- דעת כ"ק אדמו"ר בשיטת הרמב"ם בזה -

בספר השיחות ה'תש"נ בשיחת ש"פ וישב, א' דחנוכה, מבאר בס"ב דאף שבכללות תוכן העבודה דחנוכה ופורים שוה, שממשיכים ממדרגה נעלית ביותר עד שפועלים את הבירור והעלי' של התחתון ביותר מחשוכא לנהורא וכו', ומ"מ ישנו חידוש בחנוכה על פורים שנראה בפשטות גם בהמצוות שקבעו בימים אלה, שהמצוות דפורים קשורות עם עניני קדושה שיהודי עושה בפנים, בביתו הפרטי ובביהכ"נ וכו', משא"כ בחנוכה שבה מודגשת ההשפעה גם בחוץ ברה"ר וכו' עיי"ש.

ובהערה (19) שם: "ולהעיר משינוי לשון הרמב"ם, שקריאת המגילה היא "תקנת הנביאים" (ריש הל' מגילה), ואילו מצות חנוכה - "התקינו חכמים" (הל' חנוכה פ"ג ה"ג). - בפשטות כי אסתר סוף זמן הנבואה - אף שבשניהם כתב (וכללם) שהם מצוה מדברי סופרים (הל' מגילה שם. והל' חנוכה שם בסוף ההלכה)".

והיינו דאף שלפועל בזמן התקנה דחנוכה כבר היה לאחרי זמן הנבואה, משא"כ בפורים היו מרדכי ואסתר שהיו נביאים, אבל כיון שלהלכה אין בזה נפק"מ ושניהם הם מצוה מד"ס, א"כ לשם מה שינה הרמב"ם בלשונו ולא כתב גם לגבי קריאת המגילה שהתקינו חכמים כמו בחנוכה?

ולכאו' יש לתמוה על כל ההערה, דבפשטות י"ל דבזה שגבי מגילה כתב הרמב"ם שהיא תקנת הנביאים, ר"ל דמגילה היא לא סתם דרבנן אלא מדברי קבלה כיון שנתקנה ע"י הנביאים (ונפק"מ לכו"כ ענינים כדלקמן); משא"כ חנוכה אינו אלא מדרבנן שנתקנה ע"י החכמים ואין בזה את החומר ותוקף דדברי קבלה.

וכפי שכ"ק אדמו"ר עצמו מבאר בלקו"ש חט"ז ע' 345 לגבי שמחה בחודש אדר, דלכאו' היה צריך להרבות בשמחה גם בחודש כסלו מצד הנס דחנוכה (עיי"ש), ובלשונו הק' שם: "ואדרבה: וויבאלד אז חנוכה איז בלויז מדרבנן, וואס דברי סופרים צריכים חיזוק1 - האט מען דאך געדארפט מרבה זיין בשמחה ... אפילו מער פון אדר - וואס קריאת המגילה פון פורים איז דאך (ניט א סתם דרבנן, נאר) מדברי קבלה".

ומציין בהערה 34 ל'בעל המאור' ספ"א דמגילה, דבפורים (לבני ארביסר) לא נאסר יום שלפניו בתענית, דדברי קבלה אין צריכין חיזוק. ואח"כ מציין לאחרונים בשו"ע או"ח סתר"ע שאסור להתענות לפניו בחנוכה.

וראה גם באנצ"ת ערך 'דברי קבלה' עמ' קז הע' 22 שמציין לעוד כו"כ ראשונים שפורים הוא מדברי קבלה והוי כדברי תורה, וא"כ י"ל דגם הרמב"ם נתכוין לזה דמגילה היא תקנת הנביאים, והוי דברי קבלה, וא"כ אינו מובן מהו הפלא בזה ששינה הלשון, הרי אין זה רק שינוי לשון, אלא יש כאן חילוק עיקרי בין חנוכה לפורים?

