E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

חג השבועות - תשס"ו
רמב"ם
בדין שבתות כגופין מחולקין
הרב משה בנימין פערלשטיין
מנהל מתיבתא ליובאוויטש ד'שיקאגא

ברמב"ם הלכות שגגות פרק ז הל' ח כתב: "עשה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת בשבתות הרבה בין בזדון שבת ושגגת מלאכות בין בשגגת שבת וזדון מלאכות חייב על כל מלאכה ומלאכה, כיצד ידע שהיום שבת וזרע בו מפני שלא ידע שהזריעה מלאכה, וכן בשבת שנייה ידע שהוא שבת ונטע בה מפני שלא ידע שהנטיעה אסורה משום מלאכה, וכן בשבת שלישית הבריך מפני שלא ידע שההברכה מלאכה, חייב על כל אחת ואחת אע"פ שהיא מעין מלאכה אחת, מפני שהשבתות כגופין מוחלקין".

מקור הרמב"ם דשבתות כגופין הוא במסכת כריתות טז, א בסוגיא ארוכה שם דקאמר, "מאי קבעי מיניה אי שבתות כגופין דמיין ואי לא בעי מיניה . . אמר רבא אמרי בי רב, תרתי בעא מיניה שבתות כגופין דמיין ואי לא בעא מיניה, ולדי מלאכות כמלאכות דמיין אי לא". ע"ש. וכתב רש"י שם, "אי האי דעבד בכמה שבתות אותן מלאכות שעשה בזו עשה בזו ובהעלם אחד דלא הודע לו בינתיים מי אמרינן כיון דבתרי שבתות עשאן הויין הני תרתי שבתות כשני גופי עבירות כאילו קצר וזרע בהעלם אחת וחייב על כל אחת...". ע"ש.

והנה בעצם הדין של שבתות כגופין יש לעיין מאי סברא היא זו הרי המלאכה לא נשתנתה בין שבת לשבת וא"כ למה יהא נקרא כגוף שני. ובפרט לפ"מ שכתב רש"י שהוא נחשב "כאילו קצר וזרע". לכאורה מה שייך זה לזה.

ואואפ"ל דהעושה מלאכה בשבת נקרא שחילל את השבת. וכלשון הכתוב "מחללי'". וכידוע לשון המכילתא "ר' יהודה בן בתירא אומר, הרי הגוים שהקיפו את ערי ישראל וחללו ישראל את השבת, שלא יהו ישראל אומרין, הואיל וחללנו מקצתה, נחלל את כולה, תלמוד לומר מחלליה מות יומת, אפילו כהרף עין מחללי' מות יומת". וכ"ק אדמו"ר זי"ע בלקו"ש ח"ח שיחה ג לפרשת נשא, האריך בזה. וראה שם בהע' 20-22 מ"ש בזה. (ועיין באבני נזר אה"ע סימן קכד שכתב: "ובעיקר פסול אנשי חיל מחמת חילול שבת, נולד לי קצת מיחוש מהא דמכילתא כי תשא "ריב"ב אומר הרי הגוים שהקיפו את ארץ ישראל וחיללו את השבת שלא יהי' ישראל אומרין הואיל וחללנו את מקצתה נחלל את כולה, ת"ל מחללי' מות יומת אפי' כהרף עין מחללי' מות יומת" עכ"ל, וא"כ י"ל גבי אנשי חיל דמורין התירא הואיל בלא"ה צריכין לחלל שבת בסלאזבע חושבין שמותרין לחלל את השבת כולה, שהם לא למדו המכילתא, ובגביית עדות ראיתי שאיש חיל אחד השיב בסלאזבע אין כאן שבת, ומ"מ לפי הנשמע אין טועין בזה והכל יודעין שמה שמוכרח מוכרחין, והיותר הוא חילול שבת, וכיון שרואין אנ"ח אחרים שומרין שבת אין עליהם לימוד זכות", ע"ש) שלומד מזה עכ"פ זכות ליחיד. וגם מובא שם בלקו"ש הפסיקתא זוטרתא שכתב, "ד"א מחללי'. שאם חילל חצי שבת מחמת אונס יכול יחלל שאר היום, תלמוד לומר מחללי' מות יומת, וזה מדבר ביחיד".

ומ"מ מכל הנ"ל יש להוציא דשאני מלאכות שבת ששייכים לגוף השבת ולא רק ששבת גורמת איסור מלאכות, כ"א ששבת היא מציאות של שביתה ממלאכות. ונמצא דכשעושה מלאכה בשבת הרי היא נוגעת ליום השבת.

ואפשר להביא ראי' לזה מהא דהוריות דף ד דאיתא שם, "בעי רב יוסף אין חרישה בשבת, מהו מי אמרי כיון דקא מודו בכולהו מלתא, כביטול מקצת וקיום מקצת דמי, או דלמא כיון דקא עקריין ליה לחרישה כל עיקר, כעקירת גוף דמי . . ת"ש יש שבת בתורה אבל המוציא מרה"י לרה"ר פטור ואמאי הא עקריין להוצאה כל עיקר התם נמי כדשנין", ע"ש וברש"י שם, "מי אמרינן כיון דקא מודו ב"ד בכולהו שאר מלאכות דשבת דאסירי כבטול מקצת וקיום מקצת דמי וחייבין".

הרמב"ם בהלכות שגגות פרק יד הל' ב כתב: "לעולם אין בית דין חייבין עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת בדברים שאינן מפורשין בתורה ומבוארים ואחר כך יהיו בית דין חייבין בקרבן והעושים על פיהם פטורין, כיצד שגגו והורו . . או שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת . . הרי אלו כמי שאמרו אין שבת בתורה . . שעקרו כל הגוף ואין זו וכיוצא בזה שגגת הוראה אלא שכחה, לפיכך פטורין מן הקרבן וכל העושה על פיהן חייב חטאת בפני עצמו, אבל אם טעו והורו ואמרו המוציא מרשות לרשות הוא שחייב שנאמר אל יצא איש ממקומו אבל הזורק או המושיט מותר, או שעקרו אב מאבות מלאכות והורו שאינה מלאכה, הרי אלו חייבין".

