות דאסירי, -רש"י) כביטול מקצת וקיום מקצת דמי, או דלמא כיון דקא עקריין ליה לחרישה כל עיקר כעקירת גוף דמי כו', ת"ש יש שבת בתורה אבל המוציא מרה"י לרה"ר פטור, ואמאי הא עקרין להוצאה כל עיקר, התם כדשנין (דמושיט וזורק שרי דלא הוי עקירת כל הגוף, -רש"י)".

ומשמעות הסוגיא היא, שמה שאמרו במשנה "יש שבת בתורה אבל המוציא מרה"י לרה"ר פטור" היינו שאומר שהזורק והמושיט פטור, שאם לא כן הרי מוציא מרשות לרשות מפורש הוא בתורה וגם הצדוקים מודים בו. ברם ברמב"ם לא משמע כן, שכתב בפי"ד מהל' שגגות ה"א וז"ל: "בית דין ששגגו והורו לעקור גוף מגופי תורה, ועשו כל העם על פיהם, בית דין פטורין כו' שנאמר: ונעלם דבר, ולא כלל הגוף", ובה"ב: "לעולם אין בי"ד חייבין עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת, בדברים שאינם מפורשים ומבוארים בתורה כו' כיצד: שגגו והורו שמותר להשתחוות לעבודה זרה, או שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת כו' הרי אלו כמי שאמרו "אין שבת בתורה" או אין ע"ז בתורה כו', שעקרו כל הגוף, ואין זו וכיו"ב שגגת הוראה אלא שכחה, לפיכך פטורים מן הקרבן, וכל העושה על פיהם חייב חטאת בפני עצמו, אבל אם טעו והורו ואמרו המוציא מרשות לרשות הוא שחייב, שנאמר: אל יצא איש ממקומו, אבל הזורק או המושיט מותר, או שעקרו אב מאבות מלאכות, והורו שאינה מלאכה הרי אלו חייבים כו'".

הרי שלא פירש הרמב"ם כן, אלא שאומר "מוציא מרשות לרשות הוא שחייב כו' אבל הזורק או המושיט מותר". גם מה שכתב בהמשך הדברים "או שעקרו אב מאבות מלאכות והורו שאינה מלאכה הרי אלו חייבים" כבר הקשו שלכאורה היא בעיא דלא איפשיטא בגמ', "אין חרישה בשבת מהו" וכ"ז צ"ע.

ג. ואשר נלע"ד שהרמב"ם לא פירש את דברי הגמ' "הוצאה הא כתיבא" היינו שהיא קושיא על דברי שמואל שאינם חייבים על דבר שהצדוקים מודים בו והרי הוצאה מפורשת בתורה והצדוקים מודים בו", אלא הוצאה הא כתיבא בתורה, בפסוק "אל יצא איש ממקומו" וממילא אין הוא (רק) חלק מ"לא תעשה כל מלאכה", וכיון שיש פסוק מפורש לאסור ההוצאה, הרי זה "גוף תורה" שלם, ולמה אמרו במשנה "יש שבת בתורה אבל המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים פטור כו' חייבין" שמשמע ש"מוציא מרשות לרשות" אינו אלא חלק מן הגוף, שזהו רק אם לומדים שהוצאה אינה אלא חלק מ"לא תעשה כל מלאכה", אבל באמת יש איסור להוצאה בפ"ע, ועל זה הוא התירוץ בגמ' "דאמרי הוצאה היא דאסירא מושיט וזורק (לא כתיבא בהדיא, -רש"י) שרי", כלומר שמה שאמרו במשנה "יש שבת בתורה אבל מוציא כו'" הכוונה היא שאומר שמוציא מרשות לחייב אבל הזורק או המושיט פטור, וזהו מה שכתב הרמב"ם "או שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת כו' הרי אלו כמי שאמרו אין שבת בתורה".

ואע"פ שרוב הראשונים פירשו בגמ', שהקושיא אתי על דברי שמואל "אין בית דין חייבין עד שיורו בדבר שאין הצדוקים מודים בו אבל בדבר שהצדוקים מודים בו פטורין", נראה שהרמב"ם כאמור לא פירש כן, אלא דקאי אמתניתין, ונראה כי היה קשה לו לפרש שהקושיא היא על שמואל שאמר שאינם חייבים אלא על דבר שהצדוקים מודים בו, שלפי גירסת ר"ח ורש"י שהכוונה ל"ויכלא העם מלהביא" כו' שודאי שלא שייך לומר על זה שהצדוקים מודים בו, שהרי אין זה קרא מפורש להוצאה, אלא גילוי על זה שגם הוצאה נכללת בלא תעשה כל מלאכה, ובודאי שאין זה נקרא "מפורש בקרא", אלא אפילו לפי הגירסא "אל יצא איש ממקומו", לכאורה לא מסתבר לומר שדרשת "אל יצא אל יוציא" הוי קרא מפורש, ולכאורה ברור הוא שלכן גירסת הגמרא כמו שהיא לפנינו היא מהפסוק "לא תוציאו משא מבתיכם" שהוא פסוק מפורש, שלגירסא זו ודאי שיש לפרש שקושיית הגמרא היתה על שמואל, אבל הרמב"ם הרי גרס "אל יצא איש ממקומו" וכמפורש בדבריו בהל' שגגות הנ"ל, ואולי כיון שלא ניחא ליה לפרש הקושיא מפסוק בירמיה ולא מפסוקי תורה על הוצאה.

ועיין ב'באר שבע' שבאמת תמה על לשון הגמרא: "קשה בעיני טובא דהא זה הפסוק כתוב בירמיה ואנן אמרינן בכולא גמרא דלא ילפינן מדברי קבלה לא חיוב ולא פטור, ועוד דהא אמרינן בשבת פ' הזורק הוצאה גופה היכא כתיבא אר"י דאמר קרא ויצו משה ויעבירו קול במחנה כו' אם כן למה לא הביא פסוק זה מהתורה, ואי משום דלא מצינו בהדיא לשון הוצאה בפסוק זה רק הבאה כדכתיב אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש ויכלא העם מהביא, ויליף מיניה דהבאה דהיינו הוצאה קרויה מלאכה, והלא אכתי מצי להביא פסוק מהתורה אל יצא איש ממקומו דילפינן מיניה הוצאה כלומר אל יצא עם הכלי ללקוט המן כו'" עי"ש שתירץ שלכן הביאו פסוק זה בירמיה כיון שבהפסוקים בתורה לא מפורש בקרא הוצאה ולכן לגילוי מילתא הביאו פסוק זה, ובפ"ק דבבא קמא אמרינן דגילוי מילתא בעלמא ילפינן מדברי קבלה עי"ש, ואפשר שהרמב"ם לא אבה בזה כי הוא קצת דוחק.

ד. ועכ"פ נוסח דבריו של הרמב"ם ז"ל מורה שכל השקו"ט בגמרא היא על זה שהוצאה הוא גוף שלם ולא מקצת ועי' ב'באר שבע' להוריות שם ד"ה 'תנן יש כו': "ראיתי מי שפירש דהך קושיא קאי אמתניתין, ולי נראה שטעות הוא בידו דב' תשובות בדבר, חדא דאם כן לא הוה ליה למימר תנן, משום דלא אשכחן בכולי גמ' דקאמר תנן כי פריך על תנן גופיה כו' עי"ש מש"כ, ולענ"ד אכן הרמב"ם הוא שפירש כן, ומה שהקשה דא"כ לא הוי ליה למימר "תנן" אכן יש ראשונים שגורסים כאן "מיתיבי" עי' ב'שער יוסף' להחיד"א ז"ל.