ובאמת התמיהה גדלה כשרואים שגדולי האחרונים פירשו כן להדיא בדעת הרמב"ם דפורים הוא מדברי קבלה, מתחיל מהט"ז בסתרפ"ז ס"ק ב (נסמן באנצ"ת שם) וכן ה'תורת חסד' באו"ח סל"ח והאבנ"ז באו"ח סתקט"ז (נסמן לענין אחר בלקו"ש חט"ז ע' 353 הע' 15) ועוד כו"כ אחרונים, והוכיחו כן מכ"מ ברמב"ם (וראה לקמן מ"ש בזה). ויתירה מזו מצינו דבצפע"נ על אתר בריש הל' מגילה על דברי הרמב"ם "והדברים ידועין שהיא תקנת הנביאים", כותב הרוגוצובי: "והנה נ"מ לענין ספק דלחומרא" וכו', והיינו דבספק מגילה לא אזלינן לקולא ככל ספק דרבנן, אלא לחומרא משום דמגילה היא דברי קבלה ואזלינן לחומרא כבספק דאורייתא2, וזהו כוונת הרמב"ם שהיא תקנת הנביאים. ומצאתי שכבר קדמו ר"א פלעקלס מגדולי תלמידי הנו"ב בשו"ת 'תשובה מאהבה' בסימן רי: "והנה במה דסיים שהיא תקנת נביאים מודיע בזה שיש להחמיר יותר משאר דברים שהם מדברי סופרים".

ולאחרי כ"ז שישנם הרבה ראשונים (אמנם לא כל הראשונים וראה לקמן) שסוברים דפורים היא מדברי קבלה וכד"ת דמי, והרבה אחרונים הסוברים כן בדעת הרמב"ם, וכמה אחרונים (כולל הרוגוצובי על אתר) שמפרשים עפ"ז את דברי הרמב"ם הנ"ל דמגילה היא תקנת הנביאים, ורבנו כאלו מתעלם מכ"ז ומעיר שיש כאן שינוי לשון ברמב"ם דדורש ביאור.

ופשוט דאף שכ"ק אדמו"ר לא הניח את דבריו בצ"ע, אבל אין כוונתו שאפשר לומר את הביאור דלעיל, דהרי בהמשך הדברים מדגיש דכיון שבשניהם כתב שהם מצוה מד"ס - הרי הם שוים בחומרתם לדעת הרמב"ם, ולכן אין כאן חילוק מהותי ועיקרי בין המצוה דחנוכה להמצוה דפורים, ולכן מעיר כ"ק אדמו"ר דיש כאן (רק) שינוי לשון שצריך לעמוד ע"ז, וצריך ע"ז איזה ביאור צדדי (ובדוגמת מה שהובא בגליון דש"פ וישב (תשפו) ע"י הגראי"ב גערליצקי שי' מספר 'הררי קדם', עיי"ש), אבל את הביאור דלעיל אין רבינו רוצה לפרשו כלל בדעת הרמב"ם, וצריך ביאור.

- ב -

וי"ל הביאור בזה, ובהקדים - דלכאורה יש להקשות על כל האחרונים דלעיל הסוברים בשיטת הרמב"ם דמגילה היא מדברי קבלה וכד"ת דמי, דהרי הרמב"ם כתב מפורש דמגילה היא מצוה מדברי סופרים הן בתחילת הלכות מגילה וחנוכה, והן לאח"ז כו"כ פעמים. ועכצ"ל לשיטתם דהפי' כאן מד"ס הוא כשי' הרמב"ם הידועה שגם לדבר שאינו מפורש בקרא, אלא שנלמד ע"י אחת מהי"ג מדות וכיו"ב נק' מד"ס (ראה אנצ"ת ערך 'דברי סופרים' בארוכה המ"מ והטעם בזה וכו'), והכא נמי אין כוונתו לסתם מצוה מדרבנן, אלא מצוה מדברי קבלה שיש לה חומר של תורה ומ"מ נק' בשם מצוה מד"ס.

