ש"ך פז סקי"ט: דין דומה לזה ב"י צה, ג. ט"ז צה, ח.

פרמ"ג מ"ז צא, ה: [לקראת סוף ד"ה ומיהו] "אלא משמע כל שהקדירה צוננת אף שעומדת על האש ממש אפי' הכי שייך תתאה...". ראה לק' ט"ז צד, סק"א שרש"ל לא ס"ל בעומד על האש ואיס"ב דאינו חם אלא מחמיר ואוסר, והט"ז שם חולק. (ובשיטת הש"ך ציינתי לקמן).

חידושי רעק"א צא, י: "נכבש צ"ע". דומה לזה לק' רעק"א צה, ב. ברם צ"ע כוונת ה'צ"ע' דרעק"א. די"ל בב' אופנים לקולא ולחומרא. לקולא - דנהי דמחמרינן באפוי ומבושל, מ"מ לא נחמיר בכבוש, כי ס"ל לשיטה המובאת בב"י ססצ"א דרק בחומץ מקרי כבוש. או י"ל לחומרא - דאיתא בש"ך סקכ"ד למר ברותח למר בצונן, הנה למר ברותח [המחבר] דס"ל רק ברותח אסור יסכים אפי' כבוש דצונן הוא, דינא הכי דאסור. באופן אחר: בש"ך סקכ"ו איתא דרמ"א יודה למחבר דנפל הבשר לתוך חלב דבעי רק קליפה (בבשר חם). וספיקו הוא שאולי במקרה זה לא יסכים בכבוש. (עייג"כ לק' גל' מהרש"א צו, יב. רמ"א קה, א. גל' מהרש"א קה, כב).

ולהעיר, דבפשטות המובא בססצ"א בדיני מליחה, הוא רק מעיקר הדין. דלפי המנהגא, הרי אנן לא בקיאינן בין מליחת צלי למליחה הרבה, ואנן לא בקיאין בין כחוש לשמן. לכן, כל חתיכה הבאה לפנינו, היא כמו מליחה הרבה ושמנה כולה, ואסור. (ויל"ע מה הדין באין לו שמנונית כלל).

נקוה"כ צב, ד: [לקראת סד"ה עוד ראיתי גמגום] "אף כשסילקו להאיסור". יל"ע כוונתו, דהרי איירי בלח בלח, ואיך יסלקו? (ולהעיר, שבמקום אחד מצינו סילוק לח, והוא ע"י הקפאה, עיין לקמן רמ"א צח, ד, אבל אינו ענין לכאן).

ט"ז צב סקכ"ה: "וכתב רש"ל .. כ"ש..". קצת ק"ל, דהרי הרש"ל הוא דס"ל כ"ש אוסר בכולו?

פרמ"ג מ"ז צב כד: ד"ה ודע, "כי אם לפי חשבון". הובא בכו"כ מקומות. ראה גל' מהרש"א צב, כח. צד, ג. פרמ"ג ש"ד צד, כב ("עשר ידות"), ועוד.

ציונים והגהות על פרמ"ג צב, פא: "לא מצאנו ברא"ש". להעיר מלק' קה ש"ך סק"ב, העלה שם אפשרות "דאולי הוא רא"ש אחר".

פרמ"ג ש"ד צג, א: ד"ה הנה. עייג"כ פרמ"ג ש"ד סצ"ב סקל"ח, ש"ך סצ"ח סקי"ד.

ט"ז צג, סק"ב: הט"ז, בישוב שיטת הרשב"א כתב "ומשום הכי הוי כהגעלה ממש", עיי"ש. וצ"ע טובא כוונתו של הט"ז. דהא הרשב"א עצמו לא אמר דהוי כהגעלה ממש, אלא דהוקלש. והט"ז הרחיק לכת בזה דהוי כהגעלה ממש?!

פרמ"ג ש"ד צג, ד: "דבאוכל לא שייך נטלפ"ג". כוונתו בפשטות, ודאי באוכל שייך המושג נטלפ"ג (כגון: צד, ט). אלא הך דאמרינן דמעל"ע מחלייא לפגם, כמו בכלי, זה אינו.

ש"ך צד, סק"א, ט"ז סקי"ב: חילוק בין כף לסכין. בכף החזקה דמשתמשין עד כמה שהוא עגול. ובסכין החזקה דחותכין בכולו, ובזה מסתעף אם נאמן לומר ברי לי כו', עיי"ש. ופשוט.

פרמ"ג ש"ד צד, א: "והמים היוצאים הם שיעור הכף". השווה ב"י סצ"ח ס"ד ד"ה כתב המרדכי. ולקמן פרמ"ג ש"ד סק"ז.