ועי' בפרש"י על "אין חרישה בשבת" שכתב: "הכא לא מיבעיא ליה לרב יוסף בדבר שאין הצדוקין מודין כלל, אלא בביטול מקצת וקיום מקצת קא מיבעיא ליה", והיינו שבאמת קצת קשה לומר שעד עכשיו היו הדברים מוסבים על דסברי שמואל ומעכשיו קאי אמתניתין, ואולי מכאן באמת יצא לו להרמב"ם שכל הסוגיא באמת מיירי על "ביטול מקצת וקיום מקצת" וכנ"ל, ועכ"פ כאמור לשון הרמב"ם ודאי מכריח כן, ועד"ז ממש הוא לענין ע"ז ולענין נדה, כמוכח בלשון הרמב"ם עיין היטב בדבריו [וביותר י"ל כדביאר ב"קרן אורה" ע"פ דברי הרמב"ם בפירוש המשניות "דהא דשמואל אין בית דין חייבין עד שיורו בדבר שאין הצדוקים מודים בו, אתי לפרושי הא דממעטינן עקירת כל הגוף, וגלי שמואל הטעם משום דכל דבר המפורש בתורה לאו הוראה היא אלא טעות, ולא הוי הוראה אלא בדבר שאינו מפורש בתורה וכל שמפורש בתורה נקרא עקירת כל הגוף" עי"ש].

ה. ועכ"פ מפורש ברמב"ם שהוצאה בשבת תרי דיני נאמרו בה, אחד, עצם האיסור, שמפורש בקרא ד'אל יצא איש ממקומו', ומשום הא הוי הוצאה "גוף שלם" ובי"ד פטורים בהוראתו, ועוד דין שנכלל בלאו ד"לא תעשה כל מלאכה" שמשום האי הוי כחלק מן הגוף, ודין ההוצאה שהוא חלק מה"לא תעשה כל מלאכה" הוא ככל "אב מלאכה" שאינו אלא חלק מגוף שלם של "לא תעשה כל מלאכה".

ומכוח תירוץ זה בגמ' הוא שהוציא הרמב"ם במש"כ "או שעקרו אב מאבות מלאכות, והורו שאינה מלאכה הרי אלו חייבים", היינו שכל אב מלאכה, חוץ להוצאה, הרי הוא חלק מן הלאו של לא תעשה כל מלאכה, ולכך נקרא קיום מקצת וביטול מקצת.

ועדיין צ"ב לפי זה מה שבעי רב יוסף "אין חרישה בשבת מהו", דמה סברא היא לומר שחרישה תהיה "כעקירת כל הגוף" והרי אינה אלא פרט ב"לא תעשה כל מלאכה", ויש לומר דשאני חרישה שיש מקום לומר שגם היא מפורשת בקרא "בחריש ובקציר תשבות" וס"ל דמיירי גם לענין שבת.

או שבאמת חרישה לאו דוקא, ונקט את המלאכה הראשונה מל"ט המלאכות המנויות במשנה, וכמוש"כ התוס', והוא הדין דהוי בעי רב יוסף על כל מלאכה אחרת, ויובן בהקדם שלכאורה לשון הגמ' צע"ג, שאמרו: "מי אמרינן כיון דקא מודו בכולהו מלתא (שאר מלאכות) כביטול מקצת וקיום מקצת דמי או דלמא כיון דקא עקריין ליה לחרישה כל עיקר כעקירת גוף דמי", וה"או דלמא" לכאורה אינו מובן כלל, מה שייך לומר דכיון דקא עקריין ליה לכולהו חרישה הוי כ"עקירת כל הגוף", והרי ה"גוף" היינו הלאו שבתורה, וכיון שמודו על שאר המלאכות הכלולות ב"לא תעשה כל מלאכה" איך אפשר לדונו כ"כל הגוף"?!

והנראה בזה, על פי דברי התוס' רי"ד בר"פ תולין (שבת קלח, א): "משום מאי מתרינן, פירוש: כיון דהבערה לחלק יצאת כאילו כתיב לאו אכל מלאכה ומלאכה דמי, והו"ל כמו לאוין דחלב ודם שהן חלוקין זה מזה וצריך להתרות על החלב משום חלב ועל הדם משום דם וכך על כל מלאכה ומלאכה", ונמצא שבעצם אנו רואים בכל מלאכה ומלאכה כאילו היה כתוב "לא תעשה מלאכה פלונית" [ועיין בענין זה ב'תוצאות חיים' סי' ה; 'חידושי רבי אריה ליב' ח"א סי' ז ו'משכנות אפרים' להגא"נ בורודיאנסקי ז"ל סי' י, של"ט המלאכות אינם רק גופים מחולקים, אלא גם שמות מחולקים], ואם כן הרי יש מקום לומר שכאשר הורו ב"ד בטעות שאין חרישה בתורה הרי ביטלו גוף שלם.

וזו היתה איפוא שאלת רב יוסף, שהן אמנם כל מלאכה ומלאכה הוי כאילו היה נאמר הלאו עליה בפרטות, וא"כ הרי אפשר היה לראות בזה עקירת גוף, אבל סוף כל סוף הם מודים על אותו לאו עצמו של "לא תעשה כל מלאכה" שלדברים אחרים אסור, ולכן אף שהיה מקום בסברא לומר שמצד מלאכת החרישה עצמה הוא גוף שלם, וכנ"ל שאנו רואים כאילו נאמר בתורה לא תעשה מלאכת חרישה, מכל מקום כיון שעל אותו לאו עצמו של "לא תעשה כל מלאכה" הם מודים שאסור, שוב אינו נקרא אלא "ביטול מקצת".

ונראה עוד בזה, שהרי יסוד ההלכה הוא ממה שכתוב "מדבר" ולא כל דבר, היינו (לא שהתורה אמרה שכדי לפטור הב"ד מחיובו, צריך גוף שלם, אלא) שכדי לחייב הבי"ד על הוראתם, צריך להיות "קיום מקצת וביטול מקצת", ואם כן אף שיש סברא לומר שכל מלאכה ומלאכה הוי כגוף שלם, וכדברי התוס' רי"ד הנ"ל, אבל סוף סוף הרי יש כאן "קיום מקצת" שהרי באותו הלאו עצמו, הם מודים שיש איסור בשאר מלאכות.

והרמב"ם הרי פסק מפורש שכל אב מלאכה, ללא יוצא מן הכלל, אינו אלא חלק מן הלאו, שכתב בהל' שגגות שם: "אבל אם טעו והורו ואמרו המוציא מרשות לרשות הוא שחייב, שנאמר: 'אל יצא איש ממקומו', אבל הזורק או המושיט מותר, או שעקרו אב מאבות מלאכות, והורו שאינה מלאכה הרי אלו חייבים כו'", וכאמור אין זה סותר לדברי התוס' רי"ד, אלא שהוא דין מסויים בהוראת בית דין, שכל זמן שיש "קיום מקצת" חייבים.

ו. ומעתה הרי יתפרשו בע"ה דברי הרמב"ם בהל' שבת כמין חומר: "ההוצאה [והכנסה] מרשות לרשות, מלאכה מאבות מלאכות היא, ואף על פי שדבר זה עם כל גופי תורה מפי משה מסיני נאמרו, הרי הוא אומר בתורה: איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש, ויכלא העם מהביא, הא למדת שההבאה מלאכה קורא אותה", שאע"פ שההוצאה נאסרה בפני עצמה, היינו בלאו דאל יצא איש ממקומו, וממילא הוא דהיא כמו "כל גופי תורה", אבל כאן נתחדש דבר נוסף, שמלבד איסור ההוצאה ד"אל יצא איש ממקומו" אמרינן דהוצאה היא חלק מל"ט מלאכות, ונכללת ב"לא תעשה כל מלאכה", והרי זה הוא שרצה לומר כאן בהל' שבת דמיירי בהל' ל"ט מלאכות.

ומבואר לפי זה שעצם איסור ההוצאה בשבת, הוא משום הלאו ד'אל יוציא איש ממקומו', אלא שנתחדש לנו עוד שהוצאה היא גם בגדר מלאכה, ומעתה יש לעיין במאי דאמרינן דבהוצאה בעינן עקירה והנחה, אם הוא מעיקר ועצם שם הוצאה, ולא מדין מלאכה שבה, או שזהו דין בגדר מלאכת הוצאה, שמשום איסור הוצאה עצמו לא היינו צריכים שיעשה גם עקירה וגם הנחה ואין זה אלא דין מצד מלאכת הוצאה.

