ר"מ בישיבה
הנה באיסור 'בל יראה' יש הסוברים שחצי שיעור מותר מן התורה ואינו אסור אלא מדרבנן - אף דבשאר איסורים אמרינן דהלכה כר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה.
ובשו"ע אדה"ז סי' תמב בקו"א ס"ק יז מציין לתשובת החכם צבי סי' פו שמבאר הטעם מדוע אין איסור ח"ש באיסור 'ב"י וב"י', וכתב ע"ז אדה"ז שהוא "טעם נכון".
והנה בתשובת חכ"צ שם מבאר בענין זה ב' טעמים: א) דאיסור ח"ש מה"ת הוא רק במידי דאכילה - דאית לן קרא ד"כל חלב", אבל בשאר איסורים אין איסור ח"ש. ב) דח"ש אסור רק באיסור שבא ע"י פעולה ד"אחשבי'", ולכן ב'בל יראה' במשהה חמץ פחות מכשיעור שאינו עושה דבר שמראה בו שמחשיבו - אין איסור ח"ש.
ולכאורה נתכוין אדה"ז לטעם הב' (שאיסור ח"ש הוא רק כש"אחשבי'") ולא לטעם הא' (דח"ש אסור רק באיסורי אכילה), שהרי אדה"ז פוסק הן לענין איסור כתיבה בשבת (בסי' שמ ס"ד) והן לענין איסור גזילה (בהל' גניבה וגזילה ס"א) - דיש בהם דין ח"ש. וראה בלקו"ש ח"ז מצורע ב בהערה 36 ובשוה"ג שם.
ב] והנה השאגת ארי' סי' פא כתב טעם אחר מדוע אין איסור ח"ש ב'בל יראה', שהרי מבואר בגמ' יומא עד, א דטעמי' דר' יוחנן דח"ש אסור מן התורה הוא משום ד"חזי לאיצטרופי", ולכן י"ל דדוקא באיסורי אכילה וכיו"ב דבכדי להתחייב מלקות צריך שיצטרף חצי הראשון שאכל עם חצי זה - (שהרי על האכילה דעכשיו לבד א"א לחייבו כיון שלא אכל אלא חצי זית וע"כ שאנו מחייבים אותו גם על האכילה הראשונה, והיינו משום דכיון שאכל הב' חצאי זיתים בשיעור כדי אכילת פרס - מצטרף ב' האכילות וחשיב אכילה אחת, ושפיר מחייבים אותו על אכילת כזית) - א"כ נמצא שגם החצי הראשון הוא חלק מהחיוב, ולכן הוא דאסור מה"ת;
אבל ב'בל יראה' הנה אם הי' בביתו חצי כזית חמץ ואח"כ נצטרף עוד חצי הרי אינו מתחייב מחמת הצירוף למפרע על שהיית חצי כזית חמץ שעכשיו הצטרף לו עוד חצי כזית חמץ (שהרי אין דין "צירוף" הכא בשהיית חמץ כמו באכילה בכדי אכילת פרס), אלא בפשטות מתחייב רק בגלל שעכשיו מכאן ולהבא משהה שיעור שלם. ונמצא שאין החצי הראשון שהי' לו קודם חלק מהחיוב, ולכן אינו אסור החצי שיעור.
ג] והנה בלקו"ש ח"ז מצורע ב בהערה 37 הביא שיטת הצל"ח (פסחים מד, א) ד"אם אכל חצי שיעור בסוף זמן האיסור - שאין פנאי להשלים השיעור, אין בזה איסור מן התורה כי לא חזי לאיצטרופי". והיינו דהצל"ח מפרש "חזי לאיצטרופי" - דחיישינן שיבא לידי חיוב אם יאכל עוד חצי זית בכא"פ, ולכן מחמת סייג אסור הח"ש; אבל היכי שא"א לבא לידי חיוב כגון שאין פנאי להשלים אין האיסור דח"ש.
וממשיך בהערה שם: "אבל ע"פ המבואר לעיל (מהרוגוצובי) שטעמו דר"י הוא לפי שגם משהו מהשיעור הוא אותו המהות של שיעור השלם, י"ל, ש"כיון דחזי לאיצטרופי" הוא (לא טעם ותנאי, כ"א) הוכחה שמהותו של האיסור ישנו גם בפחות מכשיעור ... ולפי"ז, גם באכילת ח"ש בסוף זמן האיסור, שייך הענין "כיון דחזי לאיצטרופי". כי מכיון שבאם הי' מצטרף עמו עתה עוד ח"ש - הי' שיעור שלם, ה"ז הוכחה ש"שם" האיסור ישנו גם על פחות מכשיעור".
