כתב רבינו הזקן בשו"ע סשי"ט סעיף כה: המחבץ דהיינו שלוקח חלב ונותן בו קיבה כדי לחבצו חייב משום בורר, שהרי הפריש הקום מן החלב, וכן אם נתן הקום בתוך כלי גמי ומי החלב נוטפין מתוכו הרי זה תולדת בורר אוכל מתוך פסולת.

והנה שני אופנים אלה מקורם ברמב"ם וברש"י (שהובאו במגן אברהם על אתר): דהרמב"ם (הל' שבת פ"ז ה"ו) כ' "הלוקח חלב ונתן בו קיבה כדי לחבצו הרי זה חייב משום תולדת בורר, שהרי הפריש הקום מן החלב". ורש"י (שבת מה, א ד"ה המחבץ) כ' "המעמיד החלב בקיבה, ולי נראה מחבץ עושה כמין כלי גמי ונותן הקפוי בתוכו ומי החלב שהם נסיובי נוטפין".

והנה המגן אברהם כשהעתיק דברי רש"י שינה מ"קפוי" ל"קום", וכן העתיק ממנו רבינו הזקן.

ולכאורה הדבר צריך ביאור, דהרי בהלכות נדרים פליגי הרמב"ם והראב"ד במשמעות תיבת "קום", דהרמב"ם (הל' נדרים פ"ט ה"ח) פירש דקום היינו "המים המובדלין מן החלב", והראב"ד בהשגות שם פליג עליו ופירש דקום היינו ה"קיפוי". וגם רש"י בנדרים ס"ל כהרמב"ם. ואם כן מדוע מפרש כאן המג"א ואדה"ז דמ"ש רש"י "קפוי" היינו "קום".

והמחצית השקל לכאורה הרגיש בקושי זה, ופירש שהכוונה היא שמערב את הקום עם הקיפוי, ומ"ש ומי החלב יורדים היינו הקום. אבל בדברי רבינו הזקן צ"ע לכאורה.

[ולהעיר גם שהמפרש ב'רמב"ם לעם' בהלכות שבת שם כתב בפשטות ד"קום" שברמב"ם שם היינו הקיפוי ולא מי החלב, היפך דברי הרמב"ם בהל' נדרים שם. אם כי בכלל יש לומר דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ואין ראי' לשאר ההלכות].