בגליון תשצד (ע' 48) תירץ הרב יצחק וילהלם את מה שהקשיתי מ"היום יום" כז אד"ר שאומר שימין הוא להחמיר, ושמאל הוא להקל, - דלכאו' בכ"מ ימין הוא חסד, כבית הלל המקילים; ושמאל הוא גבורה, כבית שמאי המחמירים. ותירץ הרב הנ"ל שכאן ימין הוא - עפ"י מ"ש בתניא - הנה"א, שמשכנה בימין הלב; ושמאל הוא הנה"ב שמשכנה בשמאל. והנטי' לימין היא לכיוון נה"א להחמיר, אלא שאין זה חומרא לפי האמת ולכן הרי זו דרך טועה, וכמובן שגם נטיה לשמאל להקל על עצמו הרי זהו דרך טועה.

ולא הבנתי תירוצו: אם הנטיה להחמיר ע"ע הוא דרך טועה ולא כפי האמת, א"כ באמת הוא לא נטי' לימין לכיוון הקדושה והנה"א כי הנה"א היא אמת וכפי שאומר בהמשך בהיום יום שהאמת היא דרך המיצוע*. ואיזה נפש נמצאת באמצע שהוא האמת. ומדוע אינו אומר כפשוטו שגם להחמיר ע"ע וגם להקל - אינם רצון נה"א, ואינם כפי האמת.

אלא שכאן יש רעיון מרכזי של קו האמצע - וכפי שידוע הרבה דוגמאות בזה המובאות בחסידות:

א. בפי"ג בתניא: מדת יעקב היא מדת האמת ובריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה.

ב. "ליעקב אשר פדה את אברהם": שאברהם הוא רק ימין, מדת החסד; ויצחק הוא רק שמאל, מדת הגבורה; ויעקב שהוא מדת הרחמים ה"ה ממתיק את הגבורות בחסדים ופודה את אברהם מדת החסד, כי מדת הרחמים נוטה לחסד כמבואר באגה"ק סימן י' בארוכה בביאור עושה שלום במרומיו בין מיכאל שר של מים, חסד, ימין; לגבריאל שר של אש, גבורה, שמאל; - ע"י שם הוי' מדת התפארת, ועיי"ש.

ג. וכן בענין לא כאברהם שקראו הר ולא כיצחק שקראו שדה, אלא כיעקב שקראו בית וכו'. וגם כאן זהו הרעיון שבפתגם, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא שכאן הימין והשמאל הוא היפך כל המקומות.