בלקו"ש חט"ז עמ' 134 מבואר דמחלוקת ר"י וחכמים - ר"י אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה ולחכמים אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים - תלוי במהות איסור חמץ בפסח: דלחכמים איסור החמץ הוא ב'תואר', ולכן כשמפרר ומטיל לים - בטל תואר החמץ (והיינו שמתבטל ממילא ענין האכילה וההנאה מהחמץ) הגם שנשאר עצם מציאות החמץ; ולר"י איסור החמץ חל על ה'עצם', ולכן צריך לשרוף החמץ - שיתבטל מציאותו ולא רק התואר ואפשרות לאכילה והנאה.

ועיין שם בהערה 41 שמחלוקת הנ"ל זהו גם המחלוקת האם ביטול ענינו השבתה בלב - שיחשיב אותו לעפר (פרש"י פסחים ד, ב, רמב"ם, רמב"ן פסחים שם); או שהוא מחמת הפקר (תוס' שם, ר"ן ריש פסחים).

והיינו: דביטול הדבר מליבו ומחשבתו מתאים בהתואר, (וכלשון הרמב"ן שהביטול מועיל להוציאו מתורת חמץ ולהחשיבו כעפר שאינו ראוי לאכילה); משא"כ כשמפקירו הרי עצם הדבר יצא מרשותו. ודעת אדה"ז הוא דהביטול ענינו הפקר (סי' תלא ס"ב וכן בס"ג-ד דמדייק: "ביטול והפקר", "ולא יפקירנו").

ומכיון שהרבי מקשר מחלוקת הראשונים זו עם מחלוקת ר"י וחכמים, משמע דלדעת אדה"ז שביטול ענינו הפקר - ולא השבתה בלב - ס"ל דצריך לבטל את עצם מציאות החמץ.

אמנם לכאו' צ"ב דהרי בסי' תמה ס"ד בדין ביעור חמץ בפסח פוסק כחכמים שיכול לפורר החמץ ולזרות לרוח, והיינו שאין האיסור בעצם מציאות החמץ אלא בתואר - ולכן לא צריך לשרוף החמץ ומספיק לפורר.

וא"כ איך זה יתאים עם הביאור הנ"ל, שלאדה"ז ביטול ענינו הפקר כיון שס"ל שהביטול הוא בהעצם (-דזהו משום שאיסור החמץ גופא הוא בהעצם ולא בהתואר). והא לפ"ז הי' צריך לפסוק כר"י שאין ביעור חמץ אלא שריפה.

ולכאו' צ"ל הביאור בזה: דישנו חילוק בין דיני ביטול החמץ שלפני פסח - שבזה נחלקו הראשונים, לבין דיני ביעור החמץ בפסח - שבזה נחלקו ר"י וחכמים*:

דביטול החמץ לפני פסח ענינו הוצאת החמץ מבעלותו כדי שלא יעבור על ב"י וב"י, ומחלוקת הראשונים - האם הביטול הוא בתואר (השבתה בלב) או בעצם המציאות (הפקר) - הוא מחלוקת בשייכות האדם לחמץ. דהשבתה בלב פי' הוא שלגבי האדם אין זה נחשב חמץ אלא כעפר (מחשיבו כעפר), וענינו של הפקר הוא שמוציא הדבר מרשותו לגמרי אבל החמץ עצמו נשאר קיים.

אמנם בפסח שא"א להוציא החמץ מבעלותו (וכמ"ש אדה"ז (בסי' תמג ס"ג) "התורה עשאה כאילו שלו שיעבור בב"י וב"י ולפיכך אף כשמוציאו מרשותו הרי הוא עובר עליו ב"י ובב"י") - צריך לבער את החמץ עצמו. ובזה נחלקו ר"י וחכמים אם יצטרך לבער את עצם מציאות החמץ או מספיק לבער את תואר החמץ.

וא"כ, הרי א"א לדמות את שיטת חכמים שמספיק ביעור בתואר החמץ, לשיטת הראשונים (רש"י ועוד) דענין הביטול הוא השבתה בלב (ביטול בתואר),

דכשמשבית בלב זהו רק שנחשב החמץ כעפר לגבי האדם אבל בפועל החמץ עצמו נשאר קיים אצלו;

אמנם כשמבער החמץ - גם לשיטת חכמים שמפרר וזורה לרוח - שתואר החמץ לא קיים בפועל - זה נחשב כביטול בעצם לגבי ביטול והשבתה בלב. והיינו: שפליגי אכן באותו יסוד אי האיסור הוי בעצם או בתואר; אמנם בנוגע לביעור תואר החמץ ביחס לביטול בתואר - נחשב ביעור זה כביטול בעצם, כיון שהוא פעולת השבתה בחמץ.

ולפי"ז י"ל דהגם שפסק אדה"ז שביטול ענינו הפקר וצריך להוציא את עצם מציאות החמץ מבעלותו, אעפ"כ כשלא ביטל לפני פסח וצריך לבער החמץ פסק אדה"ז (סי' תמה) כחכמים שמפרר וזורה לרוח או מטיל לים - שמספיק לבער את תואר החמץ.

דזה שפוסק שביטול ענינו הפקר, שעצם הדבר יצא מרשותו, - זהו רק ביחס לביטול בתואר. ז.א., שבא לשלול שאין הביטול רק השבתה בלב אלא הפקר דוקא, וזה נק' עצם ביחס להשבתה בלב; אבל ביחס לביעור החמץ - אינו מוכרח שילמד שצריך לבער את עצם מציאות החמץ, כי הרי גם כשמבער את תואר החמץ בפועל אין החמץ קיים, (ולא כההשבתה בלב שהחמץ קיים בפועל).