ואכן ראיתי בשו"ת 'בנין שלמה' סנ"ח (נסמן ב'המועדים להלכה' על פורים), שאף שבתחילה רוצה לומר בדעת הרמב"ם דמגילה אינה מדברי קבלה (אף שהאריך להוכיח שם כדעת הראשונים דמגילה הוא ד"ק) מצד לשון הרמב"ם הנ"ל דמגילה היא מד"ס, אולם לבסוף דבריו חוזר בו ומפרש די"ל דגם הרמב"ם יסבור דהוי ד"ק, והלשון מד"ס מפרש כנ"ל.

ונ"ל, דכדי לשלול פי' זה ברמב"ם מדגיש ומוסיף שם רבינו בהערה: "שבשניהם כתב (וכללם) (הדגשת המעתיק) שהם מצוה מדברי סופרים", וכנ"ל. והיינו שכיון שהרמב"ם משוה פורים לחנוכה בכ"מ במשך הלכות מגילה וחנוכה, ראה בפ"ג ה"ג שם: "וימים אלו הם הנקראים חנוכה וכו' והדלקת הנרות בהם מצוה מד"ס כקריאת המגילה", הרי בזה גילה דעתו דהחומר שבחנוכה הוא שוה לחומר שבפורים, ולית ליה מה שכתבו הראשונים הנ"ל דפורים שאני מחנוכה (ולקמן יתבאר איך שנקודה זו מפורשת ברמב"ם בכו"כ מקומות, וכן מה שיש להשיב על הוכחות האחרונים לאידך גיסא מדברי הרמב"ם), ולכן מתמה רבינו על השינוי לשון ברמב"ם.

- ג -

ויש להוסיף דלפי פירושו של כ"ק אדמו"ר ברמב"ם, יש להוכיח דגם הראב"ד סובר כרמב"ם דפורים שוה לחנוכה. דהנה לקמן בהל' חנוכה פ"ג ה"ו כתב הרמב"ם: "ולא הלל של חנוכה בלבד הוא שמדברי סופרים אלא קריאת ההלל לעולם מדברי סופרים וכו'". והשיג עליו הראב"ד שם: "ויש בהם עשה מדברי קבלה השיר יהי' לכם". ובמ"מ שם כתב ליישב שאמנם הנביאים תקנו הלל על כל צרה שנגאלין ממנה "אבל לאמרו בימים קבועין מדבריהם הוא". והכס"מ שם תמה על הראב"ד (והמ"מ) הרי הרמב"ם קורא גם לדבר הנלמד מי"ג מדות "דברי סופרים", וגם דברי קבלה נקראים ד"ס, והניח בצ"ע, עיי"ש.

וב'בנין שלמה' (חי' והגהות על הרמב"ם מהגר"ש קלוגר זצ"ל שנדפסו בספרי הרמב"ם הנפוצים) ביאר בזה ביאור פשוט, שכיון שהרמב"ם "השוה אותו לחנוכה ואמר לא של חנוכה בלבד הוא שמדברי סופרים, אלא קריאת ההלל לעולם מד"ס, והרי של חנוכה הוי מד"ס ממש מדרבנן, ואם השוה של שאר המועדים לשל חנוכה משמע דשוין הם - מוכח דגם של שאר המועדים הוי ד"ס ממש". והוא ממש כמ"ש לעיל ברמב"ם בהנוגע לקריאת המגילה, שהרמב"ם השוה פורים לחנוכה. ולכן השיג עליו הראב"ד דיש ימים שבהם ההלל הוא לא רק מדרבנן אלא גם דברי קבלה3. (וכבר נאמרו בזה כמה תי' ליישב השגת הראב"ד. ראה חי' הגרי"ז על הרמב"ם, ועוד, ואכ"מ).