ולכאורה פשוט ומוכרח הוא בדעת הרמב"ם כסברא הא' שדין העקירה וההנחה הוא בעצם ההוצאה ולא בגדר המלאכה שבה, שכתב בפ"ט מהל' קרבן פסח ה"א: "והמוציא ממנו כזית בשר מחבורה לחבורה בליל חמשה עשר לוקה שנאמר 'לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה', והוא שיניחנו בחוץ, שהוצאה כתובה בו כשבת לפיכך צריך עקירה והנחה כהוצאת שבת", והנה מקורו בפסחים פה, ב: "א"ר אמי המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה אינו חייב עד שיניח, הוצאה כתיב ביה כשבת, מה שבת עד דעבד עקירה והנחה אף ה"נ עד דעבד עקירה והנחה", וברש"י פירש: "דעבד ליה עקירה והנחה, כשבת דבעינן עקירה והנחה, דעד שיניח לא נגמרה מלאכה, וגבי שבת וכל חיובי חטאת כתיב בעשותה ולא בעושה מקצתה, והאי נמי אע"ג דלאו בר חטאת הוא, הוצאה כי התם בעינן", וכפשוטם דברי רש"י צע"ג, חדא מה שייך לומר "הוצאה כתיב ביה כשבת" איפוא נאמר בשבת "הוצאה", שהרי רש"י כתב בריש מסכתין ובר"פ הזורק, שכל איסור הוצאה בשבת ילפינן מ'ויכלא העם מהביא', כלום זה נקרא "הוצאה כתיב ביה", ועוד מש"כ שעקירה והנחה דבעינן הוא משום בעשותה, מה שייך לדמות הוצאת פסח לזה, ואכן כתב רש"י "והאי נמי אע"ג דלאו בר חטאת הוא הוצאה כי התם בעינן", ומשמע שזה עצמו הוא חידוש בדברי ר' אמי שמדמים להוצאת שבת אע"פ שכל דין עקירה והנחה אינו אלא משום חיוב חטאת שבו וזה צ"ע.

ונראה שהרמב"ם למד כפשוטם של דברים "הוצאה כתוב בו כשבת" היינו שכמו בשבת נאמר "אל יצא (יוציא) איש ממקומו", כך גם בפסח נאמר לא תוציא מבשר הפסח, ושפיר דימה אותם ר' אמי אהדדי, וכן מורה לשון הרמב"ם בהלכה הנ"ל, שעקירה והנחה הוא בעיקר שם "הוצאת שבת".

ז. והנה ז"ל הרמב"ם בפי"ב מהל' שבת ה"ט: "אין המוציא מרשות לרשות חייב עד שיוציא כשיעור המועיל, מרשות היחיד לרשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד, ויעקור מרשות זו ויניח ברשות שניה, אבל אם עקר ולא הניח ולא עקר או שהוציא פחות מכשיעור פטור", וכבר העירו האחרונים ז"ל במה שכלל הרמב"ם כאחד "עקירה בלא הנחה" עם "חצי שיעור", ושתי סברות מנוגדות נאמרו בביאור דבריו:

האחת, שדין חצי שיעור בהלכה זו הוא כדין עקירה בלא הנחה שאינה מלאכה כלל, והוא משתי פנים:

א) שהרמב"ם ס"ל כדעת ה'חכם צבי' סי' פו שדין חצי שיעור שאסור מן התורה אינו אמור אלא באיסורי אכילה, וזהו פירוש ה"קובץ" על הרמב"ם, והוא לאפוקי מדעת המאירי ז"ל בדעת רש"י, לחלק בין חצי שיעור דאופה וכיו"ב שהוא אסור מן התורה, לבין עוקר ולא מניח שאינה בגדר מלאכה כלל.

אבל לכאורה אין דבר זה מוסכם, כי יש מגדולי האחרונים ז"ל שכתבו להוכיח בדעת הרמב"ם, שחצי שיעור באיסורי שבת אסור מן התורה, עי' 'שדי חמד' כללים מערכת ח' כללי ד-ה, [ובשו"ע הרב סי' שמ כתב כן בפשיטות שאפילו בכותב חצי שיעור מן התורה, וכן כתב בריש הל' גזלה וגנבה: "ואע"פ שפחות משוה פרוטה אינו נקרא ממון ואין צריך להשיבו הרי חצי שיעור אסור מן התורה לכתחילה"], וכן מוכח לכאורה להדיא ברמב"ם ריש הל' גנבה, ועי' 'דברי מרדכי' סי' יח, ומש"כ ב"מחנה יוסף" שבת סי' ב.

ועי' עוד בשו"ת מהרש"ג ח"א סי' צח: "דמילתא דפשיטא היא דהעיקר הוא דבכל האיסורים חצי שיעור אסור מן התורה, וכמו שהביא מדברי רש"י בשבת עד כו' ואין צריך כלל לראיות קלושות וחלושות שהביא מעכ"ת מן הת"כ פר' אחרי דהרי י"ל דהוא אסמכתא בעלמא כו' אלא הדבר פשוט דבכל מקום דשייך חזי לאצטרופי אסור בהו ח"ש מן התורה, יהיה מידי דאכילה או מידי דלאו אכילה, ועיין בסמ"ע בח"מ סי' שנט דעל מה שכתב בשו"ע דאסור לגזול כל שהוא אפילו פחות משוה פרוטה, כתב משום דחצי שיעור אסור מן התורה, הרי דתופס ג"כ דבכל ענינים אסור חצי שיעור אפילו באיסור גזל, ומש"כ מעכ"ת בשם הגאון רמ"ב דבכותב אות אחת או אורג חוט אחד הואיל דמבואר השיעור במשנה לכן בפחות מהשיעור אינו אסור מה"ת, לפענ"ד ודאי ליתא, והכותב אות אחת או האורג חוט אחד בשבת ודאי הוי איסור דאורייתא כמו כל ח"ש דהרי שייך בו חזי לאיצטרופי" עי"ש.

ב) כביאור ה'תוצאות חיים' סי' ח שהוא ע"פ הרשב"ם בבבא בתרא נה, ב דהמוציא אוכלין חייב בכגרוגרת, דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, ופחות מגרוגרת לא חשיבא הוצאת דבר חשוב, ולפי"ז כל שחסר בשיעור חסר במלאכת מחשבת, ואינה מלאכה כלל, עי"ש.

והדיעה השני', היא אדרבא, שהעקירה בלא ההנחה או להיפך אסורה מן התורה כמו חצי שיעור, וזו היא שיטת ה"שפת אמת" למשנה שבת ב, א ד"ה 'שניהן פטורין': ["ובלשון הרמב"ם (פי"ב מהל' שבת ה"ט) משמע דעקירה בלבד או הנחה דינו כחצי שיעור ע"ש"]. אבל בסברא לכאורה הוא צע"ג, דסו"ס יש הבדל גדול בין חצי שיעור לבין עוקר ולא מניח, ועי' בספר "חלקת בנימין" שכתב: "די"ל דע"כ לא קאמר ר' יוחנן ח"ש אסור מן התורה, אלא דוקא כמו חלב ושאר איסורי מאכל, דעצם החלב בהוויתו וטעמו שוה ממש כו' וכן במלאכות שבת, אם אפה פחות מכגרוגרת או הוציא פחות מכגרוגרת, דעצם המלאכה נעשה בשלימות בהווייתו ותבניתו שוה ממש החצי כמו השלם, דהיינו ששניהם נאפו כמאכל ב"ד, ובשניהם הוציא בעקירה והנחה, וליכא הבדל ביניהם רק בכמות השיעור בהדבר שעושה בו המלאכה, אמרינן שפיר דגם בחצי שיעור מונח עליו שם איסור מן התורה, כיון דלא חסר רק השיעור והרי חזי לאיצטרופי לשיעור שלם, אם יאפה עוד חצי גרוגרת או יוציא עוד חצי גרוגרת, משא"כ בזה עוקר וזה מניח, דכל אחד ואחד לא עשה עצם המלאכה בשלימות משום דתנאי עקירה והנחה בהוצאה הוא מעצם המלאכה בשלימות, דכל זמן שלא עשה האדם גם ההנחה עדיין לא נגמר עצם המלאכה, ולא מיקרי חצי שיעור אלא חצי מלאכה, ולאו מלאכה היא כלל כו'" עי"ש.

