בדין דרב הונא דבעינן ג' שנים רצופות, מקשה הגמ' (ב"ב כט, א) מבתים ד"בליליא לא ידעי", וא"כ הרי אין עדים שיעידו על ג' שנים רצופות, ולפי רב הונא מהו הפי' במתני'? וברשב"ם ד"ה 'בליליא' כתב לחלק בין בתים לשדות, דזה שבשדות אין בעי' בכך שהמחזיק לא נמצא שם בלילות, הוא משום שאין דרכן לעשות מלאכה בשדות בלילה, ולכן לא חסר כלום בהחזקה, משא"כ בתים - שהדרך הוא לדור בהן בלילות.

וצריך להבין דמ"ש ממוביר שהדין הוא דאע"פ שהדרך בשדות הוא להוביר כל שנה שני', מ"מ אין שנה זו עולה בהחשבון של ג' שנים וצריך שיחזיק סך הכל ו' שנים כדי שיהי' לו חזקה. - ולמה בשדות אין הדין כן, דכיון שהוא לא נמצא שם בלילות, נהי דזוהי הדרך אבל מ"מ מ"ט דלא נאמר ג"כ שלא יעלו לו להחשבון? ובפשטות נראה לפרש דהחילוק ביניהם הוא פשוט. שהא דהמחזיק מוביר שנה ולא נמצא בהשדה לאותה שנה, אי"ז מצד השדה עצמה, שבעצם הרי אין הכרח להוביר שנה, אלא שכך מנהגו (או מנהג כמה מאנשי העיר, או אפילו כל העיר) לעשות כן. ותדע, דהא איכא דלא מוביר, והטעם לזה הוא שבהחלט יתכן להיות בהשדה כל השנים ג"כ, ורק דאיכא דמוביר. אבל בנוגע ללילות, זהו דבר שהשדה בעצמה 'דורשת' לא להיות שם בלילות וזהו בשווה אצל כו"ע.

ועפ"ז י"ל, שבמוביר - כיון שיש אפשריות להיות שם בכל שנה ולהחזיק באופן שמשתמש שם ג' שנים, לכן צריך שיעשה באופן זה דוקא, וזה שמתירין לעשות כן באופן של מפוזרות, הוא משום דאיכא דמוביר. אבל בשדה, הרי אין מציאות שיהי' שם בלילות, וא"כ ג' שנים בשדה פירושה רק בימים, ולכן אין בעי' שחסר אצלו לילות - ומתירין בג' שנים.

ובאמת יש לפרש זה בעומק יותר, דלא רק שבשדות מתירין שיחזיק אפי' בלי הלילות, אלא שכך הוא הדרך מלכתחילה. זה שלא נמצא שם בלילות, אין הפי' שיש אכן חסרון רק שאינו חזק כ"כ לעכב חזקתו או להאריך חזקתו לה' שנים, אלא דבדרך זה דוקא הוא מחזיק שדות. והביאור: בכדי להיות מוחזק במשהו צריכים להשתמש בו כדרך הבעלים, שעי"ז הוא נראה כמו הבעל עצמו. ואי לזאת י"ל דהכא בשדות שאין הבעלים משתמשים שם בלילות, לכן גם גדרי החזקה בשדות הוא - שבימים צריך להשתמש בה ובלילות אינו צריך להיות שם, דהרי עי"ז נראה כאילו שהוא הבעלים. אבל במוביר, הרי אין הפי' הוא שהדרך ה'נורמלי' והרגיל הוא לא להיות שם כל שנה שני', דהרי איכא דלא מוביר ג"כ. רק, שזהו מנהג פרטי נוסף לעצם דרכי השתמשות. וא"כ, אין לומר שבזה הוא נעשה כמוחזק כשעוזב כל שנה שני' את השדה, כי לאו דוקא זהו דרך הבעלים כך, כיון דאיכא דמוביר. ואה"נ דלכן גם לא יעכב שנה זו לחזקתו, כנ"ל, אבל מ"מ צריך הוא להשלים ג' שנים של השתמשות, דמפנ"ז צריך הוא ה' שנים כדי להחזיק בה.

והנה ע"פ סברא זו, יש ליישב גם שי' הרמב"ם לקמן בסוגיין ד'חנותא דמחוזא'.

רוב הראשונים למדו, שאע"פ שאינו שם בלילות מ"מ אי"ז מעכב כיון דעסקינן בחנות, אבל מ"מ צריך ו' שנים כדי להיות מוחזק, וכנ"ל במוביר. אבל הרמב"ם (בהל' טוען ונטען פי"ב ה"ג) פסק שסגי בג' שנים. ובהשגות שם הקשה הראב"ד עליו ד"אין דרך הגמרא כן, ד[רב הונא] לרבויי מפוזרות קאמר ולא מקוטעות". והפי', דזה שמודה רב הונא בחנותא דמחוזא הוא רק דאע"פ שפסק דג' שנים צריכין להיות רצופין, מ"מ מודה הוא ל'היכי תימצי' של מפוזרין, ואם נאמר דבחנותא דמחוזא סגי בג' שנים של ימים לבד בלי לילות, א"כ יהי' כל שנה מקוטע ולזה הרי לא הודה רב הונא? [ומשא"כ בו' שנים כשמשלים מה שחיסר, וד"ל. וצ"ב במה שכתב הרשב"ם בד"ה 'בליליא', שבבתים - בלי עדות על הלילות הוי להו מפוזרות (ולא מקוטעין)? ואכ"מ].

אבל ע"פ הנ"ל יש ליישב דברי הרמב"ם, דהרי זה שלא נמצא בהחנות בלילות אי"כ שום חסרון בכלל, ואדרבה, היא היא החזקה בחנות - להשתמש שם ביום ולא בלילות. וא"כ יוצא שיש לו ג' שנים שלימים לגמרי. [וצ"ל דאיירי בחנות שמשתמשים בו לחנות בלבד, ולא לדירה, ודלא כתוס', עיי"ש. ובכגון דא י"ל שגם תוס' יודה להנ"ל, וכמו שדות ובית הבדים וכו'].

וכד דייקת שפיר, יש להעיר מהרשב"ם שבתחילה בד"ה 'ומודה רב הונא' (במוביר) כתב: "דדי לו בחזקת אכילת שנים מפוזרות", ואח"כ (בחנותא דמחוזא) כתב בד"ה 'ומודה רב הונא': "אע"ג דבעי' רצופות יום ולילה", - שבזה ששינה לשונו יש לפרש, דאע"ג דבעי רצופות יום ולילה ובחנות הרי אין לילות, וא"כ קס"ד שיצטרך ו' שנים כמו במוביר, מ"מ מודה רב הונא דסגי בג' כיון שהלילות עולות לו למנין (ואי"ז נקרא מפוזרות). וראה בד"ה בחנוונותא: "...דאע"ג דלא דר בלילות חזקה מעלייתא היא שאין דירתם אלא ביום". ודו"ק.