והנה מזה שלא השיג הראב"ד על הרמב"ם בהנוגע לקריאת המגילה שהיא מד"ס כחנוכה אף שהרמב"ם השווה אותם זל"ז כ"פ, משמע דבזה מודה להרמב"ם שאינו אלא מדרבנן. ואף שכבר ביאר כ"ק רבינו במק"א בנוגע להראב"ד ד"השגתו במקום זה מתפשטת ושייכת לשיטה זו דהרמב"ם בכל סניפי'. ובקבלת כלל זה בכוונת הראב"ד - בטלות כמה קושיות שהקשו עליו והערות שהעירו - בכ"מ" (אג"ק חי"ז עמ' שנו להגר"ש גורן [ולא ציינו שם שכבר נדפס חלקו בלקו"ש חי"ב]), הרי בנדו"ד פשוט שאם הראב"ד חולק גם בנוגע לקריאת המגילה שאינו רק מד"ס, הרי אין זה נכלל בהשגתו בנוגע להלל, ובפרט שהנ"ל קודם לענין ההלל שם ברמב"ם והול"ל להשיג בנוגע למגילה.

[ולכאו' היה נראה להוכיח עוד דזהו שי' הראב"ד מהא דבנוגע להקושיא שבראשונים איך מותר להתענות בתענית אסתר והרי"ז יום לפני פורים שאסור בתענית? - הנה בר"ן תענית סוף פ"ב לאחר שהביא תי' של ה'בעל המאור' משום דפורים הוא דברי קבלה ואין צריכין חזוק (וכנ"ל בס"א), הביא תי' של הראב"ד דתענית אסתר אינו דומה לשאר תעניות דזכרון הוא לנס שנעשה בו וכו' (וכמו שהאריך בזה הרב גערליצקי שי' בגליון תשצג). ולכאו' יש לדייק גם מזה דהראב"ד לא ס"ל דפורים הוא ד"ק - דהרי הא דד"ק אין צריכין חיזוק הוא גמ' מפורשת וכנ"ל, וא"כ אי ס"ל דפורים הוא מד"ק הרי תי' של ה'בעל המאור' הוא פשוט ומתקבל וכו', ומה צריך להמציא סברות דתענית אסתר שונה בגדרה משאר תעניות וכו'.

אך באמת אין מזה ראיה, משום דגם ה'ארחות חיים' תי' ע"ד דברי הראב"ד (הובא בגליון הנ"ל) אף שכתב מפורש בהל' מגילה סי' לט (נסמן באנצ"ת שם) דאנן מותר בבשר ויין בפורים, דלא אתי עשה דיחיד, ודחי עשה דרבים דאורייתא, דשמחת פורים דברי קבלה נינהו שהם כד"ת (הובא בשם י"א בשו"ע סתרצ"ו ס"ז, והובא ב'תורת חסד' שם להוכיח כשי' דמגילה היא ד"ק). וע"כ דלא תליא זב"ז4, אך מ"מ ראייתנו הראשונה לענ"ד עדיין קיימת דהראב"ד סובר כהרמב"ם].

- ד -

והנה כיון דשי' כ"ק אדמו"ר בדעת הרמב"ם, היא שלא כדעת גדולי האחרונים הנ"ל, ולע"ע לא מצאתי לה חבר במפרשים ובפוסקים שיאמרו מפורש דדעת הרמב"ם היא דקריאת המגילה היא רק מדרבנן ולא מד"ק, (אף שיש לדייק כן ממשמעות דבריהם של כמה מחברים, ולדוגמא מדברי הגר"ש קלוגר ז"ל דלעיל), ורק מצאנו מפורש להיפך, ולכן נראה לי להרחיב בזה קצת איך שמוכח להדיע לענ"ד מכ"מ ברמב"ם כשי' רבנו וכדלקמן.

ואתחיל בנוגע לאותם ענינים שהוזכרו במפורש בראשונים, דמצד שפורים הוא מד"ק, יש לו דינים מיוחדים, והם ב' הענינים שהוזכרו לעיל, הא דפורים אין צריך חזוק, ולגבי אבלות, (כי מה שכתבו האחרונים הנ"ל דספיקא לחומרא בקריאת המגילה משום דהוי ד"ק, או שגם אם מצוות דרבנן א"צ כוונה, מ"מ במגילה לא יצא יד"ח בלא כוונה משום דמגילה היא ד"ק וכיו"ב, זה לא נמצא מפורש בראשונים), ובזה מצאנו מפורש ברמב"ם דפורים שוה לחנוכה, ודלא כהראשונים הנ"ל:

בנוגע לאבלות כתב הרמב"ם בהל' אבל פי"א ה"ג "אין מספידין את המת בחנוכה ובפורים ולא בר"ח, אבל נוהגין בהן כל דברי אבלות", והוא להדיא דלא כהראשונים הנ"ל דשמחת פורים דוחה אבילות משום דד"ק נינהו שהם כד"ת.

