E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

ש"פ מטות-מסעי - שבת חזק - תשס"ז
לקוטי שיחות
לימוד הלכות בית הבחירה
הרב יהודה ליב שפירא
ראש הישיבה - ישיבה גדולה, מיאמי רבתי

בלקו"ש חי"ח (מסעי בין המצרים עמ' 411 ואילך) מבאר כ"ק אדמו"ר זי"ע שגדר לימוד הל' בנין בית הבחירה בזמן הזה, אינו רק כזכר למקדש וכיו"ב, כ"א שזהו חלק מעצם מצות בנין ביהמ"ק, ומדמה אותו למארז"ל (מנחות בסופה) "כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכו'", שאין הפי' בזה שיש לו שכר כהקרבת חטאת, או שפועל כפרת העון כחטאת, כ"א יש בזה גדר הקרבת הקרבן ואח"כ מביא עוד ב' דוגמאות מתשובה וגירות, שאף שבשניהם יש חיוב קרבן בזמן הבית, מ"מ בזמן הזה שאא"פ להביא קרבן, מקיימים מצות התשובה בשלימות, והגירות הוא בשלימות, בלי קרבן.

והנה בשנת תש"מ כשיצאה שיחה זו לאור בהליקוט השבועי כתבתי אז בהקובץ "הערות הת' ואנ"ש" (שי"ל בברוקלין), שלכאורה נמצא סתירה בדבר זה בשיחה זו עצמה: בסעיף ב' וג' כותב בזה"ל: "ע"י עסק בלימוד ה"ה עוסק בבנין הבית": "ע"י הלימוד "בנין ביתי" אינו בטל" "דהעוסק בלימוד ישנו מגדר מצות בנין ביהמ"ק", והעיקר כותב בסעי' ב' בזה"ל: "לא רק בתור "זכר למקדש" בעבר כדי לדעת איך לשנותו בעתיד, כ"א חיוב וציווי בבנין ביהמ"ק בהווה, בזמן הזה", שמזה משמע שלימוד הלכות אלו בזה"ז אינו קשור עם הידיעה איך לבנותו בעתיד, כ"א הו"ע בפ"ע לגמרי, שבהוה הוא עוסק בבנין ביהמ"ק אמנם בסעי' ו' כותב וז"ל: "תוכן המצוה אינו רק בעצם הלימוד וידועה בתורת הבית, כ"א גם בעשיית כל התלוי בישראל שיהי' מוכן ושיוכלו לבנות תיכף עד שזה גורם ש"אין בנין הבית בטל", כנ"ל עכ"ל (וראה הערה 62 שם), שמזה נמצא שגדר הענין הוא שיהי' מוכן שיכולו לבנות תומ"י בעתיד, היינו שאינו ענין בפ"ע, כ"א גדרו הוא לדעת איך לבנותו, ואיך זה מתאים עם מ"ש לפנ"ז "לא כדי לדעת איך לבנות בעתיד"?

וכתבתי אז שי"ל הביאור בזה ע"פ מה שצריכים להבין תחלה הפי' בכללות הענין מ"ש בהשיחה שלימוד הל' ביהב"ח ה"ה חלק במצות בנין ביהמ"ק, שע"י הלימוד עוסקין בבנין הבית, ולכאו' אינו כן, שהרי אין זה בנין כלל, וגם לאחרי כל הדוגמאות, עדיין אי"מ איך אפ"ל בפועל שזהו בנין הבית.

אלא הביאור בזה יובן ע"פ דוגמא גשמית: כשמישהו רוצה לבנות בית כפשוטו, הרי יש בזה סדר: תחילה עושים דיפתראות ("בלו פרינטס") ועוסקים בזה עד שמציירים כל פרטי הבית, ויודעים היטיב במחשבה כל פרטים אלו, ואח"כ מתחילים לבנות בפועל, והנה ענין ה"בנ"י" במובן המצומצם מתחיל מעת שחופרים היסוד, ושמים האבנים וכו', אבל במובן הרחב, הנה מתחלת ה"בנ"י מעת שמתעסקים בהדיפתראות, ואי"ז רק הכשר והכנה להבנין, כ"א זהו ממש התחלת הבנין.

עד"ז י"ל בנדו"ד: ביהמ"ק, במובנו הרחב, מתחיל מעת שעוסקים בהציורים והדיפתראות איך לבנותו, וזהו תוכן לימוד הלכות אלו, שמתעסק עם הריפתראות של הבנין, ולכן ה"ז בלב הענין (במובן הרחב) ועפ"ז מובן ששניהם א. שאי"ז כדי לידע איך לבנותו בעתיד כ"א הוא עומק בהבנין עכשיו, ב. שזהו כדי שנוכל לבנותו תיכף בעתיד אמת: דהנה הפי' ב"כדי לידע איך לבנותו בעתיד" יש לפרש בב' אופנים: א) ידיעה בעלמא שעכשיו יודעים איך יבנוהו בעתיד, שאין בזה ענין בהווה, כ"א הוא כעין ידיעה העתירות, וע"ד לימוד ענין תחה"מ וכיו"ב, שזהו רק ידיעה בעלמא ממה שעתיד להיות, ב. ידיעה איך לבנות, שזהו כעין התעסקות בהדיפתראות לפני הבני' שזהו חלק מהבנ"י".

וזהו פי' השיחה: גדר לימוד הל' ביהב"ח אינו רק ידיעה ממה שעתיד להיות, כ"א זהו חיוב וציווי בבנין ביהמ"ק בהווה, בזה"ז (כמ"ש בסעיף ד'), שענינו הוא שזהו כדי שיהי' מוכן להבנות תיכף כשיבוא הזמן, שעי"ז נעשה זה ממש כחלק מהבנין עצמו גם עכשיו, כי העוסק בהדיפתראות איך לבנותו (בעתיד), זה גופא הוא חלק מהבנ"י.

ועפ"ז יובן עוד ענין: כי לכאו' אי"מ כלל הדוגמאות מתשובה וגירות - כי שם הפי' הוא שאף שחסר פרט א' שהי' צ"ל בזה"ב, אין זה חסרון כלל בזה"ז, ז.א. כשאא"פ לעשות פרט זה אי"ז מעכב כלל משלימות הדבר, אבל בנוגע ללימוד הל' בנין ביהמ"ק לכאורה הפי' הוא שכשחסר הבנין בפועל יש לנו דבר שני במקומו, ואף שאי"ז הבנין בגשמיות, מ"מ זהו גדר בנין ביהמ"ק עכשיו, משא"כ בתשובה וגירות, אין אומרים שיש דבר שני במקום הקרבן, כ"א שאין חסרון זה מעכב, ואיך מביא זה כדוגמא?