ח. ברם לפי מה שנתבאר לעיל בדברי הרמב"ם, שדין עקירה והנחה אינו משום דין המלאכה שבהוצאה, אלא משום עיקר שם הוצאה, הרי אי אפשר לפרש את דברי הרמב"ם כביאור ה'תוצאות חיים', שמשום דבעינן מלאכת מחשבת הוי כאינה מלאכה כלל, ורצה הרמב"ם לומר בהכללת שניהם כאחד, שכמו עקירה בלא הנחה אינה מלאכה וכו' כן הוא גם בחצי שיעור, שהרי לשיטת הרמב"ם דין עקירה והנחה אינו משום דין מלאכת ההוצאה אלא דין בעיקר שם ואיסור ההוצאה, וצ"ע.

אלא שלפי משנ"ת, הרי דברי הרמב"ם כאן א"ש בפשיטות, ואין צריך לאף אחד משני הביאורים הנ"ל, אלא שלכן כלל כאחד עקר ולא הניח עם הוציא פחות כשיעור, לומר זה גופא שכמו שדין חצי שיעור ודאי הוא דין בעצם האיסור ולא בגדר מלאכה, כך גם עקר ולא הניח, שהוא דין באיסור ההוצאה ולא במלאכת הוצאה, וכנ"ל.

ט. והנה יעויין ב'מנחת חינוך' מצוה טו נסתפק אם בהוצאת הפסח, נאמר גם דין "מקום ד' על ד'" כיון דאיתקש לשבת "ואפשר לחלק, בשלמא לענין עקירה והנחה דזה נלמד מחז"ל מ'אל יוציא' דבלא זה לא הוי הוצאה כלל, עיין שבת ג, א תוס' ד"ה 'בעשותה', א"כ הכא נמי לא הוי הוצאה כלל, אבל עקירה והנחה במקום ד' על ד' דבאמת הוי הוצאה רק בשבת פטור, א"כ כאן חייב דמ"מ הוי הוצאה, ונ"ל דתלוי בשני טעמים שבתוס' שבת ד, א ד"ה 'והא בעינן', דר"ת מפרש דאין רגילות להניח בפחות מד' על ד' ומסתמא כן היה במשכן, א"כ דוקא בשבת כל דלא הוי במשכן אין חייבים, אבל כאן חייב דאין ענין למשכן, והר"י מפרש שם דאל יצא שם בשבת משמע ממקום החפץ ואין מקום חשוב פחות מד', וא"כ כיון דנפקא ליה מאל יוציא, א"כ כאן נמי צריך עקירה מעל מקום ד' על ד', כמו דבעינן עקירה והנחה, כן נראה לענ"ד".

והנה לפי דבריו ז"ל יקשה לדעת הרמב"ם, שכנ"ל יליף עיקר דין הוצאה מאל יוציא, א"כ צריך עקירה ממקום דע"ד, ולמה איפוא השמיט הרמב"ם ענין זה בהל' קרבן פסח, וצ"ע.

ברם לפי האמור לק"מ, דהנה בדין מקום ד' על ד', בפהמ"ש להרמב"ם נתן טעם לדבר: "כי מה שהוא פחות מה השיעור לא יניחו בו, כי החפצים המונחים לא יתקיימו אלא אם יהיו אותן החפצים דקים כו'" עי"ש, ולפי זה כיון שגם בהוצאת פסח בעינן הנחה, לכאורה צריך שיהיה הנחה על מקום דע"ד, ברם בספר הי"ד, הרי לא הכליל דין מקום דע"ד יחד עם עקירה והנחה בפי"ב ה"ט [וכמו שבפהמ"ש שם עשאם לעיקרים שונים עי"ש] אלא הביא הלכה זו בריש פי"ג בדיני הרשויות, ובודאי לא ס"ל להרמב"ם כרש"י שפירש בדף ד, א שבעינן מקום דע"ד שתיחשב עקירתו עקירה והנחתו הנחה, אלא הוי דין מיוחד ומסויים בהוצאת שבת.

ולפי זה נראה דלשיטת הרמב"ם שהעקירה וההנחה דינם מצד עיקר מעשה ההוצאה, ואילו דין מקום דע"ד י"ל שהיא הלכה במלאכת ההוצאה או דין בהגדרת הרשויות, ממילא בהל' הוצאת הפסח לא נאמרה הלכה זו.

נגלה
מלאכת בורר*
הרב חנניה יוסף אייזנבך
ר"י תות"ל - חובבי תורה ורב ושליח בברייטון ביטש

גמ' שבת עד, א: "ת"ר היו לפניו מיני אוכלין בורר ואוכל בורר ומניח כו' אמר אביי בורר ואוכל לאלתר כו' והא תני חייב לא קשיא הא בקנון ותמחוי הא בנפה וכברה".

וצ"ע:

א. רש"י כתב דלא גרסינן "שני" מיני אוכלין כו', ומתוס' משמע דמאן דלא גרס כן הוא משום דסבר דבאוכל מתוך אוכל לא שייך ברירה, וכן הוא בחי' הריטב"א החדשים. ועי' בפני יהושע, וראש יוסף, ופס"ד להצ"צ סי' שיט אות ה, וס' 'גן דוד' (להגר"ד שליסל) עץ הגן סק"ב מש"כ בשיטת רש"י בזה. ובירושלמי נחלקו בזה חזקי' ור' יוחנן אם חייבין על בורר אוכל מתוך אוכל. ובתוס' כתב סברא דשייך בזה ברירה משום דזה שאינו רוצה לאכול הוא כפסולת כו'. ולפי זה מחלוקת זו תלוי' אם נעשה על אוכל דין פסולת ע"י דעתו וכוונתו1 וצ"ע באיזה סברא נחלקו בזה.

ב. מה חידש ר' חסדא על פירושו של עולא, ולמה סבר ר' חסדא דיש סברא להתיר חצי שיעור יותר מבו ביום, הרי הוא יכול להקשות על עצמו כמו שהקשה על עולא וכי מותר לאפות חצי שיעור. ומש"כ התוס' דחצי שיעור הוי דרך אכילה אינו מובן שהרי גם לבו ביום אפשר לומר שהוא דרך אכילה כדמשמע מתוס' לקמן ד"ה 'והתניא' דדין לאלתר דאביי הוא כמו דין בו ביום דעולא, וא"כ במה עדיף בו ביום מחצי שיעור.

ג. קושית המהרש"א (הא') על רש"י שמפרש במסקנת הגמ' בהא דרב אשי דברייתא דידן מיירי בנפה וכברה, והא בגמ' אביי דוחה להא דר' המנונא מידי אוכל מתוך פסולת קתני היינו דאם מיירי באופן מסוים צ"ל מפורש בברייתא, ולפני כן רב המנונא דוחה הא דרב יוסף מידי קנון ותמחוי קתני ועי"ש בפרש"י דהקושיא היא גם על נפה וכברה, וא"כ מנא לן דבאמת הברייתא מיירי בנפה וכברה הרי לא דרשינן שום משמעות שלא מפורשת בהברייתא.

ונראה לבאר כ"ז בהקדים ביאור מחלוקת רב המנונא ואביי. דהנה בשיטת רב המנונא דסבר דבורר ואוכל כו' היינו אוכל מתוך פסולת, יש לחקור אם הוא משום שכן הוא דרך אכילתו או דילמא הוא משום שאין דרך ברירה בכך דהרי דרך ברירה היא להוציא הפסולת כמ"ש רש"י במתני'. ונראה דנחלקו בזה תוס' והראשונים, דתוס' (ד"ה 'בורר') סבר דהוא משום שאין דרך ברירה בכך ולכן אי פסולת מרובה על האוכל דאזי דרך ברירה היא להוציא האוכל מתוך פסולת אזי חייב גם כשבורר אוכל מתוך פסולת, אבל הרמב"ן והראשונים סב"ל דגם באופן כזה מותר לברור אוכל מתוך פסולת משום דדרך אכילה בכך ועי' בלשון אדמו"ר הזקן סי' שיט סעי' א.