וכמו"כ בנוגע ל'חזוק' כתב בהל' נדרים פ"ג ה"ט בנודר לצום יום ראשון או יום שלישי כל ימיו "ופגע בו חנוכה ופורים ידחה נדרו מפני הימים האלו, הואיל ואיסור הצום בהם מדברי סופרים הרי הן צריכין חזוק וידחה נדרו מפני גזירת חכמים", והרי"ז שוב דלא ככל הראשונים שביארו בנוגע לתענית אסתר דמותר להתענות משום דפורים א"צ חזוק, ואילו הרמב"ם משווה פורים לחנוכה דצריכים חזוק.

ועוד יש להביא ראי' מהרמב"ם כשי' רבנו הנ"ל, ע"פ מה שבשו"ת 'בנין שלמה' (הנ"ל ס"ב) בא להוכיח דמגילה מקרי ד"ק מהא דלגבי הברכה דמקרא מגילה מצינו במשנה (מגילה דף כא, א): "מקום שנהגו לברך יברך שלא לברך לא יברך", ובגמ' שם בע"ב: "אמר אביי לא שנו אלא לאחריו אבל לפניו מצוה לברך וכו', מאי מברך רב ששת כו', איקלע לקמיה דרב אשי ובריך מנ"ח (על מקרא מגילה ושעשה נסים ושהחיינו. רש"י)", ולכאו' למה לא הקשה הש"ס "היכן וציונו", וכמו ששקו"ט בגמ' שבת (כג, א) לגבי נר חנוכה, וכן בסוכה (מו, א), והוצרכו לתרץ דנפקא לן מלא תסור או משאל אביך ויגדך וכו' (עיי"ש ב'בנין שלמה' בפרטיות). אלא ודאי דמגילה שאני דדברי קבלה הוא וכו', ושפיר אפשר לומר "וצונו". וסיים שם שזה ברור לכאורה.

ולפלא קצת שלא הרגיש (אף ששקו"ט בדעת הרמב"ם וכנ"ל) שהרמב"ם אינו סובר את כל חילוקו בין מגילה לשאר דרבנן, דבהל' ברכות פי"א ה"ג כתב הרמב"ם דברים מפורשים: "וכל כל המצוות שהם מדברי סופרים בין מצוה שהיא חובה מדבריהם כגון מקרא מגילה והדלקת נר בשבת והדלקת נר חנוכה בין מצוות שאינן חובה וכו' מברך על הכל קודם לעשייתן אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות. והיכן ציונו בתורה שכתוב בה אשר יאמרו לך תעשה". וממשיך שם עוד: "נמצא ענין הדברים והצען כך הוא: אק"ב שציוה בהן לשמוע מאלו שצונו להדליק נר של חנוכה או לקרות את המגילה וכו'". הרי לך מפורש דלהרמב"ם השקו"ט שבגמ' לגבי נ"ח קאי גם על פורים, ואין ביניהם שום חילוק, דגם בפורים החיוב הוא מצד ש"ציונו לשמוע מאלו שציונו וכו'" ותו לא.

וראה גם לשון הרמב"ם בסה"מ שורש א': "כי הנה אנחנו מברכים אקב"ו כמו שמברכין על מקרא מגילה ונ"ח הכל מדרבנן וכו'. ובבאור אמרו (חולין ק"ו) מים ראשונים מצוה ואמרו מאי מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים כמו שאמרו במקרא מגילה ונר חנוכה היכן צונו מלא תסור".

