בשו"ע או"ח סי' תרצב ס"א כ' בענין ברכות המגילה ש"ביום אינו חוזר ומברך שהחיינו. הגה: וי"א אף ביום מברך שהחיינו". ובסי' אדה"ז פסק כהמחבר שלא לברך עוה"פ ביום, והצ"צ בסוף ס' פס"ד פסק כהרמ"א.

וטעם הרמ"א לפסוק כתוס' הוא משום דעיקר מצות קריאה ביום כמ"ש במ"א, וכ"כ בתוס' מגילה ד, א ד"ה חייב. וצ"ע דגם אם אין עיקר המצוה בלילה מ"מ ברכת שהחיינו על "הטפל" פוטר שהחיינו על עיקר המצוה, כדמצינו בעשיית סוכה דיכול לברך שהחיינו על העשייה ופוטר שהחיינו על מעשה המצוה כשיאכל בסוכה כמ"ש בסוכה מו, א, עיי"ש בתוד"ה 'נכנס' ובסי' תרמא.

מיהו בשו"ת נוב"ק סי' מא כתב דכוונת התוס' במגילה היא דביום הוא מצוה מדברי קבלה ובלילה אינו אלא מדרבנן. ולפ"ז י"ל דכשקבעי המצוה בימי מרדכי ואסתר הי' לקרוא ביום ואז נתקנו הברכות, וכשהוסיפו מצוה דרבנן לקרוא גם בלילה לא נעקר המצוה והברכה ממקומו הראשון.

ברם מפשטות לשון התוס' משמע דמעלת היום היא משום "דעיקר פרסומי ניסא הוי בקריאה דיממא", ועי' ברא"ש דהוא משום דביום הוא זמן משתה ושמחה ומשלוח מנות ומתל"א.

וי"ל דכיון דעיקר התקנה של ברכת שהחיינו הוא מצד השמחה כמ"ש בתוס' סוכה מו, א ד"ה 'העושה', לכן כשיש איכות חדש של שמחה ע"י פרסומי ניסא של מצוות שביום פורים שפיר מברך עליו, דבערך השמחה של לילה הוי שמחה חדשה (ע"ד ברכת נישואין בפנים חדשות), ועי' באו"ח סי' רסג דנוהגין דכשיש כמה בעה"ב על שלחן אחד דכשמוסיפים להדליק עוד נרות מברכים מפני שניתוספה בשמחה.

אבל המחבר פסק כהראשונים דאינו חוזר ומברך ביום, ובביאור הגר"א כתב "דלא גרע מאם בירך אסוכה ולולב בשעת עשייה". וכנראה דהכוונה דאע"פ שבלילה אינה עיקר המצוה מ"מ אינו גרוע מלברך על עשיית סוכה ולולב בימים שלפני החג דמ"מ יש שמחה ושפיר מברך. ולכאו' דבריו צ"ע דהרי בעשיית לולב וסוכה יש עכ"פ מעשה מצוה של עשייה, אבל במה שאוחז המגילה בידו בלילה אינו כלום אם סוברים שאין עיקר המצוה דקריאה בלילה, והרי"ז דומה לברכת שהחיינו על שופר ביום ב' דר"ה דלא יצא בהברכה של יום א' משום דאין מצוה בעשיית השופר כמ"ש במ"א סי' תרסב, ומה שאוחז השופר ביום א' אינו כלום לפטור ברכת שהחיינו ליום ב'.

ונראה דכוונת הגר"א היא דכיון דתקנו חז"ל לקרוא בלילה יש בזה גם ענין של מצות קריאת המגילה אע"פ שאין בה המעלות ושלימות של קריאה ביום, ולא גרע ממצות עשיית לולב וסוכה דג"כ אין בו כלל השלימות של עשיית המצוה בפועל ממש של נטילת לולב וישיבת סוכה בחג עצמו. ועי' ברא"ש סוכה שם.

ומה שהצ"צ פסק כהרמ"א עיי"ש דבאמת לא הכריע בעיקר המחלוקת בין המחבר והרמ"א, כ"א דפסק לברך כיון דבברכת שהחיינו מברכים גם על הספק.