הרי דפסק הרמב"ם בפשיטות דעקירת אב מאבות מלאכות אינה עקירת גוף המצוה, וב"ד חייבין ע"ז. ועיין בנו"כ שהקשו דהרי זה איבעיא דלא איפשיטא ואיך פסק הרמב"ם בפשיטות דאינה עקירת גוף, הי"ל להעלות בספק כדרכו בכגון דא.

ואואפ"ל בהקדים ביאור הסוגיא דהוריות, דלכאורה מהי ההו"א דעקירת מלאכה תהא נקרת עקירת גוף הדבר. הרי המלאכה היא רק פרט אחד במצוות השבת. ולפ"מ שכתבנו לעיל י"ל דמאחר שקדושת שבת היא השביתה ממלאכות ממילא יש מקום לומר דכשעקרו מלאכה היא ג"כ עקירת הגוף, דהרי ע"י עקירה זו יש חסרון בעצם השבת. והוי כשבת שיש בה קדושה ברמה אחרת משבת עם מלאכה זו. וזהו שאלת הגמרא אם זה נקרא עקירת גוף או לא.

והנה הרמב"ם בפ"ז שהבאנו לעיל, כתב בהדיא דגופין מוחלקין בשבת הוא רק כש"עשה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת", אבל אם עשה אותה מלאכה בשבתות הרבה אינו חייב על כל שבת ושבת.

ועיין בלח"מ שם שהקשה קושיות רבות על הרמב"ם, ועיין שו"ת אבני נזר חלק חו"מ סימן קפט ולהלן, דיון רחב בינו ואביו על ענין זה. ומ"מ הרמב"ם סובר דרק ב"עשה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת" אמרינן שבתות כגופין.

ואיך שיהי' ביאור הרמב"ם, מוכרח משיטתו דאין מלאכה אחת פועלת בגוף השבת. ומשו"ה לא הויא גופין מוחלקין, ולפ"ז א"ש למה פשט הרמב"ם האיבעיא דהוריות ופסק שאין מלאכה נקראת עקירת הגוף. ושיטת הרמב"ם א"ש עם מ"ש כ"ק בהערה הנ"ל.

והנה בסוגיין שבת דף סז, על הא דתנן "היודע עיקר שבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה - חייב על כל שבת ושבת. היודע שהוא שבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה - חייב על כל אב מלאכה ומלאכה. העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת - אינו חייב אלא חטאת אחת". כתב רש"י בד"ה 'חייב על כל שבת ושבת': "חטאת אחת לכל שבת, ואף על פי שלא נודע לו בינתים, והעלם אחד הוא, אמרינן ימים שבינתים הויין ידיעה לחלק, שאי אפשר שלא שמע בינתים שאותו היום הויא שבת, אלא שלא נזכר לו במלאכות שנעשו בו, ושגגה קמייתא משום שבת הוא דהואי, והא אתיידע ליה ביני ביני, הלכך, כל חדא שבת - חדא שגגה היא".

ובתוספות שם הקשה על רש"י, "וקשה לה"ר אליעזר דאמר בגמרא (לקמן עא, א) קצר וטחן כגרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר וטחן כגרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות קצירה גוררת קצירה וטחינה גוררת טחינה פירוש ואינו חייב אלא אחת ובשבת אחת איירי דבשתי שבתות היה חייב שתים דימים שבינתים הויין ידיעה לחלק אלמא אע"פ שנודע לו קודם קצירה אחרונה שאותו יום שבת הוא דהא בזדון שבת קצר וטחן אפי' הכי לא הויא ידיעה וחשיב העלם אחד כיון שלא נודע לו שחטא שהרי סבור שהמלאכה מותר' וטעמא משום דכתיב או הודע אליו חטאתו שיהיה לו ידיעת חטא".

והרמב"ן שם כתב לתרץ שיטת רש"י, "וי"ל לא דמי דבשלמא התם לא נודע לו חטאתו שהרי יש לו שגגת מלאכות, אבל הכא הרי נודע לו חטאתו שהרי לא היה לו אלא שגגת שבת והרי נודע לו שהוא שבת ויודע הוא שמלאכות אסורות בו ושהללו מלאכות הן ואע"פ שלא נודע לו שחטא הוא שהרי אינו זכור שעשה בו מלאכה".

ודברי הרמב"ן צ"ע, דהרי רש"י הדגיש "ושגגה קמייתא משום שבת הוא דהואי, והא אתיידע ליה ביני ביני", וא"כ מאי מהני זה שלא ידע מצד שגגת מלאכות הרי שגגתו הראשונה היתה מצד שבת וזה הרי "אתיידע ליה ביני ביני".

והנה לפמ"ש י"ל, דבעצם שגגת מלאכות הוא ג"כ נוגע לשבת, דבלי ידיעת מלאכה חסר בעצם השבת, וא"כ אם כשנודע שהיא שבת שכח ממלאכת קצירה וטחינה א"כ חסר בידיעת השבת, וא"כ י"ל דלא מקרי "אתיידע ליה ביני ביני" ונקרא "לא נודע לו חטאתו שהרי יש לו שגגת מלאכות".

ובשפת אמת תירוץ קושית התוס' באו"א, "ונראה לחלק דלא דמי להא דלקמן דכיון דצריך להיות שב מידיעתו פי' דאם הי' נודע לו בשעת החטא מה שנתודע לו אח"כ לא הי' חוטא אז חשיב ידיעה [אפ"ל דגם הידיעה לחלק בחטאות צ"ל באופן זה], א"כ התם כיון דכשנזכר מן השבת סבור דטחינה או קצירה מותרת א"כ כשהי' לו ידיעה זו בשעת העבירה הי' עובר וקוצר וטוחן לכן לא חשיבי ידיעה לחלק, משא"כ הכא נהי דשכח עתה כל מעשה המלאכה שעשה בשבת מ"מ מאחר שנודע לו שהי' שבת וכל המלאכות האסורים ידועים המה לו א"כ אם הי' לו זו הידיעה בשעת העבירה לא הי' עובר חשיב שפיר ידיעה לחלק" [ואפשר כן הוא כוונת המהרש"א מ"ש דלכאורה יש לחלק כו'] ע"ש ובחי' הרמב"ן והריטב"א.