[שוב מצאתי בספר 'הררי קדם' בסי' קצא שהגרי"ד ז"ל סאלאווייטשיק מבוסטון ג"כ דייק את דיוקו של ה'בנין שלמה', אך להיות שבסימן שלפנ"ז כותב בדעת הרמב"ם כשי' רבנו הנ"ל ודלא כהאחרונים הנ"ל (ומאותו דיוק ממש שבהשיחה), לכן יצא לחדש ענין אחר, דהברכה על מקרא מגילה הוא "על החפצא של תורה שיש בקריאת הכתובים, ולא משום המצוה דרבנן שיש בקריאתן", וכעין מה שביאר הגר"ח הלוי בהנוגע לברכת התורה עיי"ש. וכמובן שגם עליו יש להתפלא איך לא הרגיש בדברי הרמב"ם בהל' ברכות ובסה"מ הנ"ל].

- ה -

אמנם עדיין צריך ליישב את שי' רבינו ברמב"ם מההוכחות שבאחרונים, לאידך גיסא, דלהרמב"ם פורים הוי ד"ק. ונתחיל בט"ז (הנ"ל בס"א) שדייק מלשון הרמב"ם בריש הל' מגילה: "וכן מבטלים ת"ת לשמוע מקרא מגילה ק"ו לשאר מצוות של תורה שכולן נדחין מפני מקרא מגילה" - דכל המצוות נדחין לגמרי מפניה ואע"פ שא"א לקיים שניהם, ודלא כהר"ן שכתב בריש מגילה ד"ה 'ישראל במעמדו': "דוקא כשיכולים אח"כ להשלים העבודה, הא לאו הכי ודאי אין מבטלין העבודה דאורייתא משום מגילה דרבנן". וע"ז מבאר הט"ז דטעמו של הרמב"ם משום דמגילה היא ד"ק וכד"ת דמי, ולכן מקרא מגילה קודם אף שהמצוה או העבודה במקדש תדחה מפניה לגמרי, עיי"ש.

והנה ע"ז יש כבר אריכות במפרשים על אתר ורבו החולקים על הט"ז בזה, מתחיל מהרא"מ בביאורו על הסמ"ג והב"י והרמ"א והמג"א והפר"ח ועוד, שלדעתם הרמב"ם ג"כ סובר כהר"ן, עיי"ש בארוכה, וא"כ ודאי דאין להקשות מזה על שי' רבינו ברמב"ם.

וכמו"כ מלשון הרמב"ם שם שהיא "תקנת הנביאים" אין להקשות על רבנו, דאדרבה שי' הצפע"נ וה'תשובה מאהבה' (הנ"ל בס"א) - דבזה נתכוין הרמב"ם לומר שיש במגילה חומר מיוחד שאין בסתם דרבנן - לפענ"ד צע"ג: דבספר המצוות שם בשורש א' כתב הרמב"ם: "שלא תחשוב במקרא מגילה בעבור שהוא תקון נביאים וקרא דאורייתא, שעירובין דרבנן אע"פ שהוא תיקון שלמה ובית דינו", ולעיל שם: "שכל מה שתקנו חכמים ונביאים שעמדו אחר משה רבינו הוא ג"כ מדרבנן", ומשוה שם במפורש את תקנת הנביאים לקרוא מגילה למה שתקן שלמה ידים ועירובין, ואף שיצאה בת קול ואמרה "חכם בני ושמח לבי" בקשר לתקנות שלמה, ומ"מ עירובין נקרא דרבנן וכו', וכמו"כ ממש הוא במגילה.

ואפי' אם נרצה לומר (בדוחק גדול) שכל כוונת הרמב"ם שם היא רק להשוותם בזה שאינם נמנים במנין התרי"ג מצוות, ולאפוקי משי' הבה"ג שמנה קריאת המגילה ונ"ח במנין התרי"ג, אבל באמת יש חילוק גדול בין תקנת הנביאים שבמגילה לתקנת עירובין, שזה ספיקו לחומרא וזה לקולא, משום שזה סתם דרבנן וזה מדברי קבלה, - ובאמת אין זה משמע כלל שם ברמב"ם, - הרי מצאתי בע"ה ראיה מפורשת ב'יד החזקה' שהרמב"ם קורא לענין שהוא לכל הדעות מדרבנן (לשי' הרמב"ם), ומ"מ כותב ע"ז "תקנת נביאים":