אמנם עפכהנ"ל שהלימוד איך לבנות הוא תלך מהבנ"י עצמה מובן הדוגמאות: גם בבנין ביהמ"ק כ"ה, שיש בהבנין בפועל ב' פרטים: א. התחלת הבנין ההתעסקות בהדיפתראוה, ב. הבנין פשוטו כמשמעו וחידוש השיחה הוא שעכשיו שאין לנו פרט הב', מ"מ יש לנו פרט הא', שג"ז חלק מהבנין הוא, ואף שבד"כ צריך הפרט הא' להביא פרט הכ', מ"מ אם אא"פ לבוא לפרט הב', אי"ז מעכב לומר שחסר גם בפרט הא', כ"א יש לנו בשלימות קיום מצות ביהמ"ק (מה שאפשר לנו לעשות), וה"ז כתשובה וגירות, שגם שם, כשחסר הפרט השייך כשיש ביהמ"ק בפועל, אי"ז חסרון כלל.

אבל מה שהוקשה לי אז הוא שע"פ ביאור הנ"ל מוכרח לומר שבלימוד בהל' קרבנות הוא ג"כ עד"ז (שהרי משווה אותו בהשיחה) היינו שמכיון שכדי להקריב קרבנות צ"ל מתחילה הידיעה איך להקריב הנה במובן הרחב גם התעסקות איך להקריב ה"ה חלק מההקרבה, כמ"ש בנוגע לבנין, ולכן כשלומדים הלכות חטאת ה"ז מגדר מצות הקרבת חטאת.

אמנם עפ"ז אי"מ כלל מה שמביא ראי' בהשיחה (שלימוד הל' קרבנות ה"ה גדר הקרבת קרבן) מזה ש"לא יאמר אלא ביום שאין מקריבין לפי שאין מקריבין קרבן בלילה" וכיו"ב - והרי ע"פ הנ"ל אין הלימוד במקום ההקרבה, כ"א זהו התחלת ההקרבה עצמה כפשוטה (במובן הרחב), וזה הרי איצ"ל ביום דוקא, וכמובן בפשטות שגם בזה"ב כשרצה הכהן לידע איך להקריב לא הי' צריך ללמוד ההלכות רק ביום.

שמזה מובן לכאו' שהפי' הוא הלא כנ"ל, כ"א שזהו גדר ההקרבה, וא"כ מובן שעד"ז הוא בהל' ביהב"ח, שאין הכוונה שזהו התחלת הבנין, כפשוטו (במובן הרחב) כנ"ל, כ"א זהו גדר בנין ביהמ"ק, א"כ צלה"ב א. מהו ההסברה בזה (ואף שיש דוגמא ע"ז מלימוד הל' קרבנות הרי גם שם חסר ההסברה)?

ב. מהו הפי' בסעיף ו' שענינו הוא "שיהיה מוכן ושיוכלו לבנות תיכף", וכנ"ל?

ג. איך מתאים להביא דוגמא לזה מענין תשובה וגירות, כשם חסר רק פרט א', דאינו מעכב, אבל כאן אומרים שזהו הבני' עצמה?

והנה בהתוועדות דשמא פ' ראה מברכים חודש אלול (תש"מ) דיבר כ"ק אדמו"ר זי"ע אודות סברא זו, וזהו תוכן (בלתי מוגה):

...בנוגע להמבואר שע"י הלימוד ב"צורת הבית כו'" נעשה ש"בנין ביתי" לא יהי' "בטל".. הי' שקו"ט מהו הפירוש בזה, והיתה סברא בזה שפירושו הוא שהלימוד הוא ע"ד המבואר במדרש אודות בריה"ע שהי' אז הענין של "דיפתראות ופנקסאות", עד"ז הוא בבנין ביהמ"ק, שבלי הדיפת ראות א"א לבנות הביהמ"ק, ולכן נעשה הלימוד בזה חלק (והתחלה) מהבנין.

אבל זהו אינו מבאר איך שה"דיפתראות" הוא חלק בהבנין גופא, אלא שהוא רק הבנה והכשרה להבנין.

אלא הביאור בזה הוא:

בביהמ"ק ישנה שני ענינים: א. ביהמ"ק הגשמי העצים והאבנים ב. המחשבה והכוונת שבביהמ"ק ע"ד הענין של "וכל חכם לב וגו'" שהי' בהמשכה.

כמו שמצינו בכמה מצוות (ראה לקו"ש חל"ג עמ' 110 הערה 51 וש"נ): במצות תפילין: א. עצם הנחת תפילין, ב. הכוונה של שעבוד הלב והמוח, דהכוונה של שעבד הלב והמוח אינו דבר נוסף לעצם המצוה, כ"א חלק מהמצווה גופא (ואם חסר הכוונה ה"ה חסרון בעצם המצוה).

עד"ז במצות ציצית: א. עצם לבישת הציצית, ב. הענין של "למען תזכרו את כל מצותי".

עד"ז במצות סוכה: א. עצם ישיבה בסוכה, ב. הענין של "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל".

ועד"זה הוא בנדו"ד בנוגע להביהמ"ק ששם עצם ביהמ"ק העצם והאבנים וכו', וישנו המחשבה וכוונה בבנין הביהמ"ק "כל חכם לב" שהמחשבה וכו' לבנות הביהמ"ק ה"ה חלק של עצם מצות הבנין.

וכפי שהוא בנוגע להביהמ"ק הגשמי (העצים והאבנים), שכשאדם מביא האבן (או לבינה) הראשון בשביל הביהמ"ק, הרי אע"פ שבנין הבית יהי' לאחר כמה שנים שלאח"ז ישנה להאדם חלק בעצם ביהמ"ק שלמה שנבנה הבית שבעה שנים לאחר שהאדם הביא האבן הראשון הנה גם להאדם הראשון הי' חלק בבנין עצם ביהמ"ק].

עד"ז מחדש ה"תנחומא" שע"י המחשבה - לימוד הלכות ב"צורת הבית כו'", כבר מתחיל עצם בנין ביהמ"ק גופא, ולכן כבר נעשה עכשיו ש"בנין ביתי" לא יהי' "בטל". . עכת"ד.

