א) ידועים דברי הרמב"ם באגרת תימן (פרק ג) שבשנת ד' אלפים תתקע"ו (וי"ג "תתקע"ב", וי"ג "תתק"ע". ובלקו"ש ח"ב עמ' 588 הערה 2, - דע"כ הגירסאות הנ"ל הם טה"ד, יעויי"ש) "תחזור הנבואה לישראל", "ואין ספק שחזרת הנבואה היא הקדמת משיח שנאמר ונבאו בניכם ובנותיכם וגו'". ובלקו"ש ח"ב עמ' 588 מבאר דבאמת בתקופה ההיא היו ר' שמואל הנביא (אביו של ר"י החסיד), ר' אלעזר בעל הרוקח (שעליו כותב אדמו"ר הצ"צ (דרמ"צ מצות עדות ספ"ח) ד"ידוע מהרוקח ור"י חסיד וסייעתם שהיו אנשי מופת מאד" - שם הערה 3) ועוד, שראו אצלם רוה"ק בגלוי.

ועד"ז ממשיך לבאר (בלקו"ש שם עמ' 589) דבדורות שלאח"ז כשנהי' קרוב יותר לביאת המשיח, נהי' עוה"פ הענין ד"תחזור הנבואה לישראל" ע"י התגלות הבעש"ט ותלמידיו, עד לאדה"ז - שעליו כתוב הלשון שאילו הי' בימי הנביאים הי' מן הגדולים בהם כו', ואח"כ ע"י רבותינו נשיאנו. ובהערה שם מביא דברי הצ"צ (דרמ"צ שם): "הבעש"ט ז"ל אשר כמוהו לא הי' מימות הראשונים פלאי פלאות נסים היוצאים מהטבע היו נראים על ידו .. גם מזקני נ"ע שמענו עתידות קולע אל השערה", ע"כ. ועד"ז איתא בסה"ש תנש"א עמ' 790: "דורך רבותינו נשיאנו וואס דורך זיי "תחזור הנבואה לישראל" (בלשון הרמב"ם הנ"ל) גלה סודו אל עבדיו הנביאים", ע"כ.

והנה ידוע שישנו נפק"מ בין גדר הנבואה לגדר הרוה"ק, הן בספרי קבלה והן במו"נ. וא"כ ראוי לעיין האם בגדרי ההלכה יש לרוה"ק דין נבואה אם לאו. דדלמא י"ל דכל המבואר לעיל (ועד"ז דברי הרמב"ם שתחזור הנבואה וכו') הוא רק בנוגע לענין הנבואה - שבכללות ענין אחד הוא עם רוה"ק, או דלמא הכוונה גם לגדרי נביא בהלכה, שעפ"ז יצא שכל בעלי רוה"ק וכו' דין נביא יש להם.

ב) אמנם מהמבואר בלקו"ש חי"ד עמ' 72 ואילך, מוכח לכאו' דגם בגדרי ההלכה הוי רוה"ק כדין נבואה. דהנה בתחלת השיחה מקשה שם, למה ישנו אריכות שלימה בסיום מס' זבחים בדיני במה, מכיון שלכאו' מש"באו לירושלים נאסרו הבמות ולא הי' להן עוד היתר", וממילא מאי דהוה הוה? וע"ז מבאר, דנוגע הוא אף בזה"ז, אם יבא נביא ויורה להקריב בבמה. וע"ז מקשה וז"ל: "אף שאמרו "משמתו נביאים אחרונים חגי זכרי' ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל", שמזה משמע לכאו' שא"א שיקום נביא בזה"ז - אינו, כי מפורש בכ"מ בדברי חז"ל שהיתה גם לאח"ז השראת רוה"ק; ועכצ"ל דמה שאמרו נסתלקה רוה"ק מישראל הכוונה שמני אז לא היתה מצוי' כמקודם, אבל לא שבטלה לגמרי" ע"כ. ובהערה 20 שם מבאר דאף שאין זה באותה הדרגא של השראת רוה"ק שהיתה אצל הנביאים (שהרי זה רק רוה"ק כנ"ל), "מ"מ בכללות ה"ז דרגא בנבואה". ובהמשך מביא גם דברי הרמב"ם הנ"ל באגרת תימן, ומש"כ שם שבקרוב לזמנו הי' אחד שהי' "נביא ספק". ומסיים דעפ"י כהנ"ל מובן למה צריכים האריכות בדיני במה, מפני ש"בכל זמן אפשר שיבוא נביא ויצוה להקריב בבמה". עכת"ד.

הרי דמבאר דמפני גדרי הרוה"ק שישנו בזמן הזה, נוגע להלכה דיני במה, מפני שיכול לבוא נביא ויצוה להקריב בבמה. ובוודאי שבכדי להקריב בבמה צריכים לגדר ההלכתי דנביא, דרק עליו כתוב "אליו תשמעון". וע"כ דגם בעלי רוה"ק שבזמן הגלות, גדר הלכתי ד"נביא" יש להם. וכמו שביאר בההערה שם דבכללות גם רוה"ק דרגא בנבואה הוא, וכמובא לעיל.

[ואין לומר דהכוונה שם במה שמביא העניינים דרוה"ק הוא רק להוכיח דלא נסתלקה לגמרי רוה"ק, וממילא מובן שיכול להיות גם בזה"ז נבואה ממש, אבל לעולם אין כוונתו דרוה"ק עצמה היא הנבואה. - אבל פשוט שאינו, דא"כ אין שום הוכחה שגם בזה"ז יכול להיות נבואה (ונביא) ממש, ודלמא רק גדר של רוה"ק יכול להיות. ועכצ"ל דגם רוה"ק גדר נבואה יש לו].