ויהי' בזה עוד נפקא מינה היכא שפסולת מרובה על האוכל והוא בורר הפסולת. דהרמב"ן סבר דכשבורר הפסולת הוא חייב וחשיב בורר אע"פ שהפסולת מרובה (ואע"פ שיותר קל לברור האוכל והוא עשה שלא כדרכו הרגילה, י"ל דשפיר חשיב כדרך ברירה כיון שמצד עצם הפעולה הוא כדרך הבוררין להוציא הפסולת ומה שעושהו ע"י טירחא יתירה לא מגרע בענין דרכה של המלאכה, ושלא כדרכה מקרי שינוי באיכות הפעולה). ותוס' סבר דבכה"ג מותר לברור הפסולת כיון שהוא שלא כדרך ברירה, עי' בהגהת אשר"י, וראה במגן אבות דלפעמים התירו מלאכה שלא כדרכה.

ושיטת רש"י בזה משמע כתוס' שכתב "אוכל מתוך הפסולת לא דרך ברירה היא". ועי' בכ"ז ב'שביתת השבת'.

ולכאו' צריך להבין בשיטת התוס' דכשפסולת מרובה אסור לברור אוכל מתוך פסולת, דסוכ"ס הרי הוא אוכל כדרכו וכוונתו אינה אלא לאכילה ולמה חשבינן לה כמלאכה ומחייבין אותו ע"ז. ובהכרח לומר דהתוס' סב"ל דכשעצם המעשה הוא פעולה של ברירה לא מסתכלים על כוונתו ודרך אכילתו אלא דנין לפי עצם המעשה. אבל הרמב"ן סבר שענין דרך אכילתו יותר חשוב מעצם הפעולה, וי"ל שהוא משום דאזלינן בתר כוונתו כמ"ש בר' חננאל (עד, ב) בהא דמולל מלילות "והאי לאו מלאכת מחשבת היא, דלא קא מכוון במלאכה אלא לאכילה בלבד", והכוונה קובעת אם יש כאן מלאכה או שהיא דרך אכילתו.

ונראה דכ"ז יהי' תלוי במה שיש לחקור במלאכת ברירה אם העיקר הוא הפועל או הפעולה או הנפעל, היינו אם מהות המלאכה היא על האדם הבורר או דילמא יש לדון רק על עצם מעשה הברירה או דילמא העיקר הוא הפועל יוצא הנפעל ע"י המלאכה היינו שהאוכל נהי' מבורר. ועי' באג"ט זורה סק"א דשיטת הירושלמי היא שהאוכל יהי' מבורר ולכן סברי דאם לא נשלמה ברירת הכרי הוא פטור אע"פ שישב על הכרי וברר צרורות כל היום עי"ש. ועוד נפ"מ יהי' בשיעור גרוגרת דצריך לברירה (עי' רמב"ם הל' שבת פ"ח הי"א) אם בהשיעור נמנה האוכל והפסולת ביחד דאזי הוא חייב מצד שבירר תערובות של אוכל ופסולת של שיעור גרוגרת או דילמא צ"ל שיעור גרוגרת של אוכל המבורר.

וי"ל דשיטת תוס' (ורש"י) היא שהעיקר הוא מעשה הברירה ולכן מסתכלים על גוף המעשה אם הוא כדרך ברירה או לא. ואם הוא דרך ברירה גם אוכל מתוך פסולת אסור משום דאין בכח כוונתו - לאכול - להוציא גוף המעשה מלהיות נחשב כמלאכה שהמעשה הוא העיקר. אבל הרמב"ן והראשונים סברי שהמלאכה נקבעת לפי האדם הבורר, ולכן סברי שאם דעת האדם הוא לאכילה אזי זה לא נחשב כמעשה מלאכה.

והנה כשאביי פליג על רב המנונא ופירש הברייתא בענין אחר, נחלקו הראשונים (ראה פס"ד להצ"צ או"ח סי' שיט ואג"ט בורר סק"א) אם אביי חולק בעיקר דינו של רב המנונא. דר"ח והרמב"ן ועוד, סברי דאביי מודה לרב המנונא לענין דינא ולא פליגי זע"ז דלשניהם מותר רק כשבורר אוכל מתוך פסולת ולאלתר, רק שמפרש הברייתא בענין אחר. אבל הרשב"א (בעבודת הקודש בית מועד שער א' ועי' בחי' לקמן קלח, ב סוד"ה 'איבעי') סבר דאביי פליג על רב המנונא ולאביי בין אוכל מתוך פסולת ובין פסולת מתוך אוכל מותר לאלתר. וי"ל דהרשב"א סבר דאם הוא לאלתר הוי דרך אכילה ולא דרך מלאכה אע"פ שגוף הפעולה הוא בצורת מלאכה, והוא ע"ד מש"כ הרשב"א (הובא בר"ן על אתר) לענין טוחן דמותר לאלתר כיון דהוי דרך אכילה ומביא ראי' מבוררת לשיטת אביי, וראה בחי' המיוחסים להריטב"א ואג"ט טוחן ס"ק כג.

ונראה דגם רש"י סב"ל דאביי פליג על רב המנונא, דהרי לרש"י בנפה וכברה מותר לאלתר לאביי כמ"ש בתוס' ד"ה 'והתניא' (וכן מסיק באג"ט בורר סק"א אות ט אבל במגן אבות וראש יוסף פירשו דגם לרש"י אסור, ובצ"צ בפס"ד שם משמע דרש"י מתיר גם בנפה וכברה לאלתר עי"ש ד"ה 'ושטת ס' המכריע'), א"כ הסברא נותנת דכמו דלאביי מותר בנפה וכברה לאלתר אזי כל שכן שיתיר בבורר לאלתר פסולת מתוך אוכל. וגם דכיון דלרש"י אביי חולק על רב יוסף האוסר בנפה וכברה בכל ענין, מסתמא חולק גם על רב המנונא בענין פסולת מתוך אוכל (ובאג"ט כתב בזה בענין אחר אבל כבר הוכיח בדברי מנחם (להר"מ כשר) ח"ב שאין הכרח לפרש שיטת רש"י כהאגלי טל).

וזיל בתר טעמא, שרש"י מבאר טעמו של אביי "בורר ומניח לאלתר, שאין זה דרך בוררין". היינו שדרך הבוררין היא לברור לאוצר שישתמשו בהאוכל לאחר זמן ולא לאכול לאלתר, וא"כ אם בורר לאלתר לא נחשב כדרך הבוררין הן אם הוא בנפה וכברה והן אם הוא אוכל מתוך פסולת.

ועפכ"ז נראה לדייק מלשון רש"י נקודת המחלוקת בין רב המנונא ואביי, דבדרב המנונא כתב רש"י דאוכל מתוך פסולת "לא דרך ברירה היא", ובטעם דאביי כתב "שאין זה דרך בוררין", היינו דלרב המנונא גדר ברירה תלוי בעצם הפעולה ולאביי הוא מצד אדם הפועל.

ולרב המנונא שהעיקר הוא עצם הפעולה יש חילוק אם הוא אמ"פ או פמ"א, והתיר אמ"פ מפני שאין זה דרך ברירה. ואם הפסולת מרובה גם אמ"פ אסור מפני שהוא כדרך ברירה (כנ"ל דרש"י סבר בזה כתוס'). אבל פמ"א חייב אפי' לאלתר משום דסבר דאם מצד עצם הפעולה הוי ברירה לא איכפת לן אם הוא גם דרך אכילתו דאצלו מסתכלים על המעשה.

אבל לאביי העיקר הוא אדם הפועל ולכן כ' "אין זה דרך בוררין", והאדם קובע אם זה דרך אכילתו או דרך ברירה. ולכן אם כוונתו לאכול לאלתר לא חשיב ברירה אע"פ שמצד עצם המעשה הוי פעולה של מלאכה.

ועפ"ז מיושבת קושית המהרש"א על רש"י הנ"ל, דלאביי לא נוגע לפרש החילוק בין יד וכלי ולא החילוק אמ"פ ופמ"א אלא הוא סבר שתלוי בנקודה אחת - אם הוא לאלתר לא הוי בורר. ולענין "לאלתר" אין הבדל אם הוא ביד או בכלי ואמ"פ או פמ"א כנ"ל. ולכן לאביי מתפרש הברייתא גם בנפה וכברה ולא צ"ל מפורש בלשון הברייתא, כיון שהעיקר הוא מה שהוא לאלתר וזה מתיר אפי' בנפה וכברה, ופשטות לשון הברייתא "בורר ואוכל" משמע דהוא לאלתר. משא"כ כשאביי הקשה על רב המנונא דמחלק בין אמ"פ ופמ"א הוי ליה לפרש החילוק שנוגע לפירוש הברייתא.

