בפ"א דספר ה'תניא' קדישא איתא ש"בשעה שעושה עונות נקרא רשע גמור .. ואפי' העובר על איסור קל של ד"ס מקרי רשע כדאיתא בפ"ב דיבמות ובפ"ק דנדה, ואפי' מי שיש בידו למחות ולא מיחה נק' רשע .. וכ"ש וק"ו במבטל איזו מ"ע שאפש' לו לקיימה כמו כל שאפשר לו לעסוק בתורה .. דפשיטא דמיקרי רשע טפי מעובר איסור דרבנן".

א - והנה יש להעיר דזה פשוט שאין להקשות ולדייק למה לא ציין גם להמשנה בנדרים ט, א, דאיתא שם שאם היה ככר מונח לפניו ואמר (שיהא עליו) "כנדרי רשעים" - הרי"ז נדר וכו' כיון ש"הרשעים דרכן לידור בכל אלו" (פי' הר"ן שם); ומשא"כ אם אמר "כנדרי כשרים - לא אמר כלום" כיון "שהרי אין הכשרים נודרים - שאין רשאים לעשות כן" (שם). וכן עד"ז להא דאיתא שם כב, א שכל הנודר - "אע"פ שמקיימו נקרא רשע", ולומדים זה שם מגז"ש ד"חדלה-חדלה": "כתיב הכא (דברים כג) "כי תחדל לנדור" וכתיב התם (איוב ג) "שם רשעים חדלו רוגז"".

דהנה גם אם נאמר דעניינו הוא איסור דרבנן - (שהרי הגם שיש שם גז"ש הא מ"מ נכלל בתוכו פסוק מ'דברי קבלה', ומבואר שאין זה באותו הגדר דאיסור דאורייתא; ועוד זאת - שבפסוק הרי לא כתיב כלל דאסור לידור (-דגם לשיטת ר"מ דס"ל ד"טוב שאינו נודר כל עיקר - מזה שנודר ואינו משלם ואפי' מזה שנודר ומשלם", ויליף זה שם מהפסוק בקהלת (ה, ג-ד) "טוב אשר לא תדור וגו'" - הנה מה שכתוב מפורש בפסוק הוא רק ד"טוב שלא תידור...")) - ואעפ"כ מיקרי רשע1,

הנה מ"מ זהו רק ענין פרטי בענין דנדר - (הן להפי' שנק' רשע משום שמביא עצמו לידי תקלה, הן להפירוש דהרי"ז שייך לעצם ענין הנדרים (ד"דייך מה שאסרתך תורה"), והן להפירוש שה'רשעה' הוא מצד שנודר מתוך ובדרך כעס (וע"ד דברי הרמב"ם הל' נדרים פ"א הכ"ו2)) - ואדמה"ז הרי מציין לענין הכללי - דכל העובר אאיסור דרבנן נקרא רשע3.

ב - אלא שיש להעיר לאידך גיסא: למה צריך לימוד מיוחד בנדרים שהנודר נקרא רשע, הרי אם רק לומדים שיש איסור בזה - הא בכל דבר איסור ואפי' דקדוק קל של דברי סופרים מקרי רשע. וא"כ כיון דלר"מ לומדים שאסור לנדור (גם אם משלם) - א"כ הוא רשע בעבירת איסור זה גם בלי גז"ש ולימוד מיוחד.

ואפשר לומר שיש חידוש מיוחד בזה: שהגם דכאן עניינו הוא "נדר" שהוא ענין דמצוה (להביא קרבן וכו') - מ"מ אמרינן דכיון שטוב יותר שלא לידור ושינדב כו' הרי יש בזה גם ענין ד"רשעה", ולכן צריך פסוק מיוחד לזה4 5.

ויש להעיר בזה עוד מדברי הר"ן (שם ט, א בד"ה 'כנדרי רשעים' - בביאור מה שהאומר "כנדרי רשעים" הרי"ז נדר), וז"ל: "...שהרי הרשעים דרכן לידור בכל אלו, ומפני שאין ראוי לעשות כן קרי להו "נדרי רשעים" - שהרי רשעים הם לאותו דבר [=היינו: לענין נדרים]. והכי איתא בתוספתא". ובזה נראה שלומד שלענייננו הנה הגם שעצם הנדר שלו בעניינים אלו מחשיבו לרשע - מ"מ אינו מחשיבו לרשע ממש אלא רק ל"רשע לאותו דבר".

ועד"ז בחי' הריטב"א שם: "רשעים לאו ממש, דאינון לית להו עסק בנזירות וקרבנות, אלא משום דרגילין בנדרים - קרי להו רשעים בענין זה, לפי שאין זו מדת כשרים. וכדאמרינן בגמ' כל הנודר אע"פ שמקיים נקרא רשע, כלומר רשע בענין זה, כדאמרי קרא והרשיעו את הרשע, כלומר שהוא רשע וחייב בדין ההוא".