וראה גם בלקו"ש חל"א עמ' 157 הערה 16, שלאחרי שמביא דברי הרמב"ם באגרת תימן הנ"ל, ומה שהי' השראת רוה"ק גם במשך הדורות, מציין לשיחה הנ"ל וכותב: "ושם שזה נוגע להלכה בנוגע לבנין במה בזמן הזה. ע"ש". הרי כנ"ל שמזה לומדין דהוי גם נביא בגדרי ההלכה.

וכן משמע גם בסה"ש תנש"א עמ' 788 ואילך, שמבאר שם שהלכות נבואה שברמב"ם נוגע גם בכל הדורות, עיי"ש בארוכה.

ג) ולכאו' יש להקשות ע"ז, דיעויין בלקו"ש חל"א עמ' 161 ואילך, דמבאר דאף שהרמב"ם בספר היד לא נחית לחלק בין נבואה ורוה"ק שהרי כותב שתי הלשונות הן בנוגע לנבואה (הל' יסוה"ת פ"ז ה"א): "אין הנבואה חלה ... מיד רוה"ק שורה עליו", והן בנוגע להאו"ת (שגדרו רוה"ק - כדלקמן): "רוה"ק לובש את הכהן ... ורואה ... במראה הנבואה". מ"מ עכצ"ל דחלוקים הם. שהרי לדעת הרמב"ם הכה"ג הי' קורא את החושן במראה הנבואה, ומ"מ לא מצינו דכה"ג צריך להיות בו כל התנאים של נביא המבוארים בהל' יסוה"ת, ולכאו' אם הכה"ג הי' צ"ל נביא (כדי לקרות האו"ת) למה לא מצינו בו שיצטרך להיות כל תנאים אלו. ועכצ"ל דאף לדעת הרמב"ם בס' היד, לא נבואה ממש היתה, כ"א רוה"ק, וכדבריו במו"נ. ולכן א"צ כל תנאים הנ"ל. ולפי"ז נמצא דגדרי הנבואה המתבארים בהל' יסוה"ת, הכוונה רק לגדר נביא ממש, ולא לרוה"ק, וצ"ע.

גם הביא שם בשיחה הנ"ל מש"כ הרמב"ם בהל' יסוה"ת פ"ז ה"ב דאף שיש כמה מדריגות בנבואה מ"מ "וכולן אין רואין מראה הנבואה אלא בחלום בחזיון לילה ... וכולן כשמתנבאים אבריהם מזדעזעין וכח הגוף כשל ועשתונותיהם מתטרפות כו'", שגם מזה משמע שאינו כולל רוה"ק בגדרי הנבואה, שהרי רוה"ק הוא גם "בעת היקיצה והשתמש החושים על מנהגיהם" (-לשון המו"נ). וצ"ע כנ"ל.

ואולי י"ל ע"ד המבואר בהשיחה שם אח"כ, דמכיון שמצינו בכו"כ מסיפורי חלות הנבואה בפועל אשר בספרי הנביאים, שלא היו המתנבאים במצב ראוי להתנבאות לפי הגדרות הרמב"ם בספר היד (חכם גדול כו'), - עכצ"ל דכוונת הרמב"ם ל"שלימות חלות הנבואה". ועפ"ז אולי י"ל גם בנדו"ד, דהרמב"ם מתאר כאן רק "שלימות חלות הנבואה", ובזה אין רוה"ק בכלל, אמנם בכללות ענין הנבואה, גם רוה"ק בכלל, וגם עליו חלים כל דיני הנבואה, וכמבואר כן בשיחה שבחלק יד הנ"ל.

[והנה בכלל יש לעיין מה נוגע להלכה כל דברי הרמב"ם בתיאור הנבואה ש"כולן אין רואין כ"א בחלום וכו'", ועד"ז בשאר הפרטים המבוארים שם באופן גילוי הנבואה, וצ"ע].

ד) והנה בסה"ש תנש"א ח"ב עמ' 791 כותב בנוגע להאותות ומופתים שמראה הנביא וז"ל: "און באווייזט אותות ומופתים - ווי מ'האט געזען און מ'זעט בהמשך קיום ברכותיו בא נשיא דורנו". ושמעתי מקשים ע"ז, דלכאו' איפה מצינו בגדרי ההלכה, ענין של קיום ברכות וכו' בשייכות לנביא, והרי ענין הנביא הוא "שיאמר דברים העתידים להיות", וכפי שממשיך לאח"ז בשיחה שם.

אמנם לדידי לא קשיא, דמפורש שם פ"י ה"א, "כל נביא שיעמוד לנו ... אינו צריך לעשות אות כאחד מאותות משה רבינו או כאותות אליהו ואלישע שיש בהם שינוי מנהגו של עולם, אלא האות שלו שיאמר דברים העתידים להיות בעולם ויאמנו דבריו וכו'". הרי שכתב דאינו צריך לעשות עניינים של שינוי העולם, אבל אם פועל עניינים של שינוי העולם ממש, בוודאי ובוודאי דהוי אות, ואדרבה החידוש הוא דאפי' כשאינו שינוי, כ"א ידיעת דברים העתידים, מ"מ נחשב לאות וכמבואר שם בארוכה. ופשוט.