ונראה דעל דרך מחלוקת אביי ורב המנונא היא מחלוקת עולא ורב חסדא, דבתד"ה 'והתניא' כתב דדין בו ביום דעולא הוא כמו דין לאלתר דאביי, והיינו דבשניהם הוי ההיתר משום דכן הוא דרך אכילה ולא דרך בוררין. ועולא דן מצד אדם הפועל כנ"ל באביי, דאם הוא לצורך אכילה של בו ביום הוי שלא כדרך הבוררין שכוונתם לאוצר לאחר זמן ולא לבו ביום. וע"ז פליג רב חסדא והקשה וכי מותר לאפות לבו ביום ר"ל דכיון דעצם הפעולה הוא פעולה של מלאכה כמו מלאכת אפיה אזי גם לבו ביום צ"ל אסור. ולכן מחלק רב חסדא שההיתר הוא מה שהוא פחות מכשיעור דהוא חסרון בגוף המעשה.

ובזה אפשר לבאר חילוק הגירסאות אם צ"ל "שני" מיני אוכלין כו', די"ל דזה תלוי אם גדר ברירה הוא מצד אדם הפועל או מצד עצם הפעולה. דאם הוא מצד אדם הבורר אזי יש דין בורר בשני מיני אוכלין משום שבכח האדם לחשב שאוכל יהי' נחשב כפסולת כיון שאין בדעתו לאוכלו כמ"ש בתוס' היינו שדעתו קובעת מה נחשב כאוכל ומה נחשב כפסולת. אבל אם דנין מצד עצם מעשה הברירה, י"ל דאזי יהי' תלוי אם הוא בעצם דבר של פסולת או דבר אוכל ואין כח בדעתו לשנות המציאות.

ולפ"ז י"ל דרש"י לא ניחא לי' בגירסא זו מפני שזה יהי' תלוי במחלוקת האמוראים בפירוש הברייתא, דלשיטת עולא ואביי תלוי בהאדם ולשיטת רב חסדא ורב המנונא תלוי בעצם המעשה, ובכדי שלא להכנס בהחילוק בזה נקט גירסא שיכולה להתפרש בשני האופנים.


*) לע"נ א"מ מרת בלומא בת ר' אלכסנדר זושא הכ"מ.

1) מ"מ לא תלוי לגמרי בכוונתו כמו שראינו בדין בורר אוכל מאוכל כששניהם מין אחד דמותר לברור מה שאינו רוצה לאכול ממה שרוצה לאכול, ורק בשני מיני אוכלין מועיל כוונתו בזה כמ"ש ברמ"א סי' שיט וכן פסק אדה"ז שם. ברם עי' בט"ז שם סק"ב דסבר דגם במין אחד שייך בורר וכן מפרש בדברי התוס' דזה שאינו רוצה לאכול הוי פסולת היינו אפי' במין א', ולשיטתו תלוי לגמרי בכוונתו.

נגלה
מפרק משום קוצר
הרב בן ציון חיים אסטער
ר"מ בישיבת "אור אלחנן" חב"ד, ל.א.

על תוד"ה 'מפרק' בשבת דף עג, ב כתב הצ"צ דרש"י בדף צה, א הביא די"א דמפרק משום קוצר, ונראה טעמו משום דבגמרא כאן נזכר מפרק אפיסקא דקוצר. ולכאורה כוונתו להא דאר"פ מאן דשדי פיסא לדיקלא חייב שתים אחת משום תולש ואחת משום מפרק, אמנם צ"ע דא"כ הלא תולש תולדה דקוצר ומפרק תולדה דקוצר וא"כ למה חייב שתים דהלא עשה ב' תולדות מאב א' חייב א' כמבואר לקמן ריש פ' הזורק וברש"י שם, וא"כ י"ל דהא דר"פ נזכר כאן הוא רק משום תולש דהוא תולדת קוצר אמנם מפרק הוא תולדת דש [או ממחק לדעת ר"ת ועיין רשב"א לקמן צה, א דתרי מפרק איתא חדא תולדה דדש בגמ' הכא וא' תולדה דממחק בגמ' התם לגבי החולב].

שו"ר שכן הקשה ב'נחמד למראה' הובא ב'שביתת השבת' במלאכת דש ס"ק ס"ח, וכנ"ל דהקו' מתחזקת יותר עפ"י מש"כ הצ"צ דבגמ' הכא הוא המקור להפי' דהתם [וא"כ אאפ"ל תרי מפרק].

ולחידודי י"ל דהרי מרא דשמעתתא דמפרק משום קוצר הוא הירושלמי [ראה גם הרש"ש בדף צה שם] והרי כתב האג"ט בריש מלאכת קוצר דלפי הירושלמי תולש הוא אב כמו קוצר [וכ"מ באו"ז] ונמצא מאן דשדי פיסא דדקלא עשה אב דתולש ומפרק תולדת קוצר.

והנה בריטב"א הח' לעיל בד"ה 'אימא אף משום זורע' ס"ל [בדעת רש"י] דאין אומרים כולן מלאכה אחת הן ואינו חייב אלא אחת לגבי אב ותולדת אב שני אף דב' האבות מעין א' הן ולדוגמא הזומר והזורע חייב שתים משום דהזומר הוא תולדת נוטע אף דהזורע והנוטע אינו חייב אלא א' ואף אי עביד הזומר והזורע והנוטע בהדי הדדי חייב א' עיי"ש, וא"כ בנדו"ד אי סוברים דתולש הוא אב א"כ המפרק והתולש חייב שתים. אמנם הכא איירי במעשה א' ואולי אז אינו חייב אלא א', וכנ"ל כ"ז לחידודי, ועצ"ע.

נגלה
חיוב קרבן חטאת
הרב אליהו נתן הכהן סילבערבערג
ראש מתיבתא ליובאוויטש ד'שיקאגא

א. תנן במתניתין ר"פ כלל גדול "היודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה [ע"י שגגת שבת, ששכח ששבת היום - רש"י] חייב על כל שבת ושבת".

ופרש"י דהא דחייב חטאת על כל שבת בנפרד הוה משום ד"ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק אלא שלא נזכר לו במלאכות שנעשו בו, ושגגה קמייתא משום שבת הוא דהואי והא אתיידע ליה וכו'". אמנם התוס' חולקים על רש"י וסב"ל דידיעה המחלקת לענין חטאות הוה רק כשנודע לו החטא שעשה ולא מספיק מה שנודע לו ה'שגגה' שהי' לו.

ברם, אף דרש"י סב"ל דכן מספיק מה שנודע לו שגגתו - גם בלי ידיעה ממה שחטא לפועל - מ"מ יש לשיטתיה עוד תנאי בהידיעה, והוא, שבשעת הידיעה יהי' ידוע לו כל פרטי החטא באופן שלא הי' חוטא אז.

ודבר זה נלמד ממה שהקשו התוס' על רש"י מהא "דאמר בגמ' (לקמן עא, א) קצר וטחן כגרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר וטחן כגרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות קצירה גוררת קצירה וטחינה גוררת טחינה . . אלמא אע"פ שנודע לו קודם קצירה אחרונה שאותו יום שבת הוא, דהא בזדון שבת קצר וטחן, אפ"ה לא הויא ידיעה וחשיב העלם אחד כיון שלא נודע לו שחטא"?!

ולתרץ קושיא זו כתבו ראשונים ואחרונים (ראה רמב"ן, מהרש"א ועוד) דהא דידיעת שגגתו לא מהני לחלק שם הוה משום דבשעה שנודע לו שגגתו - דאותו יום שבת הוה - נעלם ממנו המלאכות האסורות, ושוב לא הוה ידיעה המחלקת דאין זה ידיעה שלימה בהאיסור (משא"כ בנידון דמשנתינו הרי בשעה שנודע לו שאותו יום הי' שבת הי' יודע גם על המלאכות האסורות - אף שלא זכר שהוא עשה המלאכות - ולכן הוה ידיעה המחלקת).

