בהגש"פ עם לקוטי טעמים וביאורים וכו' (ע' יא) כותב כ"ק אדמו"ר בפיסקא "יכוין להוציא - בברכת בפה"א שעל הכרפס - גם המרור": "...ומכוון להוציא גם המרור של כורך". ועד"ז כותב בסידור היעב"ץ, דיכוין גם על הירק שאוכל בכורך.

והיינו, דכיון דנחלקו הראשונים אם הברכה דמרור נפטרת בברכת 'המוציא' שעל המצה (-שתלוי באם נחשב המרור כ"פירות הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה" או לא), ולכן אמרו שיש לו לכוין בברכת בפה"א דכרפס להוציא גם ברכת המרור, - א"כ הרי כן הוא גם לענין המרור ד'כורך', דיש להחשיבו כ"פירות הבאים מחמת תוך הסעודה שלא מחמת הסעודה". ולכן כותב כ"ק אדמו"ר שאכן גם עליו יש לו לכוון בברכת 'בפה"א'.

ויש להעיר דנראה מרבינו שאינו מספיק כוונה כללית להוציא דברים שיבואו בתוך הסעודה (שלא מחמת הסעודה), אלא צריך (או "טוב" להיעב"ץ?) - ואפי' שיהיה מאותו הברכה ומאותו המין עצמו - שיכווין עבור כל א' בנפרד.

עוד יש להעיר דלכאורה זהו חידוש, שהרי יכולים לומר שדוקא לענין מרור גרידא הוא דאמרינן שאינו נפטר ב'המוציא' - שהרי אינו חלק מהסעודה; אבל במרור דכורך, הרי כיון שבא ל"זכר למה שעשה הלל" שהיה אוכל המרור ביחד עם המצה (שלסברתו בזמן המקדש לא היה יוצא מצות אכילת מרור בלי המצה ולא מצות אכילת מצה בלי המרור), ולכן ישנו בזה"ז חיוב נוסף (דמצה) לאכול מרור עם מצה, - א"כ הרי אפשר שמרור זה נפטר בברכת המוציא שעל המצה (שקאי על כל מה שאוכל בהסעודה). ואעפ"כ חזינן דסובר כ"ק אדמו"ר שמכוין גם עבור המרור של המצה.

עוד ילה"ב, דלכאו' הרי גם בדברים הבאים שלא מחמת הסעודה אמנם נאכלים ביחד עם הפת - הם נפטרים בברכת הפת מפאת דין ד"טפל ועיקר", שהטפל נפטר בברכת העיקר. וכמו דאיתא בשו"ע אדמה"ז סי' קעז ס"ג, דגם דברים שאינן באים מחמת הסעודה (דאין מלפתים או משביעים) - הנה "אם אוכלם עם פת נעשים טפילה להפת וברכת המוציא פוטרתן...", (וכן המשמעות בסבה"נ פ"ד ה"ב)1 2.

ואולי יש לומר, דשיטה זו סוברת שבזה שהיא באה עכשיו בתור מצוה - הרי"ז מחשיבו כדבר בפני עצמו, ולכן גם קובע חשיבות לעצמו להצריך ברכת הנהנין מיוחדת עבורו. ולכן הנה הגם שהחובה היא לאכול ביחד, אבל מ"מ כיון שקיומה היא ב' (ג') מצות נפרדות - הרי כל אחת קובעת חשיבות לעצמה, ועל כן אין המרור נכלל וטפל להמצה להפטר בברכתה3.

ועיין ב'הדרן' דכ"ק אדמו"ר על מס' פסחים (א) מה שמבאר שיטת ר"ע בהא שאין ברכת הפסח פוטרת ברכת הזבח הגם שיש לומר שהיא טפילה לפסח (כמובא ומבואר שם), דמ"מ מצותה אחשביה שיהיה לה חשיבות בפ"ע. (והגם דיש לחלק דשם מדובר לענין ברכת המצוה - שלזה היא ענין בפ"ע, ומשא"כ כאן הרי המדובר הוא בברכה"נ. הנה מ"מ י"ל שגם לענין ברכה"נ נעשית לה חשיבות בפ"ע מפאת המצוה שבה)4.

או דילמא: דבזה"ז שה'כורך' היא בעיקר בשביל קיום המרור, (דבשביל המצה הרי יוצא מה"ת רק אם אוכלה לבדו, וגם להלל), - לכן העיקר הוא המרור, ועל כן אין היא נכללת בברכת המוציא5.