והיינו דלפי המבואר בשיחה גדר הטעם ד"חזי לאיצטרופי" היא הוכחה שיש גם בח"ש "שם" האיסור, ולכן גם באם אכל ברגע האחרון שא"א לבא לידי חיוב מ"מ הרי אכל חצי שיעור של איסור.
ומסיים בהערה שם וז"ל: "ולהעיר ממה שאדה"ז מביא בקו"א להל' פסח שם, טעמו של הח"צ ולא טעמו של השאגת ארי' (סי' פא)".
ומשמע, דחקירה זו בגדר ד"חזי לאיצטרופי" אם הוי תנאי או הוכחה - קשור להסבר שכתב החכ"צ והשאג"א בדין 'ב"י'.
ולכאורה הי' אפשר לבאר כוונתו: שמפרש טעמו של החכ"צ - דרק כש"אחשבי'" אמרינן דח"ש אסור מה"ת -, דבאכילה וכיו"ב יש לחוש יותר שיצטרף עוד חצי וישלים השיעור, שהרי אחשבי' להחצי הראשון במה שאכלו. אבל ב'ב"י' - אין לחוש כ"כ שיצטרף, כיון דלא אחשבי' להשהיי' הראשונה, ולכן אין הח"ש אסור; משא"כ לטעם דהשאג"א שמתחייב מכאן ולהבא ולא למפרע - הנה מכל מקום שייך החשש דאולי ישלים השיעור,
וא"כ משמע דלהשאג"א גדר האיסור היא דהחצי הראשון יש לו "שם" האיסור מכח ההוכחה שמצטרף; ולכן בב"י שאין החיוב מחמת הצירוף - אין הוכחה שהחצי הראשון הוי איסור.
ולפי"ז כוונת ההערה היא, דלדעת אדה"ז משמע שסבר כפי' הצל"ח ולא כפי' המבואר בשיחה כפי הסבר הרוגוצ'ובי.
ד] והנה הא דכתבנו דסברת השאג"א מתאים לפי הפי' ד"חזי לאיצטרופי" היא הוכחה וסימן ולא תנאי וטעם,
לכאורה זה תלוי מהי ההוכחה וה"סימן" ב"חזי לאיצטרופי", דמצינו במפרשים ב' אופנים: אופן אחד מצינו, דכיון דחזינן שמצטרפים האכילות לחייבו עונש - על כרחך דגם בתחלה הי' החצי שיעור אסור, שהרי אם הי' מותר "איך יתהפך ההיתר לאיסור"? (וראה עד"ז בס' ציונים לתורה כלל כב ועוד).
ולפי"ז אכן יש לומר דרק באכילות - שמצטרפים איכא הוכחה והכרח זה שהח"ש אסור; משא"כ בב"י דחיובו היא מכאן ולהבא - א"כ הרי אין הוכחה והכרח שהשהיי' הראשונה של חצי זית חמץ בתוך ביתו הי' אסור, שהרי אולי זה מותר - והא דמתחייב אח"כ כשניתוסף לכזית הוא משום דחיובו הוא מכאן ולהבא ולא למפרע.
אמנם הנה מבואר ברוגוצובי (הובא בלקו"ש ובהערות שם, וראה עד"ז ברשימות חוברת יב) דההוכחה ד"חזי לאיצטרופי" אינה מהא שמצטרפים האכילות אלא מהא דמצטרף השיעור. והיינו, דכיון דר"י ס"ל דהשיעור כזית באיסורים וכיו"ב אינה שיעור ב"איכות" האיסור אלא ב"כמות", והוי שיעור המצטרף - א"כ מוכח מזה דבכל משהו יש "שם" האיסור. דהא אי נימא שכל משהו הוי היתר - מדוע א"כ מתחייב בכזית והרי לא ניתוסף באיכות האיסור אלא בכמות. ומכיון דאעפ"כ "חזי לאיצטרופי" - זה מוכיח דבכל משהו איכא "שם" האיסור, ולכך אסור (אלא דבכדי לחייבו עונש צריך שיעור),
- ולפי"ז י"ל דהוא הדין גם באיסור 'בל יראה': שכיון דבאם הי' מצטרף עתה עוד חצי זית הי' חייב באיסור 'ב"י' על הכזית חמץ - ע"כ דבכל משהו מכזית זה יש שם האיסור ד'ב"י', דהרי לא ניתוסף בשיעור איכות האיסור אלא בכמות,
ועפי"ז נראה לבאר דכוונת ההערה כאן היא, שרואים דאדה"ז סבר כפי' הרוגוצובי ולא כפי' הצל"ח - מהא דלא הביא טעמי' דהשאג"א אלא טעמי' דהחכ"צ;
ה] והביאור בזה: דהנה יש מקום לפרש דהטעם שכתב החכ"צ - דאיסור ח"ש הוא רק כשאחשבי' - אינה משום שאז שייך יותר שישלים השיעור, אלא דאף שבכל משהו יש בו "שם" האיסור אעפ"כ התורה אסרה רק אם אחשבי' לח"ש זה.
