בקובץ הערות וביאורים גליון תפט (לש"פ תשא תשמ"ט) הבאתי פירש"י ד"ה 'לא תשחט וגו' (לד, כה): "לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים, אזהרה לשוחט או לזורק או לאחד מבני חבורה", עכ"ל.

ושאלתי שם שצריך להבין:

א) שבפרשת משפטים פירש"י בד"ה 'לא תזבח על חמץ וגו' (כג, יח): "לא תשחט את הפסח בי"ד עד שתבער את החמץ", עכ"ל.

ולמה אין רש"י מפרש שם: "אזהרה לשוחט או לזורק או לאחד מבני חבורה", על דרך שמפרש בפרשת תשא.

ב) מהיכן יודע זה רש"י בפרשת תשא, והלא בפסוק כתיב רק "(לא) תשחט וגו'", ואולי הוא רק אזהרה לשוחט בלבד.

ג) למה צריך רש"י לפרש בפרשת משפטים: "בי"ד בניסן", משא"כ בפרשת תשא אין מפרש זה, והטעם מובן.

ד) בפרשת משפטים אומר רש"י: "עד שתבער החמץ". משא"כ בפרשת תשא אומר: "ועדיין חמץ קיים".

ה) בפרשת משפטים מעתיק רש"י גם תיבות: "על חמץ" מן הכתוב, משא"כ בפרשת תשא.

עד כאן כתבתי בקובץ הנ"ל.

1) בנוגע להשאלה הראשונה יש להוסיף, דהגם שבגמרא פסחים (סג, ב) מביא הפסוק מפרשת תשא, "לא תשחט", הנה זה גופא צריכים להבין למה הביא הגמרא דוקא פסוק זה.

וגם רש"י פירש על מה שכתוב שם (סג, א) במשנה 'השוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה' - "דלא תשחט על חמץ וגו'".

אבל הרמב"ם כתב בהלכות קרבן פסח פרק א הלכה ה, וז"ל: "השוחט את הפסח בזמנו והיה לו כזית חמץ ברשותו לוקה שנאמר "לא תזבח על חמץ דם זבחי" שלא יזבח הפסח והחמץ קיים אחד השוחט ואחד הזורק את הדם ואחד המקטיר את האימורין אם היה ברשות אחד מהם או ברשות אחד מבני החבורה ... הרי זה לוקה והפסח כשר", עכ"ל.

וז"ל הרמב"ן בפרשת משפטים על פסוק 'לא תזבח על חמץ דם זבחי':

"לא תשחט את הפסח בארבעה עשר בניסן עד שתבער את החמץ, לשון רש"י: ... אבל לפי הענין שהוא כהלכה הוא אזהרה לשוחט את הפסח על החמץ, וענינו שלא יהא חמץ לאחד מבני החבורה הנמנין על הפסח בשעת השחיטה, וכך כתב רש"י בפרשת כי תשא.

"וראוי למקרא שיאמר "לא תזבח על חמץ זבחי", כי הדם איננו נזבח אבל על דעת רבותינו הוא לרבות את הזריקה, שלא יזרק על חמץ, יאמר לא תשחט על חמץ, ולא דם זבחי, כלומר ולא דם זבחי יהיה על החמץ, ומקרא קצר הוא", עכ"ל.

ולכאורה גם מרמב"ן זה משמע שהוא סובר שהאיסור שלא יהי' חמץ גם לזורק או לאחד מבני החבורה לומדים ממה שנאמר בפרשת משפטים "לא תזבח".

[ומה שמסיים שם: "...יאמר "לא תשחט על חמץ"", נראה שאין כוונתו דוקא ל"לא תשחט" ולא ל"לא תזבח"].

וצריך עיון קצת, שהרמב"ן כותב כאן "וכך כתב רש"י בפרשת כי תשא", ובתחלת דבריו מביא ג"כ לשונו של רש"י בפרשת משפטים. ולמה לא הקשה מפני מה לא פירש רש"י כאן כמו שפירש בפרשת כי תשא.

וראיתי בפירוש גור ארי' על פירש"י בפרשת משפטים וז"ל:

"החלף מלת תזבח במלת תשחט [פירוש: זה שרש"י כתב "לא תשחט את הפסח", ולא כתב "לא תזבח את הפסח", הכותב], כי בכל מקום הזביחה אינה משמע השחיטה בלבד, רק תקון הבהמה, כדכתיב (בראשית מו, א) ויזבח זבחים, וכן בכל מקום, והווה אמינא דהך קרא הכי קאמר, לא תזבח הפסח, דהיינו תקון עשייתו, ולפיכך כתב רש"י דהך זביחה דכתיב בקרא הוא כמו לא תשחוט.

"ומזה הטעם לא כתב רש"י כאן אזהרה לשחיטה ולזריקה כמו שכתב בפרשת כי תשא (להלן לד, כה) אזהרה לשוחט ולזורק, דהווה אמינא דיליף ליה מדכתב לשון זביחה, דמשמע כל תקון הזבח.

"ואם תאמר, ומאי נפקא מיניה, דהא זריקה נמי אסור, ואין זה קשיא, דאם כן לא היה משמע מזה כלל איסור שחיטה, כי דם זבחי משמע זריקה, ורק אסור לתקן עיקר הקרבן, דהיינו זריקה שהיא תקון הקרבן, לכך החליף מלת "תזבח" במלת "תשחט".

"ואם תאמר, דלמא הכי נמי, [פירוש: דלמא אסור רק לתקן עיקר הקרבן, דהיינו זריקה, אבל על השחיטה באמת אין איסור, הכותב] זה אינו דהא כתיב בפרשת כי תשא (שם) לא תשחט על חמץ דם זבחי", עכ"ל.

ועיין בפירוש נחלת יעקב על פירש"י בפרשת משפטים, וז"ל:

"...מ"מ הרב נמשך אחר לשון הש"ס והמכילתא שאמרו לשון שחיטה לפי שקבעו הדרוש על הפסוק לא תשחט על חמץ דם זבחי האמור בפרשת כי תשא. וטעמא דמכילתא והש"ס שקבעו הדרוש על "לא תשחט" ולא על "לא תזבח" נ"ל להורות דחייב על השחיטה בפני עצמו ועל הזריקה חייב גם כן בפני עצמו וכמו שכתב הרב בפרשת כי תשא.

"אבל לשון זבח הוא כולל כל מעשה הקרבן והיה אפשר לומר דאינו חייב אלא בעושה כל מעשה הקרבן ועדיין החמץ קיים אבל על השחיטה בלחוד אינו חייב וגם בשוחט וזורק אינו חייב אלא אחת קמ"ל דהאזהרה או על השוחט או על הזורק וכמ"ש הרב בפרשת כי תשא", עכ"ל.

והנה זה שכתב הגור ארי': "כי בכל מקום הזביחה אינה משמע השחיטה בלבד, רק תקון הבהמה, כדכתיב (בראשית מו, א) ויזבח זבחים, וכן בכל מקום", צריך עיון אם יכולים לומר כן בפירש"י:

דהנה רש"י פירש בפרשת וישלח בד"ה 'ויזבח יעקב זבח' (לא, נד): "שחט בהמות למשתה".

וכן בפרשת צו בד"ה 'יקריב קרבנו על זבח' (ז, יג) פירש"י: "מגיד שאין הלחם קדוש קדושת הגוף עד שישחט הזבח".

וכן בפרשת קדושים בד"ה 'ביום זבחכם יאכל' (יט, ו) פירש"י: "כשתזבחוהו תשחטוהו על מנת זמן זה שקבעתי לכם כבר".

וכן בפרשת אמור בד"ה 'ביום ההוא יאכל' (כב, כט) פירש"י: "לא בא להזהיר אלא שתהא שחיטה על מנת כן וכו'", וזה בא בהמשך למה שכתוב קודם לכן "וכי תזבחו וגו'".

וכן שם בד"ה (שקודם לזה) 'לרצנכם תזבחו' פירש"י: "תחילת זביחתכם וכו'".

ומה שממשיך שם הגור ארי': "ומזה הטעם לא כתב רש"י כאן אזהרה לשחיטה ולזריקה כמו שכתב בפרשת כי תשא ... דהווה אמינא דיליף לה מדכתיב לשון זביחה, דמשמע כל תקון הזבח", צריך עיון בדבריו:

שזה הי' נכון אם רש"י לא הי' מפרש בפירוש שהפירוש של "לא תזבח" הוא "לא תשחוט", אבל לאחר שרש"י מפרש כן בפירוש, לא שייך לומר דהווה אמינא שהפירוש של תזבח הוא כל תקון הזבח.

ומה שכתב הנחלת יעקב: "...וטעמא דמכילתא והש"ס שקבעו הדרוש על לא תשחט ולא על לא תזבח ... אבל לשון זבח הוא כולל כל מעשה הקרבן והיה אפשר לומר דאינו חייב אלא בעושה כל מעשה הקרבן ועדיין החמץ קיים וכו'", לכאורה יש להביא ראי' מהמהרש"א פסחים (סג, א) שלא כדבריו:

כי על מה שכתב שם במשנה "השוחט את הפסח עובר בלא תעשה", כתבו התוספות שם, וז"ל: "אומר ריב"א דהפסח כשר דהא לא שנה עליו הכתוב לעכב", עכ"ל.

וכתב על זה המהרש"א, וז"ל:

"לכאורה הא שנה עליו דכתיב לא תזבח על חמץ וגו' וכתיב לא תשחט על חמץ וגו'", עכ"ל.

הרי נראה מזה שהמהרש"א סובר שזה שנאמר "לא תזבח" פירושו לא תשחט.

שאם הפירוש של "לא תזבח" הוא "כל מעשה הקרבן", כמו שכתב הנחלת יעקב, אין מקום לקושייתו של המהרש"א.

ומה שכתב הנחלת יעקב: "...וטעמא דמכילתא וכו'", צריך עיון, שהרי ז"ל המכילתא:

"לא תזבח על חמץ דם זבחי לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר אין לי אלא זביחה זריקה מנין ת"ל דם זבחי", עכ"ל.

הרי שהמכילתא דרש זה על מה שנאמר "לא תזבח" בפרשת משפטים.

2) בנוגע להשאלה השני' ששאלתי בקובץ הנ"ל שמהיכן יודע רש"י אזהרה לזורק או לאחד מבני החבורה, הנה בנוגע לזורק אולי אפשר לומר כמו שכתב הרמב"ן הנ"ל, דהיינו שהי' קשה לרש"י למה לא נאמר לא תשחט על חמץ זבחי, כי הדם איננו נזבח.

אלא שהפירוש הוא שלא תשחט על חמץ ולא דם זבחי, כלומר ולא דם זבחי יהיה על החמץ.

אבל אם נאמר כן, שזה הכרחו של רש"י, קשה (נוסף להשאלות דלעיל), למה לא פירש רש"י בפרשת משפטים שהרי גם שם נאמר "לא תזבח על חמץ דם זבחי".

אבל עדיין צריכים להבין מהיכן יודע רש"י אזהרה לאחד מבני החבורה.

ואף דבגמרא פסחים סג, ב יליף זה ממה שנאמר "לא תשחט ולא ילין": "לא תשחט על חמץ הנך דקיימי עליה משום ילין". אבל עדיין אינו מובן איזה הכרח יש בפשטות הכתובים לדרוש כן.

3) בנוגע להשאלה השלישית ששאלתי בקובץ הנ"ל, דלמה צריך רש"י לפרש בפרשת משפטים: "בי"ד בניסן", משא"כ בפרשת תשא אין מפרש זה.

הנה ראיתי בפירוש הרא"ם על פירש"י, וז"ל:

"ואמר בארבעה עשר בניסן להורות שאין זה הלאו אלא בארבעה עשר בניסן בלבד, ולא בשאר ימות השנה, כמובן מלא תשחט על חמץ סתם".

ולא הבנתי כוונתו, שלכאורה זה דבר פשוט.

ואולי אפשר לומר שכוונת רש"י לאפוקי אם שחט את הפסח על החמץ במועד, שהוא פטור, וכדעת ר' שמעון שם במשנה.

אבל לכאורה תירוץ זה דוחק גדול, כי האיך יודעים זה מפשוטו של מקרא.

עוד דבר שצריכים להבין:

מצינו הרבה פעמים בפירש"י שכשענין אחד נכפל בתורה הוא מעיר על זה ומפרש זה, ולדוגמא:

בפרשת בא (יב, יז) בפירש"י 'לדרתיכם חקת עולם': "...לכך חזר ושנאו כאן וכו'".

(שם.יח) בד"ה 'עד יום האחד ועשרים': "למה נאמר והלא כבר נאמר וכו'".

(שם יט) בד"ה 'כי כל אכל מחמצת': "והלא כבר ענש על החמץ וכו'".

(שם יג, ה) בד"ה 'את העבודה הזאת': "...והלא כבר נאמר למעלה ... ולמה חזר ושנאה וכו'".

וכן על דרך זה הרבה פעמים.

ולפי זה צריך עיון:

למה לא העיר רש"י על זה שנאמר בפרשת משפטים "לא תזבח על חמץ", ונכפל בפרשת כי תשא לא "תשחט על חמץ".

ואולי הי' אפשר לתרץ שזה הי' כוונתו של רש"י במה שהוסיף דוקא בפרשת כי תשא "(אזהרה לשוחט) או לזורק או לאחד מבני החבורה".

- שלמד זה ממה שנכפל ענין זה עוד פעם.

אבל עדיין אינו מובן למה אמר רש"י שם גם אזהרה לשוחט. והלא אזהרה לשוחט כבר יודעים מפרשת משפטים. והווה לי' למימר רק אזהרה לצורך או לאחד מבני החבורה.

שמות (כב, ב) בד"ה 'שלם ישלם כו': "ואונקלוס שתרגם אם עינא דסהדיא נפלת עלוהי, לקח לו שיטה אחרת, לומר שאם מצאוהו עדים קודם שבא בעל הבית, וכשבא בעה"ב נגדו התרו בו שלא יהרגהו, דמים לו, חייב עליו אם הרגו, שמאחר שיש רואים כו'".

ויש לעיין מה היה קשה לו לרש"י שהביא התרגום והאריך בו, שהעתיקו ופירשו, ומוסיף לפני זה ש"לקח לו שיטה אחרת". והרי אין דרכו של רש"י להביא בסתם את התרגום ולפרשו, וכמו בפרשתנו להלן כד, יא בד"ה ויחזו את האלקים הסתפק רש"י ב"ואונקלוס לא תרגם כן".

וי"ל בדא"פ, שכיון שסגנון הפסוק נכתב בלשון מליצי ובמשל,

- ואגב, לכאורה זה מהמקומות הבודדים. וכרגע לא ידוע לי עוד מקום, שהלכה חמורה הקשורה עם שפיכות דמים, יהיה כתוב בסגנון של משל ומליצה -

לכן פירש"י כרבותינו.

- וככל ענין בתורה שבכתב שלא נכתב פירושו, למדנו את זה מתורה שבע"פ, כמו בציצית ותפילין וכה"ג. וכן כאן פירשו רבותינו ש"זרחה השמש" הכוונה ש"ברור לך הדבר שיש לו שלום עמך כשמש הזה שהוא שלום בעולם כו', כגון אב החותר לגנוב ממון הבן בידוע שרחמי האב על הבן כו'".

אבל מכיון שעסקינן בדיני נפשות, ויש פירוש אחר, ונפקא מינה למעשה, י"ל דלכן הביא רש"י גם תרגום אונקלוס - שלפי תרגומו יוצא שיש עוד מקרה שאסור להרוג הבא במחתרת.

ומה שהוסיף רש"י "לקח לו שיטה אחרת", י"ל, דהנה בגמ' סנהדרין (עב, ב) דרשינן פסוק זה בב' אופנים: אופן א': ש"אם זרחה השמש עליו" קשור עם הפסוק שלפניו, דהיינו: "אם במחתרת .. אין לו דמים", מתי, רק אם ברור לך שהוא שונאך - הנרמז בתיבות "אם זרחה השמש עליו", שברור כשמש שהוא שונאך. וזה מדובר באב על הבן, שמן הסתם אינו בא על עסקי נפשות, ומן הסתם אסור להרגו, ורק "אם זרחה עליו השמש" שהוא שונאך, אז (במחתרת) אין לו דמים.

ואופן הב' נדרש כמו שכתוב בפסוק: "אם זרחה השמש עליו - דמים לו", שאז נדרש בהיפוך שמן הסתם בא על עסקי נפשות, וזה בסתם בן אדם (ואפי' בבן על האב), אלא ש"אם זרחה עליו השמש", שאם ברור לך כשמש שאיש זה אינו שונאך אלא אוהבך ואינו בא על עסקי נפשות - אז אסור לך להורגו, "דמים לו".

והנה רש"י לא פירש כאף אחד מהפירושים הנ"ל. שפירש "אם זרחה עליו השמש" (באופן חיובי) - שברור שהוא אוהבך שמן הסתם אינו בא להורגך, וזה באב על הבן, אז אסור לך להורגו, "דמים לו".

ולהעיר שגם תיבת "השמש", לכאורה, מתפרשת אחרת לפי רש"י מאשר בגמ'. שבגמ' תיבת "השמש" מסמלת ענין האור - ש"ברור לך כשמש" (שמאירה ורואים ברור), ולרש"י תיבת "השמש" מתפרשת על "שלום עמך כשמש הזה שהוא שלום בעולם".

ולכאורה תוכן הכללי אחד הוא, ששניהם הכוונה שברור לך.

אבל כד דיקת שפיר, דוקא רש"י פירש ענין השמש על שלום דוקא, והגמ' לא יכולה לפרש על שלום. שהרי לפי הגמ' מתפרש "אם זרחה השמש עליו" גם על הפסוק הקודם ששם מדובר שמותר להרוג - אם ברור לך כשמש שהאב שונא את הבן -, ואיך יפרשו ש"שמש" הו"ע שלום.

משא"כ רש"י מבאר פסוק זה (רק) באב על הבן שיש לו שלום עם הבן כשמש שהוא שלום בעולם. וכפירש"י הוא בירושלמי (כן ראיתי בתורה תמימה). וצ"ע למה נטה (לגמרי) מהגמ' בבבלי.

ואולי י"ל, שכיון שכבר למדנו לעיל בפ' וישלח (בראשית לב, יב) ש"ויזרח לו השמש" ליעקב אבינו, ומביא שם רש"י (בשם המדרש אגדה) "לצרכו לרפאות את צלעתו כמה דתימא שמש צדקה ומרפא בכנפיה", הרי שבדרך כלל הביטוי של ויזרח (לו) השמש הוא לטובה. ולכן גם כאן בפרשת משפטים, בפשוטו של מקרא פירש שהמובן הוא חיובי, שזה משל על "שלום אתך" כשמש שהוא שלום בעולם.

משא"כ בגמ' נדרש לפי (צורך) הענין ולאו דוקא כפשוטו של מקרא (בענין שמש).

ועפ"י הנ"ל יש אולי לומר שכוונת רש"י במה שאומר (ומדגיש) שאונקלוס "לקח לו שיטה אחרת כו'" הוא, שהרי יש כאן ג' פירושים בפסוק זה (כנ"ל בגמרא בבלי וירושלמי) - אבל כל הפירושים הולכים בשיטה אחת שענין אם זרחה השמש הכוונה שברור לך (שאינו בא על עסקי נפשות, או להיפך).

משא"כ לפי אונקלוס התיבות "זרחה השמש" באו להראות על ענין אחר (לגמרי): שהכוונה על עדים, שכשהשמש זרחה עדים יכלו לראותו, ואז התרו בו, ואז "דמים לו", שמאחר שיש רואים אינו בא על עסקי נפשות.

ולהעיר שלתרגום אונקלוס, תיבות "אם זרחה השמש" קרובים יותר לפשש"מ לגבי פירש"י שהשמש הוא משל על "שלום", (וכן הוא גם לפירוש הגמ' (בבבלי) שהם קרובים יותר לפשש"מ, שכשהשמש זורחת יודעים ורואים ברור).

- אף שלכאורה גם לתרגום אונקלוס (ועד"ז בגמ') הוא משל, שהרי בודאי יתכן שעדים יראו אותו בלילה. ואדרבה בפשטות מי שבא במחתרת בא בלילה, ואז ראוהו העדים.

ועפ"ז אולי יש להוסיף למה רש"י טורח להביא ולפרש את תרגום אונקלוס (בנוסף על מה שנתבאר לעיל בדא"פ שזה מפני שלפי' אונקלוס יש עוד אפשרות שלא להרוג את הבא במחתרת), כי לתרגום אונקלוס הפי' ב"זרחה השמש" הוא יותר קרוב לפשש"מ.

ועפי"ז אולי יומתק התחלת דברי רש"י (בד"ה 'אם זרחה השמש עליו'): "אין זה אלא כמין משל (אם ברור וכו')", שלכאורה גם אם רש"י לא היה מקדים "אין זה כו'" גם הייתי מבין שזה משל. אלא שמדגיש שפירושו (עפ"י הגמ' - בעיקר - הירושלמי) הוא כמין משל, משא"כ לפי התרגום לקח לו שיטה אחרת שאינה משל אלא יותר קרובה (עכ"פ) לפשש"מ.

שמות (כה, לד) ברש"י ד"ה 'משוקדים כפתורי' ופרחי': "זה אחד מחמשה מקראות שאין להם הכרע כו'".

לכאורה, כיון שאין להם הכרע - שאין יודעים אם "גביעים משוקדים", או "משוקדים כפתורי' ופרחי'" - א"כ הי' לו לרש"י להעתיק בה'ד"ה' רק תיבת "משוקדים", ולומר ש"זה אחד .. שאין להם הכרע" - אם לעיל או לקמן, ולמה העתיק בד"ה גם תיבות "כפתורי' ופרחי'", שזה נראה כהכרע שזה קאי על "כפתורי' ופרחי'".

ובפשטות נראה, שבזה מודגש איך שיתכן שיהי' קאי על להבא. משום דהא ד"משוקדים" קאי על גביעים זהו מובן יותר - שהרי בדרך כלל כתוב הדבר ואחרי זה מתואר איך הי'. וכמו בפסוק שלפני זה "שלשה גביעים משוקדים ... ושלשה גביעים משוקדים גו'". ולכן עוד יותר קשה להבין את הספק על מה קאי משוקדים בפסוק לד, שלכאו' מה הספק כאן.

ולכן העתיק רש"י בה'ד"ה': "משוקדים כפתורי' ופרחי'", להדגיש את הדעה השני' (איך יצטרכו לקרותה בתורה - לפי דעה זו ולהוציא מהפשטות הנראה לכאורה).

ויקרא (ג, ט): "והקריב מזבח השלמים .. חלבו האלי' תמימה", וברש"י ד"ה 'חלבו': "המובחר שבו, ומה הוא, זה האלי' תמימה".

ונמצא שמפרש תיבת "חלבו" לא ככל ה"חלב" שנזכרים בפסוקים כאן: דבכל "חלב" הפי' הוא חלב כפשוטו, משא"כ "חלבו" היינו "המובחר שבו",

ומובן כן גם בפשש"מ, שאילו "חלבו" הי' קאי על (חלב) האלי' תמימה, שגם אלי' היא שומן - הי' צריך להיות כתוב "חלב האלי' תמימה". ומזה שכתוב "חלבו" לחוד, כדיבור המקוטע, ורק אח"כ "האלי' תמימה", הרי ש"חלבו" (כאן) לא קאי על חלב (כפשוטו) אלא על המובחר שבו. וכמו "והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן" (בראשית ד, ד), או כמו "כל חלב יצהר וכל חלב ותירוש ודגן גו'" (במדבר יח, יב).

ולכאורה חולק רש"י על אונקלוס שתרגם 'חלבו': "תרבי'" (-היינו: החלב שלו (כפשוטו), אלא שזה חלב כשר), - שאילו אונקלוס הי' מבאר כרש"י ש"חלבו" היינו המובחר שבו, הי' צריך לתרגם "שמינוהי" (כמו שפירש על 'מחלביהן' - "ומשמנהון"), או "טובוהי" (כמו שמפרש על 'חלב יצהר' ו'חלב תירוש ודגן': "טוב משח, טוב חמר ועיבור").

ולהעיר מלהלן ד, לה: "ואת כל חלבה יסיר כאשר יוסר חלב הכשב מזבח השלמים גו'", ופירש"י בד"ה 'כאשר יוסר חלב הכשב': "שנתרבו אמורין ואלי', אף חטאת כשהיא באה כבשה טעונה אלי' עם האמורין".

ונמצא שכאן האלי' נכללת בתיבה "(ואת כל) חלבה", שהכוונה לחלב המכסה את הקרב וכו', וגם לאלי'.

ואולי עפי"ז יובן למה אונקלוס תרגם 'חלבו (האלי' תמימה)': "תרבי'", שהרי כאן בפרק ד, לה כולל בחלבו גם את האלי', הרי שאלי' נקראת חלב.

ובטעם פירש"י כבר נתבאר בדא"פ, שמסגנון לשון הפסוק והטעם המפסיק שעליו (על תיבת "חלבו") (פשטא), משמע שאין הכוונה חלב של האלי', שאם כן, כך הי' צ"ל כתוב: "את חלב האלי'". ובפרט שסתם חלב אין הכוונה לאלי'. ולכן אין מסתבר שבזה שהתורה כתבה "חלבו" - בסתם, שתתכוון לאלי'. ומה שכתוב אחריו "האלי' תמימה" - זה בא לפרש את התיבה "חלבו" (סתם), אבל הכוונה ב"חלבו" היינו "המובחר שבו".

בפרשת תרומה (פכ"ז, פסוק ט-יט - אודות חצר המשכן): "ועשית את חצר המשכן לפאת נגב תימנה קלעים לחצר שש משזר מאה באמה ארך לפאה האחת. ועמודיו עשרים ואדניהם עשרים נחשת ... וכן לפאת צפון ... רוחב החצר לפאת ים קלעים חמשים אמה עמודיהם עשרה ואדניהם עשרה. ורחב החצר לפאת קדמה מזרחה חמישים אמה. וחמש עשרה אמה קלעים לכתף עמדיהם שלשה ואדניהם שלשה. ולכתף השנית חמש עשרה קלעים עמדיהם שלשה ואדניהם שלשה ולשער המסך עשרים אמה תכלת וארגמן ... עמדיהם ארבעה ואדניהם ארבעה".

והיינו דלאורך החצר שהי' מאה אמה, הוצרכו לכ' עמודים להחזיקו. ולרוחב החצר שהי' חמשים אמה, הוצרכו לי' עמודים להחזיקו.

וצריך להבין הרי לכל מאה אמות צריכים כ"א עמודים אם רוצים שבמשך כל ה' אמות יהי' עמוד. דהרי בתחילת כל ה' אמות צריך עמוד, והעמוד שלאחרי צ"ה אמות ה"ה העמוד העשרים, וצריך הרי לאח"ז עוד עמוד כדי לסיים את החמשה אמות האלו בקצה הפאה הזו.

והנה יש לפרש בג' אופנים:

א) דהרוחב בין עמוד לעמוד הי' קצת יותר מה' אמות כדי שיעמידו ק' אמות בשוה, (וכן מובא בכמה תמונות, וכן ב"ארטסקרול" על פירש"י).

ב) דהעמודים התחילו ב' ומחצה אמות אחרי התחלת הפאה והסתיים ב' ומחצה אמות לפני סוף הפאה. (וכן מובא בכמה תמונות ובתוכם "The Tabernacle"). ודוחק, דא"כ איך עמדו הב' ומחצה אמות האחרונים של הקלעים.

ג) דבאמת כל ה' אמות הי' עמוד, ועמודי פאה זו הסתיימו אחרי צ"ה אמות, אלא שהעמוד הכ"א - הוא הי' התחלת הפאה השנית, והי' גם עמוד הראשון לפאה השנית. וכן הלאה, שעמוד העשירי של פאה זו הסתיים אחרי מ"ה אמות, ועמוד הי"א היה גם העמוד הא' של פאה השלישית. וכן הלאה, עד שהעמוד הא' של הפאה הראשונה השלימה את עמוד האחרון של הפאה הרביעית. (ועי' ברא"ם שפ"ח ובכמה מפרשי רש"י).

אמנם ברש"י (פסוק י) מובא: "ועמדיו עשרים: חמש אמות בין עמוד לעמוד", ועפ"ז הרי בודאי אא"ל כאופן הא'. וכאופן הב' הרי גם דוחק גדול לומר כן, שהרי רש"י כותב סתמא דמילתא שהי' ה' אמות בין עמוד ועמוד, ולפי אופן הב' בתחילת כל פאה וסוף כל פאה היו חסרות ב' ומחצה אמות מחוץ לעמודים, וא"כ צריך לומר ברור כאופן הג'. ולפ"ז יש לתמוה - מנין לקחו הספרים ההם את תמונתם?

והנה לפי שיטת רש"י יוצא שמשתנה עוד פרט מכפי התמונות ההם.

ובהקדם, דהנה אופן הג' הנ"ל מתאים רק בפאה הדרומית, מערבית וצפונית, כיון ששם הי' כל הפאה בשוה. משא"כ בפאה המזרחית ששם היו ב' כתפות שכ"א ט"ו אמה, ושער החצר כ' אמה, הנה אם נחשבן בפרטיות יוצא שג' העמודים לכתף האחת היו בשביל הי' אמות הראשונות אבל סוף ט"ו אמה לא הי' עמוד, כי שם התחילו העמודים של השער והם היו בולטות (כפי התמונות הנ"ל).

וכן הד' עמודים של השער הספיקו רק בשביל ט"ו אמה, והי' חסר עוד עמוד בשביל סוף הכ' אמה, כיון שהיו בולטות.

ולכן אולי צריכים לפרש בדוחק לפי שיטת רש"י שלא הי' השער בולט* משאר הפאה המזרחית. ולפ"ז יוצא שעמוד האחרון (הרביעי) של כתף הא' הוא הוא העמוד הראשון של השער. וכן העמוד האחרון (החמישי) של השער החצר הוא אותו העמוד שבו התחיל הכתף הב'. ושוב צ"ע מנין לקחו בספרים הנ"ל את תמונתם.

ואבקש מקוראי הגליון להעיר ולהאיר בזה.