והנה אף שלא פירש כ"ק אדמו"ר בפירוש, מ"מ מובן איך שזה מתרץ הקושיות, כי מובן שעד"ז הוא בקרבנות, שהלימוד בהל' קרבנות אינו רק לימוד איך להביא הקרבן, כ"א יש בזה גדר הכוונה ומחשבה שבקרבן, והרי ידעו שהכוונה והקרבן ה"ז חלק מהקרבן עצמו, ואולי עוד יותר מבשאר הדברים דלעיל (וכמבואר בכ"מ בלקו"ש ומציין לכ"מ בש"ס וראשונים ראה לדוגמא לקו"ש חי"ז עמ' 12), ולכן אפ"ל שהלימוד בהל' קרבנות הוא חלק מהקרבת הקרבן עצמו [ ואף שבכ"מ מבואר שזהו"ע התפלה "תפלות במקום קרבנות תקנום" מ"מ י"ל שגם בלימוד אודות הקרבן יש בזה כוונת הקרבן (אף שצע"ק בזה, כי הכוונה בהקרבן הוא מה שחושב אודות העבודה רוחנית של הקרבן, ושמה שעושים עם הבהמה הי' צ"ל נעשה עמו וכו', ולא כשחושב אודות ההלכות איך להקריב קרבן, מ"מ י"ל כשלומד במחשבתו ושכלו אודות הקרבן נכלל בזה ההרגש הנ"ל ועצ"ע)] ולכן ה"ז דוגמא לנדון דלימוד הל' ביהב"ח וכ"ה גם בנוגע להדוגמא מתשובה וגירות שגם שם ישנם ב' פרטים אלו: א. מעשה התשובה מגירות הבאת הקרבן, ב. כוונת ומחשבת התשובה והגירות והמחשבה וכוונה בזה הו"ע עיקרי כמובן [בתשובה: ראה אגה"ת פ"א: "מצות התשובה מה"ת הוא עזיבת החטא בלבד" שהו"ע קבלת על להבא במחשבתו (וראה ביאורי הרבי בזה ובכ"מ בהוספות ללקו"ש חל"ט) ובגירות: ראה לקו"ש חל"ג עמ' 29 ובכ"מ], ולכן אפשר להביא דוגמא מזה לנדון דלימוד של הל' ביהב"ח.

אבל עדיין צריך ביאור איך מתורץ מ"ש בסעיף ו' שענינו הוא "שיהי' מוכן ושיכולו לבנות תיכף" שדלכאו' הכוונה שצ"ל בהבנין אין ענינו שצריך לידע איך לבנות, כ"א הו"ע בפ"ע כחלק בהבנין, וא"כ מה הפירוש שענינו שיהיה מוכן ושיוכלו לבנות תיכף".

וי"ל בזה בהקדים שבכלל צלה"ב הדוגמא שהביא כ"ק אדמו"ר מהכוונה שצ"ל בעת קיום מצות תפילין, ציצית וסוכה, דלכאו' הן אמת שהכוונה הוא חלק מהמצוה כענין בפ"ע מ"מ בד"מ שהכוונה היא בעת קיום המצוה ואם מישהו יכוון כל הכוונות ולא יניח התפילין בפועל ולא ילבש ציצית בפועל או לא ישב בסוכה בפועל אי"ז כלום, וא"כ איך אפ"ל שעד"ז הוא בלימוד הל' ביהב"ח כשאין בונים המקדש בפועל, שעכ"פ יש כאן חלק מהבנין, הכוונה בזה? זהו ע"ד מי שיכוון כל הכוונת בלי הנחת תפילין, שלא אמרין שיש לו חלק ממצות תפילין וכיו"ב, רק אם מניח תפילין אז אומרים שחלק ממצוה זו היא גם הכוונה, אבל בלי המעשה אין לו כלום מהמצוה. וא"כ איך אפ"ל שלימוד הל' ביהב"ח שזהו הכוונה בהבנין הוא חלק מהבנין כשאינו בונה בפועל?

ואף שמביא דוגמא ממי שמביא האבן הראשון, שיש לו חלק במצות בנין ביהמ"ק, אף שלא נבנה עד לאחר הרבה שנים הנה שם עושה חלק ממעשה הבנוי' ולא רק כוונה וה"ז ע"ד שאפשר לומר שתיכף כשמתחיל להניח התפילין יש לו חלק במצות תפילין, אף שעדיין לא גמר להניח, כי עשה חלק ממעשה ההנחה, עד"ז כשמתחיל לבנות כבר יש לו חלק במעשה הבני', אבל מה שיש לו הכוונה בלי המעשה איזה חלק הוא מהמצוה?

ומוכרח לומר שכ"ק אדמו"ר לומד שאף שכוונת המצוה בלי המעשה אינה כלום, מ"מ אם יש לו כוונת המצוה כהקדמה להמעשה ואח"כ במהשך להכוונה עושה המעשה, הנה גם הכוונה הקודמת (שהיתה בלי המעשה) נחשבת כחלק מהמצוה [וע"ד מ"ש בשו"ע אדמוה"ז (סי' תקפ"ט סעי' ט') "מי שבא לביהכ"נ כדי לשמוע התקיעות מש"ץ ולצאת י"ח עם הציבור, אע"פ שבשעה ששמע לא הי' לו שום כוונה אלא שמע סתם, יצא, לפי שהוא נגרר אחר מחשבתו הראשונה שהוא לביהכ"נ כדי לצאת י"ח" אף שאינו דומה ממש, כי שם איירי אודות כוונתו לצאת י"ח, ואנן עסקינן אודות הכוונות הפרטיות של המצות, לשעבד המוח והלב בתפילין, למען תזכור את כל מצותי בציצית, ולמען ידעו דורותיכם בסוכה, ופשוט שיש לחלק ולומר שהכוונה לצאת י"ח אפ"ל לפני הפעולה אבל הכוונה פרטית צ"ל בעת מעשה, מ"מ דאין יש כאן].

[ובזה גופא יש לחקור אם זהו רק אם אח"כ בעת עשיית הפעולה יהי' לו ג"כ כוונה אז מצטרפת הכוונה שלפנ"ז עם הכוונה של אח"כ ואומרים שכמו שהכוונה של אח"כ הוא חלק מהמצוה, שהרי הוא בעת קיום המצוה, כן הכוונה שלפנ"ז, אם שגם אם אין לו כוונה אח"כ בעת עשית המצוה, אעפ"כ נגררת המעשה של אא"פ אחר הכוונה שלפנ"ז והכוונה המוקדמת היא חלק מהמצוה, (וכמו שהוא בנוגע הכוונה לצאת י"ח דלעיל) אבל בכל אופן מובן שאף שכוונה גרידא בלי מעשה אינה כלום, מ"מ אם הכוונה היתה כהקדמה למהעשה ואח"כ עשה המעשה, ה"ז חלק מהמצוה.]

ועפ"ז מובן הדמיון לתפילין ציצית וסוכה, כי כמו אצל אלו יש ב' פרטים, המעשה והכוונה והכוונה היא חלק מהמצוה וכשיש לו הכוונה לפני המעשה ה"ז מכ' חלק מהמצוה עצמה, כמו"כ הוא בלימוד אודות פרטי בנין ביהמ"ק שזהו הכוונה שמהבנין שאף שאי"ז בעת הבנין, מ"מ היות וזהו והקצתה להבנין ואח"כ יהי' הבנין בפועל ה"ז חלק מהבנין עצמו.