וע"ד הא דמבואר (מכות יז) דר' שמעון סבר ד"כל שהוא למלקות ולא לקרבן", וכתב הריטב"א שם דטעמי' דר"ש הוא משום דאחשבי' - דאע"פ דס"ל לר"ש דלא נאמר מהלכה למשה מסיני שיעור למלקות אלא לקרבן, מ"מ חיובו בכ"ש היא רק משום דאחשבי'. והתם הרי אין התנאי שישלים השיעור, אלא דבעצם חיובו חייב מלקות בכ"ש, ומ"מ אמרינן בי' הטעם דאחשבי'. ויש לומר דהוא הדין גם לענין חצי שיעור, דאף שיש האיסור בכ"ש, מ"מ אסרינן רק מפני דאחשבי'.
[ויש לבאר הא דבעי "אחשבי'" אף שלענין חצי שיעור מבואר בגמ' שם שהטעם הוא משום ד"חזי לאיצטרופי", וא"כ מנלן דחיובו גם מדין "אחשבי'" - הנה ראה ב'ברוך טעם' (שער הכולל דין א) שכתב דמ"מ בכדי שיהא ע"ז שם אכילה בעי "אחשבי'". ויש לומר עד"ז גם לר"ש ד"כל שהוא למלקות", דמ"מ בעי שיהא ע"ז שם אכילה - דאכילה אסרה תורה - וזה הוי ע"י ש"אחשבי'", עיי"ש. ולהעיר מר"ל דסבר שח"ש מותר מן התורה ד"אכילה" אמר רחמנא וליכא, ומבאר בלקו"ש שם דלר"ל אין כאן "איכות" האיסור - דחסר דין אכילה. ואולי דלר"י ה"אחשבי'" משוי אותו לאכילה, אמנם בלקו"ש שם משמע דלר"י הוי אכילה גם בפחות מכזית ואינו מזכיר שם הפרט ד"אחשבי'", וצ"ע].
אבל הטעם שכתב השאג"א ד"חזי לאיצטרופי" היינו דדוקא כשמצטרף האכילות לחייבו שיהא אכילה אחת כנ"ל, ומשא"כ בב"י דחיובו הוא מכאן ולהבא, יש לומר דטעם זה מתבאר (גם) לפי פי' הצל"ח ד"חזי לאיצטרופי" היינו תנאי וטעם דישלים השיעור, דלכן אסרו הח"ש מתורת סייג. די"ל שסבר השאג"א דמתי מצינו שאסרה התורה הח"ש מתורת סייג - היינו רק היכי שהח"ש זה כשישלים יהי' חלק מהחיוב, ולכן כבר בתחלה אסרוהו; אבל ב'ב"י' הנה אע"פ דאיכא החשש שישלים השיעור - מ"מ הא דיתחייב אח"כ אינה מהשהיי' הא' אלא מכאן ולהבא. ונמצא שהח"ש הראשון לא הי' מהחיוב, אלא דעכשיו מתחייב משום שמשהה כזית בביתו. - ולכן לא אסרה התורה הח"ש זה מחמת הסייג, שהרי בכה"ג נמצא שעשו איסור חדש על הח"ש, ואינו דומה לח"ש דאכילה דהוי פרט והמשך מחיוב התורה בכזית.
ולפי"ז שפיר יש לבאר כוונת ההערה שם: "ולהעיר ממה שאדה"ז מביא בקו"א להל' פסח שם טעמו של הח"צ ולא טעמו של השאג"א סי' פא", שמזה מתבאר דאדה"ז מפרש הגדר ד"חזי לאיצטרופי" דהוי הוכחה וסימן שהח"ש אסור - כפי' הרוגוצובי וכפי המתבאר בלקו"ש, ולא כפי' הצל"ח שזהו תנאי.
Download PDF