פרמ"ג מ"ז צד, א: [כג' שורות מההתחלה] "ומיהו אף בעירה מים של בשר כו'". צ"ע הכוונה. דלכאורה הוה ג"פ נ"ט להיתירא, ואין מקום לחומרא זו? (ואין לומר דאיירי במים שנתבשלו עם בשר, דא"כ ק' מהי כוונתו "עירה בשר ממש" שכתוב לפנ"ז, דמה לי בשר ממש, מה לי מים שנתבשלו עם בשר?).

ט"ז צד, סק"א, פרמ"ג מ"ז א: הרש"ל מחמיר בכ"ר שאהיס"ב שעומד אצל האש. יל"ע בחומרת רש"ל אי מחמיר רק כ"ק או אפי' כדי כולו, וצ"ע.

בפרמ"ג סד"ה "בכלי ראשון", מסיק לט"ז דלדינא כ"ש אוסר כולו בלא הפ"מ (כגל' מהרש"א צד, ד. ט"ז קה, סק"ד). לשיטת הש"ך: (ראה צה, סקי"ז. קה, סק"ה) ס"ל דעירוי מבליע רק כ"ק, חוץ מהפ"מ. ובפירוט: עירוי שלא נפסק הקילוח - מבשל כ"ק, מדינא. עירוי שנפסק הקילוח (שהוא, בעצם, חם לתוך צונן) - אוסר כ"ק לחומרא (ראה ש"ך צא, סק"ז). נפק"מ בשבת ובב"ח, דהוי מדאורייתא מחמרינן אפי' בנפסק הקילוח (פרמ"ג מ"ז צא, ססק"ה) שלא כגל' מהרש"א פז, ג שסתם ואמר רק דהוי ספק מה"ת. ובפשטות י"ל דלא פליגי, וכוונתו - דהיות דהוי ספק מה"ת, לכן מחמרינן.

בענין מה שמובא בסוף ט"ז סק"א, הט"ז מיקל שאהיס"ב אפי' על האש. הנה הש"ך קה ססק"ה פליג ומקבל החומרא דעכ"פ בולע כ"ק, וראה שם גל' מהרש"א ל"ד דחומרא זו היא דוקא באוכל ולא בכלים.

גל' מהרש"א צד, יא: "הכא מיירי בהי' היד סולדת בכף...", ק"ל: חדא, אין איסור בלוע אוסר היתר בלוע, [אפי' ביס"ב, דאין יס"ב ודאי דאין איסור בלוע כו' כי אין חום שיוציא האיסור להעבירו להיתר], ותו, לכאו' הוי ג"פ נ"ט כשמוציאו מהקדירה?

פרמ"ג ש"ד צד, כג: [לקראת הסוף] "וצ"ל ... ומדרבנן נ"נ לא החמירו כ"כ בזה". ק"ל: נהי דבטל ברוב מצד החלב, שיאסר עכ"פ מצד שא"ס?

גל' מהרש"א צה, ב: סתם סכין שמנוניתו קרוש על פניו. קולות בקביעה זו - ראה לקמן פרמ"ג ש"ד צו, טז.

פרמ"ג מ"ז צה, א: [ד"ה הנה]. אין נ"ט בר נ"ט באוכל אלא בכלי. השווה פרמ"ג ש"ד פז, א. מ"ז צג, ד. ש"ד צו, ססק"ב. פ"ת כאן צה, א.

פרמ"ג ש"ד צה, יב: הש"ך הביא רק טעם א'. בכללות מחלקין דט"ז ס"ל בעיקר מצד פוגעין, וש"ך ס"ל בעיקר מצד נוגעין. נפק"מ לדינא ביש ס' הט"ז מתיר וש"ך אוסר אף ביש ס' - משום נוגעין ראה ט"ז צד, ז. ש"ך, ח.

רמ"א צה, ג: אבל אם הודחו זה אחר זה כו' .. שרי. שרי בפשטות בדיעבד. דדין זה הוא דוגמת כף שנתחב פעמיים לעיל צד, ה. דהרמ"א שם התיר בדיעבד.

ט"ז צו, ססק"ו: "...כפי מה דק"ל לדידן דחתיכה עצמה נ"נ כו'". כנ' כוונתו דאנן (רמ"א כו') סברי חנ"נ, דבעי נטילה (בחתכו פ"א), היינו ס' נגד נטילה, וזהו בדיעבד דמעיקר הדין בעי ס' נגד כולו - בניגוד לס' נגד הסכין, כי אנן סברינן חנ"נ.