ועפ"ז מובן מדוע כותב סעיף ו' שענינו של לימוד הל' ביהב"ח הוא "שיהי' מוכן ושיוכלו לבנות תיכף", כי בלא זה אין לומר שהלימוד שהו"ע הכוונה שבהבנין הוא חלק מהבנין כי זהו כוונה גרידא בלי המעשה שאינו כלום אבל אם זהו באופן "שיהי' מוכן ושיוכלו לבנות תיכף", היינו שהוא הקדמה להבנין (ואח"כ יהי' הבנין בפועל) הנה כוונה זו היא חלק מהמצוה.

ומובן הדוגמא ממי שהביא האבן הראשון כי כמו שם הרי זהו חלק מהבנין, אף שלא נגמר על לימוד זמן הזה כמו"כ הכוונה של הבנין כהקדמה להבנין הוא ג"כ חלק מהבנין היות שלפועל יהי' הבנין אח"כ אף שהבנין בפועל נעשה כמה זמן אח"כ, והוא כמו הכוונה בתפילין ציצית וסוכה שנעשה לפני הפעולה שהם חלק מהמצוה אם הם הקדמה להמצוה, והמצוה נעשית אח"כ בפועל.

לקוטי שיחות
היקש שמיטת קרקעות לשמיטת כספים
הרב בן ציון חיים אסטער
ר"מ בישיבת "אור אלחנן" חב"ד, ל.א.

בלקו"ש חי"ז (עמ' 289) מביא כ"ק אדמו"ר מקור והוכחה להדיעה וסברא ששמיטת קרקעות הוא חובת גברא ולא אפקעתא דמלכא, מהא דיש היקש משמיטת קרקעות לשמיטת כספים בגיטין (לו, א) "וזה דבר השמיטה שמוט בשני שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים, בזמן שאתה משמט קרקע כו'". ובחצ"ר מוסיף דהגם זה רק לדעת רבי ולא רבנן, מ"מ פלוגתתם על רבי הוא רק מה שרבי סובר בזמן שאתה משמט קרקע כו' אבל לא על עצם ההשואה דהשמטת קרקע והשמטת כספים.

ולפום ריהטא לא זכיתי להבין הפי', ומנלן דלרבנן אית להו ההיקש רק דלא סבירא להו הלימוד "בזמן וכו'" הלא לזה בא כל ההיקש ואם אינם סוברים דיש זמן דשמיטה הוא מדרבנן א"כ אין כאן ההיקש והשוואה בין שני השמיטות, ובפשטות החידוש של רבי הוא ד"שמוט" הוא יתורא לאתויי שאר שמיטות להיקישא, אמנם רבנן סוברים דאין יתורא דשמוט, [וכן הוא בשו"ת בית הלוי ח"ג סי' א דלרבנן אדרבה שמוט הוא מיעוטא דאין שמיטת כספים ביובל] וכיון דלרבנן שמיטת קרקע מה"ת כדמוכח במו"ק (ב, סע"ב) "אפילו תימא רבנן", וגם שמיטת כספים מה"ת [ראה גם חת"ס דהקשה דא"כ לא סב"ל מתקנת פרוזבול, עיי"ש], א"כ אינם סוברים מההיקש. ולהעיר מחי' 'מים חיים' (להפר"ח) דרבנן חולקים ארבי רק בנוגע שמיטת קרקע ולא שמיטת כספים, אמנם זהו לשיטת הרמב"ם דמפרש ע"ד ר"ת שההיקש הוא שמיטה ליובל עיי"ש.

עוד יש להעיר עמ"ש בהערה 34 דמציין דרבנן פליגי ארבי מרש"י ד"ה בשביעית (גיטין שם) ומרש"י ד"ה רבא (שם לו, ב). והנה ברש"י ד"ה רבא כ' להדיא דרבנן חולקים ארבי, אמנם בד"ה בשביעית אינו כותב זאת להדיא רק שמביא שמ"ש רבי בזמן שאתה משמט קרקע קאי נמי על זמן בית השני שמכיון שאין היובל נוהג לכן גם שביעית אינו נוהג ומביא ע"ז מתלמוד ירושלמי, ואח"כ מביא תו"כ שכ' שאף שאין היובל נוהג מ"מ נוהג שביעית וכ' "ואומר אני שהוא מחלוקת". והנה מש"כ רש"י שיש בזה מחלוקת הוא רק שהירושלמי והתו"כ חולקים, ולכאורה זה בא לשלול פי' התוס' בערכין (לב, ב) דאינם חולקים, ומש"כ התו"כ הוא לא לדין יובל אלא שלא נהגו יובל בחטא עיי"ש. אמנם י"ל וכמ"ש בההערה דרש"י ר"ל מכיון שיש תו"כ דלא כהירושלמי והרי רבי ס"ל כהירושלמי [וג"ז הוא דלא כהבית הלוי הנ"ל דאולי רק הלל דהי' בזמן הבית מוכרח לסבור כהירושלמי אמנם רבי דאיירי בזמן הזה ס"ל כהתו"כ] א"כ התו"כ דחולק על הירושלמי ס"ל כדעת רבנן. וכדומני שב'לאור הלכה' המצויין בהשיחה גם כתב כן.

לקוטי שיחות
צער בעלי חיים לשיטת רש"י בפי' עה"ת
הרב מנחם מענדל רייצעס
נו"נ בישיבת תות"ל קרית גת, אה"ק

בלקו"ש ח"ו (עמ' 150) מבאר שלדעת רש"י עה"ת בפ' משפטים (כג, יט) האיסור דבשר בחלב הוא רק כפשוטו: בשר גדי בחלב אמו דוקא, כי אז דוקא יש בזה משום אכזריות. ובלשונו שם: "טעם האיסור איז מצד אכזריות בבעלי חיים". ומוסיף בחצע"ג: "וא"כ מכל שכן שאסור צער שלהם".

ולכאורה הוספה זו - שאינה נוגעת להבנת תוכן השיחה - באה בתור הקדמה לה"יינה של תורה" שמבאר בסיום השיחה, וז"ל: "איינע פון די הוראות וואס מען קען אפלערנען פון דער רש"י: די איינציקע זאך וואס די תורה האט גע'אסר'ט בבישול - איז גדי בחלב אמו. וע"פ האמור לעיל - איז דער טעם - לשלול אכזריות וצער פון בעלי חיים, וואס פון דעם זעט מען אויף וויפל ס'איז חמור דער איסור פון צער בעלי חיים". ומציין בהערה לגמ' ב"מ (לב, ב) ולשו"ע אדה"ז - ששם רואים שאיסור צער בלי חיים הוא מן התורה.