בהא דמסיים לעיין ברמב"ן, משמע כוונתו שהרמב"ן הולך בסברתו, ואם כנים דבריו יתישב קושיתינו הנ"ל ג"כ. רק דדוחק קצת לומר שזהו סברת הרמב"ן מאחר שלא הזכיר כלום מענין שב מידיעתו.

רמב"ם
מחיצות רה"י לשי' הרמב"ם והראב"ד
הרב מנחם מענדל כהן
שליח כ"ק אדמו"ר - סקרמנטא, קליפארניא

מוצאים אנו כמה מחלוקות בין הרמב"ם והראב"ד בדיני רה"י ונקודתם אחת היא.

א. בפי"ד מהל' שבת ה"ט פוסק הרמב"ם: "עמוד ברה"ר גבוה עשרה ורחב ארבעה הרי זה רה"י, נעץ בגבהו יתד כל שהוא . . הואיל וראוי לתלות ביתד ולהשתמש בו הרי"ז ממעטו ונעשה כרמלית", היינו דזה שיש יתד בצד העמוד ממעטו מגובה עשרה, והעמוד נעשה כרמלית.

וע"ז משיג הראב"ד: "לא כיון יפה לפירוש השמועה. כי השמועה בשנעץ על ראש העמוד. והוא מפרש מן הצד..." עכ"ל. היינו דהראב"ד לומד דזה שיש יתד בצד העמוד אינו ממעטו מגובה עשרה, רק המדובר בשיש יתד ע"ג העמוד, וממעטו מרוחב ד' על ד' דאי אפשר להתשמש ע"ג העמוד בכל הרוחב ד' על ד', כי היתד ממעטו.

ויעוי' בחידושי הגר"ח הלוי על הרמב"ם שביאר בארוכה בדעת הרמב"ם דזה שיש יתד בצד העמוד אינו מבטלו מגובה עשרה וכו', רק דנעשה קרוב עי"ז לרשות הרבים דבני רה"ר משתמשים בצדו ורשויות אוסרות זה על זה, והרי"ז כהדין דתחילת הלכה זו "גג הסמוך לרשות הרבים . . הואיל ורבים מכתפין עליו אסור לטלטל בגג...".

עכ"פ רואים דלהרמב"ם מתבטלת רה"י עי"ז שבני רשות הרבים משתמשין בצדה. ולהראב"ד אין הרה"י מתבטלת עי"ז.

ב. בפט"ו הי"א פוסק הרמב"ם בנוגע לאמת המים שעוברת בחצר, דמבטלת הרשות היחיד אם יש ברחבה יותר מעשר אמות. וע"ז כתב הראב"ד (דהנה בגמ' יש שני סוגיות, בעירובין יג, א, בנוגע ללשון הים הנכנס לחצר. ובעירובין דף פו בנוגע לאמת המים): "ואני רואה זה המחבר כולל ומערב ענין בענין, סובר שהם ענין אחד והמה רחוקים ונפרדים שלקח עתה לשון ים, ואמת המים ועירבן וטירפן זה בזה ויש הפרש גדול ביניהם . . והטעם מפני שהאמה נכנסת ויוצאת וחולקת רשות לעצמה . . והלשון נכנס לחצר ואינו יוצא והוא כבור שבחצר ומחיצות החצר מתירות אותו", עכ"ל. ועיי"ש באריכות הביאור.

ושוב נמצא דלהרמב"ם בקלות מתבטלת רה"י אפי' בלשון הים שנכנס לחצר ואינו יוצא מהחצר, ולהראב"ד דוקא אמת המים שהיא נכנסת ויוצאת מהחצר מבטלת דין רשות היחיד, אבל לשון הים אינו מבטל רשות היחיד והוה "כבור שבחצר ומחיצות החצר מתירות אותו".

ג. ידועה שי' הרמב"ם דבכדי להיות רה"י מדאורייתא צריך ד' מחיצות דווקא, ראה רמב"ם פי"ז ה"ט דפסק שם וז"ל: "מבוי שהכשירו בקורה אעפ"י שמותר לטלטל בכולו כרה"י הזורק מתוכו לרשות הרבים או מרשות הרבים לתוכו פטור, שהקורה משום היכר היא עשויה, אבל אם הכשירו בלחי, הזורק מתוכו לרשות הרבים, או מרה"ר לתוכו חייב, שהלחי הרי הוא כמחיצה ברוח רביעית".

וע"ז השיג הראב"ד: "...וקיימא לן דג' מחיצות דאורייתא, א"כ הכשירו בקורה אמאי פטור וכי באו חכמים להקל בשל תורה..." עכ"ל, שוב נמצא דהרמב"ם מחמיר דצריך דוקא ד' מחיצות ובלי זה מדאורייתא הוי כרמלית והראב"ד מיקל וסובר דבג' מחיצות נמי הוי רשות היחיד מן התורה1.

והעירני בזה ידידי הת' מנחם מענדל שי' בלאו, מדברי הגר"ח הלוי הידועים על דברי הרמב"ם בפי"ד מהלכות שבת, ה"א: "ואי זו רה"י תל שגבוה עשרה טפחים, ורחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, או יתר על כן וכן חריץ שהוא עמוק עשרה ורחב ארבעה על ארבעה או יתר על כן וכן מקום שהוא מוקף ארבעה מחיצות גובהן עשרה וביניהן ארבעה על ארבעה", ובשו"ע סי' שמה סק"ב כתב המחבר: "איזה רה"י מקום המוקף מחיצות גבוהים עשרה טפחים ויש בו ד' טפחים על ד' טפחים, או יותר, וכן חריץ . . וכן תל...".

