ידוע שהיו חסידי ליובאוויטש שלא עיינו בס' "מגן אבות" להרה"ק מקאפוסט זצ"ל, אבל ידועים גם דברי רבינו זי"ע שיכולים ללמוד בו, ושמאמריו מיוסדים על מאמרי אדמו"ר הצ"צ זצ"ל (ראה: תורת מנחם - מנחם ציון, עמ' 374-373).

ובאג"ק מוהריי"צ שנדפסו לאחרונה (יד, עמ' שנח), כותב הרבי לא' מאנ"ש שנסתפק אם ללמוד בס' זה: על דבר הספר מגן-אבות, כבר אמרתי בזה, כי מה שילמד - אם רק הלימוד הוא כדבעי - טוב הוא. ומה שכותב אודות המסופר, הנה בכגון דא נאמר אוטם אזנו משמוע. עכ"ל.

ולא באתי אלא כמזכיר, וד"ל.

להלן כמה הערות בס' מג"א פ' שמיני, במאמר שאודותיו היו חילופי הדברים שבס' "תורת מנחם" שם.

א] פתגם אדמו"ר הזקן

בסה"מ תרל"ד (עמ' יט) נאמר: וע"פ הקבלה תורה היא בחי' ת"ת ותלים הוא בחי' מל', עולם הדיבור. ודוד מלך ישראל הי' מבחי' עולם הדיבור, וזה שסיפר בספר תלים איך שהשמים מספרים כבוד אל, והילול השמים וכל הנבראים. והרבה היו שידעו זה אך לא סיפרו, ודוד מפני שהי' מבחי' עולם הדיבור לכן סיפר כו'. וז"ע בשלשה ספרים ברא הקב"ה כו' בספר וסופר וסיפור, שענין הסיפור הוא בחי' סיפור תלים. עכ"ל.

ובס' "מגן אבות" (ח"א ר"פ שמיני) נכתב ענין זה בשם אדמו"ר הזקן:

..אדמו"ר [הזקן] נ"ע אמר פעם א' על ספר תהלים שהוא עולם הדיבור, כי למה סיפר דוד זה הענין מה ששמים מספרים כבוד אל כו', כי יש צדיק גדול שיודע ג"כ זאת ואינו מספר כלל. אלא הענין לפי שדוד הי' מעולם הדיבור, שצריך לדבר ולגלות הכל. וזהו ענין הג' ספרים, סופר וספר וסיפור, סיפור הוא בחי' מל' עולם הדיבור שמספרת הכל כו'. וזהו ענין ספר תהלים שהוא בבחי' מל' שנק' סיפור כו'.

ב] על הבעש"ט

איתא בס' "מגן אבות" (ח"א פ' שמיני כג, ג): זהו הכלל, שכל המחשבות והדיבורים שחשב ודיבר, אל יחשוב האדם שנאבדו ואינם כו', כי ברוחני' לא שייך כליה, שרק דבר גשמי כלה ונאבד, אבל דבר רוחני אינו כלה. ולכן גם אחר שחשב ודיבר ישנם בעין ובשלימות. וההעלאה של המחו"ד הוא כמו עשן רוחני. וזהו מי זאת עולה מן המדבר (דהיינו מכל הדיבורים שנדברו) כתמרות עשן. ובס' אור-המאיר איתא, שזכי הראות יכולים לראותו. והבעש"ט נ"ע ראה אותו, וממנו ראה וידע כל מה שנעשה עם האדם כו'. עכ"ל המג"א.

וכנראה הכוונה למ"ש בס' אור-המאיר ("מורה בעומק - שה"ש") עה"פ מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן גו': יובן על דרך ששמעתי בשם הבעש"ט זללה"ה שאמר ענין איכות עליות תפלתינו, בודאי התפילה אינה עולה בגשמיות כמו שהאדם מוציא מפיו, כי אם כמו העשן העולה, והוא רק רעותא ורצון האדם בהתעוררות והתלהבות א-ל. ומי שעיני שכל לו יראה, אשר כללות התפלות כשעולים אינם כי אם כמו עשן העולה, רק רעותא ורצון. עכ"ל.

וע"פ זה, מש"ש "והבעש"ט נ"ע ראה אותו, וממנו ראה וידע כל מה שנעשה עם האדם", אין אלו דברי האור-המאיר, אלא תוספת של המג"א.

ואולי שמע כך מזקינו הצ"צ או שראה בכתביו (ולהעיר, שהס' אור-המאיר מובא לרוב בכתבי הצ"צ).

ג] גיהנם וכף-הקלע

איתא בתניא פ' ח: ועל דברים בטלים בהיתר, כגון ע"ה שאינו יכול ללמוד, צריך לטהר נפשו מטומאה זו דקליפה זו ע"י גלגולה בכף הקלע.. אבל לדיבורים אסורים.. שהן משלש קליפות הטמאות לגמרי, אין כף הקלע [לבדו] מועיל לטהר ולהעביר טומאתו מהנפש, רק צריכה לירד לגיהנם. עכ"ל.

משמע שהגיהנם חמור מכף-הקלע, ואולי משמע גם שכף-הקלע קודמת לגיהנם.

וכך מפורש גם בכ"מ בדא"ח, כגון בס' מאמרי אדה"ז הקצרים (עמ' תפג): וזה"ע כף הקלע לנשמה, מחמת שיש לו כח הזוכר מעניני עוה"ז ואפי' דהיתר, הנה הוא כאבק הנופל על הבגד וצריך לנערה. ואצ"ל אם הרהר בעבירה, שלזה אינו מועיל כה"ק אלא שצריך לבוא בגיהנם לטהר נשמתו, שהוא כמשל הכתם הנופל על הבגד שצריך לנקות ביותר, בכדי שתוכל ליהנות מזיו השכינה.

ובמאמרי אדה"ז, כתובים (עמ' לד): יש [עבירות] שדי רק בנענוע ויש שצריך הגעלה ויש שצריך ליבון. וזהו ענין כף הקלע בגיהנם [אוצ"ל: וגיהנם], כי יש עבירות שדי בכף הקלע דהיינו בנענוע בעלמא, ויש שצריך ליבון באור דהיינו גיהנום ע"פ מדריגות כי יש ז' מדורות.

בשני הקטעים הבאים שבלקו"ת מפורש שכף-הקלע קודמת לגיהנם, אבל לא נאמר מי חמור ממי; [א] דברים (א, ב): בעוה"ב א"א לעלות רק בהדרגה, כף הקלע וגיהנם ג"ע תחתון נהר דינור ג"ע עליון כו'. עכ"ל. [ב] יו"כ (ע, א): העוה"ב ששם הכל בהדרגה כפי הראוי ע"פ הדין, וצ"ל כף הקלע תחילה ואח"כ גיהנם ואח"כ ג"ע התחתון ואח"כ ג"ע העליון.

בענין מקביל שבס' דרך-מצותיך (עמ' 80) מתבאר יותר, שהקדום יותר הוא לטהרת הפגמים הדקים יותר, טהרת הלבושים קודמת לטהרת הנפש. ולכאורה הקדום יותר הוא גם הקל יותר. וז"ל: אם יצא [מעוה"ז] בלבושים צואים שהם המחשבות ודבורים בטילים המקיפים אותו מראשו ועד רגלו, הרי אין לו תקנה ע"י תשובה אלא ע"י כף הקלע, ואח"כ יקבל גיהנם להוציא חולאת הנפש כפי הצורך.

וכך מתבאר באריכות יותר במאמרי אדה"א (במדבר, א'תרכז), שהקדמת כף-הקלע היא כדי לנקות את הנפש מן הפסולת אשר די לה בניעור, ואח"כ הוא הגיהנם ללבן את הנפש מן הרע. וז"ל: אבל לבושים הצואים דרע דנוגה בכל אשר עשה וחשב ונתפעל לרע בעוה"ז שנק' לבושי מסאבותא עושים לנפש צרור וקשר הנק' כף הקלע קודם בואה לגיהנם, והוא כמו שזורקים בכף הקלע ממקום למקום רחוק ביותר.. כך הנפש החוטאת עם כל כוחותי' ולבושי' הרעים וחטאי' זורקים אותה שתלך בדמיונות שוא כמו שהיא בעוה"ז בכל מיני מ"ז וחוזרים ומטלטלים אותה בדרך זריקה כזריקת הצרור.. שמחמת זה נתברר ונופל ממנו הרע הגס כמו הזורה ברוח שמחמת טלטול הרוח ונענוע גדול שמנענע אותו יבורר ויפול ממנו פסולת הגס ביותר, ואז יוכל לבא בבירור בגיהנם ללבן את הרע כו', והרע הגמור יאבד באבדון, והטוב שבו בתאות היתר ומ"ז כו' יעלו להיות לבושים טובים ומתוקנים לנפש דנוגה להתחבר עם לבושי דכיא דמוד"מ דתו"מ דמלבישים לנשמה בג"ע.