והיינו, שאף שהמדובר בבשר בחלב אינו על צער בעלי חיים (שהרי מדובר לאחר מיתה), אלא רק על פעולה דאכזריות האדם - לומד כ"ק אדמו"ר הוראה משיטת רש"י עד כמה חמור הענין דצער בעלי חיים.

ולכאורה צע"ק, שהרי שיטת רש"י בפירושו עה"ת היא שצער בעלי חיים לאו דאורייתא, והוא בפ' משפטים גופא (כג, ה), שלדעת רש"י אין חובה לפרוק מעל "בהמת נכרי ומשאו של ישראל", וכהשיטה שצער בעלי חיים לאו דאורייתא. וראה לקו"ש חכ"א עמ' 130 הע' 24 בביאור הכרחו של רש"י בפשוטו של מקרא.

ואף שיש לחלק בין צער לצער, עדיין צע"ק איך אפשר ללמוד דוקא משיטת רש"י עה"ת את חומרת הענין של צער בע"ח, כאשר רש"י עצמו סובר שצער בע"ח לאו דאורייתא. ובפרט שכאמור הרי בבשר בחלב מדובר על אכזריות, ולא על צער - וא"כ מה מכריח להיכנס בדוחק בענין זה של צער דוקא. ולא באתי אלא להעיר*.


*) ראה לקו"ש חל"א עמ' 60 בענין זה.

לקוטי שיחות
בדברי האריז"ל לנתינת צדקה בלילה
הרב מרדכי מנשה לאופר
שליח כ"ק אדמו"ר - אשדוד, אה"ק

ב'לקוטי שיחות' כרך יד עמ' 270 בהערה בענין נתינת צדקה בלילה, כותב כ"ק אדמו"ר:

"מסתימת לשון השולחן ערוך סוף סימן צב משמע דגם קודם תפלת ערבית כן הוא . . ולא כן כתוב בפרי עץ חיים שער טו סוף פרק א. ובדוחק י"ל דהיינו רק להמתנהגים על דרך הסוד".

כלומר, כ"ק אדמו"ר שולל את הסברא שדברי האריז"ל נאמרו רק להמתנהגים בדרך הסוד, ואינם מוסבים כלפי רוב העם.

יתכן וכוונתו הק' לשלול את הא דאיתא בשו"ת אפרקסתא דעניא (סאטמער ת"ש) ח"ג יו"ד סקפ"א הקובע כי "בשום זמן ובשום אופן אין למנוע את עצמו מן הצדקה", וכוונת האריז"ל היא שבלילה אין לכווין את הכוונות הידועות ליודעי ח"ן, אותן מכוונים הם בשעה שנותנים הם ביום, "ואין כאן נפקא מינא רק להבאים בסוד ה', אבל לרוב המון בית ישראל, שאין אתנו יודע.. בכוונת היחודים, עלינו לקיים מצוות הצדקה בכל זמן ועידן בתמימות ובפשטות וה' אוהב צדקות מעמיד כל דבר על מקומו בשלום".

והנה לפועל גם כ"ק אדמו"ר הי' סבור שאפשר וצריך לעשות צדקה בפועל, אבל תוך התחשבות עם דברי האריז"ל, כלומר: לצד הקביעה הפשוטה שדברי האריז"ל מכוונים לכאו"א, יש למצוא דרכים בכ"ז לתת.

פירוש הדברים עריכת מגביות בהתוועדיות שהתקיימו בלילה וכן חלוקת הדולרים בהתוועדיות היתה כדי שבהתוועדות יהיו כל שלושת הקוין דתורה עבודה וגמילות חסדים (צדקה).

ולכן חיפש היתרים ומהם (ראה לדוגמא 'לקוטי שיחות' חט"ו עמ' 550) א. שכאשר משלשלים צדקה לקופת צדקה, או ב. כאשר מוסרים זאת לגבאי צדקה, ג. ב' התוועדיות תשד"מ ח"א עמ' 262 ע"י המחאה (דיוק) או "פלעדש".

אכן ביקש שהנתינה תחיה "לאחרי אור היום, שזהו עיקר הזמן דצדקה" (י"ג תמוז תשמ"ב ח"ד עמ' 1883), "לאחרי עלות השחר או לאחרי נץ החמה" (ערב חג השבועות תשמ"ב ח"ג עמ' 1547) "על מנת לתתם לצדקה ביום" (ליל ט"ו באב תשמ"ג - ח"ד עמ' 1879).

יתירה מזו הדגיש: "לא יתכן שנסתר דתורה יהיה בסתירה עם הלכה מפורשת בשולחן ערוך שאין עליה שום חולק" (ט"ו באב תשמ"ג - ח"ד עמ' 1880).

ולכן מובן ופשוט שאם פוגשים עני בלילה, אזי חל החיוב דנתינת צדקה בכל התוקף ומסיימין בטוב.

לקוטי שיחות
בדברי האריז"ל לנתינת צדקה בלילה
הרב נח שמחה פאקס
מ"ח שמחת מלך, תושב השכונה

ראיתי במנהג חתם סופר (הוצאת ירושלים תשל"א) באות א' ס"ק ז' "לפני כל תפלה נתן צ"ל אחד למתן בסתר לקיים מ"ש אני בצדק אחזה פניך, ואף קודם תפלת ערבית התנהג כן "עכ"ל".

ובהערות מאת הרה"ג ר' יהושע ליב שילל אבדק"ק פיזונג יצ"ו מציין שם "וזהו דלא כהיעב"ץ שכתב דבערבית לאו זמן צדקה וכו'" (וגם מביא בשם האריז"ל) דבתפילת מנחה היה רבינו האר"י ז"ל נותן צדקה אך לא בערבית שהוא זמן דין "עכ"ל".

ואולי יש לתווך שאין כאן סתירה בהנהגותיו של החתם סופר ז"ל ע"פ דברי כ"ק אדמו"ר בספר שערי הלכה ומנהג ח"ג עמ' ערב "ואולי אפ"ל דהנה שני אופנים במצות צדקה א) הרואה עני מבקש וכו' וצריך ליתן מיד וכו', ב) לא ימנע אדם עצמו ממצות צדקה אף שאין עני מבקש וכו' והנה בכתבי האריז"ל מדבר באופן האחרון משא"כ באופן הא' אין נפ"מ בין יום ללילה " עכלה"ק.