דבהל' תפלה פ"ג ה"א כתב: "שכשם שתפלה מצוה מן התורה כך מצוה מדבריהם להתפלל אותה בזמנה כמו שתקנו לנו חכמים ונביאים", וכוונתו לנביאים שהיו באנשי כנה"ג שתקנו את נוסח התפלה וזמני התפלות, שזה ודאי רק מדרבנן, וספק התפלל ספק לא התפלל - אינו חוזר ומתפלל (וראה כס"מ בריש הל' תפלה בארוכה), ומ"מ קורא לזה שתקנו נביאים. ומה שהזכיר גם חכמים כמובן אינו גורע, והרי גם במגילה הזכיר בפ"א מהל' מגילה ה"ד "תקנו חכמים" בקשר לקריאת המגילה, עיי"ש.

וא"כ מבואר מכהנ"ל דתקנת נביאים אינו מורה על ענין שיש בו חומרא יתירה משאר דברים שהם מד"ס, ואין כל הכרח מזה דלשי' הרמב"ם מגילה היא מד"ק דדמי כד"ת. וראה גם באבנ"ז (הנסמן בס"א) שכתב דדעת הרמב"ם במגילה היא כמצוה של תורה ומ"מ כתב: "ועל כן אף שהיא תקנת הנביאים, וכן להדיא בש"ס ריש מגילה מכדי כולהו אנשי כנסת הגדולה תקנינהו, מ"מ תקנום להיות שוה לשל תורה". הרי מבואר שגם הוא סובר דהלשון תקנה מורה על קולת הדבר שאינו חמור כמצוה דאורייתא.

אך מצאתי במק"א מפורש בדברי רבינו דתקנת הנביאים הוי מדרבנן, בהנוגע לקריאת התורה, דהנה ה'תורת חסד' שם בס"ו מביא ראיה לשי' דמגילה חשיב כדאורייתא מהא דאיתא בברכות (ד"ח, סע"א): ועוזבי ה' יכלו זה המניח ס"ת ויוצא כו', ובעי ר"פ שם: "בין פסוקא לפסוקא מהו - תיקו". וכתב שם ברבינו יונה דר"ל תיקו דאורייתא ולחומרא. ומבאר שם דע"כ הפי' בזה דקרה"ת חשיב כספק דאורייתא, משום דתקנת נביאים חמיר כד"ת וספיקו לחומרא, עיי"ש.

והנה באג"ק כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו ח"ט (עמ' רד) מעיר להגר"י מעסקין כמה הערות על ספרו, ועל מה שכתב הנ"ל דקרה"ת הוי מה"ת מעיר רבינו: "תמוה, כי הוא תקנת נביאים (ב"ק פב, א. בירוש' וברמב"ם - מרע"ה)". ולכאו' עכצ"ל דרבינו יפרש את דברי הרבינו יונה הנ"ל כמו שביאר הר"א הערץ שי' בהעו"ב (גליון תשפז), דהאיסור לצאת בשעת הקריאה הוא מדין כבוד התורה, וזה שפיר הוי מדאורייתא, (ע"ש שהאריך בזה), ואמנם עצם התקנה דקרה"ת אינה אלא מדרבנן ואף שהיא תקנת נביאים, משום דתקנת נביאים שוה בחומרתה לתקנת חכמים, ורק מה שנכתב במקרא בנבואה זה נחשב דברי קבלה5 ודמיא לד"ת.

ואף שמרע"ה בעצמו תיקן קרה"ת, מ"מ חשיב מדרבנן. וראה גם בסה"מ בשורש הב' דברי הרמב"ן שכל תקנות דנביאים "ואפילו תקנות של מרע"ה עצמו מדרבנן הן, כמו שאמרו משה תקן להם שבעת ימי המשתה וז' ימי אבלות והם דרבנן", עיי"ש.