(ובכל הנ"ל צ"ע ממשנ"ת בכ"מ בדא"ח שבירור פסולת הגסה קודם לבירור פסולת הדקה, ועד"ז היה צ"ל קודם דינה של גיהנם לנקות מן הרע הגמור, ורק אחר-כך כף-הקלע לנקות מפגמים דקים ותאוות היתר. וכמ"ש בכהאריז"ל - מובא בלקו"ש, ה, עמ' 397 ובכ"מ - שאחר שנתעלה בג"ע, שבו לדון אותו על דברים שלא נחשבו לו לעבירה במדריגות הנמוכות יותר).

וע"פ כל משנת"ל, יוקשה על מ"ש בד"ה יפה שעה אחת לאדמו"ר האמצעי (קונטרסים, עמ' רמט-רנ): כ"ז [גיהנם] אינו מועיל רק למדות דעמלק.. אבל בחי' דעת דראש דעמלק.. ולא יועיל לה יסורי גיהנם כלל.. ומ"מ לא ידח ממנו נידח.. והוא היסורים דכף הקלע.. ואז תתעלה. עכ"ל. דמשמע כאן שכף-הקלע חמור מן הגיהנם.

ועוד יותר מפורש כן בדברי אדמו"ר האמצעי בס' שערי אורה (ו, א): וע"כ יוכל להיות שיתוקן נשמת אדם מן הרע בגלגולים רבים בכל כחותי', גם במדות דק"נ כנ"ל, אבל המו"ד שלא לה' המה כל ימיו אין להם תיקון ונעשה מהם לבושים צואים לבושי מסאבותא לנשמה, בלתי תעלה לעולם. והוא הנק' כף הקלע שקשה מן הגיהנם כידוע.

וכבר עמד על סתירה זו בביאור התניא המיוחס לר"י מקיידאן (בבי' פ"ח שם), וכפי שציינו זאת בהע' בכ"מ מהנ"ל. ועוד העיר בביאור שם, שהאמור בד"ה יפה ש"א הנ"ל בביאור ענין הגיהנם, מתבאר בכ"מ שזה עניינו של כף-הקלע.

וראה מ"ש בזה א' מאנ"ש בקובץ הע' הת' ואנ"ש דישיבת תות"ל בלוד, גל' י"ט אד"ר תש"ס.

ואולי יש לתרץ (חלק מהקושיות עכ"פ) ע"פ האמור בס' "מגן אבות" פ' שמיני (כד, ב; שורש שרשו של מאמר זה הוא במא' המובא לעיל ממאמרי אדה"ז הקצרים, ושרשו בהגהות הצ"צ לאותו מאמר, אוה"ת ויקרא ח"ב עמ' תפ ואילך). וז"ל:

והנה הניעור דכף הקלע מועיל רק על היתר, דהיינו לנער מהנשמה מחשבות ורצונות גשמי' דהיתר כו'. אבל אם נכשל באיסור ח"ו.. ע"ז אין מועיל כלל כף הקלע, אלא צריך לירד לגיהנם לטהר נשמתו. שהוא כמשל הכתם שנעשה בהבגד שאין מועיל שום ניעור כלל, כ"א שצריך לנקות ולטהר הכתם ע"י אש.. ולכן מוכרח הנשמה לירד לגיהנם כדי לנקות הכתם שנתהוה בה מהרהורי עבירה כו'.

[וממשיך בהג"ה שם:] ומה שנמצא בספרים שגיהנם הוא תיקון להנשמה (ומשפט רשעים בגיהנם רק י"ב חודש), וכף הקלע גרוע הרבה יותר מגיהנם, ג"ז אמת, שהכונה הוא על כף הקלע שאינו ניעור ותיקון, ומשתהא שנים הרבה ח"ו. ואולי י"ל שזהו מדרגת כף הקלע שבמד"ר קהלת [פ"ג] הנ"ל ונשמותיהן של רשעים מטורפות בארץ כו', שהקליעה היא רק בעולם התחתון הגשמי עצמו.. משא"כ מי שלא נטמא בעבירה במזיד כו', ונצרך רק לנערו ממחשבות גשמיי' דהיתר איזו זמן קטן כו', וגם שהקליעה מעולם התחתון לעולם העליון וכנ"ל ולא רק בעולם התחתון לבד, ע"ז אנו אומרים בכאן שדי לו בהניעור דכף הקלע וא"צ לירד לגיהנם כלל. עכ"ל.

כלומר, ששני מיני כף-הקלע הם, האחד קל מן הגיהנם והאחר קשה הימנו. ואולי י"ל רמז לדבר במאמרי אדמו"ר הזקן דשנת תק"ע (עמ' קנא): ע"י ל"ת נזרק הנפש למטה בעומק שאול תחתית שנק' כף הקלע. עכ"ל. הרי שיש כף-הקלע גם על איסורים ממש.

אך לכאו' צע"ג אם ניתן ליישב זאת בלשון השערי אורה הנ"ל.