והנה עפ"י דברי כ"ק אדמו"ר יש לומר שכן היה הנהגת החתם סופר דמה שנתן גם בלילה צדקה הוא כאופן הא' דגם בלילה נתינת צדקה מותר וכו' (ובפרט דידוע דהחתם סופר הלך בשיטת האריז"ל כמעט בכל הנהגותיו כגון דידוע שהיה מתפלל מתוך סידור האריז"ל וגם עוד הרבה הנהגות (עיין שם סק"ב) וע"פ חידוש של כקעט"ר יש להעמיס זה בהנהגותיו בכדי שזה לא יהיה בניגוד להאריז"ל).

לקוטי שיחות
גדר "בית דירה" בבית המקדש
הרב שניאור זלמן פרקש
משפיע בישיבה גדולה חב"ד ב.א. ארגנטינה

בלקוטי שיחות חכ"ד שיחה ב לפ' תצא מבאר באריכות הפרטים ומכמה ראיות הא דביהמ"ק נחשב ל'בית דירה' לענין חיוב במצות 'מעקה'.

א. בסעיף ד': מוכיח מזה שדוד המלך ע"ה קנה את מקום המקדש בממון של כל בנ"י ועי"ז הם כעין שותפים על המקום, והדין הוא שבית של שותפין חייב במעקה (רמב"ם הל' רוצח ושמירת נפש פי"א ושו"ע חו"מ סי' תכז).

ב. בסעיף ה': מוכיח מענין אכילת קדשים בביהמ"ק, והוא הרי העיקר לענין דירה כמבואר לענין "תדורו" שבסוכה, שעיקרו באכילה. ואף שאכילת קדשים היה רק בעזרה, מ"מ מוכיח שם שבשעת הדחק היו אוכלים גם בהיכל.

ג. בהערה 39: מוסיף למוכיח מהמסופר במלכים ב (יא, ג) שהסתירו את יואש בחדר המיטות - עליית קודש הקדשים (כפרש"י שם) שש שנים.

ד. בהערה 42: כתב "ולהעיר דישיבת מלכי בית דוד הוא בעזרה". ומכל זה מיישב את טעם חיוב גג ביהמ"ק במעקה מדין בית דירה שבו.

ויש לעיין במה מיוחדים ההוכחות הללו, הרי ישנם עוד ראיות לזה, ומדוע אינו מוכיח מהם:

א) בהא דריש מסכת יומא "שבעת ימים קודם יום הכיפורים מפרישין כה"ג מביתו ללשכת פלהדרין" משמע שקבע לו בית דירה בביהמ"ק. וכן אפשר להוכיח מהא דהיו שומרים את ביהמ"ק ביום ובלילה.

ב) בגמ' עירובין (כד, א) מוכיח כן תוס' להדיא, שכתב שם בטעם שלומדים דין קרפף בשיעור בית סאתיים לענין מחיצות השבת מן המשכן דוקא ולא מביהמ"ק שהיה שטח גדול יותר. ומתרץ "וי"ל דכל מילי דשבת ממשכן גמרינן להו, אי נמי העזרות חשיבי מוקפין לדירה שהיו שומרין בה כל הלילה", עכ"ל. ואפ"ל שזה כלול במה שהוכיח מדין אכילת הקרבנות בעזרה.

לקוטי שיחות
משה הרגו לעוג מדכתיב "בידך"
הת' נחום הלוי לוין
תות"ל 770

בסוף פרשת חוקת (כא, לד) מספרת התורה אודות מלחמת בנ"י ועוג מלך הבשן, "ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו ואת כל עמו ואת ארצו וגו'", ובפסוק לאח"ז "ויכו אותו ואת בניו ואת כל עמו וגו'". ופירש"י "ויכו אותו - משה הרגו וכו'".

ובלקו"ש ח"ח שיחה ב לפרשת חוקת מקשה כ"ק אדמו"ר נשי"ד מהו ההכרח ע"פ פשש"מ לפרש שמשה הרגו לעוג, אף שבפסוק נאמר "ויכו אותו", דהיינו ישראל, ולא מוזכר מי המכה. ומביא דברי המהר"ל מפראג שפירש שהמקור לכך הוא מהכתוב "כי בידך נתתי אותו", דמשמע בידי משה.

אמנם כ"ק אדמו"ר מקשה עליו כמה קושיות, וביניהם, דהא באותו פסוק גופא, ממשיך הכתוב "כי בידך נתתי אותו - ואת כל עמו וגו'". ואם רש"י למד ש"בידך" היינו בידי משה דוקא, היה עליו ללמוד שמשה הרג לא רק את עוג, אלא גם את כל עמו, ואילו רש"י לא כותב כן, וברור שלא למד כך, אלא כפשוטו, שבנ"י הרגום.

וכ"ק אדמו"ר מבאר שהקב"ה אמר למשה "אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו", כיון שרק משה היה ירא מעוג, שמא תעמוד לו זכותו של אברהם, משא"כ שאר בנ"י סמכו על משה ולא יראו כלל. ולכן ההכרח לפרש ש"בידך" כאן הכוונה דוקא למשה, כיון שרק משה היה ירא מעוג. ואף שהפסוק ממשיך "ואת כל עמו" - הרי בנוגע לכל עמו לא היה משה שונה משאר עם ישראל, ולכן אפשר לומר ש"בידך" בנוגע ל"כל עמו", היינו ביד כל בנ"י, ורק בנוגע עוג מוכרחים לפרש שהיינו עוג, ע"ש באריכות.

ולענ"ד צ"ב, דמכיון שכל הפסוק מדבר אודות יראתו של משה מעוג, מדוע בכלל נכנס הפסוק לדבר בעמו, שאז אנו צריכים לחלק את ה"בידך" לשנים, חלק אחד לעוג, ובידי משה עצמו, וחלק אחד לעמו, ובידי כל בנ"י, לכאו' היה מתאים יותר לכתוב "אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו", ואח"כ "ויכו אותו ואת בניו ואת כל עמו".

ובדוחק י"ל, דכיון דכבר דיבר על מסירת עוג בידי משה, הזכיר גם על עמו, דלא לישתמע כאילו לא יתן בידיו אלא עוג לחודי' ולא שאר העם. ואבקש מהקוראים להעיר בזה.

לקוטי שיחות
בעינן מדת הבטחון [גליון]
הרב יעקב יהודה ליב אלטיין
מנהל מכון "היכל מנחם" - ברוקלין, נ.י.

