בהגש"פ בברכת 'גאל ישראל' כתיב: "אשר יגיע דמם על קיר מזבחך לרצון", ובביאור 'מנחת חן' על ההגדה הקשה שהרי פשיטא שכל קרבן אם מקריבים אותו כדינו הרי הוא לרצון, ולמה דייק שהוא "לרצון".

ומביא מה שתירץ בס' 'עמק הברכה' עפ"י מה שביאר הנצי"ב דברי המדרש שמהחורבן עד שחרבה ביתר הקריבו ישראל קרבן פסח בירושלים במקום המקדש - שלכאורה קשה למה לא יקריבו גם שאר הקרבנות. ותירץ, שבשאר הקרבנות נאמר "ריח ניחוח" ואחר החורבן התורה אמרה "והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם", ונמצא ששוב אינם ראוים לריח ניחוח, וע"כ א"א להקריב קרבנות; משא"כ בקרבן פסח הרי לא נאמר "ריח ניחוח", ולכן שפיר מצי להקריב אחר החורבן. ע"כ דברי הנצי"ב.

ומבאר בטעם ההפרש בין ק"פ לשאר הקרבנות ע"פ מ"ש הרמב"ן (בסה"מ מצוה א) שהטעם דהבה"ג לא מנה מצות אמונה במנין המצות - הוא מפני שאין מונין במנין המצות אלא גזירותיו יתעלה שגזר עלינו, אבל האמונה שהודיע אותה אלינו באותות ובמופתים לעינינו - הוא העיקר ושורש שממנו נולדו המצות ולא ימנו בחשבונם.

וכתב שעפי"ז י"ל שבכל המצות הנה היסוד שלהם הוא עשיית רצון ה', וכמשאחז"ל "ריח ניחוח" - "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני", וע"כ צריך בהו "ריח ניחוח"; משא"כ ק"פ שעיקר יסודו אינו אלא משום ביטול ע"ז שהמצרים היו עובדים להם, והי' תכלית השחיטה למשוך מע"ז ולהראות ולחזק בזה האמונה בה', - והרי האמונה בה' אינו נכנס בגדר רצון ה' וגזירותיו כמו שאינו נמנה במנין המצוות לבה"ג, וע"כ לא שייך בי' "ריח ניחוח" שענינו אמרתי ונעשה רצוני.

ועפ"ז מבאר שזהו מה שאומרים "לרצון": שלא תהי' כקרבן פסח אחר החורבן שלא הי' בהם "ריח ניחוח" ולא היו "לרצון" לפניו - אלא תהי' "מן הפסחים אשר יגיע דמם על קיר מזבחך לרצון", שיהיו לרצון ויהא בהם ריח ניחוח. ע"כ תוכן דבריו.

ולכאורה דבריו אינם מובנים, שהרי לפועל הוא מצוה, וכדמצינו בשמות (יב, ו) ברש"י ד"ה 'והיה לכם למשמרת וכו': "היה ר' מתיא בן חרש אומר וכו' הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו ולא היו בידם מצוות להתעסק בהם כדי שיגאלו וכו' ונתן להם שתי מצות דם פסח ודם מילה וכו'". וגם לדבריו מה נתחדש לעתיד לבוא שתהי' אז לרצון.

אלא י"ל בכוונת הנצי"ב, דכיון שיש בזה גם ענין של איבוד ע"ז א"כ "ריח ניחוח" אינו מעכב כבשאר המצות, ויכול להיות גם לאחר החורבן. וזהו שאומרים "לרצון" - שהטעם לק"פ לעתיד יהי' (גם) בכדי שיהי' "לרצון".

ולכאורה י"ל בדא"פ באופן אחר ע"פ מה שנתבאר בלקו"ש חכ"ו פ' בא (ג), שהא דבפסח מצרים הי' השחיטה דווקא בביתם, הוא מפני שאז הי' זמן לידת עם ישראל והי' צ"ל מודגש המטרה והתכלית של עבודת ישראל שהוא לפעול שיהי' "ושכנתי בתוכם" - "בתוך כל אחד ואחד מישראל" (מודגש בשיחה), עד כדי לעשות ביתו למקום של השראת השכינה - דירה לו ית'. ומבאר שם שע"י המשכן ומקדש (דהיינו משכן ומקדש הכללים) - אין המטרה של "ושכנתי בתוכם" יכול להתבצע בשלימות, עיי"ש.

ועפ"ז י"ל שזהו הטעם למה מדייק דוקא בק"פ ענין של "רצון": שכיון שהוא ענין של לידת עם ישראל ובו מתבטא תכלית בריאת העולם א"כ שפיר י"ל דווקא הכא "לרצון" - דהיינו שנשלם הרצון, דהיינו המצוות, כיון שאז נעשה דירה לו ית'.

ומדויק זה ע"פ מה שמציין כ"ק אדמו"ר בהגדה בתיבת "קיר מזבחך" וז"ל: "לשון הכתוב (ויקרא א, טו). וצ"ע מה ששינה כאן דוקא להביא ל' זה. ובסי' יעב"ץ פי' ע"ד הסוד. וראה זח"א (רכח, ב)".

וע"ש בזהר שמבאר ד"קיר" בגמטרי' ש"י, דהיינו שעתיד הקב"ה להנחיל לצדיקים ש"י עולמות, - וא"כ איירי הכא במה שיארע לעתיד לבא, וא"כ שפיר י"ל שגם תיבת "לרצון" איירי במה שיארע לעתיד לבא דהיינו שיושלם הרצון ד"לעשות לו ית' דירה בתחתונים".