ועכ"פ נמצא דנחלקו רש"י ותוס' במה שנצרך עבור 'ידיעה המחלקת'; דלתוס' בעינן שיהי' ידוע לו החטא שחטא, ולרש"י בעינן שיהא ידוע לו השגגה ששגג, אבל באופן שאז יודע כל פרטי החטא כמשנ"ת.

ב. ולכאורה יש לבאר יסוד פלוגתתם ע"פ מה שחקרו אחרונים בהבנת מהו עיקר המחייב בקרבן חטאת; דמחד גיסא יש לפרש דהמחייב הוא גוף החטא שהאדם עשה בשגגה (דאע"פ שעשאו בשוגג מ"מ חייבו התורה להביא עליו קרבן), ומאידך גיסא יש לפרש שהמחייב הוא עצם השגגה שהביאו לחטוא, והיינו דהתורה ענשה האדם ע"ז ששגג ולא ידע מה שהי' צריך לדעת, ומחמת העדר ידיעתו הלזו אכן חטא לפועל (ומביאים הוכחות ומשמעויות מדברי הראשונים לשתי הצדדים ואכהמ"ל).

והרי להצד דעיקר המחייב הקרבן הוא החטא עצמו מסתבר לומר, דהידיעה המחלקת בין חיוב קרבן אחד לשני היא ידיעת החטא עצמו, וכשיטת התוס'. אמנם להצד שהמחייב את הקרבן הוה השגגה שהביאו לחטוא מתבאר היטב מדוע הידיעה המחלקת היא ידיעת השגגה ולא החטא, וכשיטת רש"י.

ולצד זה - השני - מבואר נמי מדוע הידיעה המחלקת צ"ל באופן כזה שבשעת הידיעה לא הי' האדם חוטא (היינו שיודע אז כל פרטי העבירה), משום דרק זה הוה 'הפסק' בין מצב הראשון שהאדם הי' מוכן לחטוא בו - מחמת השגגה הראשונה - למצב השני כזה (ובמילים פשוטות: לצד הזה שהמחייב את האדם בקרבן הוה השגגה, הרי הפירוש הוא שמחייבים אותו עבור זה שהגיע למצב כזה המכשירו ומביאו לחטוא, וא"כ הרי ה'הפסק' ממצב זה הוא מצב כזה שכבר אינו מוכן ומוכשר לחטוא, והיינו מצב שיש לו ידיעה בכל פרטי החטא).

ג. והנה בביאור דינא דמשנתינו דהשוכח עיקר שבת אינו חייב אלא חטאת אחת עבור כל המלאכות שעשה בכל השבתות, משא"כ בהיודע עיקר שבת כו' דחייב על כל שבת בפנ"ע, הביא רש"י מה שבגמ' ילפינן לה מקראי דלפעמים חייבין אחת עבור כל השבתות ולפעמים חייבין על כל שבת בפנ"ע, ומוסיף "ומסתברא דכי כתיב שמירה אחת לשבתות הרבה, כי האי גוונא [דהשוכח עיקר שבת] כתיב דכולא חדא שגגה היא וקרבן אשוגג קאתי".

והנה לכאורה הרי מילים אלו האחרונים מיותרים הם, דהרי ההבדל בין ב' המקרים פשוט הוא - לדעת רש"י - דרק בהיודע עיקר שבת איכא למימר הך סברא "שא"א שלא שמע בינתיים שאותו היום הויא שבת" משא"כ בהשוכח עיקר שבת דליכא למימר הכי כמובן, וא"כ מדוע הזכיר סברא זו - ד"קרבן אשוגג קאתי" - (שלא הוזכר בגמרא לענין זה) לבאר מדוע בשוכח עיקר שבת אינו חייב אלא אחת?

אמנם באם זה נכון שלשיטת רש"י הרי המחייב חטאת הוא השגגה כנ"ל, אז מבואר דזה גופא הוה הסיבה מדוע ב'שגגת שבת' יש כאן 'ידיעה המחלקת' (היינו שידיעת השגגה יכולה להחשב ידיעה המחלקת), משא"כ בשוכח עיקר שבת כמשנ"ת, ומבואר היטב מדוע הזכיר כאן רש"י סברא זו.

ועל יסוד דברים אלו אולי יש לבאר כמה מדברי רש"י ותוס' בהמשך הסוגיות איך דלשיטתייהו קאזלי, כמשי"ת.

חיוב תולדה במקום אב

ד. הנה בהמשך המשנה מבואר ד"העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא חטאת אחת", ומפרש רש"י "שתי תולדות של אב אחד אינו חייב אלא חטאת אחת דהרי הוא כעושה וחוזר ועושה בהעלם אחד ואין חילוק חטאות בהעלם אחד וכו'". ויש לדייק מדוע נקט רש"י דוקא ציור של העושה שתי תולדות של אב אחד ולא (גם) ציור של העושה האב ותולדה דידיה בהעלם אחד?

ולכאורה י"ל דרש"י לשיטתיה קאי בזה, דהנה אדברי הגמ' בריש ב"ק דהעושה אב ותולדה דידיה "לא חייב אלא חדא", מפרש רש"י, "אאב מלאכה, אבל אתולדה דידיה לא מיחייב". וכבר העירו אחרונים דמדברי רש"י אלו מובן, דהא דחייבים אחת על אב ותולדה אינה מיסוד הדין דהעושה וחוזר ועושה איזה חטא בהעלם אחד (כמו אכל חלב וחלב וכה"ג), דאז הוה הפירוש שחייב אחת על שני החטאים שעשה. משא"כ כאן הרי מדוייק מדברי רש"י שהחיוב חטאת הוה רק על האב ולא על התולדה שנעשה עמה בהעלם אחת (ובתוצ"ח להגר"מ זעמבא הי"ד האריך בזה וביאר הנפק"מ להלכה היוצא מזה עיי"ש).

ועכ"פ יש לבאר לפ"ז מדוע לא נקט רש"י בפירוש משנתינו גם הך דוגמא של העושה אב ותולדה דידיה, משום דבמשנתינו הרי החידוש הוא דגם כשיש עליו כמה חיובים מעין מלאכה אחת מ"מ אינו חייב אלא אחת על כולן, משא"כ כשעשה אב ותולדה דידיה הרי אין עליו מלכתחילה יותר מחיוב אחד כמשנ"ת.

אלא דגוף שיטת רש"י בזה צלה"ב, דמדוע באמת לא חל עליו חיוב חטאת על התולדה כשעשאו יחד עם האב דיליה בהעלם אחד (ואכן במק"א כתבתי להוכיח דכמה משאר הראשונים פליגי על רש"י בסברא זו, ולכאורה הרי הסברא הפשוטה באמת אינה כשיטת רש"י בזה, וטעמא בעי בהסברת שיטת רש"י)?

ואולי י"ל דיתבאר על יסוד דברינו לעיל דלשיטת רש"י הרי המחייב בקרבן חטאת אינו החטא שעשה אלא השגגה שהביא האדם לזה; דלפ"ז י"ל דכשהאדם הוה שוגג בהאב מלאכה שוב אין מקום ואפשרות לחייבו על שגגתו בהתולדה, דהרי האב הוא הכלל שממנו יוצא התולדות, וא"כ בשעה שנעלם ממנו הכלל כולו שוב אין מקום לחייבו ולהענישו ע"ז שחסר לו הידיעה בהפרטים המסתעפים מהכלל שאינו יודע אודותו עכשיו.

(ויתבאר היטב גם סברת שיטות אלו שחולקים על רש"י וסב"ל שכן חייב (אחת) על האב והתולדה ביחד (כבכל מקרה של העושה עבירה פעמיים בהעלם אחת); דלשיטתייהו הרי המחייב קרבן הוה החטא עצמו - ולא השגגה שמביאו - וא"כ הרי גם התולדה וגם האב הן מלאכות (חטאים) שמחייבים קרבן, ואין סיבה שלא יחול חיוב גם על התולדה שעשה, כמובן).