ועפ"ז אפשר לומר דאכן ס"ל שבהא דנדרים (שהוא ענין דמצוה וכו' כנ"ל), הנה גם אם לומדים מפסוק שיש בזה ענין ד"רשעים" - מ"מ באמת אין זה רשע ממש אלא היפך "מדת" הכשרים, ולכן הוא נק' "רשע" רק ב"ענין זה". וא"כ שפיר אינו שייך לדברי אדמה"ז לענין מי שהוא רשע ממש כשעובר אאיסור דרבנן.

ג - אבל עדיין יש להעיר בדברי הריטב"א אלו דמפרש הפסוק ד"והרשיעו את הרשע" שהוא רשע ב"הדין ההוא", דלכאורה לפי פי' אדמה"ז הול"ל בפשטות שהוא רשע ממש כ"ז שלא עשה תשובה. ובאמת אינו שייך לענייננו, שהרי גם בלי דברי אדמה"ז - הנה מי שעובר אעבירות דיש בו מלקות הוא רשע, ומהו א"כ הדיוק שמדייק הריטב"א בפירוש הפסוק "והרשיעו את הרשע".

ואפשר לומר שכוונתו הוא, דבאם עבר על איסור שיש בו חיוב מלקות הנה גם אם עושה תשובה עדיין נקרא "רשע" בדין ההוא - עד שילקה. ובפשטות יותר: הריטב"א לומד הפירוש הפשוט ב"והרשיעו" - שהוא חייב עונש על מעשיו, וא"כ פשוט שצריכים לפרש במילת "הרשע" שהכוונה הוא שהוא "רשע" וחייב עונש בענין זה עצמו.

ועיין בביאור ענין דכל הנודר מקרי רשע כו', ובדברי הרמב"ם בזה - בדברי כ"ק אדמו"ר בלקו"ש חכ"ט שיחה ב לפר' תצא.

ד - והנה יש להעיר ולפרש עוד בהציון המובא ב'תניא' ליבמות כ, א ונדה יב, א ש"העובר על איסור קל של דברי סופרים מקרי רשע". דהנה ביבמות שם איתא זה לגבי הא דמחליף ר' יהודה ותני: "איסור מצוה - אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט; איסור קדושה - שניות (לעריות) מדברי סופרים", וז"ל הגמ' שם: "ואמאי קרי ליה איסור קדושה? אמר אביי כל המקיים דברי חכמים נקרא קדוש. א"ל רבא וכל שאינו מקיים דברי חכמים קדוש הוא דלא מיקרי רשע נמי לא מיקרי?! אלא אמר רבא וכו'".

ויש להעיר למה נחשב איסור שניות לאיסור "קל" של דברי סופרים6. (ובשלמא לגבי הציון לנדה רואים אכן שגם בדבר שהוא מצד מדת חסידות (עיי"ש) - שעניינו הוא "איסור קל" - הנה אם אינו מקיים דברי חכמים נק' רשע, אמנם לגבי הציון דיבמות צ"ב כנ"ל).

ואולי י"ל דהראיה הוא ממה שהקשה רבא אהא דהמקיים דברי חכמים נקרא "קדוש" - שהרי הוא יותר מזה דהא מי שאינו מקיים מיקרי רשע. והנה אם היינו אומרים שיש לחלק בין איסור דדברי סופרים לבין איסור קל של דברי סופרים - א"כ היה יכול אביי לת' שכוונתו הוא גם לאיסור קל של ד"ס דבזה הרי לא מיקרי רשע, אלא מאי - שגם בזה נקרא רשע אם לא מקיימם. (ועד"ז י"ל שזהו גם תוכן הראיה מנדה מקושיית רבא לר' אמי, עיי"ש).

ה - עוד יש להעיר אם יש ללמוד מיבמות ונדה שם שגם מי שמבטל מ"ע או תקנה של ד"ס - היינו שרק אינו מקיימם בשוא"ת - דנקרא רשע, שהרי לשון הגמ' הוא: "כל שאינו מקיים...". ואם באמת אפשר ללמוד כן - למה לא כתב אדמה"ז חידוש זה, וכתב רק מי "שעובר על איסור קל של ד"ס".

ואולי י"ל דאדמה"ז למד שעיקר הענין הוא לפי תוכן הדבר דמיירי שם, והיינו איסור עריות ובדיקה לפני תשמיש וכו', - וזהו הרי איסור ועבירה קלה דד"ס. והא דהגמ' שם אמרה "כל שאינו מקיים דברי חכמים...", אולי אפשר ע"ד מה דאיתא במפרשים דאיסורי דרבנן הם בעיקר איסורי גברא ולא איסורי חפצא, ולכן אמרו בעבירה דידהו - שעניינו הוא מה שאין הגברא מקיימם7 8 9.