וצריך ביאור בשינוי הסדר, דהרמב"ם כשמתחיל לתאר רשות היחיד מתחיל עם תל גבוה עשרה טפחים ושינה מלשון וסדר השו"ע דהתחיל לתאר רשות היחיד במקום המוקף מחיצות גבוהים עשרה טפחים ויש בו ד' על ד', דלכאורה מתאים להתחיל בזה, כי זהו עיקר גדר רה"י ואח"כ לומר וכן תל וכן חריץ.

וביאר בזה הגר"ח, דהרמב"ם בא ללמדנו דעיקר הגדר של רשות היחיד אינו המחיצות אלא הנפעל שנעשה מובדל עי"ז מרשות הרבים, ולפיכך הפך את הקערה על פיה, והתחיל לתאר את רשות היחיד, מתל גבוה עשרה.

והרי"ז מתאים לשיטתו בכלל מלאכת שבת שביארנו בארוכה בגליון העבר, דהעיקר הוא הנפעל ברוב רובן דמלאכות שבת, ועפי"ז י"ל דהרמב"ם והראב"ד נחלקו בגדר מחיצות רה"י דהרמב"ם סב"ל דהעיקר הוא שבזה נעשה הרשות נפרד מרשות הרבים, והראב"ד סב"ל דהעיקר הוא שיש להם מחיצות עשרה2.

ולפיכך במחלוקת הראשונה דנעץ בגבהו יתד כל שהוא, פסק הרמב"ם דכיון דאינו נפרד מרשות הרבים, ובני רה"ר מכתפין עליו ומשתמשין בהיתד וכו', נעשה כרמלית, והראב"ד משיג עליו, דכיון דיש לו מחיצות עשרה מאי אכפת לן בזה ודין רשות היחיד דאורייתא יש על העמוד כי גבוה עשרה הוא.

ובמחלוקת השניה בנוגע לאמת המים העוברת בהחצר, פסק הרמב"ם דכיון דאמת המים, (לשון הים) עוברת בחצר הרי"ז מבטל הפרטיות דרשות היחיד, ואינו מורגש כנפרד מן הים, וכנראה בחוש, דאפי' שהמים אינם עוברים דרך שני הצדדים, מ"מ מתבטל הרגש הפרטיות ולפיכך פוסק הרמב"ם דדין כרמלית יש בו עד שעושין מחיצה מיוחדת להמים.

אבל הראב"ד סובר דכיון דאמת המים אינה עוברת בחצר, מצד לצד, ורק נכנסת בצד אחד, א"כ עדיין דין מחיצות יש עלייהו, ואינה מבטלת מתורת רשות היחיד, וכלשון הראב"ד בזה "והוה כבור שבחצר ומחיצות החצר מתירות אותו".

ומובן ג"כ דבמחלוקת השלישית פסק הרמב"ם דמבוי עם ג' מחיצות לא הוה רה"י דאורייתא משום שבג' מחיצות גרידא, לא נעשית רה"י מובדלת מרשות הרבים. וכנראה בחוש, דכשהולכין ברחוב, אילולי שיש לחי וכתוב עליו באותיות גדולות "מבוי סתום" נכנסים פנימה, ולפיכך פוסק הרמב"ם דמבוי עם ג' מחיצות גרידא אינו רה"י דאורייתא, אבל הראב"ד סובר דדין מחיצות יש על המבוי ולפיכך הוה רשות היחיד דאורייתא.

ובזה יש להסביר עוד מחלוקת (רביעית), בדין מחיצות דרשות היחיד, דהרמב"ם פסק בפי"ז הי"ב "ע"ז עצמה או אשרה שעשה אותה לחי כשר שהלחי עוביו כל שהוא" משא"כ בנוגע לקורה, שהוא משום היכר ולא משום מחיה ותיקנו חכמים שצריך שיהא בו כדי לקבל אריח היינו חצי לבינה, פסק הרמב"ם "בכל עושין קורה אבל לא באשירה לפי שיש לרוחב הקורה שיעור".

ומשיג ע"ז הראב"ד בנוגע ללחי "ואם עביו כל שהוא גבהו מיהת צריך שיעור שיהא גבהו עשרה, אלא בין לחי ובין קורה מותר דמשום היכר הוא" עיי"ש באריכות וע"ע בחידושי הגר"ח על הרמב"ם דלהרמב"ם כיון דלחי משום מחיצה ובמחיצה הרי סובר הרמב"ם דעיקרו הנפעל ולא דין בהמחיצה א"כ גם בלחי יש נפעל, ולפיכך כשר הלחי אבל בקורה דזה דין בהקורה דתיקנו חכמים שיהא בו כדי לקבל אריח וכו', מובן למה פסק הרמב"ם דאומרים בו "כתותי מיכתת שיעוריה".

משא"כ להראב"ד דסובר דגם במחיצות רשות היחיד, הרי זה דין בהמחיצה וע"כ שואל הראב"ד 'מהו החילוק בין קורה ולחי', וכלשונו "בין לחי ובין קורה מותר דמשום היכר הוא". ואם לא אומרין כתותי מיכתת גבי לחי, (אעפ"י שזה דין בהמחיצה), למה נאמר כן גבי קורה.

ועפי"ז מובן מה שכתוב בבכורי יעקב להלכות סוכה (לבעל ערוך לנר), סי' תרל סק"ב, דלהרמב"ם אם עשה בסוכה, הדפנות או הסכך מעצי אשירה, הרי"ז פסול, דכתותי מיכתת שיעורי' והטעם היחיד שכשר בלחי הוא משום שלא צריך בו שיעור דהעיקר שם הוא הנפעל, שיהא נפרד מרשות הרבים, משא"כ בסוכה דצריך מחיצות צריך שיעור ממילא אומרים כתותי מיכתת שיעורי'.

משא"כ להראב"ד דסובר דגם בהלכות שבת הרי"ז דין בהמחיצה מ"מ אומרין בלחי וקורה דזה כשר הרי"ז מורה דהפשט בכתותי מיכתת, היינו שמשהו נשאר להוה כמו שברי שברים, וכו' א"כ יש להוכיח ממחיצות שבת למחיצות סוכה, ולסכך, דהוה כשר דהרי גם בסכך קש נדף כשר, ולא איכפת לן דהוה שברי שברים (וראה בזה עוד במפענח צפונות פ"ט סי' יז ואכ"מ3).

לסיכום: להרמב"ם דדין מחיצות גבוה עשרה ברה"י העיקר הוא הנפעל שיהא נפרד עי"ז מרשות הרבים. משא"כ להראב"ד הרי"ז בעיקרו דין בהמחיצות דהתורה גזרה דאם ישנם מחיצות עשרה הרי בזה נעשה רה"י.


1) השוה ג"כ לפלוגתתם בפי"ז מהלכות שבת ה"ה דפסק הרמב"ם "אכסדרה בבקעה מותר לטלטל בכולה ואעפ"י שהיא שלש מחיצות . . והזורק מרה"ר לתוכה פטור" וכותב ע"ז הראב"ד "זה שבוש" וראה מגיד משנה "כבר הזכרתי בפרק ה (ה"א וה"ט) דעת רבינו בכ"מ שיש לו ג' מחיצות שאינו רה"י דבר תורה".

2) ובזה תבואר ג"כ פלוגתתם בפי"ז מהלכות שבת ה"ד דפסק הרמב"ם "מבוי שהוא שוה מתוכו ומדרון לרשות הרבים, או שוה לרה"ר ומדרון לתוכו, אינו צריך לא לחי ולא קורה שהרי הוא מובדל מרשות הרבים". ומשיג ע"ז הראב"ד "דוקא במדרון המתלקט עשרה מתוך ארבעה שהוא כמחיצה והכי איתא בתוספתא (שבת פי"א ה"ד)".

היינו דהרמב"ם פוסק דאם המבוי גבוה מרה"ר או נמוך מרה"ר הרי"ז מספיק כיון דהוא מובדל מרשות הרבים ויש לנו עיקר הנפעל של מחיצות דרשות היחיד. אבל הראב"ד סובר דזה אינו מספיק וצריך שיהי' לו דין מחיצות גבוה עשרה ולפיכך צריך שיהי' דוקא גבהו עשרה בתוך ארבעה אמות הראשונים, דאז הרי מוסבר בהלכות שבת בנוגע לתל המתלקט עשרה בתוך ארבע, דהוה כאילו יש לו מחיצות עשרה.

וראה ג"כ מעשה רקח, שכתב דלהרמב"ם לא בעינן שיפוע המדרון שיתלקט י' טפחים מתוך ד' אמות יעו"ש, כיון דלהרמב"ם אין העיקר שיש לו מחיצות גבוה עשרה אלא שהוא מובדל מרשות הרבים (אולם ראה במרכבת המשנה דכתב דהרמב"ם יסכים להראב"ד לדינא, ואעפי"כ מזה שהרמב"ם כותב בפירוש, "שהרי הוא מובדל מרשות הרבים" ולא כתב התנאי לדינא "שצריך שיהא מתלקט עשרה מתוך ארבע" כהראב"ד ג"כ מוכח דעיקר המחיצות הוא כדי שיהא הנפעל שיהא נבדל מרשות הרבים).

וכן יש להעיר בזה מדברי הרמב"ם פי"ז הי"ד "כמה יהי' פתח המבוי ויהי' יד להכשירו בלחי או קורה גבהו אין פחות מעשרה טפחים, ולא יתר על עשרים אמה, ורחבו עד עשר אמות, בד"א שלא הי' לו צורת הפתח, אבל אם הי' לו צורת הפתח אפילו הי' גבוה מאה אמה או פחות מעשרה או רחב מאה אמה הרי"ז מותר והשיג ע"ז הראב"ד "פחות מעשרה שבוש הוא"

משום דלהראב"ד העיקר במחיצות שיהי' נבדל מרשות הרבים, ולפיכך סגי בצורת הפתח ברוח רביעית, אפי' אינו גבוה עשרה, כיון דנבדל בזה מרשות הרבים, אבל להראב"ד דצריך להיות לו דין מחיצה צורת הפתח לא יועיל בפחות מעשרה אפי' ברוח רביעית, כי דין מחיצה הצריכו חכמים ברוח רביעית, ואינו גבוה עשרה לאו מחיצה אקרי ועדיין צ"ע בדעת הרמב"ם איך יכול צורת הפתח פחות מעשרה למנוע רגל הרבים הלא בקעי בה רבים וכו' ואכ"מ.

3) ולכאו' בסברא זו נחלקו הראשונים דהתו' בסוכה ד, ב הקשה סתירה, בין הלכות שבת להלכות סוכה. דבהלכות שבת אומרין "בית שאין בתוכו י' וחקק בו להשלימו לעשרה באמצע מותר לטלטל בכולו דהוי כחורי רה"י" (עי' בארוכה שבת ז, ב).

ובהלכות סוכה אומרים דחקק בו להשלימו לעשרה יועיל רק אם זה בתוך שלשה טפחים להכותל כי אחרת לא יצטרף החקק עם הכותל להשלימו לעשרה ומקשה התוס' למה בהלכות שבת אנחנו לא מקפידים כבהלכות סוכה ומתרץ התוס' "ויש לומר רגל רבים לסוכה דבעינן מחיצות סמוכות לסכך" היינו דבסוכה זה דין בהמחיצה ולפיכך צריך שיהא החקק בתוך ג"ט לכותל כדי שיהא לבוד, ויהא מחיצה כשירה, ובשבת העיקר הוא הנפעל "למנוע רגל רבים" ושיהא בו חלל י' ולפיכך לא צריך שיהא החקק בתוך ג' טפחים להכותל.

אולם התוס' בשבת (ז, ב בתוס' ישנים) מחלק הסתירה באופן אחר דגבי שבת יש מחיצות גבוהות עשרה מבחוץ עם גובה הגג, וכל הסיבה שצריך לחקוק הרי"ז לקבל אויר י' בתוך הבית, כי מחיצות כבר ישנם, ממילא ל"צ שיהא החקק בתוך ג"ט, אבל בהלכות סוכה אין מחיצות עשרה בכלל, א"כ צריך שיהא החקק בתוך ג"ט לכותל. ומדבריהם משמע דגם בהלכות שבת זה דין בהמחיצה והסיבה היחידה שלא מקפידין לזה, כי כבר ישנה מחיצה מבחוץ.

וכבר האריך בזה בחידושי הצ"צ בחידושיו למס' שבת ז, ב, לבאר דלפי דברי התוס' בסוכה הנה בשבת גם אם אין למחיצות החיצוניות עשרה, ל"צ שיהא החקק בתוך ג' טפחים להכותל כי העיקר הוא הנפעל במחיצות שבת. ולפי דברי התוס' בשבת וכן פסק המגן אברהם הובא להלכה בשו"ע אדמו"ר הזקן, הנה גם בשבת אם אין למחיצות חיצוניות עשרה, צריך שהחקק יהי' בתוך הג"ט להכותל כי גם בשבת הרי"ז דין בהמחיצה.

ובזה יבואר מה שנתקשו האחרונים בדברי הראשונים, דהרא"ש פ"ק דשבת סי' יא כתב דמחיצות שבת בעינן רק שהרשות תהי' משתמרת ע"י המחיצות. ולא דמי לסוכה, וכתב ג"כ שהמחיצות החיצוניות צ"ל גבוהות עשרה, ראה שפת אמת ועוד, וכן הוקשה ביד אפרים על המגן אברהם, סי' שמה ס"ק יג ונשאר בצ"ע וכן הקשו על שו"ע אדה"ז סי' שמה סעי' כב (אמרי צבי להגרמ"צ גרוזמן שליט"א סי' טו) ועוד.

היינו נראה דאדמו"ר הזקן והמגן אברהם והרא"ש צירפו ב' שי' דהתוס' ישנים בשבת, והתוס' בסוכה ביחד, דמצד אחד אומרין דלא דמי מחיצות דשבת למחיצות דסוכה דמחיצות דשבת, הרי העיקר הוא הנפעל ולפיכך בשבת ל"צ שהמחיצה תהי' קרובה להחקק בתוך ג' טפחים ומצד שני בהמחיצות החיצוניות עשרה, צריך שהחקק יהי' בתוך ג"ט להכותל, ואילולי זה לאו שם מחיצה עלייהו.

דכיון דאדמו"ר הזקן בריש סי' שמה מעתיק מהשו"ע גדר רה"י "איזו היא רשות היחיד מקום המוקף מחיצות גבוהות עשרה טפחים" ולא כהרמב"ם שכתב "אי זו רה"י תל שגבוה עשרה טפחים" כפי שביארנו לעיל בפנים. מובן דלאדמו"ר הזקן וסייעתו יש דין מחיצות לעשרה בשבת ג"כ.

ולפיכך צריך שיהא במחיצות חיצוניות עשרה גם בשבת אבל אעפ"כ בנוגע להמחיצות הפנימיות בשבת שם ג"כ נוגע בעיקר הנפעל שיהא חלל ולפיכך לא צריך שיהא בתוך ג"ט להכותל ולפי"ז הפשט בדברי הרא"ש הוא דגם בשבת בעינן מחיצות שלימות, אבל לא צריך שיהיו קרוב להחלל י' אלא מספיק שהחלל י' יהי' משתמר על ידן משא"כ בסוכה צריך שהמחיצות השלימות יהיו קרובין להסכך, וכבר האריכו בזה כמה ולא באתי אלא להעיר.

רמב"ם
שיטת הרמב"ם בדין קים ליה בדרבה מינה [גליון]
הרב בנימין אפרים ביטון
שליח כ"ק אדמו"ר - וונקובר ב.ק. קנדה

בגליון תתקט (עמ' 48 ואילך) כותב הת' ל.י.מ. וז"ל: גמ' ב"ק ע, ב: "גנב ומכר בשבת . . (משלם תשלומי ארבעה וחמשה) והתניא פטור אמר רמי בר חמא כי תניא ההיא דפטור באומר לו . . אמר רב פפא באומר לו זרוק גנובותיך לחצרי ותיקנו לי גנובתיך כמאן כר"ע דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא דאי כרבנן כיון דמטיא לחצר ביתו קנה, לענין שבתא לא מחייב עד דמטיא לארעא באומר לא תיקני לי גניבותיך עד שתנוח".

ובתוס' ד"ה 'לענין שבת': "וא"ת וכיון שהקנין בא בין עקירה להנחה אית לן למימר קים לי' בדרבה מיני' כדאמרינן בריש אלו נערות. (כתובות לא, א) דאמר רבי אבין זרק חץ מתחלת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו פטור עקירה צורך הנחה הוא, ונראה לר"י דהוי מצי לשינויי דעקירה צורך הנחה היא אלא לדברי המקשן שלא הי' סובר טעם זה משיב לי' דמשכחת לי' שפיר באומר לא תקנה גניבותיך עד שתנוח".

והנה הרמב"ם בהל' גנבה פ"ג ה"ה פוסק כמסקנת הגמ' כאן וז"ל: "גנב ומכר בשבת . . (ו)אם נעשית מלאכה בשבת בעת המכירה פטור מתשלומי ארבעה וחמשה כיצד כגון שלא הקנה לו עד שתנוח בחצר הלוקח שנמצא כשהוציא מרשות לרשות איסור שבת ומכירה באין כאחת".

וכבר הקשו עליו, דלכאורה הרי"ז בסתירה למש"כ לפנ"ז בהלכה ב', דכתב שם: "זרק חץ בשבת מתחילת ארבע לסוף ארבע וקרע בגד חבירו בהליכתו . . הרי"ז פטור מן התשלומין שאיסור שבת ואיסור היזק באין כאחד". ואם ס"ל כר' אבין דעקירה צורך הנחה היא וממילא פוטרים אותו מתשלומין דקלב"מ, א"כ ה"ה כשאמר לו זרוק גנובותיך לחצרי כו' הול"ל פטור מצד קלב"מ, כמ"ש התוס' הנ"ל, ולמה פסק שחייב דוקא במקרה שלא הקנה לו עד שתנוח בחצר?