תינוק שנשבה וגר שנתגייר בין הנכרים

ה. בהמשך הגמרא (סח, ב) מבואר, דלדעת ר"י ור"ל הרי הא דתנן במשנתינו דהשוכח עיקר שבת חייב חטאת, הר"ז רק כשפעם ידע מזה אלא שאח"כ שכחו, משא"כ תינוק שנשבה וכה"ג שמעולם לא ידע משבת אינו חייב כלל (ופליגי בזה ארב ושמואל וכו' עיי"ש). ובהסברת שיטתייהו כתב רש"י "דקסברי אומר מותר אנוס הוא ולא שגגה היא". ואכן כן מתבאר גם מדברי רש"י בפירושו על המשנה בריש מס' כריתות ד'אומר מותר' נחשב לאנוס ופטור מלהביא חטאת.

אמנם התוס' (כאן) חולקים על רש"י וסב"ל ד'אומר מותר' אינו סיבה כלל לפטור מחטאת, וסברת ר"י ור"ל הוא מחמת שכן דרשו מקראי, וכמו שאכן מפורש בהמשך הגמרא דר"י ור"ל אזלי כמונבז, והרי מונבז יסד שיטתו בקראי כמבואר בגמרא.

(ולתרץ קושיית התוס' ארש"י מהמשך הגמרא יש לכאורה ב' דרכים בכללות: א. דרכו של המג"ש, דאכן ר"י ור"ל אזלי כשיטת מונבז להלכה, אבל לא מטעמיה (דשיטת מונבז מיוסד אקראי משא"כ דבריהם מיוסדים על הסברא דאומר מותר אנוס הוא כדברי רש"י). ב) דרכו של הפנ"י, דסברא זו של אומר מותר אנוס הוא הוה גם העומק של דברי מונבז והפירוש שהוא מפרש בהלימוד מהפסוקים עיי"ש).

וצלה"ב במה פליגי רש"י ותוס' באם 'אומר מותר' הוה סיבה לפטור מחטאת או לא?

גם צלה"ב:

התוס' מביאים דברי הגמרא במכות לגבי דין חיוב עיר מקלט עבור ההורג נפש בשגגה, ואיך שמפשטות לשון הגמרא שם משמע ש'אומר מותר' אכן הוה פטור משום שאינו נחשב שגגה?! והתוס' מתרצים ומפרשים דברי הגמ' שם באופן אחר - שלכאורה אינו פירוש הפשוט - באופן שלא יסתור לשיטתייהו כאן דאומר מותר באמת כן נחשב לשוגג ואינו סיבה לפוטרו.

אמנם ראה זה פלא; דגם רש"י במכות שם מפרש לשון הגמרא - לענין אומר מותר - כמו שפירשוהו התוס' כאן! והרי לכאו' אינו מובן כלל (וכבר מקשים כן אחרונים), דהא לשיטת רש"י דאומר מותר כן הוה פטור משום שאכן אינו נחשב לשוגג, מדוע אינו מפרש הגמרא שם כפשוטו - שאומר מותר הוה סברא לפטרו מחיוב ערי מקלט?

אלא דלדברינו דלעיל בביאור שיטות רש"י ותוס' בהבנת המחייב בקרבן חטאת לכאורה יתבאר הכל היטב; דלרש"י דעיקר המחייב הוא השגגה, והיינו שמענישים האדם עבור זה ששגג ולא ידע, מסתבר לומר דמי שמעולם לא הי' לו שום ידיעה כלל - והרי זה הי' שלא באשמתו - אכן אין שום מקום וסברא להענישו על שגגה כזו, וזהו תוכן הסברא דאומר מותר אנוס הוא. משא"כ להתוס' דהמחייב הוא עצם החטא שעשה אכן אין מקום כ"כ לסברא זו.

ולפ"ז מובן נמי דשיטת רש"י דאומר מותר נחשב לאנוס הוא רק לענין חיוב קרבן חטאת - דהיות וחיוב החטאת באה על השגגה וכו' כנ"ל - משא"כ לענין שאר דינים אין הכרח כלל שיסבור דאומר מותר נחשב לאנוס, ומאוד יתכן שיסכים לשיטת התוס' בזה. ומתורץ היטב מדוע רש"י במכות לגבי חיוב ערי מקלט לא פירש הגמרא לפי שיטתו כאן בענין חיוב קרבן חטאת.

ובדרך זה אולי יש מקום לבאר עוד כו"כ פלוגתות בינייהו - דרש"י ותוס' - בהמשך הסוגיות, ועוד חזון למועד.

נגלה
ענני הכבוד אם נחשבים למחיצה [גליון]
הרב משה יצחק ליבליך
'כולל מנחם' שע"י מזכירות כ"ק אדמו"ר

בגליון העבר (עמ' 51) הקשה הת' ש.ז.פ. "דבשו"ת מהר"ם בר ברוך ח"ג סי' שצ הקשה, דהרי בשבת נתנה התורה ולמ"ד תחומין בשבת דאורייתא היאך חזרו לאחורם י"ב מילין ויצאו חוץ לתחום, ותירץ דענני הכבוד שהיו מוקפין בהם נחשבים כמחיצת בנ"א, עיי"ש.

ולכאו' קשה איך הייתה רה"ר במדבר בזמן שהיו ישראל שרויים שם הרי כל המקום מוקף מחיצות וזה לכאו' הי' צריך להיות דין של רה"י ולא רה"ר. וא"כ איך לומדים דיני הוצאה רה"י לרה"ר".

והנה זה ודאי דאם הפי' הוא שהעננים הם מחיצות כפשוטם קשה כנ"ל, אבל זה אינו.

דהנה במס' עירובין נה, ב איתא, דמחנה ישראל שממנו למדו מדת תחומין מה"ת הי' י"ב מילין (שלש פרסאות) על י"ב מילין, וזה לא הי' תלוי בענני הכבוד כ"א בגודל מחנה ישראל. שדבר זה - התחום (כמו כל מלאכות שבת) אנו לומדים ממצב בנ"י במדבר. אלא שהיו מוקפים ענני הכבוד בגלל טובת הקב"ה לבנ"י.

והשואל שאל "למ"ד בשבת ניתנה תורה לישראל היאך חזרו לאחוריהם י"ב מילין" וע"ז תירץ שם "לא קשיא דאפי' למ"ד תחומין דאורייתא מוקפין היו בענני כבוד [והוי כמחיצה] בנ"א". והראה מקום לעירובין מג, ב, שמסופר שם על "נחמיה בריה דרב חנילאי משכתיה שמעתא ונפק חוץ לתחום, אמר ליה רב חסדא לרב נחמן נחמיה תלמידך שרוי בצער אמר לו עשה לו מחיצה של בנ"א ויכנס".

והביאור בכ"ז הוא פשוט, כל זמן שבנ"י היו במדבר כולל מעמד מ"ת הם היו מוקפים בענני הכבוד. וכשחזרו בנ"י לאחוריהם י"ב מיל גם באותו רגע - באופן חד פעמי - נתרחבו ענני הכבוד כך שבנ"י לא היו ולו לרגע אחד מחוץ לענני הכבוד. ובשביל אותה פעם בודדת היו העננים מעין מחיצה בשביל בנ"י, ועי"ז לא יצאו בנ"י מהתחום אפי' לרגע אחד. ודבר זה הוא מעין סיפור הנ"ל שבגמ', שע"י בנ"א "נתרחב" התחום, ומחיצת בנ"א איננו דבר הרגיל, והרי זה יוצא מן הכלל ובתנאים מסויימים כהמשך הגמ' שם.

ובתשובה שם ממשיך "ואע"ג דעננים של עכשיו אינם נחשבים כממש, [עננים שלהם שאני] שהקיפן הקב"ה להגן מפני האומות ובכל מקום שהיו הולכים היו ענני הכבוד עליהם", כלו' שלמרות שבד"כ עננים אינם נחשבים כממש וא"כ איך השתמשו בהם בתור מחיצה ע"ז השיב שם שהיות והיו להם תכונות מיוחדות, הנה זה הועיל בשביל אותו פעם, וכסיפור הגמ' הנ"ל*.


*) מלשון מהר"ם בר ברוך ש"עננים שלהם שאני שהקיפן הקב"ה להגן מפני האומות וכו'", משמע שתמיד הי' עליהם שם מחיצה. המערכת.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות