א. בשו"ע יור"ד סי' רנא ס"א כותב ד"קרובו צריך להקדימו לכל אדם". ועיי"ש ברמ"א. ויש לבאר כמה הוא השיעור שיתן לקרוביו.

וה'אור זרוע' הל' צדקה סכ"ב מביא המשנה בפאה פ"ח משנה ו לענין מעשר עני: "היה מציל נותן מחצה ונוטל מחצה", והיינו כשרוצה להציל עבור קרוביו העניים, ולא לחלקם לעניים שבאו, יציל חצי בשביל קרוביו וחצי הנשאר יחלק לעניים סתם. ומזה לומד האו"ז ד"אדם שעישר את ממונו או נתן כך ממונו לצדקה, שיכול ליתן לקרוביו מאותה צדקה או מאותו מעשר עד מחצה", ועיי"ש שמביא עוד דעה ששני חלקים יתן לקרוביו. אבל למעשה מסיים וז"ל: "ונראה בעיני דוקא שהפריש הצדקה כדי לחלק בין עניי העיר או בין עניים בעלמא, אז לא מצי ליתן לעניי קרוביו אלא למר מחצה ולמר שני חלקים, אבל אם הפריש הצדקה בסתם, ולא גילה בדעתם בשעת הפרשה שיש דעתו לחלקה בין עניי העיר ובין עניים דעלמא, זכו בה קרוביו עניים, כי מסתמא כל הנותן צדקה על דעת התורה נותן, והתורה אמרה ענייך קודמין לעניים אחרים. ועוד, הואיל והוא עשיר, קרובים העניים אינם מוטלים על הגבאי שבעיר לפרנסם כי אם עליו כדפרישית לעיל, נמצא שזו הצדקה שלהם היא, הלכך הם זכו בה, כך נראה בעיני אני המחבר", עכ"ל.

דעת ה'גן המלך' והכרעת המהרש"ם

ב. בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' לב) מביא מתשובת 'גן המלך' סי' ע [=והוא לבעל ה'גינת ורדים', ואין הס' תח"י לעיין בו. מ.פ.], שכתב בפשיטות דבסתם צדקה יתן מחצה לקרוביו ומחצה לעניים אחרים, ודבריו מיוסדים על המשנה דפאה הנ"ל. אבל המהרש"ם מביא דברי ה'אור זרוע' הנ"ל, וכותב שכן הוא בפסקי 'ריקאנטי' סי' סג [אינו תח"י. מ.פ.], ומכריע דלפי דעתם "מוכח דהקודם קודם לגמרי וזוכה בכל". וכותב שכן מפורש ב'תנא דבי אליהו' (ח"א ריש פרק כז): "אם יש לו לאדם מזונות בתוך ביתו ומבקש לעשות מהן צדקה כדי שיתפרנסו אחרים משלו כיצד יעשה, בתחלה יפרנס את אביו ואמו, ואם הותיר יפרנס את אחיו ואחיותיו, ואם הותיר יפרנס בני משפחתו, ואם הותיר יפרנס בני שכונתו וכו'". ועיי"ש במהרש"ם שמבאר דלא יסתור זה להמפורש בשו"ע סי' רנז ס"ט שלא יתן אדם כל צדקותיו לעני אחד בלבד, עיי"ש מה שביאר.

עכ"פ מבואר דעת המהרש"ם דהדין דקרוב קודם הוא שיתן הכל לקרוביו. ולכאו' דבריו כראי מוצקים מדברי הראשונים הנ"ל ולא כדעת ה'גן המלך'.

ובאמת ב'ערוך השולחן' סי' רנא ס"ד הקשה טובא: "דאם נאמר דברים כפשוטן דאלו קודמין לאלו, ואלו לאלו, דהכוונה שאין צריך ליתן כלל למדריגה שאחר זה, לפי"ז הא הדבר ידוע שלכל עשיר יש הרבה קרובים עניים, וכ"ש לבע"ב שהצדקה שלו מועטת, וא"כ לפי"ז אותם העניים שאין להם קרובים עשירים ימותו ברעב, ואיך אפשר לומר כן"?!

ולכן מחדש ה'ערוה"ש' "דבוודאי כל בע"ב או עשיר הנותן צדקה מחוייב ליתן חלק לעניים הרחוקים אלא דלקרוביו יתן יותר מלשאינו קרוביו, וכן כולם כמדרגה זו".

אבל אף שדבריו נראים מצד הסברא הרי מצאנו דעת המהרש"ם שמיוסד על דברי ראשונים שלקרוביו יקדים הכל וכנ"ל.

דעת ה'חתם סופר' בנידון

ג. בשו"ת 'חתם סופר' (יור"ד סי' רלא) דן ב"ההוא מרבנן שהשיא בנו שהוא בחור מופלג והשיאו לבת ת"ח, והתחייב ליתן בכל שבוע ג' זהב מינץ להרב שיזין הזוג על שולחנו משך ו' שנים רצופים, כדי שילמוד הבן אצל חותנו הרב נ"י. והן עתה כבד עליו עול הסבל, ושאל אם מותר ליתן סך הנ"ל ממעות מעשר שרגיל להפריש מן הרווח שיזמין לזה"?

וכותב החת"ס בסיומו שם: "אם מיד בשעת נישואים הי' דעתו לחייב עצמו לפרנס הזוג ו' שנים ממעות מעשר שפיר דמי; ומ"מ נ"ל מהיות טוב, יחלק המעשר ויתן חציו לעניים דעלמא וחציו לבנו, דוגמא להא דתנינן משנה ו' פ"ח דפאה הי' מציל וכו' עיי"ש".

לכאורה מרהיטת לשונו משמע שסובר כדברי ה'גן המלך' הנ"ל דמחלק חציו לבניו וחציו לעלמא. אמנם בפשטות י"ל דגם החת"ס יסבור דלכתחילה לא צריך אדם לגרע חלק קרוביו בשביל עניי עולם וכדברי המהרש"ם הנ"ל, רק דבעובדא זו הנה המדובר הי' בבעל פרנסה שנתן צדקה ומעשר, ועכשיו הוכבד עליו ורוצה לפרנס בנו ע"י מעשרותיו, דבאופן כזה דווקא כותב החת"ס ש"מהיות טוב" לא יקח מהמעשר בשביל קרוביו יותר ממחצה "דוגמא להא דתנן", דהמשנה בפאה הוא רק דוגמא בעלמא וחומרא מיוחדת בנידון זה, אבל לא להוכיח מכאן שדעתו הוא כ'גן המלך'.

שקו"ט בדברי החת"ס

ד. אבל יש להעיר ממש"כ החת"ס (שם סי' רלד) לגבי קדימת עניי ירושלים לשאר עיירות בארץ ישראל: "דכל הקדימות אינם אלא להקדים ולא לדחות נפשות ח"ו, וע"כ אם שניהם שווים שצריכים להחיות נפשם בלחם צר ומים לחץ נאמר זה קודם, אבל כשיש לאנשים בירושלים אפי' רק לחם צר, שוב אין להם שום תביעה עד שיגיע לכל א' מעיירות אחרות ג"כ כשיעור הזה, ושוב מהנותר שיצטרכו למותרות לכסות וכדומה יש הקדמה למיקדם עד שיהי' שוה בשוה בזה ג"כ, וכן בכל מילי לא אמרו לדחות אלא להקדים".

וצ"ב אם דעתו בנידון זה, דהיינו הקדמת ירושלים לגבי שאר א"י, האם הוא גם לגבי דין הקדמת קרובים. וצדדי הספק הוא ממש"כ הוא עצמו בסי' רלא שם בשם רבו ה'הפלאה', וז"ל: "אמנם ראיתי במורי הפלאה על התורה פ' ראה "כי יהי' בך אביון באחד שעריך" דדריש ספרי "אביון" - "התאב תאב קודם", ושוב דריש "עניי עמך קודמין וכו' ועניי קרוביך קודמין" - כ' ז"ל: לכן הקדים התאב תאב קודם, לומר - עניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת היינו אם שניהם צריכים למזון או לכסות, אבל אם עניי עירך יש להם כדי חיותם אלא שאין להם הרוחה כלל לזה עניי עיר אחרת קודמין לעניי עירך - דהתאב תאב קודם. עוד דריש בספרי "כי יהי' בך אביון" - "בך" ר"ל "בעצמך", היינו בני ביתו קודמין אף לבני עירו, ואמר הגאון ז"ל דלהכי כתיב "כי יהי' בך" קודם "אביון", לומר - לעניי בני ביתו וכדומה לא אמרי' התאב תאב קודם אלא קודמים בכל צרכיהם אפי' לעניי עירך שאין להם מזון ומחיה כלל".

ולכאו' מפורש כאן דלגבי קדימת קרוביו אמרינן שדוחה שאר העניים ולא רק שמקדימם, שהרי כותב במפורש שהם "קודמים בכל צרכיהם וכו'".

אבל יש לחלק ולומר שהמדובר כאן ב'הפלאה' הוא דווקא בבני ביתו ממש, שהוא מפרנסם ומכלכלם, דבזה אמרינן דיקדים הצטרכותם לעניי עירך; אבל לגבי שאר קרובים שנקראים "ענייך", דהיינו שהם מוטלים עליו, אבל סוכ"ס אין הוא הזן ומפרנסם במצב שיש להם, ורק עתה שאין להם מטילים החוב עליו לפרנסם - צע"ג אם יסבור החת"ס שיקדים הרווחה שלהם לגבי רעבון של עניי עירך או עניי עולם.

ונראה שמפורש הוא ג"כ בדברי החת"ס עצמו בסי' רכט שם. שנידון השאלה הוא: "ההוא מרבנן דדחיקא שעתא טובא לאבותיו והמה מכובדים בני טובים, ואינם יכולים להתפרנס מקופה של צדקה, והבן אין ידו משגת לתת להם כל צרכם, כי טיפולו וצרכי ביתו מרובים, מהו שיכול ליתן להם מעשרו שרגיל להפריש מממונו מבלי תת לשום עני אחר הן קרוב והן רחוק עד שיתפרנסו אבותיו בכבוד וברווח"?

וכותב שם: "לע"ד לא מיבעי דאיסורא ליכא אלא חיובא נמי איכא, ואינו רשאי לתת מעשרו לשום עני טרם שיהי' לאבותיו מסת די פרנסתם ... אע"כ לומר, אע"ג דבשאר עניים קרובים מצוה לחלק, אבל באביו צריך לתת לו את הכל". עיי"ש.

לכאו' מפורש דעתו דבסתם עניים קרובים יש דין של חלוקה עם שאר סוגי העניים, ורק ביחס לאביו מחדש החת"ס שאז יצטרך לתת לו את הכל.

ומפשטות לשון התנדב"א הנ"ל נראה כן, שכותב: "אם הותיר יפרנס את בני משפחתו, ואם הותיר יפרנס את בני שכונתו, ואם הותיר וכו'", משמע לכאו' שמשוה קדימת משפחתו לקדימת עניי עירך: דכמו דעניי עירך אין להקדימם ולתת להם הרווחה אם אין לעניים אחרים מה לאכול, כמו"כ אין להקדים הרווחת קרובים כשיש להם כדי חיותם, בזמן שלעניי עירך אין אפי' כדי חיותם. והא דכתב דקרובים דוחים, היינו כנ"ל בבני משפחה דווקא שמחוייב לפרנסם.

ובאמת גם בדברי הראשונים שנזכרו באור זרוע הנ"ל, מפורש עוד טעם שיקדים לקרובים לגמרי, משום שהגבאי צדקה לא יפרנסם. וא"כ י"ל שאז דווקא שאחרים יקבלו מהקופה והם לא יקבלו בגלל קרובם העשיר אכן יש להקדימם ואפי' להרווחה. וא"כ מסתבר דבמקום שיש עניים אחרים שאין להם ממי להתפרנס כדי חיותם וכגון שאין שם קופת צדקה, בזה אכן לא מצאנו שיתן הרווחה לקרובים ולא יתן לעניי עולם את רעבון בתיהם.

ולמעשה ראה ג"כ בשו"ת אגרות משה (יור"ד ח"א סי' קמד) ושם דן באחרים שרוצים להפריש כל הצדקה לאחיהם הצעיר שיוכל ללמוד וכו'. ובאריכות מבאר הדין שלא יתן צדקותיו לעני אחד, וכותב בא"ד: "דלגבי רחוקים, כשאיכא קרוב ליכא עליו כלל חיוב מצות צדקה לאחרים כיון שילפינן מקרא דצדקה דהקרוב קודם", ומדייק כן מדברי התנדב"א הנ"ל. ומסיים: "אין לפטור עצמו מכל הצדקות שיהי' בזה חילול השם שבנ"א לא יאמרו שאין חוששין למצות צדקה והחזקת תורה, וגם יגרמו שאחרים לא יתנו, לכן יעשו שחלק הגדול יפרשו עבור אחיהם, וחלק צדקה יתנו לשאר הצדקות וכו'" עיי"ש.