בהמשך למ"ש בעבר (בגליון תתלח) בענין הבטחון המבואר בלקו"ש חל"ו פ' שמות, דבהביטחון גופא ממשיכים שיהי' טוב בטוב הנראה והנגלה, דלכאו' אינו מובן סו"ס מהיאך מתחיל הבטחון, דהלא מבואר בהשיחה שם (וכ"ה בכ"מ דבטחון אינו רק האמונה דכל מה שייארע עמו הוא לטובה מכיון שבא מהקב"ה שמאתו לא תצא הרעה אלא בטחון פירושו שבוטח שיהי' טוב בטוב הנראה והנגלה וא"כ מאיפה יש לאדם וודאות זו שעל סמך זה הוא בוטח, הרי הוודאות באה רק לאחרי שיש לו בטחון, וה"ז כענין גיטו וידו כאין כאחד.

שלכאורה יש להסביר זה בשני אופנים אופן א' שאכן תחילת הבטחון אינה הבטחון שיהי' טוב לו בטוב הנראה והנגלה רק הסמיכה על הקב"ה, והוא בגוף הדבר שיודע שהוא בידי הקב"ה (גם אם לא יהי' בטוב נראה ונגלה), אך ע"י שפועל בנפשו להיות בטוח באמת אזי "חסד יסובבנו" שאכן טוב יהי' לו בטוב הנראה והנגלה.

אך ידידי הרה"ח ר' בנציון שי' לוסטיג העירני על עוד אופן, דענין הבטחון הוא כבן שחטא לפני אביו וראוי לריחוק וכו', אך בבוא לפני אביו ומתחנן לפניו כבן המתרפס לפני אב הרחמן שוב מתגלות אהבת האב לבן שאין לה שום גבול ומוותר על הכל ומתנהג עמו באהבה גלוי' ורחמים פשוטים עכת"ד.

ועתה מצאתי כמעט מפורש כדבריו, במאמר תשי"ב, שמבואר שם שיסוד ענין הבטחון הוא אהבת הקב"ה לבנ"י, אלא שבאהבה זו יש כמה דרגות האהבה מצד בחינת המצות (ז"א), מצד מוחין דלמעלה שבשתי דרגות הללו עדיין א"א להיות וודאות שתמשוך האהבה למטה בגילוי (עיין שם), אך תכלית הבטחון היא כאשר היא מצד האהבה עצמה דלמעלה (וכעין ענין הכר"ב בין שני אוהבים) ששום דבר לא יכול להחליש את האהבה.

והנה לפום ריהטא לא מוסבר שם בהמאמר במה תלוי ענין הבטחון מצד האדם אם תהי' ההשפעה מצד אהבה מבחינת המצות או מצד המוחין, או האהבה עצמית, ולכאו' אם זו אהבת עצמית ואין שום דבר יכול להחלישה א"כ תמיד צ"ל ההשפעה בטוב הנראה והנגלה, וברור שאינו כן אלא דרושה עבודה מצד האדם.

אך בסיום המאמר שם מבאר הכתוב מי מנה עפר יעקב דקאי על העבודה דקב"ע, בחינת עקב שברגל, שהיא מצד מסנ"פ של עולם הנשמה, וכידוע שבשעה שמאיר (גילוי) אין אז ענין המסנ"פ, ודוקא עי"ז נמשך מעצמות א"ס שאינו בגדר מספר כלל, ומהמשך הענינים משמע שזהו אותו הענין דבטחו בהוי' עדי עד, והוא ג"כ ענין יציאה מן המיצר שעי"ז ענני במרחב י"ה מרחב העולמי עיין שם.

ועפ"ז נראה לכאו' דענין הבטחון האמיתי בא מצד התעוררות מקיפים שבנשמה, עד לבחינת יחידה היינו אהבת עולם להקב"ה שמצד בחינה זו, יחידה לייחדך, באמת אין שום חשבון שכלי תופס מקום אצל האדם וכמים הפנים כך מתגלה האהבה, עצמות דלמעלה בטוב הנראה והנגלה.

והנה ראה ראינו בריבוי אגרות כ"ק אדמו"ר נשיאנו בענין מדת הבטחון בטוב הנראה והנגלה, שתבע זאת מכאו"א בפו"מ שלכאו' לפי הנ"ל הרי זו דרגא נעלית בגילוי היחידה וכיצד תובעים זה מכאו"א.

אך באמת היא הנותנת דע"ד המבואר לענין נידון על קדה"ש, דגם קל שבקלים מתעורר אז אצלו חכמה בנפש ועי"ז מוכן למסנ"פ בלי שום חשבון, כך הוא בענין הבטחון דדוקא כשאדם במיצר גדול עד שאינו רואה סיכוי להצלה כו', אזי מתעורר אצלו באופן טבעי מקיפים שבנשמה עד לבחינת יחידה (מכלי הבט על מצבו כו') ועכ"פ בקל יותר שיתגלו אז ובמילא שייך לבטחון אמיתי.

לקוטי שיחות
מפני מה היה גנות לבנ"י שלא עשו פסח [גליון]
הרב יהודה ליב גראנער
מזכיר כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

בגליון תתקמ (עמ' 24) כתבתי להקשות לכאו' על המבואר שגנותן של בנ"י שבכל משך שהותן במדבר הקריבו קרבן פסח רק פ"א, היתה שלא בקשו מהקב"ה שיוכלו להקריבו. וע"ז שאלתי, מכיון שבס' יהושע ילמדו שכל השנים שהיו במדבר לא היו נמולים, ממילא נהגו עפ"י דין, כי במדבר לא נשבה רוח צפונית והיתה סכנה למול, ונאמר וכל ערל לא יאכל בו, ואיזו תועלת תהיה בבקשה זו.

ובגליון הקודם (עמ' 56) כתב הרב מ.מ.ס. שי' בשם אביו שי' שהגנות היתה שלא בקשו מהקב"ה שלמרות שעפ"י טבע אין רוח צפונית נושבת במדבר, יעשה נס למעלה מדרך הטבע, שכן תנשב רוח צפונית ואז יוכלו לקיים מצות מילה ואח"כ להקריב ק"פ.

ולהעיר מלקו"ש ח"ה (עמ' 80): "פון די ענינים אין קיום המצות שלאחרי מ"ת - איז די השתדלות אז מצוות זאלן געטאן ווערן בדרך הטבע, ניט דורך א נס, ווארום וויבאלד אז די מצוות (שלאחרי מ"ת) דארפן פועל'ן א זיכוך און ממשיך זיין קדושה אין די דברים הגשמיים שבעולם הטבע, דארפן זיי זיין ע"פ טבע, בכדי אז אויך טבע פון וועלט זאל (ניט נתבטל ווערן, נאר) נזדכך ווערן. נאכמער, ניט נאר די מצוה אליין, אפילו די הכנה למצוה דארף זיין עפ"י טבע. וכידוע דער סיפור פון דעם אלטן רבי'ן, אז ער האט געווארט מיט דער ברכה פון קידוש לבנה, ביז ער האט געפועל'ט ביי דעם פקיד אז יענער זאל אפשטעלן די שיפל . . און דאס ווייל ער האט געוואלט אז אויך די הכנה צו דער מצוה זאל זיין מלובש בדרכי הטבע"1. ע"כ לשון שיחה הנ"ל.