והנה ר' חיים (בספר שיעורי ר"ח הלוי) מתרץ דישנו חילוק בין איסור העברת ד"א ברה"ר (זרק חץ) למוציא מרשות לרשות (זרוק גנובתיך לחצרי). דבמעביר כל זמן ומקום מההעברה (כל אמה ואמה וכו') ה"ה עושה איסור (ואפי' כשמעבירו יותר מד' אמות - השיעור להתחייב - ה"ה עדין עושה פעולת האיסור). משא"כ במוציא מרשות לרשות האיסור הוא רק עצם השינוי וההעברה מרשות א' לרשות ב', היינו ההוצאה מרשות א' וההכנסה לרשות ב', אבל כה"ז שמעביר ברשות א' מהם לבד (או קודם ההוצאה או לפני ההכנסה) אין בזה מאיסור הוצאה, וזהו שצ"ל עקירה והנחה גם במוציא מרשות לרשות, הרי"ז בגדר תנאי - עשיית המלאכה, אבל עצם תוכן המלאכה ה"ה רק רגע ההעברה והשינוי מרשות לרשות.

ולפ"ז מתורץ הרמב"ם הנ"ל, דבקרע שיראין כשהי' עושה איסור העברת ד"א ברה"ר, להיות שהאיסור הוא בכל אמה ואמה כנ"ל, הרי בשעה שקרע השיראין הי' כבר עושה איסור יותר גדול, ופטור מצד קלב"מ. משא"כ בזרוק גנובותיך לחצרי, הרי האיסור שבת נעשה מיד כשישנו השינוי רשות כנ"ל, וזהו כשנכנס לאויר רה"י, דאויר רה"י עולה עד הרקיע, והקנין נעשה רק אח"כ, והקנין הוא מדין חצר וזהו דוקא כשיורד לתוך המחיצות. א"כ בשעת הקנין/הגניבה לא הי' שעת איסור שבת, ושפיר הול"ל חייב, עכת"ד [הגר"ח].

ודבריו לכאורה צ"ע,

א. מה שמחלק בפשטות בין מעביר למוציא, דבמעביר האיסור הוא בכל העברה והעברה משא"כ בהוצאה מרשות לרשות, האיסור הוא רק עצם השינוי רשות (ועקירה והנחה הם רק תנאי המעשה), הרי גם במעביר ד"א סברא לומר כן, וכסברת המאירי ועוד שד"א זה רשות בפ"ע וע"ד רה"י, וגם במעביר בתוך ד"א גופא הרי"ז לאו דוקא איסור וכמו שכבר הקשה עליו בספר אבן האזל, עי"ש בארוכה, וראה ברש"י בסוגיא דזרק חץ בכתובות לא, א, ד"ה 'עקירה צורך הנחה' משמע בפירוש שהפטור דקלב"מ הוא הואיל דאתיא החיוב בין עקירה והנחה ולא בגדר דד"א, ע"ש.

ב. לפי דבריו יהיו דברי ר"פ בגמ' דווקא במקרה שזרק לאויר רה"י ואח"כ נכנס לכותלי חצירו, וה"ל לאוקמי הברייתא אפי' לשיטת חכמים במקרה שזרק דרך פתח חצירו. (שהקנין ואיסור שבת באין כאחד).

ג. הרי הגמ' אומרת בפר' דבזרוק גניבותיך לחצר "לא מחייב עד דמטיא לארעא" היינו א. שהחיוב גניבה לא הו"ל כשנכנס לאויר חצירו, אלא כשהגיע לארץ, ב. שהאיסור שבת אינו כשמשנה רשות אלא כשנעשית ההנחה.

ד. ועוד, הרי פסק הרמב"ם, שכשהתנה לא תיקני כו' עד שתנוח, ה"ה פטור, דקלב"מ. א"כ מוכח דאפי' את"ל שתוכן המלאכה ה"ה השינוי, ועקירה והנחה, הם רק תנאי מעשה בהמלאכה, שקלב"מ אומרים בשעת ההנחה בפועל. א"כ איך אפ"ל שקלב"מ נמדד לפי שעת תוכן המלאכה בהשינוי מרשות לרשות. [איברא דיש חילוק בין ההעברה באמצע לבין ההנחה ועקירה בזה שהוא מעצם עשיית המלאכה ומוכרחות הנה, מ"מ בפשטות ובכללות נחלק האיסור רק לשניים א' עצם האיסור ב' פעולת האיסור, וכל שאר ההעברה שבין עקירה והנחה נכללת עם העקירה וההנחה בענין הפעולה, ואין מסתבר לחלק ביניהם בדין קלב"מ, כנ"ל]. עכ"ל הת' הנ"ל הנוגע לעניננו.

ולא זכיתי להבין את קושיותיו, על הגר"ח וכדלהלן במרוצת דברינו: א. מה שמקשה על ביאור הגר"ח בשיטת הרמב"ם משיטת שאה"ר דס"ל ביסוד מלאכת מעביר ד"א דהוא משום לתא דשינוי רשות כמלאכת הוצאה, הנה ראשית כל הרי שפיר יש לחקור ביסוד מלאכת מעביר אם יסודה משום עצם העברת ד"א או משום שינוי רשות, ושפיר י"ל דנחלקו הראשונים בזה והרמב"ם ס"ל כאופן הא' (וראה מש"כ הגראיב"ג שליט"א בגליון תתקה עמ' 17).

ועוד והוא העיקר (דהרי כנראה מלשונו, קושייתו היתה "מה שמחלק [הגר"ח] בפשטות בין מעביר למוציא..." - דלכאורה אינו פשוט כ"כ דהרי כנ"ל שיטת שאה"ר היא דהוה משום לתא דשינוי רשות) ועי' מש"כ בגליון תתקז עמ' 40 לבאר בארוכה דלב' האופנים הנ"ל בגדר מלאכת מעביר, הנה כל אמה ואמה הוה חלק מגוף המלאכה, דהרי גוף המלאכה כשמה כן היא "מעביר ד' אמות ברה"ר" ובלי העברת ד"א אין שום חיוב, ולא מיבעי לאופן הא' אלא אפי' לאופן הב' הרי הפירוש הוא רק דיסוד וגדר המלאכה הוא משום לתא דשינוי רשות, דחשבינן לד"א כרשותו של אדם [רה"י] וכשמעביר ד"א נחשב כאילו מוציא מרשות לרשות, והיינו דגדר המלאכה אינו רק העברת ד"א סתם, אלא העברת ד"א נחשב כאילו מוציא מרשות לרשות, אמנם כדי שיהא נחשבת למוציא מרשות לרשות מוכרח הוא להעביר ד"א, דאז יהא נחשב בסופו כמוציא מרה"י [תוך הד"א] לרה"ר [מחוץ לד"א] וא"כ הוה כל אמה ואמה חלק מגוף המלאכה.

וזהו לכאו' כוונת הגר"ח לחלק בפשטות בין מלאכת הוצאה למעביר ד"א, דבמעביר ד"א כל אמה ואמה הוה חלק מגוף המלאכה - "העברת ד"א" ולא משנה מהו יסוד המלאכה אם עצם העברת ד"א כאופן הא' או משום לתא דשינוי רשות כאופן הב', דזהו רק יסוד וטעם המלאכה, אמנם גוף המלאכה הוא העברת ד' אמות ברה"ר.

[וכשם שבנוגע להוצאה כתב הגר"ח דגדר האיסור הוא העקירה, ההוצאה וההנחה וכל מה שבינתיים אינו חלק מהמלאכה כלל, ולא חילק כלל בחקירת האחרונים הידועה במלאכת הוצאה אם העיקר הוא ההוצאה מרשות לרשות או העקוהנ"ח, דלב' האופנים הוה העקירה, ההוצאה וההנחה חלק מגוף המלאכה, כמו"כ י"ל בנוגע למעביר ד"א וכמוש"נ.]

ולכן ס"ל להרמב"ם במעביר ד"א דאם קרע שיראין בהליכתו פטור מן התשלומין דקלב"מ משא"כ בהוצאה הוצרך לומר דמיירי שהתנה בפירוש דלא יקנה עד ההנחה, דבלא"ה לא שייך לומר קלב"מ, והיינו אפי' אם נאמר דס"ל להרמב"ם בגדר מעביר כשיטת שאה"ר דיסודה משום שינוי רשות, דאינו דומה ממש להוצאה, דבמעביר ד"א בכדי שיתחייב או בסגנון אחר (לשיטת שאה"ר הנ"ל), שיהא נחשב למוציא בסופו מרה"י לרה"ר] מוכרח הוא להעביר ד"א, וא"כ כל אמה ואמה הוה חלק מגוף המלאכה וכמוש"נ, משא"כ בהוצאה דבין העקירה ושינוי רשות ובין שינוי רשות לההנחה אי"ז חלק מגוף המלאכה.

אשר עפכ"ז מובן היטב מה שמחלק הגר"ח בפשטות בין מעביר ד"א דכל אמה ואמה הוה חלק מגוף המלאכה להוצאה, והיינו לב' האופנים בגדר מעביר ד"א וכמוש"נ.

ב. מה שהק' ד"ה"ל לאוקמי הברייתא אפי' לשיטת חכמים במקרה שזרק דרך פתח חצירו", הנה ראשית כל הרי הגר"ח מבאר שיטת הרמב"ם ע"פ הא דאיתא בגמרא "באומר לא תיקני לי גניבותיך עד שתנוח", ואין זו קושיא על הגר"ח, ועוד הרי מאי אולמי' מהאי הך תירוצה "שזרק דרך פתח חצירו" מהאי תירוצא "באומר לא תיקני לו גניבותיך עד שתנוח" (וכבאור הגר"ח), דהרי בשניהם הנקודה אחת היא שהקנין ואיסור שבת באין כאחד וקלב"מ, ועוד והוא העיקר, הרי בפשטות מסתבר יותר שגנב ומכר בשבת וזרק הגניבה לחצר הלוקח, הזריקה היתה באופן שזרק הגניבה למע' ממחיצות החצר ונח בתוך החצר, דהרי דרך פתח חצירו מסתבר יותר להושיט מיד ליד - ולכן מסתבר שפירוש דברי ר"פ "באומר לו זרוק גנובותיך לחצרי" מדובר במקרה שזרק למע' ממחיצות החצר וכנ"ל.

ג. מהא דאיתא בגמ' דבזרוק גניבותיך לחצר "לא מחייב עד דמטיא לארעא" מדובר על איסור שבת ולא על הקנין, כלל וכפשוט ["...כיון דמטיא לחצר ביתו קנה [חל גניבה], לענין שבת לא מחייב עד דמטיא לארעא"] ולא זכיתי להבין כוונתו, הא ודאי דהחיוב הוא בגמר פעולת האיסור, דהיינו בשעת ההנחה ["לא מחייב עד דמטיא לארעא"] אך מ"מ פעולת האיסור הוא העקירה, שינוי רשות וההנחה וכמ"ש הגר"ח, וז"פ.

ד. קלב"מ אומרים על פעולת האיסור, שהיא העקירה שינוי הרשות וההנחה דכ"ז הוא חלק מהמלאכה, וכמוש"נ והרמב"ם קאי במקרה שזרק לחצר חבירו למע' מהמחיצות והיתנה דלא תקני עד שתנוח דשינוי הרשות נעשה מיד שנכנס לאויר הרה"י, וכשהחפץ נח חיוב גניבה ואיסור שבת באין כא', אך בלי התנאי לא שייך קלב"מ דהחיוב גניבה הוא בעת שנכנס לאויר המחיצות, ואי"ז חלק מהמלאכה. זהו תוכן דברי הגר"ח בקיצור, ולא זכיתי להבין קושייתיו, ודברי הגר"ח נכונים ומבוארים היטב.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות