ב"היום יום" לו' כסלו מעתיק כ"ק אדמו"ר: "אאמו"ר אמר: קריאת שמע שעל המטה, איז אין זעיר אנפין, ווי דער ווידוי וואס קודם צאת הנפש מהגוף. נאר יעמאלט גייט מען שוין אינגאנצען אוועק פון יריד, און עס ענדיגט זיך שוין דער מסחר פון היום לעשותם, און אין קשעהמ"ט פון יעדער נאכט האלט מען נאך אין מיטן יריד, און מען קען נאך אויפטאן".

לכאורה הכוונה בזה הוא (לא רק אשר למחרתו של הקשעהמ"ט של הלילה יכולים עוד "אויפטאן", אלא) שזה נוגע (גם - ובעיקר(?)) להקשעהמ"ט עצמה.

והיינו, אשר בעוד אשר בעת ה"ווידוי וואס קודם צאת הנפש מהגוף" הנה הווידוי והתשובה הוא רק בגדר "חרטה על העבר", הרי שונה מזה קשעהמ"ט "פון יעדער נאכט" אשר מכיון שאז "האלט מען נאך אין מיטן יריד, און מען קען נאך אויפטאן", הרי במילא הווידוי ותשובה וכו' של קשעהמ"ט צ"ל לא רק בנוגע ל"חרטה על העבר" אלא גם (ואולי "עוד והוא העיקר" (- ראה לקמן)) בנוגע ל"קבלה על להבא".

ואולי לזה ירמזון הדברים באג"ק ח"ד לכ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ נ"ע, ע' קכח, בסיום המכתב שממנו העתיק רבינו הקטע דלעיל, וזלה"ק:

"התשובה האמיתית - השיב לו הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק [להרב שדיבר עמו כ"ק אדמו"ר נ"ע אודות האחריות שלו בתור רב ובמה צריך להיות החשבה"נ וכו' בקשעהמ"ט שלו - וכפי שרבינו מתאר המכתב בהמפתח שלו, 'קשעהמ"ט של הרב'] - שהיא חרטה ועקירת הרצון על העבר ניכרת בהקבלה עבודה ופועל שבלהבא...".