עפ"ז, יש לחקור: האם כדאי לבקש מהקב"ה שיעשה נס למעלה מדרך הטבע, ולשנות הטבע שבמדבר שאין רוח צפונית, וינשוב שם רוח צפונית, בכדי שיכולו לקיים מצות מילה וגם להקריב ק"פ, אעפ"י שאז הן ההכנה והן קיום המצוה לא תהי' בשלימותה ותכליתה הנ"ל לזכך וכו' הטבע, או לחכות עד שיגיעו למחוץ חפצם, מקום ישוב, ששם תנשוב רוח צפונית עפ"י טבע, ויקיימו מצות מילה בתכליתה ושלימותה וכו' מן המובחר. להעיר מהמבואר בלקו"ש חי"ט (עמ' 74): "אויב מען קען מקיים זיין א מצוה בכל פרטי', אבער דורכדעם וועט פעלן אין כללות ההידור פון דער מצוה, ולאידך אויב מען וועט מקיים זיין די מצוה בהידור וועט פעלן א פרט (שאינו לעיכובא) בהמצוה, איז די שאלה וואס איז מכריע: דער קיום המצות בכל פרטי' אדער דער הידור אין כללות המצוה . . אויב דורך אפלייגן די מצוה אויף שפעטער וועט מען מקיים זיין די מצוה בהידור ומן המובחר" [וראה בהערות שם].

להעיר גם משו"ע אדה"ז סי' צד ס"ה - ע"ד תפלת שמו"ע במעומד: "אם עבר ויצא [בדרך] יכול להתפלל דרך הילוכו ואעפ"י שיגיע למחוז חפצו בעוד שיש עדיין שהות להתפלל, אעפ"כ יכול להתפלל בדרך מיד שהגיע זמן תפלה ואינו מחויב להתעכב מלהתפלל עד שיגיע למחוז חפצו כדי להתפלל שם מעומד . . ואינו מחוייב להחמיץ המצוה כדי להתפלל שם מעומד כיון שעכשו הוא פטור מהעמידה, ומ"מ כדי לקיים המצוה מן המובחר נכון הוא שימתין עד שיגיע למחוז חפצו להתפלל שם מעומד, ואין בזה משון אין מחמיצין את המצות וזריזים מקדימים למצוה, כיון שמתכוון כדי לקיים מצוה מן המובחר".

להעיר גם מלקו"ש חכ"ב (עמ' 125 ואילך): "החקירה שם ע"ד ברכת ד' מינים בסוכה שע"ז כותב אדה"ז שזוהי מצוה מן המובחר - אם זהו דין בסוכה או בד' מינים. ונפק"מ - כשיורד גשם שאז פטורים מן הסוכה, אם זהו דין בסוכה מותר לברך חוץ לסוכה, ואם זהו דין בד' מינים, אז, אעפ"י שזריזין מקדימין למצוה, יש לחכות עד שיופסק הגשם בכדי לברך בסוכה שזהו "מצוה מן המובחר"".

בלקו"ש ח"ה עמ' 76 בהערה 25 מסביר הטעם שאאע"ה, אעפ"י שקיים כל התורה כולה עד שלא נתנה, לא קיים מצות מילה כל השנים עד שהי' בן צ"ט, שאז שנצטווה עלי', בכדי שתהי' מצוה מן המובחר.

בנידון דידן - שתכלית ושלימות קיום המצוה וכן ההכנה לה הן דוקא כשהן מלובשים בדרכי הטבע, ז.א. - שקיום המצוה בדרכי הטבע, הם חלק מקיום המצוה, הרי עפ"י כהנ"ל - ובפרט שבנ"י במדבר היו פטורים ממצות מילה וגם ממצות קרבן פסח - האם מתאים לבקש מהקב"ה שיעשה להם נס למעלה מדרך הטבע ולשנות הטבע, בכדי שקיום המצות שלהם יהי' לא בתכלית השלימות וכוונת המצוות - לא מן המובחר.

בלקו"ש חכ"ה עמ' 80 בהערה 27: "מלבד בדאי אפשר או שנעשה הנס במיוחד בשביל זה וכמו נס השמן דחנוכה וכו'". מה שכותב "בדאי אפשר" - י"ל לדוגמא - עשיית המנורה שעשו במדבר, שעה"פ תיעשה המנורה (תרומה כה, לא) פירש"י: מאלי' - כי גם משה נתקשה איך לעשותה. עד"ז - בנוגע להקמת המשכן עה"פ הוקם המשכן (פקודי לט, לג) פירש"י: הוקם מאליו - כי גם משה לא הי' יכול להקימו ו"בדאי אפשר" נעשה נס.

ומה שכותב "או שנעשה הנס במיוחד בשביל זה וכמו נס השמן דחנוכה" - לכאורה לפי זה יכולים לומר גם בנוגע למילה שיהי' נס דרוח צפונית במיוחד לזה, אבל כנ"ל - אז היו פטורים ממילה, משא"כ כשחזרו לביהמ"ק חל עליהם חובת הדלקת המנורה, לכן עשה הקב"ה נס במיוחד שיוכלו לקיים חיובם.

עד"ז בנוגע לקיום מצות ד' מינים במדבר - מובא בשם אדה"ז2 שמשה רבנו שלח שלוחים לקלבריא שיביאו אתרוגים משם. לכאורה, עפי"ז ההכנה להמצוה וקיום המצוה היו בדרך נס. וי"ל דשאני שם כיון שבט"ו תשרי נתחייבו במצות ד' מינים ודרך היחידה שיקיימוה היתה רק באופן כזה.

ולא באתי אלא להעיר.

להסיפור הנל עם אדה"ז צ"ע הטעם שאדה"ז לא רצה לברך ברכת קידוש החודש רק כאשר האני' לעמוד. לכאורה בהל' ק"ש סי' ס"ג ס"ד כותב אדה"ז: אם יושב בעגלה א"צ להעמידה, ועד"ז בהל' תפלה סי' צ"ד ס"ו.


1) לכאו' בסיפור זה צ"ע מדוע אדה"ז לא רצה לברך ברכת קידוש החודש אלא כאשר הספינה תעמוד, דלכאו' הא בהל' ק"ש סי' סג ס"ד כותב אדה"ז: "אם יושב בעגלה אי"צ להעמידה", ועד"ז בהל' תפילה סי' צד ס"ו.

2) ראה בס' המנהגים עמ' 65 הערה5.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
שיחות
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות